טענת הטעייה בגובה שכר מורה
הרב מייזלס נועם
הרב מלמד יהודה
טענת המנהל שהוא הראה למורה מה שכרו והסכים לכך.
תיק מס': 08-עט6
הערה: באישור נשיא ביה"ד הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, בעלי הדין לא נדרשו להופיע בפני הדיינים.
הנדון: תביעה ממונית
א. הקדמה - הראו דבר אחד ודבר על דבר אחר
בדין תורה שלפנינו יש טענה של הטעיה של המורה שהתקבל לעבודה. המנהל הראה לו טבלת שכר אך אמר לו ששכרו כמורה במשרד החינוך ולמעשה דיבר איתו על תנאי עבודה אחרים שלטענתו הם מועדפים על התנאים שהראה לו.
התובע טוען שהטעו אותו ומגיע לו תוספת שכר כמחנך במשרד החינוך.
הנתבע טוען שהתובע "סבר וקיבל", הוא ראה ולא אמר דבר.
השאלה - אם ראה את הסכום סבר וקיבל והוא יכול היה לבדוק או שסמך על המנהל וזה נקרא שהמנהל הטעו.
ב. דין המטעה את הפועל
בנדון דידן המנהל הוא שליח העמותה ולצורך הענין העמותה ביקשה ממנו להביא פועל מלמד בסכום מסוים. המנהל אמר למורה שיקבל שכר כמשרד החינוך. המורה סמך על המנהל שזה שכר משרד החינוך כמחנך.
עתה התברר למורה ששכר משרד החינוך גבוה למחנכים ביותר מ-10% ואת זה הוא תובע. השאלה הנשאלת היא - האם ברגע שהמחנך ראה את הסכום סבר וקיבל או ברגע שיש הונאה, אין סבר וקיבל.
ג. הסוגיא העוסקת בנידון דידן
בבא מציעא (דף עו עמוד א):
אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה. כל המשנה - ידו על התחתונה, וכל החוזר בו - ידו על התחתונה.
גמרא. חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית: זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי? אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא - תרעומת מאי עבידתיה? סבור וקביל! אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי? אי דאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה! דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. - לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי! - לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - טרחינן ומתגרינן בארבעה. איבעית אימא: הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - הוה זילא בן מילתא לאתגורי. איבעית אימא: לעולם בפועלים עסקינן, דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה - טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא. - ולחזי עבידתייהו! - בריפקא. - ריפקא נמי מידע ידע! - דמלי מיא, ולא ידיע.
לכאורה מדברי הרמ"א עולה שהמנהל דיבר על דבר אחד והראה למורה סכום אחר: שולחן ערוך חו"מ שלב סעיף ד:
אמר לו בעל הבית: בארבעה, והלך השליח ואמר להם: בשלשה, ואמרו לו: כמו שאמר בעל הבית, אף על פי שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה, שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם. הגה: בעל הבית שאמר לפועלים: עשה עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חביריכם, ואמרו: כמו שעשו חבירינו, ואשתכח דיהיב להו יותר, צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם (ב"י בשם תלמידי רשב"א). בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים (רבינו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א). בע"ה ששכר פועל וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח"כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו (שם ח"ב ואשירי ור"נ פרק בתרא דע"א ותשובת מהר"ם דפוס פראג סי' קס"ה).
סמ"ע (ס"ק י):
כמו לחביריהם. דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו, לא היתה דעתן שמאמינים לו שלא נתן להן אלא ד' וסברו וקיבלו, אלא דעתם היתה אעילוי, שאם נתן להן יותר יתן גם להם יותר, והרי נתן להם יותר, ואף על גב דיש פועלים דנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינה שוה כל כך. ולא דמי למ"ש לפני זה בבעל הבית שאמר לשליח שכור לי בד' והשליח אמר להם בג' ואמרו כמו שאמר בעל הבית דאין נותנין להן אלא ג' אפילו מלאכתן שוה יותר, דשאני הכא דהטעה אותם ואמר להם שגם לאחרים השכיר בד', משא"כ התם דלא תלה השליח שכירתו בשכירות פועלים אחרים אלא אמר להם סתם בשלשה, וק"ל:
ש"ך (ס"ק טז)
בע"ה שהטעה פועלים כו' ה"ל כאלו לא שכרו כו'. ולפעד"נ דהרשב"א אינו חולק על הירושלמי אלא משום דלא מוקי בש"ס דילן הכי והיינו מטעמ' דס"ל לש"ס דילן דכיון הפועלי' הטעו לבע"ה איך יוציאו ממנו והלא לא שכרן אלא לפי מה שהפועלים נשכרים בפחות וכן משמע להדיא בנמוקי יוסף ר"פ האומנין אבל בהא דס"ל להירושלמי בהטעה בעל הבית לפועלים דנותן להם כפי מה ששכרן לא אשכחן לרשב"א דפליג על הירושלמי וגם לא חזינן לש"ס דילן דפליג על הירושלמי דהא שפיר י"ל דלהכי לא מוקי בש"ס הכי משום דהטעו זה את זה לא אתי שפיר דאי כשהפועלים הטעו לבע"ה אמאי אין לו עליהן אלא תרעומות אבל בשהבע"ה הטעה את הפועלים כיון ששמעו וקבלו הפחות ועשו מלאכה יוכל הבע"ה לו' אלו לא נתרציתי לשכירותי לא הייתי שוכר אתכם (וגם נלפע"ד דאף בהטעו פועלים את הבע"ה אם כבר נתן להם הבע"ה השכירות ואח"כ נודע לו שנשכרים בפחות א"י להוציא מידן ודוק) ועוד דהא בש"ס דילן לא איפשטא כשאמר הבע"ה לשליח שכור בד' ואמר להם השליח בג' ואמרו הם כמו שאמר בע"ה משום די"ל דעליה קסמכי דמהימנת לן דה"ק בע"ה אלמא אף על פי שאח"כ נודע שאמר בעה"ב בד' לא אמרי' דטעות כזה חוזר אלא אמרי' כיון ששמעו ג' וקבלו הפחות ועשו מלאכה דעתם היה שאף שיתברר אח"כ שהבע"ה אמר ד' לא יקחו אלא ג' ומחלו הד' וה"ה הכא כיון ששמעו שהבע"ה אמר הפחות ועשו מלאכה דעתם הי' שאף שיתברר אחר כך שנשכרים ביותר לא יטלו רק הפחות, וגם נלפע"ד דט"ס הוא בר' ירוחם בשם הרשב"א ועיין בנ"י שם ותראה דלא כתב דה"ל כפועלים בלא קציצה אלא גבי הטעו הפועלים זא"ז וכה"ג נלפע"ד להגיה בר' ירוחם כי הלא נודע שספר ר' ירוחם יש בו הרבה טעיות ואפי' תאמר דדעת ר' ירוחם אינו כן מ"מ לדינא נלפע"ד כמו שכתבתי גם הא בלאו הרי כתב הנ"י שהראב"ד מסופק שיש לדון כהירושלמי בכל דבריו אבל בהך דינא דהטעה בע"ה הפועלי' לא מסתבר לפע"ד כלל לדחות דברי הירושלמי כיון דלא אשכחן בש"ס דלא כותיה אדרבה משמע בש"ס כותיה וכמ"ש נ"ל ודו"ק:
ט"ז:
סעיף (ג') [ד']. כמו ששאר פועלים נשכרים. קשה לי כי אמר לפועלים תעשו עמי מלאכה בד' כמו שנשכרים אחרים והפועלים שותקין, מנ"ל דסמכו על שיעור שכירות אחרים דילמא סבר וקיבל בקציצה שזכר בעל הבית, ואמאי נבטל השכירות מספק ונוציא ממון טפי מהקציצה. וראיה לזה ממ"ש המחבר בסעיף זה אמר בעל הבית שכור לי בד' ואזל השליח ושכר לו בג' ואמרו לו כמו שאמר בעל הבית, דסבר וקיבל בג', וע"כ מיירי שאמר השליח שבעל הבית שלחו להשכיר לו בג', דהא בזה מיבעיא לן בגמרא [ב"מ ע"ו ע"א] מי אמרינן מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית כו', שמע מינה דבשם הבעל הבית אמר השליח, ואפ"ה לא הוי השכירות בטעות דהא בעל הבית אמר בד', אלא ע"כ דכיון דאין לנו הוכחה שסמכו על דברי הבעל הבית עצמו אלא שאפשר שעיקר הסמיכות שלהם על דברי השליח ע"כ לא נתבטל מה שדיבר השליח עמו, וה"נ מאי שנא. והמעיין בדברי ב"י [סעיף ב' ג'] שמביא דינים אלו בשם רבינו ירוחם [נתיב כ"ט ח"א] לא קשיא מידי, דכתב דינים אלו דרך שאלה, דהיינו שהפועלים עצמן שאלו בפירוש בשעת קציצה כמה אתה נותן לשאר פועלים, משמע דעל זה דוקא סמכו, וכן הוא בהטעו פועלים את בעל הבית. וכן מוכח ממה שהעתיק רמ"א כאן בסמוך קודם לזה כמו שעשו חבריכם ואמרו כמו שעשו חברינו, משמע דבעינן שהפועלים יזכירו בפירוש שסומכים על שכירות חבריהם, אבל בלא"ה ודאי עיקר סמיכתם על הקציצה שקצץ בפירוש, וכאן קיצר רמ"א במקום שהיה לבאר, ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך, ואח"כ נתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא.
