מומחה שלא אמר במפורש שיתכן שהתיקון לא יועיל

פסק דין

הופיעו בפנינו הצדדים חתמו על שטר בוררין וקבלו על עצמם לקיים את פסק הדין.

טענות התובע - בעל הרכב:

הבאתי את הרכב לתיקון אצל הנתבע הוא הבטיח שהרכב יתוקן, ובפועל בסופו של יום לאחר מסע תלאות ארוך, התברר שהרכב לא ראוי לתיקון ואם נתקן אותו יהיה עלות התיקון יותר משווי הרכב, בפועל כחלק מהתיקון נשלח הרכב למוסך אחר לעשות לו ראש מנוע וזה עלה 7,000 ₪ ואין לי שום רצון לשלם כיון שלא קבלתי תמורה כי בפועל לא שווה כעת להמשיך לתקן את הרכב.

טענות הנתבע - בעל המוסך:

היה צריך להחליף לו ראש מנוע ברוב המקרים צריך להחליף גם טורבו ולא היה דרך לדעת את זה מראש. אני רציתי לחסוך לו בהוצאות ולכן אמרתי לעשות את זה בשני שלבים, במוסך ההוא זלזלו בו ולא תקנו את זה מייד אבל בפועל עשו את החלפת המנוע והתברר שצריך גם טורבו גם אם כעת לא שווה לתקן את המנוע אבל זה היה הדרך היותר טובה לעשות בכדי לחסוך כסף, ולכן הוא צריך לשלם על התיקון למרות שאין לו מזה תועלת.

לשאלות ביה"ד השיב התובע שמקובל לשלם למרות שאין מה לעשות ברכב, וכי אין מה לעשות בתיקון הזה של הראש מנוע ולא ניתן לנצל את זה לשום דבר אחר.

התובע איננו מאשים את הנתבע בקלקול הרכב על ידי תיקון לא אחראי ואיננו תובע עבור כך דבר, גם הנתבע איננו תובע על החלפת המשאבה + המצבר בסך של כאלפיים וחמש מאות ₪.

השאלה שנתגלגלה לפתחו של ביה"ד הינה אך ורק התשלום על הראש מנוע.

דיון והכרעה

הנה בפשטות התובע צריך לשלם את מלא עלות התיקון, שהרי התיקון נעשה ברכב שלו בתום לב כשהנתבע פעל כפי שצריך לפעול כדי להציל את רכבו של התובע, שאף אמר שלא משנה כמה שיעלה העיקר שהרכב יהיה טוב, ולכן לכאורה כיון שהתיקון היה לטובתו מה עליו לעשות כשאינו יכול להשלים את התיקון דבר שלא ידעו מראש והיה צד טוב לתקן את הרכב ולא להשליך אותו ישר לזבל כשעדיין לא ידעו שלא יהיה כלכלי לתקן אותו.

אמנם מאחר והתובע איננו מבין בעסקי רכבים כפי ששב ואמר, והוא סמך לגמרי על המקצועיות של הנתבע שגם אם איננו מחליף מנועים של רכב בעצמו באשר הוא מתעסק בחשמל של הרכב ולא בדברים מעין אלו, סוף סוף מבחינת הנתבע הרי התובע הוא האורים והתומים שלו בענייני הרכב והוא סמך עליו לגמרי שכדאי לתקן את הרכב, אך בפועל כעת מתברר שלא היה כדאי לתקן את הרכב, ואף שלא היה ניתן לדעת את זה מראש, לכאורה הרי חובת המייעץ לתת למתקן את האפשרות לבחור אם להיכנס לכזה סוג של תיקון או לא, זאת ועוד הרי התובע מודה שהם זלזלו ברכב שלא תקנו מייד אף שלטענתו זה לא גרם שום נזק לנתבע כיון שבלא"ה הרכב מקולקל, הרי יתכן שזה גרם לכך שהוא לקח את הרכב וכעת הם לא רוצים לתקן לו, ובדיעבד זה גרם לכך שכעת התיקון שהם כן עשו לא יבא לשימוש, שכן אם הם לא היו מזלזלים הרי שיתכן שהוא היה ממשיך עם התיקון כפי שבעצמו אמר וכל הכסף לא היה הולך לפח, מאידך בלא"ה טוען הנתבע שבאמת לא שווה לתקן את זה, נמצא שמה שהם זלזלו היה בסופו של דבר לטובה שכך הוא חסך את ההשקעה המיותרת בטורבו שגם זה לא היה עוזר לרכב בשלב זה ולא כלכלי נמצא שזה דווקא גרם לו טובה.

