שכיר נשבע ונוטל בתשלום חודשי

י"ט טבת תשפ"ב (23.12.21)

דין 'שכיר נשבע ונוטל' - ויכוח בין אמא למטפלת האם הועבר התשלום 

התביעה

לגברת א' היתה בת במשפחתון של גברת ל'. במשך חודשיים שילמה גברת א' שילמה למשפחתון בהעברה בנקאית. בחודש השלישי, לפי טענתה, היה בידה מזומן ולכן היא שילמה בתחילת החודש במזומן. ברם, גברת ל' טוענת שלא קבלה שום תשלום מגברת א'. גברת ל' אמרה שהיא מקפידה להניח תשלום במזומן במקום מיוחד ולרשום את התשלומים מיד, אבל אינה זוכרת תשלום כלל וגם לא מצאה שום כסף במקום המיועד.

ב18 בנובמבר (למניינם) שלחה גברת ל' מסרון לגברת א' לשלם עבור החודש, גברת א' אמרה ששילמה והיה מו"מ בין הצדדים. ביום שישי, 19 בנובמבר, גברת א' העבירה לגברת ל' תשלום, שלטענתה הוא תשלום נוסף. ביום ראשון, 21 בנובמבר, גברת א' קיבלה מסרון ממר ל', בעלה של גברת ל', לבוא ולהוציא את ילדתה מהמשפחתון עקב אי תשלום. בהמשך, מר ל' גילה שגברת א' העבירה כבר את התשלום ונתן לה קבלה על כך. מאז, גברת א' לא החזירה את בתה למסגרת.

גברת א' לא קיבלה קבלה בעת התשלום על החודשיים הראשונים ששילמה, עובדה המוסכמת על משפחת ל'. ולכן, לטענתה, לא בקשה קבלה אחרי התשלום השלישי במזומן, בהבנה שלא נותנים קבלות במשפחתון. בהמשך, התברר שהיתה טעות ברישום כתובת המייל של גברת א' בתוכנה של משפחת ל', ולכן לא שלחו לה קבלה על חודשים אלו. לאחר שהתבררה הטעות, גברת א' קיבלה קבלות על כל התשלומים.

יש לציין שהתשלומים על המשפחתון הם מראש. זאת אומרת, עד ה10 בחודש ההורים צריכים לשלם עבור החודש הנוכחי.

לטענת משפחת ל', גברת א' שינתה את הגירסה שלה בנוגע לתשלום. פעם אחת אמרה שהיא שילמה בעצמה לגברת ל', ופעם אחת אמרה שהיא שלחה הכסף עם הילד שלה.

גברת א' השיבה ששלחה הכסף עם הילד ומיד נכנסה אתו ביחד למשפחתון כדי לוודא את התשלום, ולכן אמרה ששילמה בעצמה, בגלל שזה 'כאילו' היא שילמה בעצמה.

עוד טוענים משפחת ל', שגברת א' רצתה להחליף משפחתון בכל אופן ומצאה תואנה לעשות זאת בלי לשלם את הקנס שמופיע בחוזה, על ידי השתלשלות הדברים הנ"ל. הם ציינו שבימים שלפני התקרית, גברת א' הוציאה את בתה באמצע היום פעמיים, ורואים בזה אישוש לטענתם.

גברת א' מכחישה ואומרת שהילדה בבית מאז, ולא הועברה לשום מסגרת אחרת.    

משפחת ל' טוענת שהיה באחריות גברת א' להודיע על התשלום, ומיד אחרי הודעת התשלום הם הסכימו להשאיר הילדה במשפחתון. ומכיון שהיא הוציאה את הבת, עליה לשלם קנס על הוצאתה.

מאידך, גברת א' אומרת שהאחריות היתה על משפחת ל', היה עליהם לוודא שהיא לא שילמה לפני שסילקו את בתה והיא לא קיבלה שום הודעה מסודרת שמבטלת את ההודעה על הסילוק. ובכל אופן, היא לא הרגישה שטוב להשאיר הילדה שם עקב האוירה הרעילה שנוצרה.

פסק הדין

א. הקדמה

הלכה פסוקה היא שנתבע נאמן לטעון פרעתי, אם מדובר במלוה על פה, גם אם היו עדים על ההלואה. עיין שבועות מא.-מא: וכך נפסק בחו"מ ע,א. לפי דין המשנה אין על הנתבע חובה להשבע שום שבועה כדי לגבות את טענתו.

מיהו, כבר בזמן המשנה נתקנו תקנות במקרה של טענת פרעתי. עיין משנה שבועות מה. שאם יש ויכוח בין חנווני ולקוח על תשלום בעד סחורה שקנה, יש מקרים שהטילו על הנתבע שבועה חמורה כדי לגבות את טענתו, ויש שהאמינו לתובע והוא גובה עם שבועה חמורה. ועיין במשנה שם מד: שיש תקנה להאמין לשכיר שטוען שלא קיבל משכורת, והשכיר נשבע שבועה חמורה ונוטל. אחרי תקופת המשנה, רב נחמן תיקן שכל הטוען פרעתי צריך לישבע שבועת היסת כדי לגבות את טענתו.

משכורת של שכיר, בהעדר הסכם ביניהם שקובע אחרת, דינו כמלוה על פה, ומעיקר הדין המעסיק נאמן לטעון שפרע לשכיר על עבודתו בלי להמציא שום ראיה לכך. ברם, כבר כתבנו שבימי המשנה נתקנה תקנה שאם יש ויכוח בין המעסיק והפועל האם שולמה משכורת השכיר, "שכיר נשבע ונוטל". זאת אומרת, השכיר נאמן לטעון שלא קיבל את משכורתו, אבל עליו לישבע שבועה חמורה כדי לגבות טענתו.

יש לעיין האם במציאות של ימינו השתנה הדין הבסיסי שנתבע נאמן בטענת פרעתי על חובות, בגלל שכיום, בדרך כלל, יש תיעוד על עסקאות ולכן יש לומר שלחובות היום יש מעמד של 'מלוה בשטר', בו נטל הראיה הוא על הנתבע, להוכיח ששילם החוב, ואינו נאמן לטעון 'פרעתי' בלי ראיה. שאלה זו צריכה עיון גדול והכרעה.

מיהו, כאשר מדובר במשפחתונים בישובים, שרבים מהם לא נוהגים לרשום קבלות ועובדים ב'שחור', נראה שדינם כ'מלוה על פה' לענין טענת 'פרעתי' של ההורים, ודינם כדין שכיר של התלמוד.

ובנידון דידן, מוסכם בין הצדדים שגברת א' לא קיבלה קבלות בחודשיים הראשונים של השנה, ולכן מתקבלת טענתה שלא ידעה כלל שנותנים קבלות במשפחתון. אם כן, חזרנו לדין התלמוד, שמדובר במלוה על פה שיש בו תקנת "שכיר נשבע ונוטל".

נעיין עכשיו בגדרי התקנה הנ"ל "שכיר נשבע ונוטל", האם היא רלוונטית במציאות של ימינו ועוד.

ב. "שכיר נשבע ונוטל"

במשנה בשבועות מד: הנ"ל נאמר:

"ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר... השכיר כיצד? אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך! הוא אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל".

מיהו, במשנה בב"מ קיא. יש סיוג לתקנה זו:

"שכיר בזמנו נשבע ונוטל. עבר זמנו אינו נשבע ונוטל".

שכיר נאמן לישבע וליטול רק ב"זמנו", ונשאלת השאלה, מה זה 'זמנו'?

בגמרא בשבועות מה: ובב"מ קיב: נאמר:

"תניא, עבר זמנו ולא נתן לו, אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין".

כל עוד המעסיק לא הגיע לשלב שבו הוא עובר על איסור 'הלנת שכר', הוא עלול לטעות ולטעון שפרע את משכורת השכיר, עקב רוב עסקיו. לכן, מעדיפים את טענת השכיר שלא קיבל את משכורתו. מיהו, כאשר מגיע שלב בו לולא התשלום המעסיק עובר על הלנת שכר עובדיו, המעסיק נשבע ונפטר, בגלל שאז "רמי אנפשיה", הוא חושב ובודק, ואם טוען שפרע את המשכורת הוא נאמן, ולכן יישבע המעסיק שביעת היסת וייפטר.

ג. מתי המעסיק עובר בבל תלין?

האיסור של הלנת שכר הוא איסור חמור מאד שנאמרו בו כמה מצוות לא תעשה, ומִצְוָת עשה. עיין רמב"ם שכירות יא,ב שכתב:

"כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה; משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו".

