דיון שלא בפני בעל דין, וגדר בעלי דין בחברה בע"מ
דיון שלא בפני בעל דין, וגדר בעלי דין בחברה בע"מ
חֶברה שלהּ שני מנהלים, נתבעה בב"ד. המנהל שביצע את העסקה אינו יכול לבוא לדיון בזמן הקרוב.
האם יש לדון בפני המנהל השני, או לחכות שהמנהל המבצע ישוב?
ראשי
פרקים:
המקרה.
א. המקרים
בהם גובים חוב שלא בפני הנתבע.
ב. גביית
חובות שאינם הלואה, שלא בפני החייב
ג. דעת
הרמב"ן שלא גובים.
ד. חלות
התקנה 'שלא תנעול דלת', בחוב שאינו מבורר.
ה. האם
אפשר לתבוע חוב מאחד השותפים בלבד, ומה הדין בחברה בע"מ.
ו. האם
אפשר לדון בתביעת חברה בע"מ בפני אחד מהמנהלים.
ז. האם
יכול מנהל אחד לדרוש לעכב את הדיון עד שיגיע המנהל שמכיר את התביעה.
ח. אטרוחי
בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן
ט. שותף
הוא בעל הדין העיקרי בתביעה, בתחום שתחתיו.
י. מעמד
הזום בהלכה.
סיכום העולה
להלכה.
ההחלטה בתיק הנדון.
המקרה
לקוח תובע חברה על החזר כספי עבור עסקה שלא התממשה. לחברה שני מנהלים. המנהל שביצע את העסקה, אשר הוא נשוא התביעה, נבצר ממנו להגיע עד פורים (נמצא בחו"ל, חופשת מחלה וכדו'). המנהל השני מוכן לבוא לדין תורה אבל טוען שאינו מכיר פרטי העסקה בגלל שפעילות שלו בחברה אינה בקשרי לקוחות, ולכן הוא מבקש להמתין עד שהמנהל הראשון יחזור. הלקוח, לעומת זאת, טוען שהתביעה שלו היא מול החברה ולא מעניין אותו איזה עובד בחברה יופיע לדיון. האם ניתן לקיים את הדיון בפניו, או שיש לדחותו עד חזרת המנהל מבצע העסקה?
יש לדון כאן בכמה שאלות
בע"ה:
א.
האם
הנידון שלפנינו הוא כזה שדנים אותו שלא לפני הנתבע אם אינו נמצא?
ב.
אם
נידוננו מחייב נוכחות בעלי הדין, האם מנהל אחד מתוך שניים נחשב לבעל דין שאפשר
לדון לפניו?
ג.
האם יש
ממש בטענת המנהל השני שהוא לא ביצע העסקה ולכן צריכים לחכות למנהל הראשון שיודע את
פרטי המקרה?
ד. האם הופעה וירטואלית לדיון (בתכנת 'זום' וכו') דינה כנוכחות בעל הדין בדיון?
א. האם הנדון שלפנינו הוא כזה
שדנים אותו שלא לפני הנתבע?
בב"ק קיב. נאמר שאין מקבלים עדים אלא
לפני בעל הדין, וכך נפסק בסימן כח,טו. ובב"ב קעד: נאמר שרק יורדים לנכסי
הנתבע לפניו ונפסק כך בסימן צח,ג.
נשאלת השאלה, האם אפשר לדון אדם שלא בפניו
(היינו לקבל טענת התובע שלא לפני הנתבע) ולגמור את דינו כך?
מצאנו מקורות שדנים שלא לפני בעלי הדין:
1. כתובות פח. שכתובת אשה גובים שלא
לפני הבעל.
2. כתובות צד. שטר חוב גובים שלא לפני הלווה לפי רבא
א"ר נחמן, שהלכה כמותו, וכך נפסק בחו"מ סימן קו,א. ועיין שם שלא
רק את החוב גובים שלא לפני הלווה, אלא כל הדיון על כשרות החוב נעשה גם שלא בפני
הלווה. ועיין ב"ק קיב: שגם מקיימים את השטר שלא לפני הלווה, ונפסק בסימן
מו,ה.
3. ערכין כב. - הקצות החושן יג,א, הביא משם ראיה שדנים שלא לפני בעל דין. הגמרא שם דנה מתי גובים שטר חוב מנכסי יתומים, ויש דעות
שם האם חוששים לשובר או לצררי. משמע שאינה בעיה בעצם החיוב של הקטן בבית דין,
אע"פ שדין קטן נחשב כלא לפניו. ועוד ראיה מכך שגובים מיתומים, אם הלווה מת
לפני תאריך הגביה של השטר, בכתובות פז. ולא רואים בעיה בכך שהדיון והפסיקה יהיו
שלא לפני הלווה.
אמנם, יש לדחות את הראיה של הקצות מהגמ' בערכין.
בגמרא שם מדובר בגביית חוב של אביו של היתום ומכח שעבוד שיש למלוה על נכסי האבא
שמת. אם כן, מדובר בעקרון בגביה מן האבא ולא מהיתמי! וכן זה שגובים תוך זמנו,
מדובר שוב בגביה מנכסי האב שמשועבדים למלוה. ולכן אין ראיה לשאלה העקרונית האם
אפשר לדון שלא לפני בעלי חוב. וחילוק זה בין חוב האב, שגובים מנכסים משועבדים
שעכשיו בידי היתמי, לחוב של היתמי עצמם שלא גובים, כתוב בתוס' ערכין כב: ד"ה
אמר בסופו.
4. ב"ק קיב: רואים שאם הלווה אמר שיש
לו ראיה ואינו חוזר בזמן שבית דין קבעו לו, בית דין מחכים 90 יום ויורדים לנכסיו
שלא לפניו, ונפסק בסימן קו,ה.
5. בב"ק שם, נאמר שלא מוציאים נכס
שמוחזק בידי קטן ויש עליו תביעה, בגלל שלא מקבלים עדים שלא לפני בעל דין, וקטן
דינו כלא לפניו. משמעות הדבר היא שאם היתה אפשרות להוציא את הנכס בלי עדות אלא על
ידי טענה ניצחת, בית הדין היה מוציא את הנכס מידי הקטן! הרי רואים שדנים שלא
לפניו! הגר"א יח,כ הביא את זה כראיה למש"כ בשו"ע שם "בית דין
פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעלי הדין".
ממקורות הללו משמע שדנים ויורדים לנכסי
הנתבע אם אינו לפנינו.
מאידך, עיין בכתובות פח. שההוראה שיורדים
לנכסי חייב שלא בפניו, היא תקנה ולא מעיקר הדין, "כדי שלא תנעול דלת לפני
בעלי חוב". כלומר שמעיקר הדין, לא דנים לאדם שלא לפניו!
אמנם, אין ראיה גמורה מהגמרא בכתובות
הנ"ל, שיש לדחות שהתקנה נצרכת כדי לירד לנכסיו ולגבות, שבזה יש לימוד
מפורש בב"ב קעד: שנכסי דבר איניש המה ערבין ליה, היינו שיש לנכסי אדם דין ערב
לחובות בעליהם. והדין הוא שאסור לגבות מהערב לפני שתובעים הלווה עצמו. ולכן נפסק בשו"ע צח,ג "ואם טעה הדיין והוריד לנכסיו קודם שיודיעוהו, מסלקים אותו". אבל
יש לומר שאת עצם הדיון אם בעל הדין חייב או לא אפשר לעשותו גם שלא לפניו.
אמנם עיין ערכין כב: שחלק מן התקנה היתה
שלא חוששים לשובר. פירוש הדבר הוא שהתקנה היתה גם על עצם הטענות לחייב, ולא על
מעשה הגביה בלבד. ממילא, יש לומר שחלק מן התקנה היתה לדון שלא לפניו וממילא יש
ראיה מכאן שלא דנים שלא לפניו בלי תקנה.
אך יש ראיות אחרות שלא דנים שלא בפני בעלי
הדין:
1. בשו"ע סימן יז,ה נאמר שאסור לשמוע דברי בעל
דין שלא בפני בעל דין חבירו, ויש בזה איסור תורה. קל וחומר שאין לדון שלא לפניו.
2. וכן ראינו בסימן יד,א שמעיקר הדין,
כופים לנתבע ללכת להתדיין בבית דין הגדול אם התובע רוצה בכך. לא נאמר בסימן שם שאם
הנתבע מסרב, שדנים אותו שלא לפניו, אלא נאמר שכופים אותו להופיע! משמעות הדבר היא
שאם הנתבע אינו מגיע לדיון, לא דנים אותו שלא לפניו.
3. וכך ראינו גם בכתובות צד. שאם שותף אינו
בעיר, אי אפשר לדון על חלקו, ולא אומרים שנדון שלא לפניו.
4. ועיין בשו"ע יג,ו יד,א, שאם בית דין לא יודעים
מה הדין וצריכים לשלוח שאילתא לבית דין הגדול, שולחים, "ובית דין מודיעים להם
דעתם, והם דנים אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן
שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים". הרי מבואר שתבנית דין היא שבעלי
הדין עומדים לפני הדיינים. הרי שלא דנים אדם שלא לפניו.
אמנם עיין ב"ח וקצה"ח יד,א שכתבו, שבדיעבד הפסק קיים גם אם הדיון היה שלא לפני בעלי הדין. אמנם נראה שגם הם אמרו כך
רק במקרים המיוחדים המובאים למעלה, שהדין ברור לבית דין בלי טענות הצדדים, אבל אם
צריך לשמוע טענת הצדדים, ברור שלא דנים שלא לפניהם. וכך נראה מבואר מהגר"א
הנ"ל (יח,כ) שכתב להביא ראיה ש"בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעלי
הדין", מב"ק קיב: שיורדים לנכסי קטן עם יש לתובע טענה ניצחת. ונראה
שהגר"א הולך בזה בשיטת הב"ח והקצה"ח, שדנים שלא לפניו. אמנם רואים
שמדובר במצב שיש ראיה ניצחת כעין עדות של שתי עדים! ולכן נשאר לבית דין רק לפסוק
הדין. שאם לא כן, איך המקור מתאים לדברי השו"ע "בית דין פוסקים בדיני
ממונות שלא לפניו"? הרי נצרך הרבה יותר מפסיקה! צריך לקיים שמיעת טענות
הצדדים ודיון של הדיינים בינם לבין עצמם! אלא נראה שדנים שלא לפני בעל הדין, גם
לסוברים כך, רק כאשר הדין ברור לבית דין בלי פקפוק כלל. ועיין תוס' ערכין כב:
ד"ה אמר שכתב שמקבלים עדות נגד הקטן רק כאשר הדבר הוא חד משמעי לגמרי לבית
דין, ונראה שהוא הדין לעצם הדיון, גם לסוברים שדנים שלא לפני בעלי הדין.
להלכה נראה כסמ"ע יח,יג וש"ך
יג,ח הנ"ל, שלא דנים שלא בפניו, מכח הראיות שהבאנו למעלה.
בנוסף, הראיה של הגר"א מב"ק קיב:
הנ"ל, אינה מוכרחת. יש לומר שרב אבין השאיר את הקטן בנכס, בנימוק שלא מקבלים
עדות שלא בפני בעל דין, בגלל שזה היה הנידון שם. ברם, יש לומר שרב אבין לא היה
מאפשר להוציא את הקטן גם לא על ידי טענה ניצחת! אבל רב אבין לא נזקק לכך, בגלל
שהדין שלא מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, הוא דין מפורש שלומדים מפסוקים שם. ועוד,
הרי ראינו שיש תקנה שלפעמים יורדים לנכסי חבירו שלא
לפניו, בכתובות פח. הנ"ל, וגם הגמרא בערכין כב. מביאה דוגמאות שגובים מנכסי
קטן. אם כן, רב אבין הסתמך על דין ברור ולא הכניס עצמו לדין שיש לו יוצאים רבים מן
הכלל, אמנם אין להסיק מכאן שבלעדי הדין שלא מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, רב אבין
היה דן את הקטן, שדינו כלא לפניו.
