מבקשת לבטל שידוך עם בחור מישיבת הסדר בטענה שלא ידעה שעשה צבא
כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד עח
הנידון
תלמידת בית יעקב שבאה בקשרי שידוכין עם תלמיד מישיבת הסדר ואחרי הקשר ביטלה את השידוך בטענת מקח טעות, שאצל תלמידת ב״י זה מום לקחת מי שהולך לצבא, והיא תובעת את מה שהוציאה לצרכי הסעודה בתנאים כמנהג שעושים סעודה, והיא מעכבת את המתנות שקבלה מהמשודך לצורך הוצאות הסעודה.
המקורות להלכה
הנה בסמ״ע סי׳ רלב ס״ק י מביא בשם המ״מ דאם מצא מום במקח והי׳ דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולים לנסותו ולא הקפיד הלוקח לעשות כן, והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר. ובמהרשד״ם סי׳ שפה כתב שהוא סברת יחידים ואין לסמוך עליהם אפילו לומר קים לי.
ועי׳ ברדב״ז ח״א סי׳ קלו שכתב דדברי המ״מ דברים של טעם הם ואין חולק עליהם, ובסי׳ קלט הוסיף דאפי׳ אם יימצא איזה חולק לא מפקינן ממונא אפומי׳. ובח״ג סי׳ תיז וסי׳ תרסב פסק להלכה ולמעשה כמ״מ. ועי׳ בכה״ג סי׳ רלב בהגב״י אות ו, ז, ויא שהביא דברי מהרשד״ם הנ״ל ודחה כל ראיותיו. ובשו״ת זרע יעקב סי׳ כא הביא דעת כל הפוסקים הנ״ל ודייק לחזק דעת המ״מ וסתר כל הדחיות מעליהם, ופסק כן לדינא דאם המוכר מכר לו סתם ולא א״ל בפירוש שהוא שלם מכל מום והי׳ יכול להבחינו אינו חוזר מהמקח. ועי׳ בנתה״מ שם ס׳׳ק ה שכתב שדין זה דוקא בנשתמש בו אחר שהי׳ יכול להבחינו. ועי׳ בשו״ת הריא״ז ענזיל ז״ל סי׳ פד מה שדחה שיטת הנתה״מ בזה, וכתב:
"ועוד נלענ״ד דהאי דינא דהרה״מ לא שייך אלא במקום שיוכל המוכר לטעון ללוקח ברשותך איתיליד האי מומא, כגון בהמה עוורת או חגרת או יבלת וכד׳ שאם ימצא אח״כ ברשותו של לוקח יטען המוכר ברשותך נולד, משא״כ גבי יין אם יימצא חומץ תוך ג״י לא יוכל המוכר לטעון ברשותך החמיץ, וצריך המוכר לחזור ולקבלו, ולכך לא הי׳ צריך הלוקח למיטעמי׳ בשעת קנין דיש לו זמן כל ג׳ ימים לראות אם ימצאנו חומץ יחזירנו למוכר, א״כ ליכא הוכחה בשעת קנין דמחיל.
ולפי״ז בנידון דידן דאין החתן יכול לטעון לכלה ברשותך החמיץ, אין שום הוכחה שמחלה במה דלא בדקה לפני הקשר.
אבל עדיין יש לי הרהורים בדבר, כיון דידוע ומפורסם שתלמידי ישיבות הסדר הם יוצאי צבא, ואם הקפידה כ״כ על דבר כזה שזה מום אצלה, היתכן שהיא הסתמכה ע״ז כשיתברר לה תבטל הקנין להתבזות ולבזות את החתן ולהרבות בהוצאות? ואין לומר שהיא תמימה עד כדי שלא ידעה שבחור מישיבת הסדר הוא יוצא צבא, ואחרי התנאים כשגילה לה שהוא יוצא לצבא היתה מופתעת מזה.
א״כ שוב קשה למה לא ביררה לפני התנאים נקודה חשובה כזו, אם לא שמחלה, וכשיטת הרה״מ, וכמו שהסיק להלכה ולמעשה ברדב״ז.
ועי׳ בפ״ו מהל׳ זכיה ומתנה הכ״ד דכתב הרמב״ם:
"הורו רבותי שאם הי׳ מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיו״ב ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהי׳ לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל".
ובהשגות:
"איני משוה עם רבותיו בזה, וזאת הגרמא דומה לזרעוני גינה שלא צמחו שאין משלם ההוצאה. וכללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע״פ שגרם לו זה פטור". עכ״ל.
הרי הראב״ד פירש טעם דת״ק הגם שזה גרמי ולא גרמא, מ״מ כיון שהקונה הוציא הוצאות חרישה ושכירת פועלים להנאתו ולתועלתו עשה, אין לחייב את המוכר מדין מזיק. והלכה כת״ק. וזה שכתב הראב״ד דאמנם רשב״ג מחייב כה״ג מדינא דגרמי דגורם לאבד ממון חבירו משלם, אבל ת״ק חולק ע״ז ואין הלכה כרשב״ג. ומכש״כ שאין לחייב את הקונה בטירחה ובטיפול של החזרה אחרי שנמצא מקח טעות.
ונראה דגם הרמב״ם סובר אם הקונה עושה מה שעושה להנאתו ולתועלתו אין זה מזיק ולא מחייב הגורם שיפסיד, ושאני אם הי׳ מנהג המדינה שיוציא וזה המנהג נעשה דין, וכיון שהוציא הוצאות מחמת הדין ולא מחמת תועלתו וטובתו הרי זה גרמי וחייב לשלם, דכל הגורם לאבד ממון חבירו חייב לשלם. וכן מצאתי בתשב"ץ ח״ב סי׳ קסו ליישב שיטת הרמב״ם מקושית הראב״ד דפסק כת״ק שאין צריך לשלם מחמת גרמי כיון שעשה להנאתו. ועי׳ במה שהארכנו בזה ברמב״ם פט״ז מהל׳ מכירה הל׳ א והל׳ ג. ובסעודת שידוכין מסתפקנא אם המנהג עושה דין שיתחייב החוזר לשלם מחמת מזיק. ויתכן שבזה מודה הרמב״ם לראב״ד.