מתוך עיון בפסוקים, המשנה בב"מ קי: קובעת:

"שכיר יום גובה כל הלילה, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", ושכיר לילה גובה כל היום, שנאמר "ביומו תתן שכרו".

פירוש הדבר, שאם עבודת הפועל מסתיימת בסוף היום, על המעסיק לשלם משכורתו עד הבוקר, ואם עבודתו מסתיימת בסוף הלילה, על המעסיק לשלם עד הבוקר. ואם עבודתו מסתיימת באמצע היום, על המעסיק לשלם עד הערב.

אמנם, הסדר התשלומים הנוהג כיום הוא שונה, ובדרך כלל משלמים עד העשירי בחודש הלועזי העוקב (מלבד בעבודות מסויימות, כגון תשלום לחשמלאי או לשמרטפית). לפי הנהוג בזמנינו, יש לעיין האם בכלל (ומתי) עוברים על איסורים אלו.

במציאות של היום, מתי והאם עוברים על בל תלין?

בזמננו, נראה שעד העשירי לחודש, דינו כ"זמנו" של המשנה, ואם המעסיק אינו משלם עד סוף העשירי בחודש, הוא עובר בכל האיסורים הנ"ל. כך משמע ברמ"א שלט,ט וכך כתב בספר דיני ממונות של הרב עזרא בצרי ג,ו,ב (ומקורו מכנסת הגדולה הגה"ט שלט,ז).

אמנם יש לעיין עוד, שהרי לפי המשנה ב"מ קיא. שנפסקה בחו"מ שלט,י, המעסיק עובר רק אם השכיר תובע שכרו ממנו בפועל. היום התשלומים הם לרוב בהעברה בנקאית, השכיר אינו ניגש למעסיק פיזית כדי לקבל תשלום במזומן לידו, אלא סומך על כך שהכסף יועבר לחשבונו בזמן. האם המעסיק עובר על בל תלין כאשר הוא לא משלם בזמן, הרי לא היתה תביעה בפועל של השכיר?

האם המעסיק עובר על הלנת שכר כאשר אין תביעה של השכיר לקבל שכרו?

נראה שהיום המעסיק עובר בבל תלין גם ללא תביעה רשמית על שכרו, משתי סיבות:

1. לפי רוב, יש לשכיר היום חוזה שכתוב בו זמן התשלום. נראה שהחוזה הוא כעין תביעה תמידית של השכיר שהמשכורת תישלם בזמנו.

2. בזמן הקדום התשלום היה במזומן, אם השכיר לא הגיע למעסיק בפועל לקחת המשכורת, המעסיק לא עבר בגלל שיש כאן כעין וויתור. כיום, שרוב התשלומים הם על ידי העברה בנקאית והשכיר אינו מגיע פיזית למעסיק לקחת שכרו, יש תביעה מכללא לשלם את משכורתו והמעסיק עובר בלי תביעה רשמית של השכיר, שהרי אין ראיה שהשכיר וויתר על התשלום בזה שלא תבע אותו בפועל.

קבענו עד כאן, שעד העשירי בחודש העוקב, או כל תאריך שקבעו בחוזה, הוא "זמנו" של תשלום המשכורת והמעסיק עובר אז על בל תלין אם הוא לא שילם המשכורת.

ברם, לפי זה היה מתבקש שהשכיר רק נשבע ונוטל עד התאריך הנ"ל, שהרי המשנה קובעת "עבר זמנו אינו נשבע ונוטל"! ואם כן הדין "שכיר נשבע ונוטל" אינו רלוונטית היום בדרך כלל, שהרי השכיר אינו בא למעסיק לדרוש תשלום  לפני התאריך המופיע בחוזה, בגלל שאין לזה טעם. ובנוסף לכך השכיר לא יודע כלל אם ההעברה התבצעה בזמנו, שהרי התשלום רק יופיע בדף חשבון הבנק שלו, למחרת, ולמחרת כבר "עבר זמנו" והשכיר כבר לא יכול לישבע וליטול, אם המעסיק טוען שהמשכורת שולם בזמנו במזומן או באמצעי אחר.

ולכן היה נראה שהדין "שכיר נשבע ונוטל" אינו רלוונטי היום!

ברם אחרי שקבענו למעלה שיש תביעה מכללה של השכיר לקבל שכרו, בתוך זמנו, נידון דידן דומה להמשך המשנה שם ב"מ קיא. "אם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל". זאת אומרת שאם השכיר תבע שכרו מהמעסיק בזמנו, בזה השכיר האריך לעצמו הדין של נשבע ונוטל, וגם למחרת השכיר נשבע ונוטל.

נעיין בדין זה עכשיו בע"ה.

ד. "אם יש עדים שתבעו (בזמנו), הרי זה נשבע ונוטל"

במשנה הנ"ל כתוב:

"עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו (בזמנו), הרי זה נשבע ונוטל".

כדי להבין את פשר הדין ש"אם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל", צריכים להבין את הדין ש"עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל". ונעיין בזה כעת.

"עבר זמנו אינו נשבע ונוטל"

הגמרא בב"מ קיב:-קיג. ובשבועות מה: אומרת:

"תניא, עבר זמנו ולא נתן לו, אינו נשבע ונוטל. חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין. והאמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא! (ואם כן, מה לי עבר זמנו או לא עבר זמנו? סוף סוף אי אפשר לסמוך על דברי בעה"ב ששילם השכר!) הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא הוא. כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר. וכי שכיר עובר בבל תגזול? התם תרי חזקי, הכא חדא חזקה. גבי בעל הבית איכא תרי חזקי: חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, וחדא דאין שכיר משהא שכרו. והכא - חדא חזקה".

כלומר, אם השכיר אינו תובע בתוך זמנו, למחרת בעה"ב נאמן לומר שפרע בזמנו, בגלל שיש לבעה"ב שני חיזוקים לטענתו:

1. יש חזקה שבעה"ב בודק עצמו כאשר מגיע לשעת התשלום האחרון, שאחריו הוא עובר בבל תלין (דהיינו בסוף היום). ואם בעה"ב עומד על דעתו ששילם בזמנו, אין לנו לפקפק בדבריו אולי שכח או התבלבל.

2. אם השכיר לא תבע שכרו בזמנו ובא רק למחרת, יש ריעותא בדבריו, שבזה הוא עובר על החזקה שאין שכיר משהה שכרו, ולכן עלינו לומר שאכן קיבל שכרו אמש.

מה תוקף שתי החזקות כאשר השכיר תובע בזמנו?

ברור שהחזקה השניה, שאין שכיר משהה שכרו, אינה עומדת לטובת בעה"ב אם השכיר תבע בזמנו, שהרי לא שיהה אלא תבע. לכן, מבחינת חזקה זו, דין השכיר יהיה לישבע וליטול למחרת בגלל שתבע בזמנו. ויש לעיין האם החזקה הראשונה, שבעה"ב מדקדק בסוף זמנו, נכונה גם כאשר השכיר תובע בזמנו.

להבין נקודה זו עלינו לעיין בגמרא בב"מ קיג. "ודלמא בתר הכי פרע".

כאמור, במשנה בב"מ קיא. יש דין שאם השכיר תובע את המעסיק בזמנו, השכיר נשבע ונוטל אחר זמנו. על כך הגמרא שואלת:

"ודלמא לבתר הכי פרע?"

ורש"י פירש: "ודלמא לבתר הכי דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום, דלא עבר על בל תלין". משמעות הדבר היא שאם השכיר תבע מבעה"ב בזמנו בפני עדים, המעסיק יהיה נאמן לטעון למחרת שפרע לשכיר בזמנו, אחרי התביעה (בפני העדים הנ"ל), כדי שלא יעבור על בל תלין. והגמרא שואלת שלפי זה לא מובנת הקביעה במשנה ששכיר נשבע ונוטל אם תבע ממנו בזמנו, שהרי בעה"ב נאמן לטעון שפרע בזמנו! אביי מתרץ ש"תבעו כל זמנו", דהיינו שיש עדים שהשכיר תבע את המעסיק כל זמנו. באופן זה, השכיר יהיה נאמן למחרת לישבע וליטול.

זאת אומרת, השכיר נאמן לישבע וליטול למחרת כאשר תבעו בזמנו, רק כאשר הוכח שבעה"ב לא דקדק בשעת התשלום. וההוכחה לכך תהיה האם השכיר תבע מבעה"ב לפני עדים כל זמנו.

ויש לעיין היטב במשמעות הסוגיא. איזו הוכחה יש לכך שבעה"ב לא דקדק בדבריו בסוף זמנו, עקב כך שהשכיר תבע מבעה"ב כל זמנו?

כדי להבין זאת, יש לעיין מה היתה תגובת המעסיק לתביעת השכיר.

בהבנה ראשונית נראה שמדובר כשהמעסיק אמר 'פרעתי', כאשר השכיר תבע ממנו בתוך זמנו. ובזה הגמרא אומרת שהשכיר אינו נאמן עוד לישבע וליטול למחרת, אלא אם כן השכיר תבע מהמעסיק כל 'זמנו', ואז השכיר נשבע ונוטל למחרת.

ברם, הסבר זה בגמרא קשה מאד:

1. תוס' שבועות מה: ד"ה כי, כתבו שאם המעסיק טוען פרעתי פעם אחת, בזמנו, הוא כבר לא יבדוק עצמו בסוף היום כאשר בא שעת העבירה, פן יוחזק כפרן. לפי זה, בסוגייתנו, אם בעה"ב אמר פרעתי כאשר השכיר תבע אותו, המעסיק לא יהיה נאמן לטעון פרעתי למחרת. ואם כן, איך הגמרא אמרה בפשטות "ודלמא לבתר הכי פרע"? הרי בעה"ב אינו מודה שהוא חייב אחרי שכפר פעם!

2. אם נאמר שמדובר כשהמעסיק טוען פרעתי, ואף על פי שאינו נאמן אז הוא יהיה נאמן לטעון שפרע אחר כך, למה בעה"ב לא יהיה נאמן אם תובע השכיר תובע ממנו כל היום? מאי אולמיה תביעת השכיר כאשר תובע כל היום, שבזה המעסיק אינו נאמן לטעון פרעתי? אדרבא, המעסיק נותן אל לבו בסוף היום ולכן הדין נותן שהמעסיק יהיה נאמן דוקא כאשר השכיר תובע ממנו כל היום!

אם נאמר שהמעסיק נאמן לטעון פרעתי בזמנו, גם למחרת הוא יהיה נאמן לטעון פרעתי במיגו שפרע אחרי התביעה?

לאור זאת אי אפשר לפרש בסוגיא שמדובר כשהשכיר תבע והמעסיק אמר פרעתי. במקרה שהמעסיק טוען פרעתי כאשר השכיר תבע ממנו בזמנו, השכיר נשבע ונוטל למחרת גם אם לא תבע ממנו שוב, כמו שהתוס' כתבו, ועל כרחינו שלא על כך דיברה הסוגיא בב"מ.

לכן, נראה שבסוגיא שם מדובר כשהשכיר תובע מהמעסיק משכורתו בזמנו, והמעסיק התעלם או אמר שאינו זוכר. באופן זה, המעסיק יהיה נאמן לטעון בהמשך היום או למחרת שנזכר שפרע. ורק אם השכיר תובע ממנו בסוף היום והמעסיק ממשיך לטעון שאינו זוכר, בזה המעסיק איבד זכותו לטעון שנזכר שפרע, שהואיל ובשעת חלות האיסורים המעסיק ממשיך לומר שאינו זוכר, על כרחינו לא הפריע למעסיק לעבור על האיסורים! ולא נכון להחיל עליו את החזקה "אין בעל הבית עובר בבל תלין", שהרי הוא לא פעל להסיר האיסורים ממנו בזמן שחלו עליו. והואיל ועובר על האיסורים, השכיר יהיה נאמן למחרת לישבע וליטול בגלל שבעל הבית לא דקדק בזמנו, וגם לא דקדק בסוף זמנו. לא עומדת לטובתו החזקה שבעל הבית אינו עובר על בל תלין, וממילא הדין הוא שהשכיר נשבע ונוטל למחרת.

כעין מה שפירשתי כתוב בסמע פט,יא: "היינו שתבעו בעדים בסוף זמנו והשיב לו שיבוא אחר כך". ונראה לפרש כוונת הסמ"ע "שיבא אחר כך", שהמעסיק לא אמר פרעתי אלא השאיר התשלום בספק, כאומר 'בוא אחר כך ונדבר'. [1]

אם כן, ראינו שמסקנת הסוגיא היא שהשכיר נשבע ונוטל לאחר זמן, רק אם ברור לנו שבעה"ב לא דקדק בתשלום בזמנו, על ידי כך שהשכיר תבע ממנו בסוף זמנו ובעה"ב אמר לו לבא אחר כך לברר הענין.

ויש לעיין במציאות של ימינו, האם שכיר נשבע ונוטל כאשר מגלה שהמעסיק לא שילם לו בזמנו?

כתבנו למעלה שיש לשכיר דרישת תשלום מכללא כל זמנו. והרי לא שמענו התייחסות של המעסיק בזמנו לתביעה זו, משום שלא היתה תביעה בפירוש. ואם כן, נראה שבזמנינו השכיר אינו נשבע ונוטל למחרת, הואיל ועומדת למעסיק החזקה שהוא דקדק בזמן אמת והשתכנע שאכן שילם בזמנו.

אם כן, בנידון שהמטפלת גילתה שההורה לא שילם אחרי עיון בדף החשבון, ההורה יהיה נאמן לישבע שבועת היסת ולהיפטר.

אמנם, אחרי הביאור הנ"ל בסוגיית ב"מ קיג. נראה שיש לפנינו סתירה בין הסוגיא בב"מ קיג. והסוגיא בב"מ קיב: ובשבועות מה:

נעיין בסתירה זו עכשיו בע"ה.

ה. הסתירה בין הסוגיות בבבא מציעא ושבועות

ראינו לעיל שאם השכיר תובע בזמנו, ובעה"ב אומר לו לחזור אחר כך, למחרת בעה"ב נאמן לטעון שדקדק ומצא שאכן שילם בזמנו. אם נתרגם קביעה זו ללשון החזקות, רואים שכאשר עומדת לטובת בעה"ב חזקה שהוא מדקדק בשעת העבירה, אע"פ שאין עומדת לטובתו החזקה ששכיר אינו משהה שכרו, שהרי השכיר אכן תבע בזמנו, בכל זאת בעה"ב נאמן למחרת.

הרי לנו שחזקה שבעה"ב מדקדק היא מספיקה כדי להאמין לבעה"ב, אע"פ שלא עומדת לטובתו חזקה ששכיר אינו משהה שכרו.

מאידך, מהסוגיא השניה הנ"ל מבואר שבעה"ב צריך שתי חזקות לטובתו כדי שיהיה נאמן למחרת. החזקה שדקדק בזמן העבירה אינה מספיקה, שהרי הגמרא אומרת:

"עבר זמנו ולא נתן לו, הרי זה אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין... וכי שכיר עובר משום בל תגזול? גבי בעה"ב איכא תרי חזקי. חדא דאין בעה"ב עובר בבל תלין, וחדא דאין שכיר משהה שכרו".

אם כן, נשאלת השאלה, למה כאשר עבר זמנו, בעה"ב צריך שתי חזקות כדי להיות נאמן (כמבואר בסוגיא בשבועות), וכאשר השכיר תובע בתוך זמנו, ובעה"ב אומר לבוא אחר כך, בעה"ב נאמן עם חזקה אחת בלבד (כמבואר בסוגיא בב"מ)?

תירוץ לסתירה בין הסוגיות

והיה נראה לתרץ שאם השכיר תובע מבע"ב בזמנו, ובעה"ב אומר לו לחזור אחר כך, והשכיר אינו חוזר אחר כך, דינו כמשהה שכרו. לכן, בסוגיא בב"מ קיג. כאשר השכיר אינו תובע מבעה"ב בסוף זמנו, נזקפות לטובת בעה"ב שתי חזקות: 1. שבעה"ב מדקדק בשעת העבירה. 2 ששכיר אינו משהה שכרו, ולכן בעה"ב נאמן למחרת לומר שפרע, והשכיר אינו נשבע ונוטל. ברם בסוגיא בשבועות מה: נזקפת לטובת בעה"ב רק חזקה אחת, שהוא מדקדק בשעת העבירה, בהוה אמינא של הגמרא, ולכן הוא לא היה נאמן למחרת, לולא החזקה השניה שאין שכיר משהה שכרו.