אם כן מה שעלינו לברר אם יש בכך בעיה שהוא לא אמר לו מפורשות דע לך שיתכן שהתיקון לא יועיל, ויודגש מאופי היחסים ביניהם יתכן בהחלט שאם היה אומר לו כך היה שואל לדעתו ומסכים להשקיע את התיקון, אלא שהוא לא אמר לו (לפחות לפי מה שאמר בדיון) את זה, ויתכן שזה נחשב שנתן לו עצה לא טובה.

והנה נפסק להלכה (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ו):

המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).

למדנו מכך שההולך להתייעץ עם בעל מקצוע ובעל המקצוע נתן לו עצה לא נכונה, שבעל המקצוע חייב לשלם את הנזק שנעשה בעקבות עצתו, אמנם יש בכך ב' תנאים אם הוא מומחה במקצועו הרי הוא חייב לשלם על דווקא על עצה שקיבל עליה שכר, ואם איננו מומחה על כך שאינו צריך עזרת אחרים חייב לשלם אפילו אם העצה היתה בחינם, תנאי נוסף שצריך שיאמר למייעץ עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהוא סומך עליו.

והנה לגבי התנאי השני הרי ודאי נראים היו הדברים שהוא סומך עליו, אמנם לגבי התנאי הראשון תחילה צריכים אנו לברר אם זה נחשב שהוא בקי שאינו צריך להתלמד, או שאיננו בקי, והיה מקום לומר שכיון שהוא איננו שייך למקצוע הזה אלא הוא חשמלאי הרי איננו מוגדר כבקי, ואם כן עליו יהיה לשלם גם אם העצה בחנם, אמנם אין הדבר כן שהרי יש לומר שאין הבקיאות הנדרשת כדי לייעץ איזה טיפול לעשות היא בקיאות שיוכל לעשות את הדבר בעצמו אלא בקיאות בכדי להבין באופי הטיפול ולתת את העצה הנכונה ולזה העובדה שהוא חשמלאי המטפל ברכבים לכאורה יש בקיאות מספקת, ואם כן אם הוא נתן את העצה הזו בחנם לא ניתן לחייב אותו בכך.

וא"כ בעניינו נחשב הדבר כמקבל שכר שלא גריע מסרסור אמנם היה צריך לומר לו לפי הטעם השלישי שסומך עליו אך מאחר וכאן ברור הדבר שהוא סומך עליו א"כ אין צורך לומר את זה בנפרד. 

ויש לדון אם זה נקרא בשכר מסיבה אחרת שהרי בד"כ מה שהוא שלח לקוח לחבר שלו יש לו מזה טובת הנאה, שמכיר לו טובה בכך ששלח לו לקוח ואם כן זה נחשב שהוא קיבל טובת הנאה על היעוץ הזה,

אמנם נראה בלא"ה שאין טובת הנאה נחשבת שכר לענין חיוב אומן וראיה לזה ממש"כ בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן קעד):

