מי זוכה בהטבה – מממן הרכישה, או השליח

המקרה:

בסוף שנת הלימודים ההורים לילדות הגן התארגנו לרכישת מתנה לשתי הגננות כאות הוקרה להשקעתן. הגזברית, ביקשה מאחת האמהות בגן, שהיה לה כרטיס מועדון בחנות מסוימת, לרכוש שתי ערכות בושם כמתנה לגננות בשם כל ההורים.

כשהקונה הגיעה לחנות, התברר לה שיש בחנות כעת מבצע: בקניית שלושה בשמים ישנה הנחה של 30% הנחה, לבעלי כרטיס מועדון. לכן, היא החליטה לרכוש בושם נוסף – שלישי - לשימושה האישי. רוב מימון הבושם השלישי נעשה אם כן, מכספי ההורים. הקונה סיפרה לפי תומה לגזברית על המבצע שהיה והרווח שגזרה, ונקבה בסכום שהן חייבות לה –מחיר מלא של שתי ערכות בשמים. אז תהתה הגזברית בפניה אם נהגה כשורה.

טענת גזברית ההורים: מכיוון שההנחה ניתנה על שלושה מוצרים ביחד, הקונה מחויבת לחלוק את הזכות בהנחה עם יתר ההורים, ביחס של 1:2. שכן היא רכשה רק שליש מהמוצרים, וההנחה ניתנה לכלל המוצרים.

טענת הקונה, השליחה: ההטבה ניתנה לבעלי כרטיס מועדון. כרטיס זה לא ניתן להעברה כפי שכתוב בשלט שע"י הקופה. יתירה מכך, במקרה של קניית שתי ערכות בלבד, היה נדרש בלאו הכי תשלום מלא, כך שההורים היו צריכים לרכוש בכל מקרה במחיר מלא, ומה אכפת לכם שאני הרווחתי אגב כך באופן אישי.

תשובה

במקרה זה, ההנחה שניתנה במסגרת המבצע צריכה להתחלק בין כלל המוצרים שבסל, לכן ההורים זכאים להנות גם הם מהנחה על המוצרים שקנו. לפיכך, הקונה תהנה משליש מההנחה, וההורים משני שליש מההנחה (נמצא, שהקונה תקבל עימם את חלקה היחסי, בנוסף לחלקה האישי).

בשונה מכך, במקרה אחר, ברכישה שמזכה את הקונים בהטבה/ קופון/ זיכוי, יש לדון אם לקונה, בעלת הכרטיס היה זכות כלשהיא בו. אם ההורים שלחו את הקונה לקנות בחנות זאת בדווקא, אזי כאילו שלחו אותה לזכות בקופון זה, ולכן ההטבה והקופון יהיו שייכים להורים – המשלחים. ברם אם ההורים לא שלחו את הקונה לחנות ספציפית זאת, או שלא הגדירו לה לרכוש בושם בדווקא, יוזמתה לקנות בחנות זו או מוצר זה – הקנו לה זכות ברווח, והיא זכאית בחצי מההטבה או הקופון, בנוסף לחלקה היחסי עם יתר ההורים.

באופן כללי, נגדיר קריטריונים לזכייה במתנה, הטבה, קופון אותה מקבל המממן – המשלח, לעומת כזו שמקבל מבצע הרכישה – השליח:

אם אין מחיר קבוע לפריט שנקנה – ההטבה שייכת למשלח. אם יש לו מחיר קבוע; אם מבצע הרכישה נשלח לקנות מוצר מסוים במיקום מסוים – ההטבה שייכת למשלח (אא"כ אופי ההטבה מעיד שניתן לנמצא בחנות, כגון קוביית שוקלד, כדור פלאפל וכדו'), אך אם השליח יזם והלך לחנות שנותנת בונוס או קופון – שני הצדדים יחלקו את המתנה.

אם המוכר פירש למי נותן את ההטבה; אזי אם אמר שנותן לשליח – לדעת הרמ"א השליח זכה, ולדעת השו"ע גם במקרה זה שניהם יתחלקו במתנה (פרט למציאות שהמוכר נתן לשליח מתנה שלא על בסיס השליחות, וכגון שתמיד נותן לו צ'ופר כשפוגש אותו). ואם המוכר אמר במפורש שנותן עבור המשלח – לכו"ע המשלח בלבד מקבל את ההטבה.

אם השליח קיבל הנחה (להבדיל מרווח בגין טעות של המוכר) – המשלח זכה בהנחה כיון שמעותיו עוד ברשותו הממונית וכאילו נאמר לו שהוא פטור מתשלום מלא, ולכן השליח מחוייב להחזיר את הסכום שנותר למשלח כמקרה שלנו (אם ההנחה ניתנה בזכות השליח, יהא נכון לשלם לו על טירחתו). בדומה לכך, שליח שקנה במבצע 'אחד פלוס אחד', רואים זאת כהנחה לשני מוצרים, והמשלח זוכה במעות שנחסכו ממנו.