לפי הנ"ל, לא דנים בעל דין שלא לפניו,
ורק מותר על פי התקנה הנזכרת.
אם כן, נשאלת השאלה: האם ללמוד מהתקנה
שגובים שטר חוב שלא לפניו, לנידון דידן ולמצבים דומים שאינם הלוואות?
ב. האם בית דין דנים וגובים
חובות שאינם הלוואות כמו שעושים בגביית שטר חוב?
נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי.
בב"מ קטז: נאמר
"הבית והעליה, נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו העליה",
ובירושלמי שם ד הקשו למה לא כופין על בעל הבית לתקן את הגג, הואיל
וזה חיובו על פי דין? ותירץ הירושלמי, שמדובר שבעל הבית אינו לפנינו, ולכן לא
יורדים לנכסיו לממש את חיובו. הרמב"ן פסק כדברי הירושלמי, שאכן לא יורדים
לנכסי בעל הבית שלא בפניו אע"פ שאם היה לפנינו היינו כופים אותו לבנות
ויורדים לנכסיו לפניו. מיהו, הרשב"א שם (מובא בר"ן ובנמוק"י) חולק
על הרמב"ן, וסובר שהירושלמי סובר כדעת שר הבירה בכתובות פח. הנ"ל, שרק
יורדים לנכסי הבעל כדי לגבות כתובת אשתו מפני חינא, אבל לא יורדים לנכסי אדם אחר
לגבות חוב אחר כלל, שלא לפניו. ברם, הרשב"א כתב, שהלכה כבבלי שיורדים לנכסי
כל חייב שלא לפניו, ולא רק בהלוואה, כדעת רב נחמן בכתובות שם, ודין בפניו ודין שלא
בפניו זהה.
ונשאלת השאלה, מדוע הרמב"ן כתב שלא
גובים חוב לבניית הגג לטובת בעל העליה שלא בפניו? האם אינו פוסק כדעת רב נחמן
בכתובות?
ונאמרו בזה שתי תירוצים, שחשובים לדיון
שלנו.
ג. דעת הרמב"ן שלא גובים
מנכסי בעל הגג לתקן את גגו לטובת בעל העליה
ניתן להסביר את דעת
הרמב"ן (ב"ב קט"ז:) בשני אופנים:
1. ע"פ תויו"ט ב"מ י,ג, על
המשנה הנ"ל שכתב שהרמב"ן סובר שלא גובים מנכסי בעל הגג שלא לפניו. גובים
שלא בפניו רק כאשר מדובר בהלוואה, שבה נכון טעם התקנה "שלא תנעול דלת לפני
בעלי החוב", אבל בשאר חובות, אין תקנה לאפשר גביה שלא לפניו.
לדברי התויו"ט נראה בפשטות שבנידון
דידן, שמדובר בחוב של ביטול מקח, ולא מדובר בחוב של הלוואה, לא גובים שלא בפניו
לדעת הרמב"ן.
2. נראה לתלות את מחלוקת הרמב"ן
והרשב"א כאן במחלוקתם בענין צדקה. עיין ר"ן כתובות יח. בדפי הרי"ף
שכתב בשם הרשב"א שצדקה היא מצווה שמוטלת על כתפי האדם, ואינה גוררת שעבוד
נכסים בגלל שאין כאן חוב לשלם, רק מצווה לקיים. ולכן בית הדין יכול לכוף האדם ליתן
חלקו בצדקה אבל אינו יכול לרדת לנכסיו לגבות. והרשב"א מוסיף: "ואי הוה
נחתינן לנכסים, אפילו שלא בפניו נמי". זאת אומרת, הרשב"א אינו מחלק בין
ירידה לנכסים של החייב, בין לפניו או לא. ואם יורדים לנכסיו לפניו, פירוש הדבר שיש
שעבוד על נכסיו וממילא יורדים לנכסיו גם שלא לפניו. וזה מהתקנה הנ"ל שכתובה
בכתובות פח.
הר"ן שם חולק על הרשב"א וכותב
שיורדים לנכסי החייב צדקה, אבל רק לפניו. ועיין קצה"ח רצ,ג שהסביר את דברי
הר"ן על פי דברי הרמב"ן ב"ב קעה: ד"ה הא, שכתב שכל מקום שיש
מצווה ממונית שמוטלת על כתפי החייב, בית דין יורדים לנכסיו, מהטעם ש"עד
שיכופו בגופו, יכופו בממונו". זאת אומרת, גביית החוב לפניו היא סוג של כפיה
על גופו לשלם.
רואים שהרמב"ן והר"ן חולקים על
הרשב"א בתרתי: 1. שיורדים לנכסי החייב במצווה לפניו. 2. שרק לפניו יורדים,
ולא שלא בפניו, בגלל שהגביה אינה מכח שעבוד נכסים, אלא מדין כפיה על המצוות. וזה
דלא כרשב"א, שכתב: "ואי הוה נחתינן לנכסים (לפניו) אפילו שלא בפניו נמי".
היינו, לרשב"א גביה היא רק מכח שעבוד ואם כן אין לחלק בין לפניו ושלא לפניו.
לפי זה נראה שהמחלוקת בענין גביה מבעל הגג
לתקן את גגו לטובת בעל העליה, היא אותה מחלוקת של הרשב"א והרמב"ן
שחולקים לענין צדקה.