שאלת ראובן קנה צרור א' מעפרו' זהב מערבי אחד והראהו לצורף אומן אחד ואמר לו ראה אם הוא זהב מזוקק או אם יש בו זיוף. ואם הוא מזוקק אתן לך חצי הריוח בשכרך. ראהו האומן ואמר לו נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף והכרתי זה מתוך כבדותו וסמך עליו הלוקח וקנאו בחזקת שהוא זהב מזוקק והתיכו ונמצא נחשת. מהו שיתחייב האומן כדין אומן הנוטל שכר שסומך עליו הלוקח כי כן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מה' שכירו' בענין מראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא טוב ונמצא רע שהוא חייב לשלם אם הוא מומחה ונוטל שכר וסומך עליו הלוקח כי נר' שהנדון דומה לזה, תשובה האומן פטור הוא שאין חיוב על אומן אלא כשהוא נוטל שכר ומה שנראה מלשון השאל' שאתם דנין זה כאומן שנוטל שכר מפני שהוא נוטל מחצית הריוח טעו' הוא בידכם שאם אין שם ריוח אינו נוטל שכר וכשהוא נוטל שכר הרי יש שם ריוח ואינו מתחייב אלא כשיש שם הפסד וכשיש שם הפסד אין לו שכר ואינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנוטלו אפילו יש שם הפסד ונותנו לו מכיסו בשעה שהוא מראהו לו אבל כשלוקח מניה וביה אין זה שכר.

והרי זה ברור שיש טובת הנאה לאדם להכנס בעיסקא שיתכן שירויח ממנה כסף ואיך ניתן לומר שכיון שאם יהיה הפסד לא ירויח נחשב שלא נטל שכר והרי היה לו טובת הנאה שהיה סבור שיכול להרויח? ועל כרחך שטובת הנאה אין נחשב לשכר.

אמנם בהג"ה שם הביא חולקים בזה וז"ל:

אמ"ה בספר החשן (סי' שי"ב) כתו' שהטבחים שנוטלין הכרכשאו' מן הכשירו' נקרא שכיר בשכר אף על פי שאין לוקחין מן הטריפו' כיון שאם לא היה טריפה הי' נוטל נמצא זה שכר לפי זה היה נרא' שזה האומן שומר שכר כיון (שלא) [שאלו] הי' טוב היה נוטל שכרו וצריך ישוב בדבר כנ"ל ע"כ.

ומשמע שאין הדבר מוחלט כיון שיש החולקים בזה וסוברים שזה נחשב לשכר מה שהיה יכול להרויח וא"כ י"ל שאדרבה מוכח שאם יש לו טובת הנאה יש לו שכר וכמו בטבח שנוטל על הספק.

ובביאור דברי התשב"ץ שלא יקשה עליו מן הדין של הטבחים כמו שהקשה המגיה, יש לומר שיש לחלק בין דבר שבא לאדם באופן חד פעמי שאז אם בסופו של יום לא הרויח נחשב הדבר כאילו לא קיבל שכר, לבין מי שפרנסתו מבוססת בצורה כזו שהוא מקבל שכר על המקומות שהוא מרויח שאז כל מקרה נכנס לסטטיסטיקה שהוא ירויח יותר ולכן גם המקומות שהוא מפסיד נחשב שהוא מרויח, ולכן בטבחים זה נחשב לשכר ובאופן חד פעמי כמו ששאלו את התשב"ץ אין זה נחשב לשכר וטובת הנאה אינו נחשב לשכר בכל אופן ובטבחים הר"ז יותר מטובת הנאה.

אמנם יש להסתפק בזה אם מה שמקבל שכר מהצד השני מחייב אותו באחריות כלפי הנותן, וצדדי הספק הם, האם כשאדם מרויח יש לו יותר מחויבות לייעץ נכון ולכן הוא נתבע שנתן עצה לא נכונה, או שכיון ששילם לו שכר הרי הוא פועל שלו ומחויב יותר בטובתו ואם כן אם קיבל את הטובה מהצד השני אין חייב לו כלום אף שזה נקרא שקבל שכר, ואפשר לומר עוד צד שכיון שקיבל את הטובת הנאה הזו בגלל הלקוח נחשב שהלקוח נתן לו שכר.

