חזר בו מהסכמת אשתו לקניית מכונית לאחר שכבר פסקה את המחיר

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד ע

הנידון

ראובן נשא ונתן עם שמעון ע״ד קניית מכונית ממנו, ואחרי שפרסם מודעות על מכירת המכונית היו לו הרבה קופצים, אך ראובן הקדים, אם כי טרם פסקו ביניהם מחיר קבוע, כי שמעון בקש 9.000$ וראובן רצה לתת רק 8.600$ כפי המחיר הנקוב. אשתו של ראובן שהמכונית מצאה חן בעיניה אחרי שהיתה כמעט חדשה, באה בדברים עם שמעון והסכימו על מחיר של 8.800$, ונתנה לשמעון 100$ דמי קדימה, וכתב חוזה, ולפני החתימה אמר שמעון המוכר שתתקשר עם בעלה, ולאחר שמסרה לבעלה בטלפון את פרטי החוזה אמר בעלה שאין לו זמן עכשיו כי הוא עסוק מאד, אבל כאשר הפצירה בו הרבה אמר לה ״תעשי מה שאת רוצה״, וזה היה ביום ששי אחה״צ. ובמוצש״ק בא ואמר לשמעון שאינו מסכים למחיר כזה, וביטל את הסכמתו לקנייה. אבל מחמת המחירים שהשתנו בינתיים פחתו הקונים, ובסופו של דבר מכר את המכונית לקונה אחר במחיר של 8.600$ ותובע ראובן להחזיר לו את מה ששילם כדמי קדימה בסך 100$, ושמעון תובע 300$ שהפסידה לו אשתו של ראובן, וגם שעפ״י החוזה התחייבה אשתו של ראובן בקנס של 10% אם הקנין יתבטל.

המקורות להלכה

הנה בחו״מ סי׳ רד סעי׳ א פסק השו״ע: 

"מי שנתן דמים ולא משך המטלטלין אע״פ שלא נקנו לו המטלטלין כמו שנתבאר כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים". 

ובסי׳ ר סעי׳ ז: 

"אין הרשות קונה ולא הכלי ולא משיכה ולא הגבהה אא״כ פסק תחילה המידה בכך וכך אבל כל זמן שלא פסק אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום וכו׳". עכ״ל.

ובנידון דידן ראובן ושמעון לא באו לידי הסכמה על הסכום, אין שום צד שיקנה בו, ואפילו למי שפרע, כמבואר בסי׳ רא סעי׳ א ובסי׳ רד סעי׳ ה ו וכו׳. אלא דיש לדון כיון דאשתו של ראובן הסכימה על הסכום הרי יש כאן פסק ונתינת דמי קדימה, אבל כיון דשמעון עצמו אמר לה לאשתו של ראובן שתתקשר עם בעלה ראובן, הרי ידע שהיא רק שליח של ראובן בעלה לכה״פ מה שנוגע לחלקו של ראובן, ובשליח הלא פסק בשו״ע חו״מ סי׳ קפב סעי׳ ז דהמשלח יכול לחזור בו ואין צריך לקבל מי שפרע לא השליח ולא המשלח, והוא מעובדא דההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה וכו׳, בב״מ עד ב וברמב״ם פ״ט מהל׳ מלוה ולוה ה״ה, ואינו מקבל מי שפרע בשליח שהרי המשלח אומר לתקן שלחתיך ולא לעוות וכו׳, אבל הגזבר שנותן דמים בפירות והוזלו יכול לחזור, דבהדיוט כה״ג חוזר בלא מי שפרע, דשליח אינו מקבל מי שפרע. ועי׳ בס׳ דברי לוי לב״ב (בכת״י) במה שהארכנו לבאר דברי הרמב״ם בזה. מ״מ כיון דעל חלקו של הבעל היא שליח ואין השליח ולא המשלח מקבלין מי שפרע ויכולים לחזור בהם, זה ודאי דגם על חלקה לא שייך מי שפרע, דגם המוכר לא מכר חצי מכונית, וקנין כסף שבטל מקצתו בטל כולו.

ואין לומר כיון שהסכים לה באומרו ״תעשי מה שאת רוצה״, הרי הסכים גם על הסכום שהיא הסכימה, ויש כאן פיסוק דמים גם מצידו, מ״מ היא איננה רק שליח של הבעל לכה״פ מה שנוגע לחלקו, וכיון שיכול לחזור וגם היא יכולה לחזור על חלקו קנין שבטל מקצתו בטל כולו. ומה שנתנה דמי קדימה כיון דהקנין בטל מחמת החזרה, דבר פשוט הוא דצריך שמעון בעל המכונית להחזיר.

ולא דמי כלל להא דפסק בשו״ע חו״מ סי׳ רז סעי׳ יא: 

"הנותן עירבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבות שהרי היא תחת ידו". 

וברמ״א: 

"ויש חולקין וס״ל דאפי׳ אם חוזר בו הלוקח לא קנה המוכר אע״פ שהוא בידו, אסמכתא לא קניא". 

עיי״ש בפ״ת ס״ק יד. לא דמי לנידון דידן כלל, דהכא לאו משום אסמכתא דנים בזה, אלא משום דלא היה קנין בכלל, דקנין שבטל מקצתו בטל כולו כמבואר גיטין ט א בענין עצמך ונכסי.

אלא דמה שתובע שמעון ההתחייבות שבחוזה של 10%, ע״ז יש לדון ודאי דהוי אסמכתא. ובר מן דין, כיון דראובן לא חתם על החוזה אלא אשתו, והיא רק שליח על חצי של הבעל, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אפילו אם נניח דמה שאמר ״תעשי מה שאת רוצה״ הוי כהסכמה מצדו, מ״מ לא הסכים בשום אופן להתחייב קנסות, אלא רק על עצם הקניה.