לפי הרמב"ן החיוב לבנות את הגג הוא
חיוב על כתפי דגברא, היינו חיוב שמוטל על האדם ואין כאן שעבוד נכסים כלל. אם כן,
כופים אותו לפניו וגם יורדים לנכסיו לפניו, כשיטת הרמב"ן בצדקה. ברם,
הרשב"א לשיטתו סובר שאין גביה מנכסי החייב בלי שעבוד, ואם יורדים לנכסיו
לפניו, גם שלא לפניו יורדים לנכסיו! וזה מהתקנה המובאת בכתובות פח. הנ"ל.
ואכן, מלשון הרשב"א בב"מ שם משמע
שהמחלוקת בינו לבין הרמב"ן היא אותה מחלוקת לגבי צדקה, ולא בשאלה כמה מרחיבים
את התקנה כדעת התויו"ט הנ"ל, וז"ל: "...אם איתא דבשישנו כופין
אפילו כשאינו כופין. אלא דסברא דגמ' דילן היא שאין כופין אותו כלל, שאין לבעל
העלייה שעבוד אלא על הבית, אבל לא נשתעבדו לו נכסיו, שנכוף אותו לבנות בעל
כורחו".
לפי ההסבר השני, גם לרמב"ן תקנת הגביה
שלא לפניו, נכונה בכל חוב כדעת הרשב"א. אלא שהרמב"ן סובר שבענין בנית
הגג אין כלל חוב ושעבוד. ברם בנידון דידן, שיש חוב לפנינו, גם הרמב"ן יודה
שיורדים לנכסיו שלא בפניו על פי התקנה בכתובות. וזה דלא כתויו"ט שכתב שלפי
הרמב"ן תקנת הגביה שלא לפניו בכתובות נכונה רק בהלוואות, ואינה חלה על חוב
אחר.
ועיין ברמ"א יו"ד רמה,ד שיורדים
לנכסי אבא שחייב לשלם דמי תלמוד תורה לבניו, שלא לפניו, מכח התקנה של כתובות.
ועיין שם בגר"א ט: "כיון שמחויב, הוי ככל חוב, וכמו שכתוב בחו"מ
קו,א ע"ש". מבואר שלהלכה אין חילוק כלל בין החובות ובכל חוב יורדים
לנכסיו, ודלא כתויו"ט בדעת הרמב"ן. ועיין עוד ש"ך יו"ד רמח,ד
שכתב שגם חוב של צדקה דינו ככל חוב וחלה עליו התקנה של כתובות לגבות שלא לפניו.
ועיין שם בקצה"ח דיון במהות החוב של צדקה.
וגם לפי הבנת התויו"ט בדעת
הרמב"ן, יש לומר שהחוב בנידון דידן דינו כחוב של הלוואה, ולכן גם לרמב"ן
חל עליו התקנה.
עיין בדברי ר"ת מובא בתוס' ב"ק
מו: ד"ה ה"ג, ובעוד מקומות בש"ס, שסובר שדין ביטול מקח כדין הלוואה
לענין דיני גבית חוב, היינו שאם יש למוכר מזומן, הוא חייב להחזיר כספי חוב שהתבטל
במזומן, כדין הלוואה. וכך נפסק ברמ"א בסוף סימן רלב. אם כן, יש לומר שחוב
שנוצר על ידי ביטול מקח דינו כדין הלוואה, ויורדים לנכסיו שלא בפניו לגבות החוב.
והרי נידון דידן הוא גבית חוב שנוצר על ידי ביטול מקח, אם כן דינו לגבותו שלא
לפניו.
סיכום פרק זה:
אין להבדיל בין חוב לחוב,
ובכל חוב נכונה התקנה שבכתובות פח. שגובים שלא לפני החייב.
לפי זה, היה נראה שדנים
בגביית החוב בנידון דידן שלא לפני המנהל שנמצא בחו"ל, לפי התקנה בכותבות פח.
הנ"ל.
מיהו יש לעיין עוד האם
נידון דידן זהה לנידון של התקנה הנ"ל.
ד. התקנה בכתובות שלא תנעול
דלת, בחוב שאינו מבורר
בכל הדוגמאות שגובים חוב שלא לפניו שראינו,
מדובר בחוב מבורר, כגון שטר חוב, שלא רק עצם החיוב הוא מבורר, אלא גם העובדה
שהלווה לא שילם, שאם היה משלם היה דורש את החזרת השטר ושטרך בידי מאי בעי?! וכן
בנידון של ב"מ קיז. הנ"ל החיוב של בעל הבית ברור לפנינו, שהרי הגג נפחת.
וכן החוב של האבא למלמד ברור לפנינו.
ואילו בנידון דידן, נראה שהמצב אינו מבורר.
בנידון דידן יש חוב שתלוי בתנאי, היינו
שיהיה סגר בתאריך של החתונה. בזה החוב שלפנינו אינו כחובות שדובר בהם בדוגמאות
הנ"ל, שהיו חובות ברורים בלי שום התנאה. אמנם ההתנאה הזו קלה יחסית לבירור,
מיהו אין להרחיב את התקנה מעבר למה שכלול בה.
נוסף לכך, נכון אמנם שיש בנידון דידן חוזה
בו האולם התחייב להחזיר את כספי המקדמה, אם יהיה סגר בתאריך המוצע לחתונה. מיהו לא
ברור האם האולם שילם או לא. אין ראיה לפנינו שלא נפרע. שונה הדבר משטר חוב, שעצם
הימצאות השטר בידי המלוה היא ראיה שהחוב לא שולם (שאם כן, שטרך בידי מאי בעי?).
וכל זה בצירוף דברי ר"ש כהן
ומהרשד"ם שמובאים בש"ך קו,א, ושו"ת פני משה שהובא בהגהות רע"א
שם, שאפשר לומר קים לי כרב האי שסובר שהלכה כשר הבירה שלא גובים שום חוב שלא בפניו
חוץ מכתובת אשה. ואע"פ שנראה שלהלכה לא פוסקים כשיטות אלו, ולא נאפשר לטעון
קים לי כרב האי נגד השו"ע והרמ"א, בנידון דידן, שיש להסתפק אם הוא כלול
בתקנה בגלל הטעמים שכתבתי, נראה שלא נאפשר גביית חוב שלא בפני החייב.