ישנה אפשרות, שהשליח יקנה לעצמו את הפריט בהנחה, ולאחר מכן ימכור למשלח בסכום שסיכם איתו, ולזכות בהנחה שניתנה. לשם כך על השליח לרכוש לעצמו את הפריט/ אוכל מכספו, ואח"כ למוכרו למשלח.

נימוקי הדין

1. מי זוכה ברווח שהפיק שליח

המשנה במסכת כתובות בדף צח. הביאה דין, אלמנה שכתובתה מאתיים שמכרה את הקרקע שבעלה ייחד לה לכתובתה במחיר מופרז, היינו קרקע שווה מאה במאתיים, שהיתומים מרוויחים מכך, ואומרים לה ש'התקבלה כתובתה' ולא יכולה לגבות עוד לכתובתה. וכן אם האלמנה מכרה קרקע ששווה מאתיים במאה, היא תשא בהפסדים, וכבר קיבלה כתובתה מהיתומים בקרקע שהיתה שווה מאתיים:

'אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה'.

שואלת הגמ' על כך, מדוע לא תזכה האלמנה ותרוויח מהעיסקה כשליח שמכר, והביאה הגמ' סתירה בדברי ר' יוסי בקשר למעמדו של רווח ששליח הרוויח, אם זוכה בו השליח או המשלח שהינו הגורם המשלם ובעל המעות: 'דתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר חולקין והתניא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות'. הרי שר' יהודה סבר שהרווח הינו של השליח, ובמקרה דנן זו האלמנה, ואילו בדעת ר' יוסי ישנה סתירה אם חולקים בו השליח והמשלח, או הכל למשלח שהוא בעל המעות.

ומיישבת הגמ':

'אמר רמי בר חמא לא קשיא, כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה. אמר רב פפא, הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין, דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות'.

יש לחלק בין דבר שיש לו קצבה ובין דבר שאין לו קצבה. כלומר, אם יש לפריט הנמכר קצבה בשוק, כגון קטניות וכל דבר הנמכר במדה או מנין ובדמים קצובים, ונתן המוכר יותר מהמדה או המנין, בזה חולקים השליח ובעל המעות. אבל בדבר שאין לו קצבה, כגון קרקע וכדו' שנמכר באומד, בזה זוכה בעל המעות. נמצא, שהאלמנה שמכרה קרקע שיוחדה לה לכתובתה, שהינה שדה של היתומין שהם בעלי המעות, כל הרווח הוא של היתומים. והם זוכים בכל הרווח.

2. רווח הנובע מדבר שיש לו קיצבה

נחלקו הראשונים בביאור הטעם שיחלקו ביניהם השליח ומשלח כשיש קיצבה;

א.     רש"י שם בד"ה 'שיש לו קצבה' כתב שיש לנו ספק למי ייעד המוכר את המתנה, ויש לבחון בכל מקרה לגופו למי ייעד המוכר את הרווח: 'כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה, אם הוסיפו אחת יתירה חולקין, דמתנה הואי, יש לומר לשליח נתנה, ויש לומר לבעל מעות נתנה'. ובד"ה 'דבר שאין לו קצבה' כתב: 'כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד, פעמים מוותר למכור בזול, ופעמים בצמצום, הכל לבעל מעות, שאין כאן מתנה אלא מכר'. כלומר, יש תמיד לאבחן למי ניתנה התשורה, לשליח הניצב בפני המוכר, או שרצו להוקיר טובה וליתן הטבה למקור המממן שהשקיע מהונו ורכש אצלם את מרכולתם.

ר' יוסי סבר שכשיש קצבה אזי חולקים השליח והמשלח ברווח, מספק למי התכוון המוכר ליתן. ואילו בדבר שאין קיצבה אנו תולים לומר שהתכוון המוכר ליתן לבעל המעות בלבד, שכן מוגדר שזהו מכר ולא מתנה, ומכר בזול יותר את מרכולתו. ואילו לדעת ר' יהודה, לעולם אמדינן בדבר שיש לו קצבה שביקש ליתן לשליח ואין ספק בדבר זה, או שגם ר' יהודה הסתפק בספקו של ר' יוסי, אך סבר שכיון שהדמים בידי השליח, לא ניתן להוציא ממנו (ואזי, יש לבחון היכן הדמים מצויים. ולכאורה, לדעת ר' יהודה הכסף של השליח גם אם הכסף ניתן למשלח ישירות).