כעת יש לעיין האם נידון דידן דומה לסוגיא בב"מ קיג. ולכן בעה"ב יהיה נאמן לטעון שפרע, או שדומה לסוגיא בשבועות מה: ואם כן בעה"ב לא יהיה נאמן.

לאיזו סוגיה דומה מקרה בו שכיר מגלה שמשכורתו לא שולמה רק לאחר זמן?

נראה שמציאות של ימינו דומה לסוגיא בשבועות מה:. שכיר שאינו תובע שכרו עד שמגלה בדף החשבון שלא שולם רק יום-יומיים לאחר מועד התשלום, אינו משהה שכרו כלל, בגלל שאין לפניו ברירה אחרת. השכיר אינו יכול לתבוע בעה"ב בזמנו: 1. משום שבעה"ב מעביר את התשלום בהעברה בנקאית בעשירי לחודש הלועזי ולכן אין טעם לתבוע ממנו מוקדם יותר. 2. משום שהשכיר מגלה שלא העבירו את המשכורת רק יום-יומיים לאחד המועד הקצוב. 

ואם כן, נראה שכאשר השכיר תבעו כאשר גילה שלא העבירו את משכורתו בזמן, בעה"ב אינו נאמן לומר ששילם המשכורת בזמנו, בגלל שאין לבעה"ב שתי חזקות לטובתו, שמדקדק בזמן העבירה, ושהשכיר השהה שכרו, שהרי השכיר לא שיהה שכרו!

כעת, נעיין בסוגיא שבועות עה: ונברר לגבי מה בעה"ב אינו נאמן כאשר יש לו רק חזקה אחת.

ו. האם שכיר אינו נשבע ונוטל רק כשיש למעסיק שתי חזקות, או גם כאשר יש רק חזקה שאינו עובר בבל תלין?

בשאלה זו נחלקו הראשונים:

שיטת תוספות ותוספות הרא"ש

בתוס' (שבועות מה: ד"ה כי מטא וד"ה וכי שכיר) מבואר שהשכיר מאבד דינו "נשבע ונוטל" וכתוצאה מכך המעסיק נאמן, רק כאשר יש בידי המעסיק שתי חזקות, שאינו עובר על בל תלין וגם שהשכיר אינו משהה שכרו. ואילו כאשר יש בידי המעסיק חזקה אחת בלבד, השכיר נשבע ונוטל. וז"ל:

"דהא חזקה דאין בעל הבית עובר על בל תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה דאין שכיר משהא שכרו".

ועיין תוס' הרא"ש שם (ד"ה כי וד"ה וכי) שכתב: "וי"ל דחזקה שבעה"ב רמי אנפשיה ומידכר אינה חזקה כל כך, דכיון דכבר שכח לפעמים אינו יכול לזכור ולא חשיבא כההיא דאין שכיר עובר משום בל תגזול". זאת אומרת שרק כאשר יש למעסיק שתי חזקות, הוא נאמן והשכיר מאבד דינו.

לפי זה, במציאות של ימינו, אם השכיר יתבע שכרו יום-יומיים אחרי זמן התשלום בגלל שרק אז התברר לו שלא העבירו את המשכורת, השכיר נשבע ונוטל, ולא איבד שכרו.

שיטת הרמב"ן והר"ן

הרמב"ן (ב"מ קיג.) והר"ן (שם ד"ה מקישינן) סוברים שאם יש למעסיק רק חזקה שאינו עובר על בל תלין, ומולו ניצבת חזקה שאין השכיר עובר על לא תגזול, הדין הוא שהמעסיק נאמן לטעון שפרע אבל עליו לישבע שבועה חמורה. והחזקה השניה, שהשכיר אינו משהה שכרו, פוטרת את המעסיק משבועה חמורה.

לפי זה, בזמנינו, אם השכיר יתבע את משכורתו מיד לאחר שיתברר לו שלא בוצעה העברה, המעסיק פטור אבל עליו לישבע שבועה חמורה ששילם את המשכורת.

שיטת הריטב"א

מדברי הריטב"א (שבועות מה: ד"ה גבי) משמע שהוא מסכים עם שיטת התוס', שהמעסיק נאמן רק כאשר יש לו שתי חזקות, והחזקה שאין בעל הבית עובר בבל תלין אינה מספקת למנוע מהשכיר לישבע וליטול. אמנם, הריטב"א והתוס' חולקים בטעם הדין.

הריטב"א כתב שחזקת ממון של המעסיק התבטלה משום "כדי חייו" של השכיר, ולכן דנים עכשיו טענה מול טענה מבלי שנותנים למעסיק עדיפות מחמת חזקת ממון שלו.

ועיין בריטב"א שם, בסוף הדיבור, שכתב:

"ועוד דבל תגזול דשכיר, דהוי בקום ועשה, חמיר מחמשה הללו (האיסורים של הלנת שכר), שהן בשב ואל תעשה".

הריטב"א סובר שחזקת השכיר עדיפה על החזקה של בעל הבית. משמעות הדבר היא שהשכיר נשבע ונוטל כל עוד שאין למעסיק שתי חזקות, שהרי אין למעסיק עדיפות בגלל חזקת הממון שלו אלא דנים טענה מול טענה. והואיל וטענת השכיר עדיפה על טענת בעל הבית, השכיר ישבע ויטול עד שיהיה לבעל הבית שתי חזקות כדעת התוס'. מיהו, הנימוק של התוס' שונה, כאמור.

הריטב"א והתוס' חולקים בשתי דברים:

1. לפי הריטב"א, חזקת ממון של המעסיק בטלה בגלל כדי חייו של השכיר, וזה חלק מן התקנה. אבל לפי התוס', טענת המעסיק שהוא שילם נידונת כאיני יודע אם פרעתיך, ולכן צריך חזקה גמורה כדי לפטור אותו, וחזקה שבעל הבית אינו עובר על בל תלין אינו חזקה גמורה.

2. לפי הריטב"א, חזקת השכיר כוחה רב יותר מחזקת המעסיק, בגלל שהשכיר עובר על לא תגזול בקום ועשה, מה שאין כן המעסיק שרק עובר בשב ואל תעשה. ולפי התוס', חזקת השכיר עדיפה בגלל שבעה"ב שכח פעם, ולכן אינו מדקדק היטב בשעת העבירה.

יש לציין שלפי הר"ן והרמב"ן, החזקות של השכיר שאינו עובר בבל תלין והחזקה שהשכיר אינו עובר בלא תגזול הן חזקות שוות, לכן בעה"ב פטור אבל עליו לישבע.

מסקנת פרק זה:

לפי תוס' והריטב"א, במציאות של ימינו, השכיר נשבע ונוטל אע"פ שעבר זמן הפרעון, כל עוד אינו מגיע לשלב שמשהה שכרו. ונראה שאם השכיר תובע שכרו מיד כשיכול היה לברר את התשלום בדף החשבון שלו, השכיר נשבע ונוטל, והמעסיק נאמן לטעון שפרע את המשכורת אבל עליו לישבע שבועה חמורה.

ז. כאשר השכיר מגלגל עם המעסיק ואינו תובע שכרו מיד, מה דינו?

אמנם, יש לעיין במקרה בו השכיר לא תבע מהמעסיק בהזדמנות הראשונה אלא 'גלגל עמו' כמה ימים לראות האם ישלם או לא, האם גם בזה דינו כלא משהה שכרו או בזה דינו כמשהה שכרו?

כתבנו לעיל שמהסוגיא בב"מ קיג. מבואר שאם השכיר תובע מבעה"ב בתוך זמנו ובעה"ב אומר לו לבוא אחר כך, והשכיר אינו בא, דינו כמשהה שכרו, כי שכיר בדרך כלל להוט על שכרו ואם הוא מרפה מבעה"ב, סימן שהוא אינו כזה להוט ודינו כמשהה שכרו.

לפי זה, היה נראה שאם השכיר אינו תובע מבעה"ב בהזדמנות הראשונה בה מתברר לו שלא קיבל שכרו, דינו כמשהה שכרו, ולא מתקבלת הטענה שגלגל עם המעסיק כמה ימים לראות האם ישלם.

מיהו, אם מחכה לראות אולי ההעברה עדיין לא הופיעה בדף חשבון הבנק, אין דינו כמשהה שכרו. ונראה שהכל כמנהג השכירים בענין זה.

סיכום פרק זה:

יש להסתפק אם שכיר שאינו תובע שכרו בהזדמנות הראשונה בה גילה שלא שולם לו, דינו כמשהה שכרו, או שאם מגלגל עם בעה"ב כמה ימים דינו עדיין כלא משהה שכרו. ונראה שהכל כמנהג השכירים בזה.