סיכום פרק זה
נראה שאין לגבות את החוב
של הנידון דידן שלא לפני בעל החוב.
אחרי שקבענו שלא דנים
וגובים חוב של נידון דידן שלא לפני בעל הדין, יש לעיין אם שותף אחד מספיק כדי לדון
ולגבות החוב לפניו או שצריכים את שני השותפים? ומה הדין של חברה בע"מ בזה?
ה. האם אפשר לתבוע חוב משותף אחד
או צריכים שני השותפים? ומה דין בחברה בע"מ?
נאמר בכתובות צד.
"אמר רב הונא: הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד, ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא, לא מצי אידך למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את, אלא שליחותיה עבד... הכא אמר אילו אנא הואי, טעיננא טפי. ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא, אבל איתיה במתא, איבעי ליה למיתי".
אם כן, שותף אחד יכול
לייצג את השותפות כולה בבית דין, רק אם קיבל הרשאה מהשותף השני, אפילו בשתיקה,
כגון כשהשותף השני היה בעיר וידע על התביעה ולא הגיע לבית הדין לייצג את עצמו. בזה
אומרים שהשותף השני מינה את השותף הראשון לייצג את השותפות כולה, ושליחותיה עבד.
מיהו, אם השותף השני לא היה בעיר או לא ידע על הדיון, השותף הראשון יכול לייצג
חלקו בשותפות בלבד, ונשמע טענת השותף השני "אנא הואי טעיננא טפי".
ולפי הרמב"ם שלוחין
ג,ג רק דנים על חלקו של השותף בלבד, כאשר אין הרשאה מהשותף השני, ולפי הרא"ש
דנים על הכל, אבל נשמרת לשותף השני זכות ערעור על תוצאות המשפט, אם הפסיקה אינה
לטובתו. בחו"מ סימן קכב,ט השו"ע פוסק כרמב"ם ובסימן קעו,כג
כרא"ש.
לכן, אם היה מדובר
בשותפות, התובע היה יכול לתבוע מהשותף שלפנינו לשלם את חלקו בחוב של ביטול העסקה
בלבד, אבל לא היה יכול לתבוע חלקו של השותף השני שלא לפניו. אמנם נידון דידן הוא
חברה בע"מ, ונשאלת השאלה האם דין זה משתנה בחברה בע"מ?
ו. האם אפשר לתבוע חברה
בע"מ על ידי אחד מהמנהלים?
כאשר אחד תובע חוב משותפות, מצינו כמה דעות
ברבותינו. לפי הר"ן ורמב"ן, וכן נפסק בשו"ע עז,א, התובע יכול לתבוע
לכל אחד ואחד רק את חלקו. לשיטת הראב"ד אפשר לגבות מכל אחד הכל. ולפי
הרא"ש אפשר לגבות מכל אחד הכל, אבל אם מוחל לאחד הכל נמחל, מה שאין כן
לראב"ד, שאם מוחל לאחד – מחול רק לאחד מהם ואין החוב כולו מחול.
נעיין כעת בדינה של חברה בע"מ בנושא
זה.
חברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת,
המנהלים שלה אחראים לפעילותה אבל ההון של החברה אינו שלהם, ואינו גם של בעלי
המניות, אלא של החברה עצמה. אם כן, תביעה של חברה בע"מ אינה תביעה נגד
המנהלים אלא תביעה נגד החברה, כאשר המנהלים הם האפוטרופוס של החברה ואחראים לייצג
אותה בבית דין.
לפי זה נראה, שלכל הדעות אפשר לגבות הכל
באמצעות כל אחד מן המנהלים, בגלל שגובים מכספי החברה והמנהל הוא מיצג החברה בלבד,
ולכן אפשר לגבות הכל באמצעות כל מנהל. ונראה שזה כעין שיטת המהרי"ק קכ שמובא
בב"י בסימן עז, והש"ך שם סק"ג הסביר כוונתו שאם לווים לצורך
השותפות והכסף נכנס לשותפות, בזה לכל הדעות אפשר לתבוע הכל מכל שותף, בגלל שאין
להם חלק מבורר אלא הכל שייך לשותפות, ולכן התביעה היא על הכל מכל אחד ואחד.
וק"ו כאשר באים לגבות מכספי השותפות עצמה, אפשר לגבות באמצעות כל אחד ואחד.
לכן, הוא הדין בחברה בע"מ, אפשר לתבוע
הכל מכל מנהל, והוא יכול לייצג החברה כולה. מאידך, אין מקום לתבוע חצי מכל מנהל,
בגלל שהכסף אינו שלו והתביעה אינה עליו באופן אישי.
סיכום פרק זה
בשותפות, לפי הדין, אפשר לתבוע מכל שותף רק
את חלקו, לפי פסיקת השו"ע עז,א. אבל כאשר מדובר בחברה בע"מ, אפשר לתבוע
את כל הכסף מהחברה באמצעות מנהל אחד בלבד, ואין צורך להמתין למנהל השני.
אמנם, כל זה הוא כאשר כל מנהל מכיר את
הנידון ויודע לטעון בו.
מה הדין בנידון דידן, שהמנהל שלפנינו לא
הוא זה שביצע העסקה, אלא המנהל השני, האם נשמעת טענת המנהל שלפנינו, להמתין עד
שובו של המנהל השני?
ז. האם המנהל יכול לדרוש לעכב הדיון
עד להגעת המנהל השני שמכיר את התביעה?
עיין סימן טז,א שכל בעל דין יכול לבקש זמן
להביא עדים, ובית דין נותנים להם 30 יום. אמנם, אם בית הדין מכיר שיש עדים ויודע
איפה הם נמצאים, בית הדין נותן לבעל דין כמה זמן שצריך כדי להביא העדים.