עיין נתיבות המשפט,דהפועל הוא מוחזק וכמו שהובא לעיל:
נתיבות המשפט ביאורים ס"ק ד:
בפחות שבפועלים. עיין ש"ך ס"ק ט"ז שתמה בזה. ועוד קשה לי, דאטו במקח כה"ג אם ימכור דבר ששוה ד' בח' ויאמר לו שהוא שוה כך או שהשער כך או שכולם מוכרין כך לא יתחייב לשלם רק כפי השיווי, ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן, מסתמא רוב אונאות כך הן שאומר לו שכך שיוויו או כך השער. ועוד, דמאי שנא מהא דסימן רכ"ז סעיף ל"ד באמר זרעתי בה זריעה הראוי בה, דאמר התם דבדין אונאה הוא. לכן נראה לפענ"ד דלא מיבעיא בדין הירושלמי [ב"מ פ"ו ה"א] דהיינו באמר בואו עמי כדרך שעשו חבריהם ושאלו בכמה ואמר בד', בזה ודאי דיפה תמה הרשב"א [הביאו רבינו ירוחם נתיב כ"ט ח"א, והובא בב"י סעיף ב' ג'], דהא עיקר השכירות ופיסוק דמים היה על המקח שעשו חבריהם, רק אחר ששאלו אותו בכמה הטעה אותן, וכיון דבגוף השכירות נגמר הפיסוק על המקח של חבריהם, נתקיים המקח כן, ומה בכך שהטעה אותן אחר כך, י"ל שסמכו עצמם שיבררו אח"כ. ועוד נראה, דאפילו בלשון שכתב בהג"ה בד' כמו ששאר פועלים נשכרים, נראה שלשון השכירות מוסב על זה ג"כ ששוכר אותן על הסך שנשכרו שאר פועלין, והוי כאומר שתי לשונות דסתרי אהדדי בסך פיסוק השכירות, ושייך בהו הספק דאי תפס לשון ראשון או אחרון, וכיון שהטעה אותן בסך השער הוי כאונאה בשיווי המקח דבכלל גזל הוא וכמ"ש לעיל [סק"ג], וכתפס שלא ברשות דמיא דחייב ליתן להם כפי תפיסת הלשון שהוא לטובתם כמו במרחץ [סימן שי"ב סעיף ט"ו], וכן הדין במקח שאם אמר להלוקח הריני מוכר לך בד' כפי השער, דלשון פיסוק דמים מוסב על שני הלשונות, תופסין הכל לטובת הלוקח אף שכבר נתן הדמים, לפי שתופס(ין) המעות ע"י אונאה וגזל, ומכל שכן כשאמר הריני מוכר כפי השער ושאלו הלוקח אח"כ בכמה השער והשיב בד' ונמצא בפחות, שאינו נותן לו רק הפחות כיון שהמקח נגמר רק כפי השער ועל זה משך הלוקח. אבל אם בשעת פיסוק אמר לו רק בד', רק שאח"כ שאל לו על השער ואמר לו שהשער הוא ג"כ כך או שכולן מוכרין כך, אין זה רק בדין אונאה ובעינן שתות, ותלוי בראות עיני הדיין אם הלשון היה מוסב על הפיסוק דמים אם לא רק שאמר לו כן בדרך אונאה למען יקנה או ימכור לו, ואז יש לו דין אונאה.
ד. סיכום
כיון שהמנהל הדגיש לפני המורה ששכרו ישולם מהעמותה הרי ברור שאין שכר העמותה כשכר משרד החינוך ותגמוליו שכן ברור לכל שאין עמותה מטיבה עם עובדיה כמשרד החינוך.
יתרה מכך - המורה ראה את שכרו בטבלה, סבר וקיבל.
לפי דעת הט"ז המבאר את דברי הרמ"א כל זמן שלא אמרו הפועלים שסמכו על מה שניתן לחבריהם הרי שהם בגדר סבר וקיבל ולכן אין טענה למורה.
ידוע ומפורסם לכל שהמועסק אינו מקבל תנאים אלא על מה שהתנה מראש ואינו חושב שיקבל את מלא התנאים במגזרים אחרים.
פסק: המנהל אינו צריך לשלם מאומה למורה.
הערה :שמא יש כאן למורה תרעומת על המנהל בזה שאמר לו שזה שכר מורה במשרד החינוך ולא הדגיש שזה שכרו על אף שלמחנך במשרד החינוך יש הטבות נוספות.
לכבוד בעלי הדין:
לאחר כתיבת פסק דין ע"י שלושת הדיינים חברי ביה"ד שדנו בתיק זה: הרב יהודה מלמד, הרב יהודה גולדברג ועבדכם בן ציון אלגאזי, הוחלט פה אחד שאין המנהל צריך לשלם מאומה.
והאמת והשלום אהבו:
בברכת ציון במשפט תפדה:
