ניוד לקוחות מעבודה קודמת, ומחוייבות לתקופת צינון

המקרה:

טכנאי מחשבים מוכשר עבד תחת חברה מסויימת, בתחילה הוא קיבל פניות לטיפול בבעיות מהמשרד אך עד מהרה אנשי הקשר של קליינטים התרבו במכשיר הסלולרי שלו הודות למענה המקצועי המיידי והמהיר שלו ברוב שעות היממה והכריזמה האישית והאדיבות שלו שהקנו לו שם טוב ומומלץ.

יחסיו של העובד עם החברה העכירו בשל וויכוח על העלאת שכר, שבסופו של דבר, העובד בחר להפסיק את עבודתו כשכיר, ולהיות עצמאי. הוא החל לפנות ללקוחות איתם עבד עד כה להודיע להם שאם ברצונם להמשיך לקבל ממנו שירות, עליהם לפתוח תיק אצלו. החברה הקודמת הבחינה בניוד לקוחות, וביקשה למנוע מעובד זה לשרת לקוחות ששירת בעת שעבד אצלם.

טענת החברה: לא יעלה על הדעת שעובד הפורש מעבודתו יגנוב מידע ולקוחות מחברה בה עובד, ועל בסיסם יקים חברה מתחרה. אנו דורשים פיצוי כספי על הנזק שהיסב, וכן לחיובו בתקופת 'צינון' שבה ימנע מלעסוק בתחום זה.

טענת העובד: אופיי וכישוריי האישיים והעבודה המאומצת שלי יצרו קהל לקוחות המכיר בי ולא בחברה המתווכת, והם שיזמו שיחות למכשיר האישי שלי, ולא 'לקחתי' מספרי לקוחות מהחברה. כעת אני נהנה ממאגר הקליינטים שאגרתי במכשיר האישי שלי. אני מעוניין לעבוד ומסרב לתקופת 'צינון' אף לו היתה מתוגמלת.

תשובה

התביעה מתקבלת חלקית. הטכנאי אומנם אינו מחוייב בתקופת צינון, אך אינו רשאי לעשות שימוש במספרים השמורים במכשירו הסלולרי ולפנות ללקוחות שעבד עימם ולהציע להם לעבור אליו. פרט ללקוחות שיצרו איתו קשר ישיר, שהוא רשאי להודיע להם שסיים את עבודתו בחברה הקודמת, וכעת הוא עובד במקום אחר.

החיוב לשמור על משא ומתן הוגן בעבודה קיים גם לאחר פרישת העובד, ואסור לו לחבל בפרנסת החברה בה עבד, ובכלל זאת אסור להשתמש במידע לו נחשף בעבודתו, כולל פרטי התקשרות עם לקוחות, גם בלא התראה מוקדמת.

עם זאת מותר לעובד להתפרנס ולעבוד בעבודה זהה ואף להתחרות במקום עבודתו הקודם כל שלא מתבסס על מאגרי מידע של עבודתו הקודמת, אלא רק על הניסיון והמיומנות שרכש, ובוודאי שרשאי לפרסם את עיסוקו החדש (פנייה ישירה לקליינטים מוגדרת כשימוש במידע פרטי). לו החברה היתה מתנה מלכתחילה לפני שהתחיל את עבודתו, לעבור תקופת צינון, היה הטכנאי מחוייב לכך (ואולי רק היה צריך להחזיר את כל המשכורות במהלך השנים שקיבל מהחברה). אך כיון שלא התנו עם הטכנאי מתחילה, הוא רשאי לעבוד ולהתחרות בחברה ולנצל כישוריו, גם בהסתמך על קשריו האישיים שרכש במהלך עבודתו.

לגבי הפיצוי הממוני: באם הצדדים לא יגיעו לפשרה מוסכמת, יהא על התובעת להציג את מימדי הנזק, ועל הנתבע יהא להציג איזה קליינטים לשעבר הינו משרת היום.

נימוקי הדין

א. חיסיון מידע וסודות מקצוע - 'בל יאמר'

איתא בגמ' ביומא בדף ד::

'מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור? שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור'. רש"י פירש שהמילה 'לאמור' מורכבת מהמילים: 'לא אמור'. למדו מציווי ה' למשה רבנו לומר לישראל את הדברים שנאמרו לו, שהדברים נכונים אף על כל אדם, שאין לומר דברים שנאמרו לו אלא אם כן קיבל היתר לכך. ואם לאו, הריהו ב'בל יאמר'.

גם באיסור זה יש לדון האם נאמר כאן איסור 'בל תאמר', או שלמדנו מכאן רק הוראת דרך ארץ ומידה ראויה, אך לא עבר בכך על איסור. כן יש גם לברר ביסוד האיסור, האם כל שמועה ואמירה של אדם נאסרה בפירסום והוא ב'בל תאמר', וצריך להורות היתר בכדי לאפשר פרסום אף שאין בשמועה זו משמעות דיסקרטית. או שמא רק מסרים בעלי משמעות דיסקרטיות נאסרו, וצריך בעל הדבר להתיר לספרו.