ואם כן, היה נראה שבנידון דידן, הואיל
ויודעים היכן המנהל השני נמצא ומתי הוא חוזר, צריכים להמתין לו, כדין כל ראיה
העתידה לבוא.
אמנם, בבירור הלכה יז,א הביא שהשער המשפט
פז,כד כתב שנותנים זמן רק אם הנתבע אומר להביא 2 עדים, בגלל שהם יכולים לברר
ולהכריע את הדין. אבל אם אומר שיש לו עד אחד, לא נותנים זמן. ועיין שם בהערה 14,
מחלוקת אחרונים האם גם 30 יום לא נותנים כדי להביא עד אחד או דילמא 30 יום נותנים
ולא יותר (אפילו אם ידוע שיש לו עד במקום פלוני).
וקל וחומר בנידון דידן, שלא מדובר להביא
אפילו עד אחד, אלא מישהו שאולי יש לו טענה בנידון. בזה היה נראה שלא ממתינים כלל.
ונראה להביא ראיה לכך משו"ת
הרשב"א ב,קצב, שהסמ"ע ועוד דנים בו בסוף סימן יח. ברשב"א כתוב, שאם
בית דין שמעו את הצדדים, ואחר כך אחד מבעלי הדין מכר את נשוא הדיון לאחר, והקונה
רוצה לטעון לפני בית הדין טענות חדשות, בית הדין מזמין את בעל דין החדש לטעון. אם
יבוא, מה טוב, ואם לא בא, או שבא ומבקש הארכה כדי להביא ראיות משלו, פוסקים הדין
מיד, ולא נותנים לו זמן בגלל שאינו עדיף ממי שהגיע מכוחו.
ונראה כוונת הרשב"א, שהואיל ובעל הדין
המקורי עמד לפני הדיינים וטען את טענותיו, ומתקיים בבית דין 'ועמדו לפני האלוהים',
בית הדין יכול לפסוק בלי לשמוע את הטענות החדשות שיתווספו לתיק על ידי הקונה. ואם
יש לבעל הדין החדש טענות וראיות משמעותיות, הוא יביא אותם אחרי פסק הדין ויסתור את
הדין.
ונראה שנידון דידן מאד דומה לנידון של
הרשב"א. גם בנידון דידן מקיים בית הדין 'ועמדו שני האנשים לפני האלוהים' על
ידי המנהל שלפנינו (לאחר שישמעו את טענותיו). בית הדין יכול עכשיו להסתפק בכך ולפסוק
את הדין, ואין צורך שבית הדין ישמע גם המנהל השני, הואיל ואינו לפנינו. אלא בית
הדין יפסוק, ולכשיגיע המנהל השני ויטעון את טענותיו, יסתור הדין אם יש בהן ממש.
וכעין הלוקח החדש בשו"ת הרשב"א.
סיכום פרק זה
בית הדין אינו צריך לחכות
למנהל הנמצא בחו"ל, אלא יקיים הדיון מול המנהל שלפנינו, ולכשהמנהל השני יגיע
יסתור את הדין.
אמנם נשאלת השאלה, איך
הפסיקה הזאת משתלבת עם הקביעה "אטרוחי בי דינא תרי זימנא, לא מטרחינן"?
ח. אטרוחי בי דינא תרי זימנא לא
מטרחינן
עיין ב"מ קי. שאם בא תיק לפני בית
הדין, שמסכת הראיות בו אינה ברורה בגלל שכל הראיות בתיק אינן לפני בית הדין, ויש
בראיות החסרות כדי להשפיע השפעה מכרעת על הפסיקה, בית דין לא ידון בתיק כעת, בגלל
שלא מטריחים בית דין פעמיים. בית הדין ימתין עד שמסכת הראיות תתבאר ותתברר, ואז
ידון בתיק. מדובר בגמרא בשטר שכירות שכתבו בו "שנים" בלי להגדיר כמה
שנים הקרקע שכורה. השוכר טוען 3 שנים, והמשכיר טוען שנתיים, שכבר עברו. אם השוכר
ממשיך לאכול מפירות השדה בשנה השלישית, לא מוציאים אותם מידו, אע"פ
ש"קרקע בחזקת בעליה עומדת" ועל פי דין השוכר חייב להחזיר הפירות של שנה
השלישית. למרות זאת, הגמרא אומרת שבגלל שמדובר במצב שיכול להתברר (אם העדים
החתומים בשטר יגיעו ויבררו לנו כמה שנים היא תקופת השכירות) בית דין אינו מתערב
ואינו מוציא הפירות מידי השוכר.
אם כן, נשאלת השאלה, מדוע במקרה של
הרשב"א הנ"ל, פוסקים את הדין אע"פ שיודעים שיש בעל דין חדש עם
טענות חדשות? אולי בית הדין יצטרך לסתור את דינו כאשר יגיע!
וכן מצאנו בעוד דוגמאות, שבית דין פוסק את
דינו על סמך זה שבעתיד, אם יתברר שפנים חדשות באו לכאן, יסתר דינו. ולמה לא
אומרים אטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן?
אלו הדוגמאות:
1. בסוף סימן יח השו"ע כתב שפוסקים
הדין שלא לפני בעלי הדין בממונות. ומקורו מתשובת הרשב"א א,אלף קיח. והטעם שם,
שאם מביאים ראיה, אפשר את לסתור הדין בממונות, ולכן מתירים לפסוק שלא לפני בעלי
הדין. וקשה, מדוע לא חוששין לאטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן?
2. כפי שהבאנו לעיל, הסמ"ע שם יח,יג
כתב בשם שו"ת הרשב"א ב,קצב שאם בית הדין שמעו טענות הצדדים, ואחר כך אחד
מבעלי הדין מכר חלקו לאחר, ויש לבעלים החדשים טענות חדשות, שולחים לו לבא לבית
דין, ואם אינו בא, פוסקים את הדין ולא חוששים לטענותיו, בגלל שבממונות, כאשר יביא
ראיה סותר הדין. ולמה לא חוששים לאטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן?