וגם זה כתוב שם בדברי התשב"ץ, שטעם שאומן חייב לפי שקיבל שכר כדי להתחייב באחריות, וא"כ אם מה שמקבל את השכר זה מהצד השני אי"ז מחייבו באחריות, וז"ל:

אומן בחנם שהוא פטור מפני שהוא סומך עליו אינו מתחייב. והטעם בזה הוא שכיון שהוא אומן מה הי' לו לעשו' אלא אומר מה שנרא' לו וכי מפני שהוא אומן הוא חייב באחריו' נזקי הבריו' וכשהוא נוטל שכר אינו נוטל שכר אלא על זה שיסמכו עליו ויתחייב באחריותו. וכשהוא הדיוט אפילו אינו נוטל שכר חייב מדינא דגרמי. לפי שלא הי' לו להכניס עצמו במה שאינו יודע ויודע שסומכין עליו. אבל האומן הבקי במלאכה ההיא ושואלים אותו ואמר מה שנראה לו ואינו נוטל שכר אם לא נמצא כדבריו מה פשעו ומה חטאתו?

אמנם אפשר לומר שבלאו הכי הוא נקרא שהוא נתן את העצה בשכר, שכן על עצם זה שהוא שלח אותו למוסך השני לא קיבל כסף, אמנם הרי הוא טיפל ומטפל ברכב שלו אצלו ואף שהוא לא קיבל כסף על העצה הזו בעצמה, ויש להסתפק אם באמת זה נחשב בשכר או בחינם?

והנה כתב בגליון מהרש"א שם להסתפק בטעם החילוק בין בקי לצריך להתלמד אם טעם החיוב משום שאומן יודע שהוא סומך עליו ולכן חייב בכל אופן וצריך להתלמד סובר שלא יסמוך עליו ולכן פטור עד שאומר לו שסומך עליו ועוד טעם לחייב שגם הסומך פשע שסמך עליו, או שמה שהוא נותן שכר הוא הוכחה שסומך עליו שאל"כ לא היה נותן שכר, ונפק"מ בדבר שנוטל שכר בלא"ה כמו סרסור שדינו כשומר שכר שחייב בגניבה ואבידה וטעות הוה כגניבה ואבידה, ולטעם ג' צריך לומר לו שסומך עליו בנפרד.

ועוד יש להסתפק שכאן אין לומר שהעצה אינה נכונה אלא שיתכן שאם היה נותן לו עוד מידע היה מחליט אחרת, אבל עצם העצה איננה עצה טובה ועל דבר כזה מי יאמר שצריך לשלם?

ויש להביא בזה ראיה מהמשך דברי התשב"ץ שם שכתב:

וגם זה האומן לפי נסח השאלה כבר גלה דעתו למה הי' סומך לומר כן כי נתאמת אצלו מכבדותו שהוא זהב אמר כל מה שהוא יודע. ואם נמצא נחשת אין עליו דין תשלומין כנ"ל שורת הדין.

ומשמע שיש פטור אם הוא אומר את כל מה שהוא יודע למי שסומך עליו ועל פי זה הוא מחליט, אך מי שמייעץ בסתם ואינו מסביר למה הוא הגיע לעצה זו, הרי שאם זו איננה עצה טובה חייב על כך, ואם כן אין ספק שכאן אם היה מסביר לו למה הוא חושב שזה הסיבה היה פטור, אך עדיין צריכים אנו תלמוד מה הדין במקרה שאינו אומר לו, אך העצה איננה בהכרח עצה רעה אף שיתכן שאם היה שומע את כל הפרטים לא היה נוהג כן האם יש לחייבו או לא?

אם כן למעשה יש להסתפק בזה, ומאחר והנתבע מראש הציע שישלם חצי מתשלום השכר, קובע בית הדין שעל דרך הפשרה ישלם התובע רק מחצית מהסכום סך 3,500 ₪ אף שהדברים נוטים יותר שהוא חייב בכל הסכום.