הרמב"ם לא הביא להלכה את דברי הגמרא 'שהוא בבל יאמר'. ואפשר שסובר שאין הדברים אלא מצד דרך ארץ, ואין בהם דבר איסור. כן מפורש בדברי המאירי:

'וממה שנאמר שם לאמר, כלומר, שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחברו אף על פי שלא מסרה לו בסוד, שהוא בבל יאמר. אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור. והוא ענין אמרו: 'נאמן רוח מכסה דבר', כלומר, 'דבר', אף על פי שאינו סוד. ו'הולך רכיל' מגלה 'סוד', אף על פי שנאמר לו בסוד'.

הרי שהרחיב המאירי את האיסור לספר לאחרים כל 'דבר' אף שאינו סוד. יתכן להבחין בדבריו, שישנו איסור רכילות על 'סוד', שיש בו משום להזיק לבעל הדבר, כפי שכתב החפץ חיים. אך שמועה שאין בה כדי להזיק לבעליה, אין בה איסור, אלא מידת דרך ארץ ומידה ראויה לא לפרסם ללא היתר ורשות, והוא ב'בל תאמר' עד שיאמר 'לך אמור', וכך באר החפץ חיים בבאר מים חיים בהלכות לשה"ר כלל ב הערה כז.

אך רבי חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב ח"א יו"ד סי' מט סבר שנאמר בגמרא זו איסור גם בלא שיוסב נזק לבעל הדבר:

'אפילו בשולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחבירו שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים. דאפילו בסתם, דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב האגרת, איכא איסור לגלות, כמו שאמרו בגמרא, דכל האומר דבר לחבירו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכל שכן, בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו'.

לדבריו, ישנו איסור ולאו לגלות סוד, או מטעם לאו ד'לא תלך רכיל', או משום איסור ד'בל תאמר'.

הגרמ"מ שפרן בקונטרס הישר והטוב ח"א עמ' לח הציע שאם מעסיק מעוניין לחייב ממון את העובד אם יגלה סודות מקצועיים, יעשה עימו קניין בעת שנכנס לעבודה ובו יתחייב בסכום כסף גדול מיידית, ואם לא יגלה סוד, מוחל לו בעל הבית על חוב זה.

ב. איסור גזל בהעברת מידע

הגדרת איסור 'גזל' הינה נטילת ממון משל חבירו, ואף אם מבקש ליקח את שלו מחצר חבירו נאסר מדין 'נתפס כגנב'. אך ישנם כמה מקורות המורים שאף בלא נטילת ממון, ואף שהנגזל לא נחסר מאומה לכאורה – יש בכך איסור גזל.

בדרך כלל, אין קפידא על נטילת דבר שלא מחסיר את הבעלים, וניתן לקחת אש מנר חבירו אף ללא רשותו, ולהנות מצל ביתו ויש מצבים שאף ניתן לקצר ולעבור דרך רשות פרטית או לחנות בה, ואולי אף כופין על מידת סדום בכה"ג, אך כשיש קפידא בדבר, הוי 'גזל'.

בתוספתא בב"ק פ"ז הי"ג איתא: 'אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא' לא יבוזו לגנב'. ראו בגניבת דברי תורה כגניבה, שאומנם שיבחוהו בשל כך שמפיץ את התורה, אך הוגדר כגנב. וכן להדיא קוראת הגמ' בסנהדרין בדף נט. לנוכרי העוסק בתורת ישראל כגזלן:

'ואמר רבי יוחנן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה. לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצות, מאן דאמר מורשה מיגזל קא גזיל לה. מאן דאמר מאורסה, דינו כנערה המאורסה דבסקילה'.

הרי שהלומד דבר שלא מיועד לו, נחשב גזלן אף שלא נוטל ממנו דבר.

הכסף קדשים בסי' קפג סק"ד כתב מעין זה שהעברת מידע הינה גזילה: 'אין בגידה גדולה מזו במה שנודע לו רק על פי חבירו על דעת שותפות וילך ויקנה לעצמו... הרי זה כגניבה ממש'.

כך פסק האגרות משה או"ח ח"ד סי' מ אות יט בהגדרתו של:

'מי שעושה טייפ מד"ת ואוסר להעתיקו... כותב שאוסר לעשות מטייפ שלו עוד טייפס – ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות, ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש... וליתן גם לאחרים יכול לעכב שלא יעשו כלל, אבל עכ"פ הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה, אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל'.

וכ"כ בשו"ת משנה הלכות חלק יז סי' קכג שיש בהעתקה גזל:

'אם בא אחד ורשם הדברים לעצמו או קלט הדברים בדיסק הרי זכה בזה במה שרשם ובמה שהקליט, והטייפ או דיסק הם שלו וקנינו, ואין ביד אדם אחר לקחתו ממנו. ואף על גב דקול ומראה וריח אין בהם משום גזל אבל מ"מ כיון שקלט את הקול על הדיסק הרי הגביל את הקול בעצם הדיסק, והדיסק הרי הוא שלו לכן כל הדיסק כמות שהוא שלו הוא וזכה גם בהקול, והדיסק ומה שיש בה הוא ממונו, ואין אחר יכול להשתמש בו או ליקח אותו הימנו. וכל הנוטלו הרי הוא לפענ"ד גוזל ממון חבירו, וממילא ה"ה אם משיג גבולו יש להתחשב בו ככל מזיק ממון חבירו, וז"פ מאד. והוא הדין לכל תקליט של נגינה או טייפס וכל מידע הנמצא אגור בדיסק וכיו"ב'.