אמנם, נראה שכאשר השכיר תובע שכרו כמה ימים אחרי זמן התשלום, אם השכיר לא שיהה שכרו, יש ראשונים שחולקים על הקביעה שהשכיר נשבע ונוטל או שבעה"ב חייב שבועה חמורה.

שיטת תוס' הרא"ש שהתקנה לטובת השכיר היתה רק למחרת שעת התביעה

בתוס' הרא"ש (שבועות שם ד"ה וכי שכיר) הקשה קושיא חזקה על הסוגיא שציטטנו לעיל. הרי בסוגיא נאמר ששכיר אינו נשבע ונוטל לאחר זמנו, בגלל שיש חזקה שבעה"ב מדקדק בעניניו בזמנו כדי שלא לעבור בבל תלין. מאידך, נאמר במשנה בב"מ קיב. שאם השכיר תובע בזמנו, השכיר נשבע ונוטל למחרת. משמעות הדבר היא שדין ש"עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל" הוא דוקא כאשר השכיר לא תבע! ואם כן, יש סתירה פנימית בדברי הגמרא. הרי בעה"ב עובר בבל תלין רק כאשר השכיר תובע ממנו בזמנו. אם כן, איך יכול להיות שהשכיר לא נאמן כאשר עבר זמנו בגלל שבעה"ב מדקדק כדי שלא לעבור על בל תלין, ומאידך מדובר שהשכיר לא תבע ממנו בזמנו! אם השכיר לא תבע מבעה"ב, בעה"ב אינו עובר על בל  תלין. ואם נאמר שהשכיר תבע ממנו, הרי נאמר במשנה שאם תבע בזמנו, השכיר נשבע למחרת? ועוד קושיא, שיש מקרים שבעה"ב אינו עובר כלל בבל תלין, כגון שאין לבעה"ב לשלם. אם כן, במקרה כזה, השכיר אמור להיות נאמן למחרת בגלל שלא עומד לטובת בעה"ב שתי חזקות!

תוס' הרא"ש מתרץ בסופו של דבר: "וי"ל האי דשכיר נשבע ונוטל תקנתא דרבנן הוא, ולא רצו לתקן אלא בזמנו". פירוש הדבר, הרא"ש כותב שגם במקרה שלפי ניתוח החזקות, זכותו של השכיר לישבע וליטל ממשיך מעבר לשעתו, אל לנו להרשות לשכיר לישבע וליטול מעבר לזמנו, בגלל שחכמים תקנו ליטול בזמנו בלבד.

לפי דברי תוס' הרא"ש, אין מקום לדברינו למעלה, שהואיל ובמציאות של ימינו יש לבעה"ב רק חזקה אחת, יש לשכיר דין נשבע ונוטל מעבר לשעתו לפי תוס', ולפי הר"ן והרמב"ן יש על בעה"ב שבועה חמורה מעבר לשעתו! שהרי התקנה רק היתה לשעתו בלבד!

אף על פי שכן נראה מתוס' הרא"ש, נראה ששאר הראשונים חולקים עליו בזה. וכפי שנראה בשורות הבאות.

שיטות החולקות על תוס' הרא"ש

תוס' הרא"ש שאל קושיא חזקה על הסוגיא, כמש"כ למעלה, שיש סתירה פנימית בפסיקת הגמרא. מצד אחד בעה"ב נאמן למחרת רק אם עומדת לטובתו חזקה שהוא מדקדק בשעת עבירה, ובעה"ב רק עובר אם השכיר תבע אותו. ברם, אם השכיר תבע את בעה"ב, בעה"ב אינו נאמן למחרת כמו שכתוב במשנה!

לא מצאתי אף ראשון נוסף ששואל קושיא בסיסית זו, חוץ מתוס' הרא"ש. הדבר אומר דרשני, שהרי זו קושיא שמערערת את בסיס הסוגיא. ולכן נראה ששאר ראשונים סוברים שבעה"ב מדקדק כאשר מגיע השעה שהיה אמור לעבור על בל תלין לולא שהשכיר היה תובע ממנו שכרו בזמנו. זאת אומרת, הפוטנציאל לעבור על האיסורים מספיק כדי שבעה"ב ידקדק על מעשיו, ולא צריכים שהוא יעבור על האיסורים בפועל.

לפי זה קושיות תוס' הרא"ש מתורצות, ואין לנו הכרח להגיע לחידושו של תוס' הרא"ש שחכמים רק תקנו נשבע ונוטל בזמנו, גם כאשר לפי ניתוח החזקות עדיין עומד לשכיר דינו אחרי זמנו.

סיכום פרק זה:

נראה שהראשונים חולקים על הקביעה של תוס' הרא"ש שיש לשכיר דינו רק בזמנו, גם כאשר לפי ניתוח החזקות אמור להיות לשכיר דינו אחרי זמנו.

ח. ביאור המושג "כדי חייו"

נחזור לנקודה הקודמת.

ראינו לעיל שהריטב"א כתב שיסוד התקנה ששכיר נשבע ונוטל מיוסד על כך שהמשכורת של השכיר הוא "כדי חייו". יש לעיין במושג הזה:

1. מה משמעות הביטוי "כדי חייו"?

2. האם ראשונים אחרים סוברים שיסוד תקנת השכיר הוא "כדי חייו"?

3. האם במציאות של ימינו, עדיין רלוונטי לומר שהמשכורת של השכיר היא "כדי חייו"?

4. אם המשכורת של שכיר בימינו אינה "כדי חייו", האם תקנת שכיר בטלה  לסוברים שיסוד תקנת שכיר הוא "כדי חייו"? והאם האיסורים של הלנת שכר בכללותם, יתבטלו בימינו בגלל שהמשכורת אינה "כדי חייו"?

נדון בשאלות אלו בע"ה.

1. מה הכוונה שהמשכורת של השכיר היא "כדי חייו"?

משמעות הביטוי "כדי חייו" היא שהפועל צריך את המשכורת שהוא מקבל כדי לקנות אוכל בסיום יום העבודה.

כך רואים מרש"י שבועות מה. ד"ה שניהם רוצים:

"ופועל (מעונין לקבל משכורתו בסוף היום ולא בתחילתו) שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו".

אם הפועל יוציא המשכורת במשך היום, לא יהיה לו כסף בלילה כדי לקנות אוכל.

וכך רואים מהר"ן ב"מ קיב: ד"ה אפילו קצץ:

"...דמסתמא פלוגתייהו דשכיר ובעל הבית בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלין ידוע הוא, ובמאי דמודה ליה בעל הבית מצי חיי...". ועיין שם ד"ה אי הכי: "...דליכא משום כדי חייו אלא דבר יום ביומו...".

וכ"כ הר"ן על הרי"ף בשבועות כו (מדפי הרי"ף). וכן משמע מהריטב"א שבועות מה: ד"ה אי.

ועיין תוס' הרא"ש שבועות מה:

"...אי אמרת בשלמא משום כדי חייו, ניחא, דלא תקנו אלא בזמנו, כי טרח כל היום כדי שיאכל הלילה, וזה שלא תבעו בזמנו, יש לו מה יאכל".

רואים מכל הנ"ל שהמציאות בזמן הש"ס היתה שפועל עובד ביום כדי שיהיה מה לאכול בלילה.

ועיין בספר החינוך (מצוה רל) שפירש כך את איסור הלנת שכר:

"משורשי המצווה לפי שהשי"ת חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף. וע"כ ציוונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו. ולפי הנראה ע"כ שם גבול יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר באומרו 'ואליו הוא נושא את נפשו'. ואע"פ שדרשו בו ז"ל בע"א, פשטיה דקרא כמ"ש בסדר וישמע יתרו".

סיכום פרק זה:

פירוש הביטוי "כדי חייו" הוא שהמשכורת של הפועל מיועדת לקניית אוכל אחרי יום עבודתו. ואם אינו מקבל את משכורתו הוא ילך רעב ולא יהיה לו מה יאכל.

ראינו שהריטב"א כתב ש"כדי חייו" עומד ביסוד תקנת שכיר. ויש לעיין מה דעת שאר הראשונים בזה.

2. האם כדי חייו הוא היסוד של תקנת שכיר נשבע ונוטל?

הגמרא בשבועות מה: וב"מ קיב: הקשתה:

"מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל"? ורב נחמן תירץ בשם שמואל: "...עקרוהו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו". כלומר, לפי רב נחמן בשם שמואל יסוד התקנה של שכיר הוא "כדי חייו". מיהו, הגמרא שם דוחה את דברי רב נחמן בשם שמואל: "משום כדי חייו של שכיר קנסינן ליה לבעל הבית?!", ומסקנת הסוגיא היא: "אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא".

ונשאלת השאלה, האם תירוץ הגמרא "בעה"ב טרוד בפועליו הוא" דוחה לגמרי את סברת שמואל של "כדי חייו", או דילמה התקנה היא בשילוב שתי הסיבות? ונראה שיש בזה מחלוקת ראשונים. 

שיטת הר"ן והרמב"ן

הר"ן בב"מ קיב: הנ"ל ד"ה ואסיקנא כתב:

"ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא, כלומר דלאו משום כדי חייו הוא כלל...".

וכן משמע מדבריו שם שפירש שכוונת ההוה אמינא בגמרא "אי הכי אפילו קצץ נמי... אי הכי אפילו עבר זמנו נמי...", היא שאם טעם התקנה הוא "כדי חייו" מובן שבקציצה אין מקום לתקנה, וכן אם עבר זמנו אין מקום לתקנה, אבל הואיל והטעם הוא אחר, היינו שבעה"ב טרוד בפועליו, התקנה היתה צריכה להיות תקיפה גם בקצץ ועבר זמנו.

שיטת תוספות

תוס' (שבועות מה. ד"ה אפילו קצץ נמי) כתבו שהואיל ובעל הבית אינו מדקדק בגלל שהוא טרוד בפועליו, ממילא טענתו שפרע המשכורת היא טענת שמא ודינו כאיני יודע אם פרעתיך, וחייב. משמעות התוס' היא שהשכיר גובה מעיקר הדין, ואם כן אין צורך בכדי חייו.

משמע שגם לפי מסקנת התוס' הטעם אינו "כדי חייו".

שיטת הרי"ף שטעם "כדי חייו" נכון גם למסקנה

רי"ף בשבועות כה: כתב:

"עקרוהו רבנן לשבועה מבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ושדיוהו אשכיר משום כדי חייו דשכיר".

רואים שהרי"ף סובר שטעם "כדי חייו" נכון גם למסקנה.

ויש כמה הסברים בדעת הרי"ף:

1. הרמב"ן בב"מ קיב: ד"ה עקרוהו, פירש את דברי הרי"ף כך:

"פירוש לפירושו משום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בעל הבית. וכיון שראו שעסקיו מרובים ואינו יכול לישבע שנו שישבע השכיר".

פירוש הדבר, שמטעם "כדי חייו" היינו צריכים להטיל שבועה על בעל הבית. והואיל והבעה"ב טרוד בפועליו ואינו יכול לישבע, העבירו את השבועה לשכיר. גם הר"ן פירש כך את דברי הרי"ף, בפירושו לשבועות מה:.

2. הרא"ש בשבועות ז,א כתב שהיינו צריכים להטיל שבועה על בעל הבית כדי שידייק ויזכור האם פרע לשכיר או לא, מיהו, בגלל שבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח, העבירו את השבועה לפועל בגלל "כדי חייו".

3. הרשב"א כתב שיש שבועה על בעל הבית כדי שלא יצא בפחי נפש, מיהו, הואיל ובעל הבית אינו יכול לישבע בגלל שטרוד בפועליו, העבירו את השבועה לשכיר בגלל "כדי חייו".

וראינו שהריטב"א כתב ש"כדי חייו" הוא הסיבה שבוויכוח שלו עם השכיר, חזקת ממון של בעל הבית בטלה.

מסקנת פיסקה זו:

הרבה ראשונים סוברים ש"כדי חייו" הוא מרכיב בתקנת שכיר גם למסקנת הסוגיא.

3. האם בזמנינו משכורת השכיר הוא "כדי חייו"?

נראה שבזמנינו, זמן של שפע, אין במשכורת של הפועל "כדי חייו", כי אם לא יקבל משכורת של חודש אחד או יקבלנה באיחור, הוא ומשפחתו לא ירעבו מחוסר כל. לכל אדם היום, כמעט, יש כרטיס אשראי, ובגלל השפע בימינו לא מגיעים למצב של רעב וודאי עד כדי שאיחור של משכורת אחת תגרום לו לרעוב.

לפי זה, יש לעיין האם יש מקום לתקנת שכיר בזמנינו. התקנה בנויה על מציאות שמשכורת האדם היא חיותו ממש ובלי משכורת הוא ירעב, ובזמנינו (בדרך כלל) אין כן פני הדברים. אם כן, האם דין התקנה להתבטל?

4. האם תקנת שכיר עדיין רלוונטית בזמנינו?

נראה שתקנת שכיר תקיפה גם בזמנינו, אע"פ שהמציאות שגרמה לתקנה השתנתה. ונראה שזו כוונת דברי רב נחמן אמר שמואל בתחילת הסוגיא בשבועות מה. ובב"מ קיב:

"תקנות קבועות שנו כאן, עקרוהו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו".

נראה שכוונתו, שאע"פ שהתקנה נתקנה בגלל "כדי חייו" של שכיר, מכל מקום מדובר ב"תקנות קבועות" בתוקפן גם כאשר הטעם הזה אינו רלוונטי. ונראה להביא ראיה שלמסקנה, הסיבה של "כדי חייו" אינה עיקר טעם התקנה.

כאמור לעיל, הגמרא בשבועות מה: שואלת: "אי הכי אפילו קצץ... אי הכי אפילו עבר זמנו...", וע"ש בריטב"א ד"ה אי הכי אפילו קצץ: "פירוש אי אמרת בשלמא דטעמא משום כדי חייו לחוד, איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא... אבל השתא דאמרת דאיכא נמי טעמא דבעל הבית טרוד בפועליו...".

רואים מהריטב"א שאם טעם התקנה הוא "כדי חייו" לחוד, גדרי התקנה יהיו נקבעים לפי הצרכים של "כדי חייו", אבל כאשר הטעם של "כדי חייו" מצטרף לטעם של "טרוד", גדרי התקנה נקבעים על ידי הטעם של טרוד. "כדי חייו" הוא תפאורה והסבר מדוע תקנו את התקנה מלכתחילה, אבל גדרי התקנה הם לפי הטעם של טרוד.

לכן, למסקנת הסוגיא נראה שכאשר הטעם של טרוד רלוונטי, אע"פ שהטעם של "כדי חייו" אינו רלוונטי, התקנה עדיין בתוקפה.

מסקנת פרק זה:

תקנת שכיר תקיפה גם במציאות של ימינו.

ונראה שהאיסורים הכתובים בתורה על הלנת שכר תקיפים היום, אע"פ שמפשט הפסוקים משמע שהאיסורים מבוססים על כך שהמשכורת היא חיי הנפש של העובד, כמו שכתב בספר החינוך הנ"ל. מכל מקום, מסתימת כל הפוסקים נראה שלא חילקו בין ימינו וימי קדם לענין זה, וצ"ע בזה.

קבענו לענ"ד שהשכיר נשבע ונוטל גם במציאות של ימינו, וקבענו שגם אם השכיר אינו תובע כספו מיד אלא לאחר זמן, כל עוד שאינו משהה שכרו, לפי התוס' השכיר נשבע ונוטל ולפי הר"ן והרמב"ן המעסיק נשבע שבועה חמורה ונפטר.

אם נידון דידן היה שתשלום השכר על המשפחתון היה בסוף החודש עד העשירי, והמטפלת היתה תובעת שכרה ב18 לחודש, נראה שעומדות לטובת ההורה שתי החזקות: 1. הוא מדקדק בשעת ההעברה. 2 שהשכיר שיהה תביעת שכרו, שהרי לחכות מהעשירי ל18 נראה שיהוי יותר מדי. ואם כן, הדין הוא שההורה נשבע היסת ונפטר.

אמנם, נידון דידן אינו כך, בגלל שהתשלום של המשכורת הוא בתחילת החודש עד העשירי שבו. ואם כן, יש לעיין האם קיימים במקרה כזה האיסורים של הלנת שכר והאם יש על מקרה כזה תקנת שכיר נשבע ונוטל?

נעיין בשאלות אלו עכשיו בע"ה.

ט. בל תלין ותקנת נשבע ונוטל כאשר השכר שולם מראש

במסכתות שבועות מה. וב"מ הנ"ל הגמרא שואלת, אחרי שקבעה שהשכיר נשבע ונוטל בגלל שהוא טרוד בפועליו:

"וליתב ליה מעיקרא?".

ופירש רש"י ד"ה וליתב:

"יתקנו חכמים שלא יתן אדם לפועליו שכרן שחרית עד שלא יתחילו במלאכה, ואם יתבע לערב לא יטול כלום, ולא תהיה שם שבועה".

מבואר שאם קבעו לשלם הכל מראש, בעל הבית נאמן לטעון שפרע.

מצאנו גם שאם קבעו לשלם חלקי, זאת אומרת שאם הוא שכר שבוע קבעו לשלם אחרי כל יום, בזה עוברים על בל תלין אם אינו משלם בזמן שקבעו. כך כתוב בכנסת הגדולה הנ"ל הגה"ט ז בשם תשב"ץ א, סד. ואע"פ שבנידון של שכירות לשנה ותשלום המשכורת כל חודש, דין השכירות הוא לשנה לכל ענייניו, והמעסיק אינו יכול לחזור עד סוף השנה, לעניין בל תלין עוברים בשעת התשלום שהוסכם.

לא מבואר מה הדין בנידון דידן, שמשלם באמצע החודש על כל החודש.

והיה נראה שבזה מחלקים את התשלום לשנים. השכיר נשבע ונוטל על החלק של החודש שהוא עבד, כי אמצע החודש הוא 'זמנו' על מה שעבד, אבל אינו נשבע ונוטל על העתיד, שלא מצאנו תקנה לישבע על עבודה עתידית, ודינו כבא בתחילת היום הנ"ל, שאין בזה נשבע ונוטל, ובעה"ב נאמן לטעון שפרע בזמנו בתחילת העבודה. מאידך, נראה שהשכיר אינו חייב לעבוד בהמשך התקופה אם טוען שלא שולמה לו המשכורת. שאע"פ שאי אפשר לחייב את המעסיק לשלם על העתיד, כאשר הוא טוען שכבר שילם, בגלל שהוא מוחזק בכספו, אי אפשר לחייב הפועל לעבוד.

לכן, בנידון דידן, לולא שגברת א' היתה משלמת שוב, הדין היה שגברת א' פטורה מלשלם על התקופה בה בתה היתה במשפחתון, ומאידך, גברת ל' היתה יכולה לסלק הבת מהמשפחתון ליתר החודש.

ואכן, זה מה שקרה.

ביום ראשון, 21 בנובמבר למניינם, מר ל' שלח מסרון לגברת א' שתוציא את הילדה מהמשפחתון לאלתר, וגברת א' אכן הגיעה מיד ולקחת את בתה ולא החזירה אותה למשפחתון עד עצם היום הזה.

ברם, עלינו לעיין מה דינו של התשלום שגברת א' שילמה ביום שישי. האם משפחת ל' צריכה להחזיר הכסף, או שבגלל שהם מוחזקים בכסף כעת, משפחת ל' יכולים לטעון שזהו התשלום (שעד עתה לטענתם לא קיבלו)?

מה דין הכסף שגברת א' שילמה לאחר הויכוח עם גברת ל' על התשלום?

נראה שאחרי שמר ל' סילק הבת של גברת א' מהמשפחתון, מר ל' לא יכול לחזור בו ולחייב גברת א' להחזיר את הבת למשפחתון, אע"פ שהיה כאן סילוק בטעות.

ונראה שיש לכך ראיה מב"מ סו: סז. שלפי רש"י מחילה בטעות הוי מחילה ולפי תוס' שם לא הוי מחילה, ולפי הג"א שם גם הרא"ש ומהרי"ח סוברים שמחילה בטעות הוי מחילה. וכל זה כאשר המוחל אינו עושה מעשה בידים אלא רואה את השני עושה ושותק. אבל אם המוחל מעביר את החפץ לידי השני, נראה שבזה לכולי עלמא מחילה בטעות הוי מחילה. וכל שכן בנידון דידן, שהוא ציווה לאחרים לעשות פעולה בגלל המחילה בטעות שלו, המחילה היא מחילה. וכל שכן כאשר מחל בטעות תוך כדי הטחת האשמות שהתברר שאינן נכונות, אין בידו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את המעשה שנעשה על פיו.

לכן, נראה שגברת א' אינה חייבת להחזיר את הילדה למסגרת של משפחת ל' אחרי שסולקה משם, וממילא, אינה חייבת לשלם את הקנס שמופיע בחוזה.

אם כן, גברת א' אינה חייבת למשפחת ל' שום תשלום מעבר ל18 בנובמבר למניינם, שהיה היום האחרון של הבת במשפחתון.

ונראה שמשפחת ל' יכולה לתפוס את התשלום שגברת א' העבירה להם ולגבות ממנו את הסכום שלפי טענתם גברת א' חייבת להם, בגלל שהסכום הועבר להם מדעת ובהיתר, ולכן תפיסתם תפיסה, כמו שתוס' כתבו בב"מ ו: ד"ה פוטר. אבל אינם יכולים לתפוס ממנו מעבר לכך.

והואיל וכתבנו לעיל שגברת א' איננה חייבת לשלם מעבר ל18 בנובמבר, הם יכולים לתפוס מתוך הסכום תשלום עד ה18 בחודש ואת שאר הכסף הם צריכים להחזיר.

סיכום פרק זה:

משפחת ל' יכולה לתפוס מהסכום שגברת א' העבירה להם תשלום עד ה18 בנובמבר, ולא מעבר לכך.

י. התייחסות לטענות משפחת ל'

משפחת ל' טענה כמה טענות:

1. גברת א' סתרה את עצמה בטענותיה, ולכן אין לקבל את דבריה שהיא שילמה.

2. יש רגלים לדבר שגברת א' רצתה להעביר בתה למשפחתון אחר והיא משתמשת בנעשה בתור תואנה לכסות על כוונתיה האמיתיות.

3. היה באחריות גברת א' להודיע על התשלום, ומיד אחרי הודעת התשלום הם הסכימו להשאיר הילדה במשפחתון. מאידך, גברת א' אומרת שהאחריות היתה על משפחת ל', היה עליהם לוודא שהיא לא שילמה לפני שסילקו את בתה והיא לא קיבלה שום הודעה מסודרת שמבטלת את ההודעה על הסילוק. ובכל אופן, היא לא הרגישה שטוב להשאיר הילדה שם עקב האוירה הרעילה שנוצרה.

נדון בטענות אלו אחת לאחת.

1. גברת א' סתרה את עצמה

נראה שאין בדברי גברת א' כדי לערער את טענתה, משתי סיבות:

א. נאמר בב"ב לא.

"והיכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען, ואתא לבי דינא וטען דחוזר וטוען, מאי טעמא? עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא".

וכך פסק בחו"מ פ,א:

"אבל כל מה שטוען חוץ לבית דין יכול לחזור ולטעון אפילו סותר טענתו הראשונה".

זאת אומרת, שטענה שנאמרה מחוץ לבית דין אינה משמעותית ובית הדין מתייחס רק לדברים שנאמרו בפניו.

ב. נאמר בגמרא שם שאפילו בבית דין, בעל דין יכול לחזור ולטעון טענה אחרת כל עוד טענתו הראשונה סובלת את משמעות טענתו השניה, וז"ל השו"ע שם:

"אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעים לו".

ונראה שההסבר של גברת א', שאמרה שהיא עצמה שילמה בגלל שהיא הלכה אחרי בנה וראתה שהכסף הגיע לידי המטפלת, מתאים לדרישת השו"ע: "ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון". ואם כן, אפילו אם גברת א' היתה טוענת טענות אלו בבית דין, בית הדין היה מקבל את התיקון שלה לדבריה, וק"ו כאשר הדברים נאמרו מחוץ לבית הדין.

סיכום פרק זה:

נדחית טענה משפחת ל' על הסתירות בדברי גברת א'.

2. גברת א' משתמשת במצב שלפנינו בתואנה כדי לפטור עצמה מהקנס

נראה שאין לקבל טענה זו של משפחת ל', מכמה סיבות:

משפחת ל' לא הביאה סימוכין לדבריהם שכך אכן כוונת גברת א'. והעובדה שבימים שלפני התפוצצות הפרשיה גברת א' הוציאה את בתה מוקדם פעמיים, אינה מוכיחה שהיא התכוונה להעביר הילדה למסגרת אחרת. יכולים להיות לכך הסברים רבים אחרים.