3. בסימן יד,א נפסק בשו"ע שאם בעל דין
מבקש שבית הדין יכתוב לו את נימוקי הפסק, כדי שיוכל לערער בבית דין הגדול, כותבים
לו. מיהו, בעל הדין חייב לשלם מיד. ולמה לא חוששים לאטרוחי בי דינא תרי זימנא? וכן
שם בשו"ע יד,ד, כאשר הדיין חש שבעל הדין חושדו שנוטה הדין נגדו, על הדיין
לכתוב לו נימוקי הפסק, "מיהו צריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין, יחזרו לו"
כלשון הרמ"א שם, ולא חוששים לאטרוחי בי דינא תרי זימנא.
4. בסימן טז,א נאמר כי מי שאומר שיש לו ראיה,
נותנים לו 30 יום להביאו, ואם אינו מביאו, פוסקים הדין והחייב משלם, "ואם
מביאן אחר כך יסתור הדין". ולמה לא חיישינן לאטרוחי בי דינא תרי זימנא לא
מטרחינן?
5. בסימן צח,ו הובא שהאומר שיש לו עדים
לסתור שטר חוב, נותנים לו זמן להביא עדיו, ואם אינו מביא, מחכה 90 יום ומוציאים
ממנו, אע"פ שטוען שיש לו ראיה, ולא חוששים לאטרוחי בי דינא.
6. ועוד שם צח,א נאמר שאם בית הדין יודע
שיש לו עדים, ממתינים לו. מיהו, בבירור הלכה שם א נכתב שאם בית הדין יודע שיש לו
עד אחד, לא ממתינים, בגלל שעדותו אינה בירור גמור. ונראה ק"ו שלא ממתינים אם
יש אחד שיודע לטעון, שמכיר את העסק נשוא התביעה, כמו שכתבנו למעלה. ושוב, מדוע לא
חוששים כאן לאטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן?
והיה נראה, שחוששים לאטרוחי בי דינא תרי
זימנא לא מטרחינן רק כאשר ידוע לבית דין מראש שיש ראיה שיכולה להגיע ויסתור הדין.
בזה בית הדין יחכה להתבהרות מסכת הראיות. אבל כאשר בית הדין כבר התחיל לדון בתיק,
בית הדין חייבים לסיים ולכן יפסקו את הדין שלפניהם, ולא חוששים לאטרוחי בי דינא
תרי זימנא לא מטרחינן.
לאור זאת, נראה שבנידון דידן, אע"פ
שכתבנו למעלה שבית הדין פוסק את הדין ואינו ממתין לעד אחד או להגעה של מי שיודע
לטעון, זה רק כאשר בית הדין כבר התחיל לדון בתיק, ותוך כדי הדיון מתברר שיש במקום
אחר מי שיודע לטעון. בזה בית הדין יפסוק את הדין שלא לפניו, וכאשר יגיע ויסתור
הדין, ידונו שוב. ברם, אם בית הדין יודע מראש שיש מי שיודע לטעון במקום
אחר, ויש סיכוי שבית הדין יצטרך להתכנס שוב לשמוע טענותיו, בזה נאמר הכלל אטרוחי
בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן, ובית הדין יחכה לשמוע התיק כאשר הנתבע השני יגיע.
סיכום פרק זה
בית הדין אינו מתכנס לדון
בתיק, כאשר ידוע מראש שמי שיודע לטעון בנשוא התביעה אינו נמצא בסביבה. זאת גם כאשר
יש מנהל אחר, שאפשר לטעון לפניו ואפשר לקיים על ידו את דרישת ההלכה 'ויעמדו שתי
האנשים לפני האלוהים'.
לכן, בנידון דידן, בית
הדין ימתין להגעת המנהל שיודע לטעון בנשוא התביעה, שהרי המנהל שלפנינו אינו מכיר את
פרטי המקרה ויש סיכוי סביר שבית הדין יצטרך להתכנס שוב לשמוע טענות המנהל השני
לכשיחזור לעבודה.
ט. המנהל שביצע העסקה בפועל,
הוא הבעל דין העיקרי בנידון נשוא התביעה
ונראה שסיבה נוספת להמתין להגעתו, היא
שהמנהל שביצע העסקה בפועל הוא הבעל דין העיקרי, ולא המנהל שלפנינו.
כאמור לעיל, כאשר מדובר בחברה בע"מ,
הכסף שייך לחברה והמנהלים אחראים על תפעול החברה. לכן, אם יש כמה מנהלים, חילוק
תחומי האחריות בין המנהלים הוא לפי ההסכם שביניהם. כל מנהל, בתחום שלו, עושה
שליחותו של המנהל השני, ולכן הוא המנהל הבלעדי בתחום אחריות שלו.
בנידון שלפנינו, ברור שהמנהל שאינו לפנינו,
הוא האחראי הבלעדי על ביצוע עסקאות מול לקוחות. עובדה שהוא חתם לבדו על
החוזה מול התובע, ורעהו לא טוען שזו היתה חתימה בלי סמכות. אם כן, ברור שהטיפול
בלקוחות הוא בסמכותו הבלעדית. אם כן, סביר להניח שגם טיפול בתביעות בתחום
שבסמכותו, הוא בתחום האחריות שלו בלבד, והוא עושה בזה את שליחות המנהל השני.
ולכן נראה שהמנהל שביצע העסקה, אינו רק
מישהו צדדי שיודע טענות רלוונטיות לנשוא התביעה, כמו שכתבנו לעיל, אלא הוא הנתבע
העיקרי בתיק.
וראיה קצת מהנאמר בכתובות צד. שאם השותף
נמצא בעיר, כאשר השותף השני יורד לדין בענין השותפות, ואינו מגיע לבית הדין לטעון
את טענותיו, יש בזה קבלה בשתיקה של הנעשה ומינוי השותף שבא לבית דין כשלוחו, כך
שהנעדר אינו יכול לאחר מכן לערער על הפסיקה.