וראה את דעתו הרחבה של הציץ אליעזר חלק יח סי' פ שאומנם סבר שאף לו התנה כן היוצר מתחילה להדיא, מותר להעתיק חלק מספר לפי אומדן דעת, אך וודאי שכל מקרה ותחום יש לבחון לפי העניין והאומדן הדעת. הציץ אליעזר דן בדבר השאלה אם מותר לצלם מספר לשם לימוד ושימוש עצמי, כשכתוב מפורשות אזהרה ש'אין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל ('קופירייט'):

'הנה לדעתי נראה שצילום מאמרים מספר או כתב עת לשימוש עצמי מותרת היא למרות שבשער מופיע אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל, מכיון שהמכוון אך ורק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר[1]... דמכיון שכך מנהגו של עולם להעתיק לשם שימוש עצמי, והמו"ל יודע מזה, א"כ ממילא מתייאש ומוותר מראש על העתקה וצילום כזה, זאת אומרת, דאמדינן לדעתיה של המו"ל, שהגם שהתבטא להזהיר בסתמא שלא להעתיק שום חלק מהספר או הכתב-עת ללא רשותו, אבל בלבו לא היה לאסור גם על כגון דא. וכשם שבתנאים חיוביים מצינו להתוס' בקדושין שכותבים, דיש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי' לפי שאנו אומדין לכך היה דעתו... אמדינן ליה לדעתיה של המזהיר ואמרינן שבלבו לא היה להזהיר גם על כגון זה, בהיות שמחד יודע הנהו מראש שזה לא ניתן לביצוע ולא יכשיל בנ"א בחנם, ומאידך הא עיקר מטרת אזהרתו הוא כדי שלא ישתמשו בהעתק לשם מטרה זדונית של השגת גבול או העלמת שם מחברו. וזה לא שייך כשמטרת העתקה ההיא ללימוד ושימוש עצמי'.

וכן הובא בספר נשמת אברהם ח"ד סוף עמ' רה בשם הגרש"ז אויערבאך. ברם אף לשיטתם, אם בהעתקת נתונים יגרם נזק כספי ותחרות למייצר הראשוני של הרעיון - וודאי יהא אסור להעתיק.

כך פסק גם הגר"ש וואזנר בשבט הלוי ח"ד סי' רכ להדיא:

'ופשוט אצלי שפועל שעובד במקום שעובדים בדברים סודיים או שמשתמשים במכשירים שהם עדיין בגדר סוד או אפילו פעולה שהיא המצאה של בעל העבודה שאסור לו לפועל להעתיק לעצמו או לאחרים ובגדר גזל הוא מן הדין, גם אם לא עשו תקנה מיוחדת (חוזה) לזה, כיון שהם דברים שסתמא מקפידים מאד על גילויים'.

שמענו מכל הנ"ל שמסירת המידע אסורה באיסור גזל, אך לא שמענו מה חיובו הממוני של הגוזל לשפות את הנגזל על הנזק. כיון שממונית לא נטל ממנו ממון, והכיצד נחייבו על רווח שנמנע מהחברה הקודמת וביטל כיסה.

ג. גניבת דעת

בנטילת מידע ממקום עבודה קודם יש גם איסור של גניבת דעת, כפי שעולה מכסף הקדשים בסי' קפג סק"ד שכתב גם אופן זה בכלל האיסור: 'אין בגידה גדולה מזו... וגם כפי שורת ההלכה יש בזה איסור גניבת דעת, כיון שרק על נאמנותו סמך והודיעו מקום הסחורה'.

בשו"ת חקקי לב יור"ד סי' מט נשאל על גילוי צפונות חבירו והורה שיש בכך גניבת דעת:

'מי שיש לו עסק עם גוי וממונו בידו, וירא שמא יעשה לו איזה עולה בממונו, ובא לידו כתב מהגוי ששלח לגוי חבירו, ורצה זה הישראל לפותחה לברר עניינו לבל יזיקו הגוי, אי איכא זה איסור, או לא'.

והשיב:

'יש לנו לחקור מאיזה טעם אסר רבנו גרשום דבר זה, האם משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך... וא"כ אין איסור זה אלא לישראל לבד אבל לא לגוי. או שמא איסורו הוא משום גונב דעת הבריות, שהרי לא גרע מהגונב דעת חבירו, שזה הוי יותר חמור שגונב דעתו ממש שהוא במצפוני לבו, ואם באנו לאסור מטעם זה, הרי קיי"ל דאסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת של גוי. ובשו"ת תורת חיים (למהרח"ש, ח"ג סי' מז) כתב דאסור משום גזל משום דהוי כשואל שלא מדעת דהוי גזלן, ונראה דאף לפי זה אסור אף בגוי דבאיסור גזל אין חילוק בין ישראל לגוי. ובנידון דידן שרוצה לפתוח אגרת הגוי כדי להציל את עצמו, נראה דבכה"ג לא גזר רבנו גרשום ובלבד שלא יוודע לגוי שעשה דבר זה'.

ד. זה נהנה וזה חסר

איתא בגמ' בב"ק בדף כ. ונפסק בשו"ע בסי' שסג סעי' ו:

'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר... אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר'.

הנה מצאנו דוגמא לכך שלא נחסר חבירו מאומה, ובכו"ז חייב הנהנה לשלם אם מחה בו בעה"ב וגילה דעתו שלא ניחא לו במדורי הפולש, וכדבאר הסמ"ע שם ס"ק יד: 'צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום'.

מסתברא לן, שכנגד ריגול תעשייתי והפצת רזי המקצוע ישנו גילוי דעת בליבו בלב כל העולם שזועק כנגדו ורואה בכך חיסרון, כפי שהובא בשם ספר עמודי א"ש ח"א דף סו ע"ב והעובר על כך ונהנה ממידע זה ידרש לשלם על 'הנאתו', אם כי יהא קשה לתמחרה ולאמוד את שוויה.

הנודע ביהודה מהדור"ת חו"מ סי' כד נשאל על מעשה כדלהן:

'ראובן חיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים, והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוספות ופירוש של המחבר הנ"ל למטה. והנה דרך המדפיסים אחר גמרם כל דף ודף סותרים סידור האותיות לסדר מהם דף אחר. וזה המדפיס יש לו הרבה אותיות, לכן לא קלקל הסידור והניחו כמות שהוא, רק הסיר מלמטה הפירוש החדש והדפיס לעצמו שני סדרים הנ"ל עם פירש"י ותוס' שיהיו מוכנים בידו בעת הפנאי שישלים להדפיס כל הש"ס. וטען ראובן המחבר הנ"ל, יען שתשלומי שכירות המסדרים האותיות הוא היה משלם, ועתה למה יהנה שמעון מסידור אותיות חנם, ויחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו. כדין מעין המשקה שדות והמקיף את חבירו משלש רוחותיו. ושמעון טוען, מאחר שהאותיות הם שלו, יכול להשתמש בהם כרצונו ואין כח ביד ראובן לקלקל הסידור וכו'. יורנו רבינו הדין עם מי'.

והשיב להם הנודע ביהודה:

'אמנם אחר היישוב נראה שחייב לשלם חלקו שהרי גם בדר בחצר חבירו אפי' לא קיימא לאגרא אם חסרו אפי' דבר מועט, מגלגלין עליו כל השכר כפי שנהנה כמבואר בשו"ע בסי' שסג, ז. והרי גם כאן מחסרו הרבה שאם לא היה שמעון מדפיס סדרים הללו הוו שכיחי וקפצו זביני על ספריו של ראובן... וכיון שגורם לראובן הפסד בזה מגלגלין עליו כל מה שנהנה לפי חלקו מסידור האותיות... מ"מ כאן בנדון שלפנינו אינו דבר מועט, ואי אפשר לומר בזה שאינו חייב רק מה שהפסידו כי ההפסד לדעתי הוא יתר על הוצאה. לכן חייב שמעון לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו, כל אחד לפי מספר מה שמדפיס. כן נלענ"ד'. הרי שחייב מטעם שנהנה משל חבירו, אף אם לא יוגדר היוצר כ'בעלי יצירה'.

ואם נחשב בכך גזלן, ראה בהערה[2].

בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קנז למד מכך שיש מחוייבות למי שנהנה מעבודת חבירו לשלם על הנאתו:

'וכעין זה כתב הנו"ב... באחד ששילם בעד סידור אותיות להדפיס ספר... שצריך לשלם שגורם לו היזק שע"י שמדפיס עוד ספרים ממין זה יזולו הספרים של הראשון. אלמא דאף שאינו מזיק גמור. ואף גרמי אין כאן. בכ"ז כיון שיש לו איזה חסרון חייב לשלם מה שנהנה על ידו. וה"ה בנ"ד. כן מצאתי בשו"ת עמודי אש... שכתב שאם העתיק ספר של חבירו שהיה כתוב שם אופני מלאכת הצביעה שחייב לשלם מה שנהנה לפי שגרם לו חסרון, שעי"ז שיוכל הוא ג"כ מלאכת הצביעה יקפח את פרנסתו ולא ירויח כ"כ הרבה... ושמחתי שכוונתי לדעתו הק' '.

ה. יורד לאומנותו של חברו והשגת גבול

בשנת שי"א הדפיס המהר"ם מפדאווה את ספרי הרמב"ם עם הגהותיו, ונכרי אחד התחיל להדפיס ג"כ את הרמב"ם להשיג גבולו. בתשובת הרמ"א בסי' י עמד בתוקף לצידו של מהר"ם מפאדאווה ז"ל, והחרים כל מי שיקנה ממתחרהו. הרמ"א דן בדין זה אפילו לו היה יהודי אחר מדפיס, וטעמו משום השגת גבול, וחילק בין ודאי וברי היזקא ללא ברי להיזקא. וכתב שם עוד טעמים אחרים: כיון דהוי ת"ח נקטינן ליה שוקא, וכן שראוי לקנות מישראל, ועוד שספריו מוגהים יותר. הרי שלטעם הראשון נראה שסבר הרמ"א שיש השגת גבול במקום שברי הנזק כאשר המדפיס מוציא לאור, ועוד לא מספיק למכור את ספריו, ובא מדפיס אחר ומדפיס ומוכר בגבולו.

וכן בשו"ת רוח חיים לרבי חיים פלאג'י חו"מ סי' שעו אות ב סבר שיש במעשה מעין זה השגת גבול, שכן גורם לבעליו פסידא[3].

החתם סופר בחו"מ סי' עט כתב בארוכה לבאר כי המדפיס ספר של חברו עובר על השגת גבול ויורד לאומנותו של חברו. תשובתו זו של החת"ס עוסקת בנדון שהרב וואלף היידנהיימר הגיה פיוטים ותרגמם ללשון אשכנז ונתנו לו הסכמה לעשרים וחמש שנים, ובא מדפיס אחר להדפיס את המחזור עם התרגום והפיוטים שעבד עליהם. וכתב על זה החת"ס שם:

'יורד לאומנתו, לכאורה נראה כל הנוגע בענין זה אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא מן התורה... והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתות על מדפיסים ספרים, שלא ישיגו גבול[4] מדפיסים הראשונים על זמן מה... המדפיסים ידפיסו מחזורים אחרים או ספרים אחרים, ולמה יהנו במה שהמציא הוא, והוה ליה כציד דגים... שהוא הציד גרם קיבוץ הדגים וכו', בשגם שהוא מלאכת שמים ואתי לאיתרשולי. דמי פתי יעסוק באופן זה ויפסיד זמנו וממונו, ויבואו אחרים וישיגו גבולו. על כן יפה עשו הגאונים לגדור בעד המדפיסים ולא יצאו ולא יהיו שלוחי מצוה נזוקים'.

והוסיף החתם סופר:

'אפילו נימא חלילה שטעו או הטעו העולם בחרם שנתנו על דעת אשוו וזביני ואי לא דרושנא לכו וכו'. ועי' סמ"ע סי' י מ"מ שנהגו כך וכבר היה כל מדפיס בטוח שלא יבוא אחר וישיג גבולו נמצא היו בטוח במערופיא שלו יותר מצודת דג לפירש"י, ופסיק חיות טפי הרבה ממצודה ורחיים לאביאסף דהתם מניעת הריוח והכא מפסיד את שלו שהוציא עליו כמה אלפים דלא סגי בלא"ה בדפוס ולא מקרי לגבי השני הפקר דהרי יכול להרויח בספר אחר אם זה הדפיס ש"ס ידפיס הוא רמב"ם, למה ידפיס ש"ס כמותו והלא הראשון אינו יכול לעסוק בדבר אחר שכבר הוציא הוצאותיו על ש"ס והוא יכול לדפוס רמב"ם וכדומה. העל זה לא יגזרו נח"ש. ברוך שבחר בהם ובדבריהם וכביר מצאו אנשי חיל ידיהם'.

החת"ס בתשובה בסי' מא תמה על הרב מרדכי בנעט שרצה לבטל[5] מנהג נטילת ההסכמה:

'חלילה לו מחדול ליתן הסכמה אפילו על הדפסת ספר ישן נושן... כי מיום שזלזלו בנטילת הסכמה רבו ספרי מירוס בישראל. וזאת שנית... אינני אלא כמזכיר משיג גבול רעהו. הגם שאלולי לטותא דרבנן מטעם השגת גבול ומערופיא היה מקום לדון[6]. ומשום כן נהגו קדמונינו להטיל גודא בכל הדפסה והדפסה ולא סגי להו בדין מערופיא וכו' למען לא יהיו שלוחי מצוה נזוקין... אבל הכא א"א להדפיס בלי שיוציא הוצאות הרבה ויבוא מי שיבוא אחריו ויפסידנו קרנו ועמלו'.

הרי שמכוח כתיבת ההסכמה נוצר דין של משיג גבול חברו, בהיותו בטוח בממון שיתפס בהיותו מוגן בהסכמה. ולדבריו יש מקום רב לדון לגבי חומרים המצויים ברשת שהכל מעתיקים והבעלים מודעים לכך, ואף שישנו חוק בדבר, יודע היוצר שאינו נאכף אלא בנסיבות מסויימות, ועל כן לא יהא בכהאי גוונא משיג גבול חברו, פרט לחומרים שיודע היוצר שהינם מוגנים ושמורים לבעליהם, מפאת החוק או מאיסור הלכתי (והחומר מיועד לנזהרים בדבר) יהא איסור השגת גבול. ולפי זה, רק שיעורי תורה ושירים שמיועדים לקהל מקפידים על דין תורה, יהא איסור השגת גבול, או בכל תוכנה ושיר שהחוק אוכף את המפירים באופן שנהג.

במשאת בנימין בסי' כז כתב על בסיס דין הגמ' בב"ב בדף כא: שבן מבוי מעכב על בן מבוי אחר, שמפסיק חיותו, אך על בן מבוי שלו לא מעכב. ונשארה הגמ' בתיקו אם בן מבוי אחר מעכב על בן מבוי אחר. הרי"ף והרא"ש שם פסקו שלא מעכב משום הספק. אך סבר המשאת בנימין שדווקא שלא מפסק חיותי לגמרי, אלא ממעט מקהל הפונים אליו. ברם כתב עפ"י האביאסף במרדכי אם מפסק חיותי לגמרי, הרי ברי היזקא ובוודאי מעכב עליו. ומכך הסיק שאין לבוא בגבול מי שזכה ברשיון להפעיל חנות בעיר, שכן בכך מפסיק חיותיה, וכ"כ בשו"ת רמ"א בסי' י. וה"ה יש לדמות לנידון דידן שאם יפרסם אדם שיר של אומן באתר שיתוף קבצים, הינו מפסיק לחיותו של האומן באופן מוחלט, ומצי מעכב עליו (עפ"י יסוד זה, אם מאפשר לאנשים שבוודאי לא היו מוציאים ממון כלל, לא מפסיק חיותי, ולא יאסר).