ועוד, העובדה שגברת א' שילמה מיד לפי דרישת משפחת ל', מוכיחה שלא התכוונה להוציא את בתה.

ועוד, העובדה שבתה עדיין נמצאת בבית ולא נכנסה למסגרת אחרת, אע"פ שכבר עברו כמה שבועות מהתפוצצות הפרשה, מוכיחה שכוונת גברת א' לא היתה להעביר את בתה למסגרת חלופית.

סיכום פרק זה:

נדחית טענת משפחת ל', שכביכול כוונת גברת א' אינן טהורות.

3. אחריות להודיע על התשלום היתה על גברת א', ואחרי הודעת התשלום הם אמרו לגברת א' להשאיר הילדה במשפחתון

נראה שהאחריות היתה על משפחת ל', לבדוק האם שולם השכר לפני שסילקו הבת וטענו נגד גברת א' טענות על אי תשלום, בגלל הכלל "אדם מועד לעולם", והיו בטענות על אי התשלום כדי לבייש את פני גברת א'. ועוד, הדרישה לסלק את הבת, אם אמנם שילמה גברת א', מוגדרת כהפרת חוזה, ולכן היה על משפחת ל' לבדוק לפני ששלחו את הודאת הסילוק.

ואע"פ שחייבים בבושת רק אם מתכוונים לבייש, כמש"כ במשנה ב"ק פו: "אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוון", מכל מקום נאמר בב"ק כז. "כיון שנתכוין להזיק, אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב", וברש"י שם ד"ה ואם נתהפך: "...דנתכוין לנפול על האדם להנאתו", ושם בד"ה חייב אף על הבושת: "אע"פ שלא נתכוין לשם בושת". זאת אומרת שלפי רש"י אע"פ שלא נתכוון כלל לבייש, אלא להציל את עצמו, הואיל והתכוון למעשה שיש בו בושת, חייב על הבושת. והטור תכא,יג כתב כרש"י ומביאו הסמ"ע תכא,יט

ובנידון דידן, אע"פ שמשפחת ל' לא התכוונו לבייש את גברת א', מכל מקום התכוונו למעשה שיש בו כדי לבייש.

אכן, מן הדין בושת דברים פטור, עיין חו"מ תכ,לח, אבל יש להסתפק האם נידון דידן הוא בושת דברים או בושת על ידי מעשה, בגלל שעל פי דיבורו של מר ל' קרה מעשה שיש בו משום בושת (סילוק הילדה מהמשפחתון). כעין זה מצאנו בב"מ צ: שרבי יוחנן סובר שעקימת שפתיו אינה מעשה, אבל חוסם בקול חייב, בגלל שעל ידי דיבורו נעשה מעשה, שהפרה עובדת ואינה אוכלת, כמש"כ שם בתוס' ד"ה רבי יוחנן. ובר מן דין, הרי הגאונים קנסו את המבייש בדברים, כמש"כ בסימן תכ,לה.

ברם, היש"ש ב"ק ב,לט כתב שחייב על בושת רק אם התכוון להזיק, אע"פ שלא התכוון לבייש. אבל אם התכוון להנאתו, אינו חייב על הבושת. והגר"א תכא,ב כתב שזו דעת הרמ"א תכא,א. הרמ"א פסק כדברי המהר"י וייל סי' קסח, שמי שקובל על חברו בבית דין ואין לו ראיה או סימוכין לדבריו, פטור מבושת, בגלל שלא התכוון להזיק אלא להציל את עצמו.

לפי דעה זו, יש לומר שאין בושת בסילוק הילדה, בגלל שמשפחת ל' לא התכוונה לבייש אלא להציל את עצמם ממי שלא משלם שכר על הטיפול.

מכל מקום, נראה שסילוק ילדה ממשפחתון הוא מעשה קצה שאמור להיות מוצא אחרון אחרי שנוסו כל הדרכים האחרות לפתרון הבעיה, וחייב לבוא אחרי אזהרה. בנידון דידן, דרישת התשלום היתה ב18 לחודש, וביום ראשון ה21 בחודש כבר סילקו את הילדה, ולא קדמה לו אזהרה. לכן, נראה שאכן האחריות לבדוק את הבסיס לסילוק היתה על משפחת ל'.

ויש להביא סימוכין להנ"ל מהסיפור בברכות כ. שרב אדא בר אהבה ראה אשה עם בגד אדום, שלא היה מנהג בנות ישראל ללבשו מחמת שהוא בגד שמושך את העין, וסבר שמדובר בבת ישראל ולכן קרע הבגד ממנה. לבסוף, התברר שהאשה היתה כותית וחייבו את רב אדא בר אהבה לשלם לה דמי בושת 400 זוז. ורב אדא אמר על כך: "מתון מתון 400 זוז שוייה", ורש"י שם (ד"ה ארבע מאות, בפירושו השני), ביאר: "מתון לשון המתנה, אם המתנתי הייתי משתכר 400 זוז". הרי לנו שאע"פ שמדובר במעשה שלא היה בו כוונה לבייש אלא לאפרושי מאיסורא, ונעשה בטעות, בכל זאת חייבוהו.

והוא הדין בנידון דידן, נראה שיש כאן מעשה שהיה מחייב מתינות ובדיקה יסודית לפני שנעשה.

בר מן דין, לא כתוב בחוזה שיש למשפחת ל' זכות לסלק ילד שלא משלם ולא נאמר באיזה שלב יש לנקוט בצעד זה, ובפרט כאשר יש ויכוח בין הצדדים האם אכן שילמו. זו סיבה נוספת לכך שהיה על משפחת ל' לנהוג בזהירות לפני שנקטו בסנקציה זו.

ברם, יש לעיין שאולי מטפלת יכולה לסלק ילד ללא טענה מהטעם שפועל חוזר בו באמצע היום, בגלל שעבדיי הם ולא עבדים לעבדים! אך נראה שמטפלת מוגדרת כדבר האבד, בגלל שסילוק ילד משפיע על העבודה של ההורים וכו'. כמו כן, יש לעיין האם פועל יכול לחזור בו מטיפול בילד אחד כאשר הוא ממשיך לטפל בילדים אחרים. ועוד חזון למועד.

סיכום פרק זה:

נדחית טענת משפחת ל' שהאחריות להודיע על התשלום היתה של גברת א'.

יא. מסקנות להלכה מהנאמר בפסק:

1. במציאות של ימינו, המעסיק עובר על בל תלין כאשר אינו משלם את המשכורת בתאריך שקבעו לשלמה בחודש העוקב.

2. יש תביעה מכללא של השכיר לקבל את שכרו על ידי החוזה, ולכן אין לפטור את המעסיק מהאיסורים בגלל שהשכיר לא תבע ממנו שכרו.

3. השכיר נשבע ונוטל אחרי תאריך התשלום, כל עוד תובע שכרו בהזדמנות הראשונה בה היה יכול לראות בדף החשבון שלו שהתשלום לא התבצע, לפי שיטת תוס' והריטב"א. ולפי הר"ן והרמב"ן, המעסיק נאמן אך עליו לישבע שבועה חמורה.

4. אם השכיר מעכב את התביעה מעבר לזמן המוזכר בסעיף 3, אם נראה לבית הדין שהשכיר פעל כמנהג השכירים, השכיר יכול עדיין לישבע וליטול, לפי תוס' והריטב"א, ולפי הר"ן והרמב"ן על המעסיק לישבע שבועה חמורה.

5. אין תקנת נשבע ונוטל אם תאריך תשלום המשכורת הוא בתחילת החודש.

6. אם תאריך תשלום המשכורת הוא באמצע החודש, יש דין נשבע ונוטל על החלק של המשכורת שבתחילת החודש עד תאריך תשלום המשכורת, אבל אין תקנת נשבע ונוטל על חלק החודש שמשולם מראש.

החלטה

על משפחת ל' להחזיר לגברת א' 320 ש"ח בתוך 30 יום מתאריך שליחת פסק זה.

גברת א' איננה חייבת לשלם קנס על כך שאינה ממשיכה לשלוח את בתה למשפחתון, בגלל שמר ל' סילק את הבת וגברת א' פעלה לפי דבריו, ואע"פ שהתברר שהיתה בזה טעות.

אם גברת א' תחליט להמשיך לשלוח את בתה למשפחתון, יש לעיין עוד בנידון.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר - מרא דאתרא.                                              הרב ברוך פז - דיין.

ניתן בי"ט טבת תשפ"ב (23 דצמבר 2021).