מעתה, בנידון דידן, אפילו אם לא היתה חלוקה
רשמית של תחומי פעילות המנהלים, הואיל ולמעשה, מנהל אחד אחראי לבדו על העסקאות מול
הלקוחות, נראה שבזה הוא שליח של השני ודבריו קיימים.
סיכום פרק זה
מנהל שחותם לבדו על החוזה
מול הלקוחות, ואין מי שטוען שזו חתימה נעדרת סמכות, ברור שהעמידה מול הלקוחות היא
בתחום האחריות של המנהל הזה. לכן, נראה שעמידה מול הלקוחות בעסקה זו היא באחריות
הבלעדית של מנהל זה. הוא בעל הדין שלהם, ולא המנהל השני.
לכן, אם המנהל שחתם על
החוזה מול הלקוח אינו מסוגל לבוא כעת, על בית הדין לחכות עד שיחזור כדי לדון בתיק.
מיהו, יש לברר האם דיון
בזום הוא תחליף לדיון פרונטלי, ואם יש לחייב המנהל בחו"ל לענות לטענות התובע
בזום?
י. מעמד הזום בהלכה
ראינו בסימן יג,ו וסימן יד,א שצריך לקיים
בדיון את ההוראה 'ועמדו שתי האנשים לפני האלוהים', היינו שבעלי הדין צריכים להופיע
לפני בית הדין ולטעון. נראה שהופעה בזום אינה תחליף לכך, ולכן אין לחייב הופעה
בזום. אמנם, אם הצדדים מסכימים לדון בזום, הרשות בידם.
מיהו, נראה שצריכים לאפשר לתובע לתבוע
בזום, על פי דברי השו"ע בסימן קכג. נאמר שם שהתובע כותב הרשאה על כל ענין,
מתקנת הגאונים, גם כאשר מדינא אין עליו קנין ולכן אין עליו הרשאה, עיין שם פרטי
הדין, 'כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינת הים'. ולפי זה צריכים לאפשר
לתובע לתבוע בזום, ויש לחייב הנתבע להופיע לדין בתביעת זום, שהרי כאשר מורשה בא
לבית דין בשם התובע, התובע אינו נמצא בבית דין כלל, ובכל זאת מתקיים בזה 'ועמדו
שתי האנשים לפני האלוהים', וקל וחומר בזום.
ברם, הואיל ופוסקים בסימן קכד שאנו לא
מאפשרים לנתבע להעמיד מורשה במקומו, הוא הדין שאין לחייב את הנתבע להופיע בזום,
אלא הוא חייב להופיע בעצמו. ואפילו אם הנתבע נעזר בעורך דין, מכל מקום הנתבע חייב
להיות נוכח בבית דין בעת התביעה, כדי לקיים 'ועמדו שתי האנשים לפני האלוהים'.
ברם נראה שאם המנהל שלפנינו היה בעל הדין
העיקרי של התביעה (כגון שהנידון הוא באחריותו), אבל הוא אינו יודע כל פרטי העסקה,
וצריכים להיעזר בטענות של מישהו אחר או של המנהל השני, בזה נראה לחייב את קיום
הדיון ולשמוע הטענות בזום, הואיל ומתקיים 'ועמדו שתי האנשים לפני האלוהים' על ידי
המנהל שלפנינו.
אבל בנידון דידן, אין לחייב הנתבע להופיע
בזום, הואיל והוא הנתבע העיקרי (אלא אם כן הוא מסכים לכך).
העולה למעשה:
א. כאשר
יש שני מנהלים לחברה, אפשר לתבוע את כל התביעה מכל אחד מהם.
ב. בית
הדין לא יושב לדון כאשר ידוע מראש שהמנהל שאינו לפנינו יודע את פרטי האירוע, ואילו
המנהל שלפנינו אינו יודע.
ג. אם
התחילו לדון לפני המנהל שאינו יודע את פרטי האירוע, ותוך כדי הדיון התברר שאינו
יודע, גומרים הדין כך. ואם יבוא השני ויטען, שומעים את דבריו. באופן כזה, יש לחייב
את המנהל שאינו לפנינו, להופיע בזום.
ד. אם
מושא התביעה הוא בתחום אחריות של מנהל אחד, הרי שהוא הנתבע העיקרי בתביעה ואין
דנים שלא בפניו. קביעת תחום אחריות של מנהל נקבעת גם מכללא, היינו על ידי העשייה
של המנהל בפועל (לדוגמא, מנהל שחותם לבדו על חוזים מול לקוחות, סימן שזהו תחום
אחריותו הבלעדי).
ה. יש
לחייב את הנתבע להופיע בדין, גם אם התובע מופיע בו בזום.
ו. אין
לחייב את הנתבע להופיע בזום.
ז. כאשר
יש שני מנהלים לחברה, אחד לפנינו והשני לא, אם זה שלפנינו הוא הנתבע העיקרי
בנידון, אפילו אינו נתבע בלעדי בנידון, יש לבית דין לדון בתיק (והמנהל השני יופיע
בזום).
ח. אם המנהל שאינו לפנינו הוא עיקר הנתבע, בית דין לא ישב בתיק, אלא ימתין לשובו.
ההחלטה
בתיק הנדון:
א. בית הדין לא
יישב בתיק שלפנינו, עד חזרת המנהל השני מחו"ל.
ב. על מזכיר בית הדין לבדוק מול המנהל בחו"ל אם מסכים להופיע
בזום. אם כן, בית הדין ידון בתיק כאשר המנהל בחו"ל יופיע בזום.
ג. אם המנהל בחו"ל אינו מסכים להתדיין בזום, על המזכיר לקבוע
כעת תאריך לדיון בהזדמנות
הראשונה אחרי חזרת
המנהל מחו"ל. הצדדים יחתמו כעת על שטר בוררות.