ובשו"ת משנה הלכות חלק יז סי' קכב הצטרף לפרסום איסור הדבר:

'והנני מצטרף לאזהרה והפס"ד שניתן ע"י ב"ד צדק הגר"נ קרליץ בב"ב ונחתם ע"י דייני הב"ד ובצירוף הגאון מהר"ש וואזנער שליט"א גאב"ד זכרון מאיר ב"ב, ובצירוף הגאון מוהרי"ש אלישיב שליט"א בירושלים עיה"ק, ובצירוף הגר"ע יוסף שליט"א נשיא חכמי הספרדים, במעשה עוול שמעתיקים תקליטורים המכילים תוכנות מחשב של טקסטים שונים ומוכרים אותם במחיר נמוך, ועי"ז הם משיגים את גבולם של אלה אשר השקיעו עמל שנים וכספים רבים בתוכנות אלו, והעושה כן ומעתיק גירסה הרי הוא עבריין, וכל הקונה מהם הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה'.

הגר"ש טנא בספרו ברכת שלמה סי' כד דן בתביעה שהוגשה נגד המדפיסים את ש"ס ראם-ווילנא מחדש, והוא כתב שאומנם ההסכמה אסרה את ההדפסה לזמן מסויים ולא מעבר לכך, אך כיון ששיירו לעצמם את זכות הדפסת הכתבי יד - שלהם הוא, ויש לפצותם על זכות ממונית זו (וביקשם להגיע לפשרה כיון שקשה למצות את מידת הדין).

ו. מה מוגן ומה מותר – מה כלול בזכות הקניינית

עלינו לחדד מה כלול בזכותה הקניינית של החברה הקודמת, ועל מה זכותה לשמר לעצמה את 'נכסיה' בזכויות יוצרים, ומה יוותר פרוץ וגלוי לכולם הגם שהיא ייצרה והגתה את הממצא.

ברור שקוד מסויים ונוסחה מנצחת הינה פרי בעלותה של החברה, אך התמחות ומיומנות של העובד, אינם בבעלותם, אף שכתוצאה מעבודתם אצלם, העובד זכה לניסיון וסביבה מקצועית תומכת שהניבה יכולות ומסוגלויות שרכש עם הזמן. ברור שריגול אחר אופן יצור פריט הינו אסור, אך ניתוח מעבדה של מוצר המלמד מה רכיביה מותר, ואלו אף מפורסמים עפ"י חוק למורת רוחם של חברת הייצור.

בנידון דידן, יש לעיין על איזה 'גניבת מידע' עבר. אם היה מקבל רשימת לקוחות והיה פונה אליהם שיעברו אליו, אזי באמת נהנה ממידע שנאסף בעמל וביגיעה רבה ע"י החברה שאותה עזב, וכפי שנבחן לקמן אם ניתן להגביל אותו ולאסור עליו להשתמש במידע זה, או שלא נוכל לאסור עליו זאת, אך יחוייב לשלם תמורת מידע זה שקיבל. אלא שטכנאי זה לא קיבל מהמשרד את רוב הלקוחות, אדרבה רוב הלקוחות באו אליו, בשל אישיותו והשירות המיוחד שהעניק, ומדוע לראות בכך כשימוש במידע של החברה הקודמת.

שאלת ה'זכות הקניינית' על מוצר אם הינה של היוצר או של המקור המממן הינה ותיקה, במקומות רבים נוהגים להחתים את העובד והמתכנת או היוצר לוויתור תביעה על 'זכות יוצרים' והקניית הזכות למקור המממן, מכון המחקר או החברה שבמסגרתה נעשה המחקר או הניסוי. וכעת נדון, האם המתכנת חייב למחוק את הקוד ומפתח תוכנה ממחשבו האישי. האם אסור לו להעתיק לשם עבודה אחרת חלק מאותה נוסחה שהוא פיתח עבור חברה אחרת? הלא בניגוד לסידור האותיות, שהאומן סידר עבור המחבר, המתכנת הוא היוצר של היצירה, וסביר שבהעדר התנייה אחרת יוכל להעתיק חלקים ממה שפיתח. ואף אי נימא שאסור לו להעתיקה, הלא החכמה מצויה בראשו של היוצר, מה מונע ממנו לכתוב את הנוסחה שוב בשינוי מסויים בכדי לא להתקל ב'זכויות יוצרים', וברור שבידו להמציא מחדש את הנוסחה אחרי שכבר עמל שעות רבות ע"ח המזמין הראשון.

כן יש לראות את המקרה שלנו, אסור לטכנאי לעשות שימוש ברשימות של החברה וכן ליצור קשר עם קליינטים שהגיעו אליו במסגרת עבודתו הקודמת, אפילו הם הם מצויים במכשירו האישי. נדרש מהעובד למחוק את אנשי קשר במכשירו האישי, כפי שברור שמחוייב למחוק מסמכים נוספים מעבודתו שצילם במכשיר הסלולרי שלו, שכן נחשב כסוד המסחרי של החברה הקודמת. אין הבדל בין הנוטל דף רשימת קליינטים לבין אלו המצויים במכשירו שהגיעו מתוקף עבודתו בחברה. ברם לאלו שפנו אליו ישירות ולא דרך החברה, מותר לו לחזר אחריהם.

פנייה לכלל הלקוחות שהיה עימם בקשר מבוססת על מאגרי מידע של החברה ולכן אסור לו להתקשר ללקוחות שהתאגדו אצלו בזכות עבודתו הקודמת. ברם בוודאי מותר לו לפרסם את עבודתו החדשה, ואף להתקשר לכל הרשומים באתר במדור הרלוונטי שימצא ברשת המחשב, וכן רשאי להודיע לאלו שבאופן מובהק הגיעו אליו ישירות בשל מאפייני עבודתו וליידע אותם על הקמת חברה חדשה שלו. ואפשר, שמידת הניוד וכמות של הלקוחות שהתניידו אליו יעידו על מעשיו של הטכנאי, אם פעל כדין.

ז. תקופת צינון

החברה טוענת כלפי העובד לעבור תקופת 'צינון' בלא זיקה למידת ה'גזל' והתחרות שמנינו לעיל.

בחוזה העסקה מצוי פעמים רבות סעיף המבקש למנוע זליגת מידע ויצירת תחרות עיסקית מעובד שנחשף למידע מהותי, ומתנים עם העובד שלאחר סיומו לעבוד בחברה, אסור לו לעבוד בתחום העסקה זהה. ואף אם לא הכניסו לחוזה סעיף ברוח דברים אלו, הרי שעם סיום העסקת עובד, יש פעמים שגורמים מהעבודה הקודמת פונים ודורשים שלא יעסוק בתחום שמבוסס על נתונים מעבודתו הקודמת, מחשש לתחרות וריגול תעשייתי, לתקופה מסויימת, באופן מידתי.

השאלה הנצבת הינה האם ישנה זכות למעסיק הקודם לדרוש שהעובד לא יעבוד בתחום שעבד עימו, והאם העובד לשעבר מחוייב להתנייה כזו? מה מחייב את העובד להלך-בטל בתקופת הצינון? כלומר, מה מחייב את העובד לציית להתנייה זו, גם לו חתם עליה מרצון טרום העסקתו, האם מחוייב להתנייה ראשונית שלו או שהינה מוגדרת כ'קניין דברים' שאינו מחוייב לכך.

הגמ' בב"ב בדף ג. אמרה לגבי שותפין שקבלו על עצמן בקנין לחלק שותפותם, שהוי 'קנין דברים'. רש"י שם באר המושג: 'ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין'. וכן הגדיר הרשב"א שם: 'וכי קנו לחלוק קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף'. וכן באר הסמ"ע בסי' קנז סק"ה ביתר ביאור:

'פירוש, כל קנין היינו שהקונה נותן סודרו למקנה ומקנהו לו, והמקנה מקנה לו כנגד הסודר החפץ שרוצה לקנותו, והכא כשקנו מידו על החלוקה אין כאן שום דבר שיחול עליו הקנין שיקנה לו סודרו, דהחלוקה אין בה ממש ואין הקנין חל עליה'.

נמצא שכל שלא מכר והעביר לחבירו דבר או בעלות כלשהי, אלא רק הביע התחייבות ונכונות להתניות ולהגדרות ממוניות - הקניין לא תופס כלפיו. ובכלל הדברים אם יתחייב אדם שלא לעבוד בתחום עבודתו הקודמת.

אומנם ישנו דיון על המחייב עצמו לעשות פעולה מסויימת אם מהני, או שכלול בקניין דברים. השו"ע בריש סי' רמה הביא מחלוקת אם הוי קניין דברים, והרמ"א נקט שהוי קנין דברים ולא מהני קניין בו, אלא שהסמ"ע בסי' ס ס"ק יח סבר שאין מחלוקת היכא ששיעבד עצמו לעשות מעשה:

'מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה, הכל מודים דקנה, וכן משמע מהג"ה מור"ם שכתב בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו', ז"ל, אבל לא שיעבד עצמו להתחייב, עכ"ל. דמשמע הא שיעבד עצמו להתחייב, היה חייב אפילו בלשון נתתי'.

אולם היכא שלא מחייב עצמו גם בפעולה מסויימת כדיננו, אלא בהמנעות מפעולה, מנא לן שקניין ע"כ מחייב אותו, והלא קנין דברים הוא.

בפד"ר ג עמ' 339 בהרכב הגרי"נ רוזנטל, הגר"ע הדאיה והגר"ב רקובר תמהו על הדברי חיים מצאנז חו"מ סי' לא שסבר שאסור לקונה לפתוח בית מרזח אם התחייב על כך, עפ"י הנאמר במרדכי פרק הגוזל סי' קטו שאם מתחייב המזיק לשלם גרמותיו – הוא חייב לשלם. שאין לדמות הדינים, וכי דברי המרדכי נסבים על מציאות שהתחייב ממונית ולא על מצב שהתחייב לא לפתוח חנות שאין בהתחייבות זאת חיוב ממוני, והוי קנין דברים בלבד: 'לא מצינו חיוב על דבר שלא לעשות'. אך הביאו מקור אחר שאוסר לפתוח עסק שימית כלייה על עסק הקיים, עפ"י הגמ' בב"ב בדף כא.: 'מר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה. דא"ל, קא פסקת ליה לחיותי'. ואף לרב הונא בר"י שחלק ע"כ יודה שהיכא שהתחייב לא לפתוח הסכים לזכותו של ראשון, ואסור לו לפתוח חנות כפי שהתחייב. אולם אכתי אין לנו מקור לאסור לעובד להתפרנס ולעבוד בעבודה זהה, שלא במצרנות קרובה לראשון.

והכריעו לחייב את העובד שעבד בעובדה זהה בפיצוי, על סמך שו"ת מוצל מאש ח"ב סי' יא שאסר על מוכר למכור סחורה לחג הקרוב לאחר שמכר לאחד סחורה גדולה על דעת למוכרה לחג הקרוב, שכן איתא בתוספתא שאם מכר בהמה לפני החג, אסור למוכר לשחוט את האם ובכך למנוע את שחיטת הבן באותו יום, שכן המוכר על דעת לשחוט מכרה. נמצא, שאסור לגרום הפסד מובהק לזולת.

עוד הביאו משו"ת פרח מטה אהרן סי' יג ויד שאם התנאי נעשה בשעת קניית הקרקע או בשעה שחלקו ביניהם השותפות – התנאי מחייב גם בלא קנין, שכן על דעת כן קנו וחלקו, וכל אחד זכה בחלקו אדעתא דהתנאי ואינו יכול לחזור בו. וגם לחולקים ע"כ, אם קיבל בעת פירוק השותפות ערך ממוני מסויים, אם לא יעמוד בהסכם יהא חייב להשיב כסף לשותף שהסכים לחלוקה רק על בסיס התנאי שהציבו. כלומר, אף שלשיטות אלו אין מחוייבות לקיום התנאי, אך כל חריגה מהתנאי – תגרור חיוב ממוני.

למדו מכך בפד"ר ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמו' ריב שאם היתה התנייה להמנע מלעבוד בתחום זהה תקופה מסויימת לאחר תום העסקה, אמדינן שרק על דעת קיום התנאי נקלט בעבודה זו, ושכרו הוענק לו רק על בסיס תנאי זה: 'לולי שהיה מסכים לתנאי זה לא היה מתקבל לעבודה ולא היה מקבל את השכר ששולם לו, אם לא יקיים את התנאי עליו להחזיר חלק מהשכר שקבל ואולי את כולו'.

והיו כדברים אלו מלפנים בישראל. בחת"ס ח"ב יו"ד בסי' ט הובאה שאלה מעין שאלתינו, לגבי שוחט שלמד מלאכתו אצל רבו ר' חיים, והתחייב לו לבל ישחט באיזור שהוא נמצא. וסבר החת"ס שהתלמיד השוחט מחוייב לתנאי, שכן ניתנה לו תעודה על סמך התנאה זו: 'והנה בנידון שלפנינו במה שיש בינו לבין ר' חיים שוחט... ועוד כבר כתבתי למכ"ת דבנידון שלפנינו אפי' לא נשבע מ"מ חייב לקיים תנאי שע"מ כן נתן לו כתב תעודתו והרי הוא עובר על לאו לא תעשוק שכר עני ואביון, שזהו מכלל שכר פעולתו של ר' חיים, שלא יפסיק חיותו. ואם כן מחויבין בית דין לכופו לקיים תנאו'. נמצא שקיבל ערך ממוני ותשלום עבור התנאה זו, וע"כ מחוייב לעמוד בה.

בשו"ת חסד לאברהם יו"ד סי' סט דן בדברי החת"ס, וז"ל: 'עוד ראיתי להדר"ג שכתב דבלא"ה אסור לר' דוד לשחוט במקומו של ר' חיים, דהוא בכלל שכר שכיר דבשביל פעולתו שלימדו ונתן לו כתב תעודה התחייב א"ע דלא למיפסק חיותיה וכו' דזה הוי שכר הראוי, דאטו בשופטני עסקינן שילמדהו למיפסק חיותיה. רואה אני כי הד"ג דימה כי בתחילה טרם שלימדו הבטיחו שלא למיפסק חיותיה. אבל לא כן הוא, שבתחילה לא דבר מזה, רק אחר שלימדו לא רצה ליתן כתב תעודה עד שיתן לו כתוב דלא למיפסק חיותיה, ובזה אין מקום לדון משום שכירות דאסור ליטול שכר ע"ז, וכבר ערער הרש"ל על מה שהרב נוטל שכר מזה שנותן לו קבלה, וכ' דהוה כנוטל שכר להעיד דעדותו בטלה וכו'. ועכ"פ דברי הד"ג בזה מתקיימים שחלילה לו לקפח פרנסת חבירו מדין שכירות'.

נמצא, שאם היתה התנייה לפני שלימדו, התנאי מחייב כדין שכירות, אך היכא שלא התנה קודם שלימדו, רק לפני נתינת כתב הקבלה – דן אי חשיבא כשכר עדות שאסור לו ליטול.

בנידון דידן לא היתה תביעה מהעובד להתחייב לתקופת צינון לפני קליטתו של הטכנאי בחברה, ואף בעת הפרישה לא הביעו דרישה כזאת, אלא משהבחינו בזליגת הקליינטים זימנו אותו בכדי לדרוש ממנו זאת. דרישה חד צדדית זאת לא מחייבת את העובד, וכל עוד אין במעשיו שימוש במאגרי מידע של החברה, אלא מתבסס על נסיון וקשר אישי (הגם שנוצרו והתפתחו במקום עבודתו הקודם) – לא נכון למנוע ממנו מלעשות לביתו ולהתפרנס ולנצל את כישוריו ומיומנותו.