ואולי יש להגדיר את ספק הגמ' באופן אחר. האם תוספת הקיטנית שהמוכר נותן ניתנת כמתנה, או שמא מכר בזול יותר את הקיטנית. כלומר, אם המוכר מבקש ליתן מתנה, אזי יש מקום להסתפק אם ביקש ליתן אותה לשליח שביצע את המקח, או לבעל המעות שהינה אותו בקנייה. אך אם יש לתרגם את נתינתו של המוכר כמכירה בזול, ברור שיש ליתן לבעל המעות שמעותיו קנו סחורה יתירה בשל הוזלתה. נמצא, שלדעת ר' יוסי בדבר שיש לו קצבה יש לראות בהטבה מתנה ויש ספק אם ניתנה לשליח או למשלח. ובדבר שאין לו קצבה הינו כמכירה בזול, ששייך למשלח בלבד.

לפי דברי רש"י אלו עולה, וכן הבין הב"י בסי' קפג להדיא, שאם המוכר יבהיר בפירוש או שניכר ממעשיו שמבקש ליתן את התוספת ואת ההטבה לשליח – שרק השליח זוכה בו. כלומר, אם המוכר הינו מכר וותיק של השליח, ותמיד הוא נותן רק לו תוספת קיטנית, ולא לאחרים. אזי ברור שהתוספת וההטבה יהיו שייכים לשליח בלבד. נמצא, שאם לקוח קבוע, או מי שיש לו 'כרטיס מועדון' קנה עבור חבר פריט, תהא ההטבה שייכת לשליח חבר המועדון (פרט למצב שנתנו לו הנחה ברכישה, שלא יוכל לתבוע מחיר מלא מהמשלח, כפי שנראה לקמן).

כן נשאל בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' ס:

'שאלה, אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס, ולפרוע להשר מכל מקום שיגבה. והשר קיבל הפירעון, והנההו משלו במעות. והקהל אומר לראובן, מה שנתן לך השר, קנינו אותה מתנה. וראובן טוען, המתנה לא באה לידי בסבתכם. אלא לפי שההניתי אותו, ושהייתי מלוה לו משלי, כשלא היה בידי ממון מגביית המס. הדין עם מי'.

והשיב הרמב"ן עפ"י דברי רב האי גאון כשיטת רש"י:

 'מסתברא שהדין עם ראובן. ואף על פי ששנו בברייתא דפרק אלמנה, הוסיפו לו אחת יתירה, הכל לבעל המעות... דבר שיש לו קצבה חולקין, דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. כבר פירש הגאון רב האי ז"ל... טעם דבר שיש לו קצבה. לפי שכל חפץ שדמיו קצובים, כשמוסיף עליו הלוקח, מרצון נפשו הוסיף. וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח. או י"ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ. ונמצא של בעל המעות הוא, ומשום הכי חולקים, עכ"ל. ומכאן, שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר, ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון, הכל לשליח... ולפי פירוש זה, בנדון שלפנינו, מי שנותן בפירוש לשליח, הכל לשליח. והרב בעל העטור כתב הטעם, לפי שבאה לשליח הנאה ע"י בעה"ב. לפיכך חולק עמו... בכאן הכל לשליח. כיון שהוא טוען שהוא ההנה את השר, להלוות לו. ושהוא נתן לו בפירוש, ולא לציבור. ועוד, שטעם הגאון ז"ל ורש"י ז"ל יפה'.

יש להתבונן בהגדרת מבצע 'אחד פלוס אחד', האם ביקשו ליתן מתנה לרוכש, או שאמרו שניתן לקנות שנים במחיר אחד. כלומר, האם משלמים על שני המוצרים בהנחה, או שמשלמים על אחד בלבד, והשני ניתן כמתנה, וכיון שהוא דבר יש לו קיצבה, אזי יש ספק בהטבה זו אם ניתנה לשליח או למשלח. אך מאידך גיסא, כיון שהטבה זאת הינה מובנית והוגדרה מראש ע"י הנהלת המקום, ולא ניתנת להחלטת הזבן והמוכר בעת הקנייה, מסתבר שיש לראות בכך כאילו התנו מראש והוזילו המקח, ולא כהטבת מתנה. ואז יהא שייך לבעל המעות. אא"כ השליח יזם את קניית המוצר שבמבצע, שאז יזכה במחצית מהפריט שניתן לו במסגרת המבצע, כפי שנראה לקמן.

הראשונים הקשו על רש"י שהרי קיי"ל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיצד מוציאין מספק מידי השליח המוחזק?

הנתיה"מ אכן הבין שמהאי טעמא חלקו הראשונים על רש"י. ברם הט"ז הבין שלא מהני המוחזקות בדין זה משום שלכל צד יש זכות אמיתית בהטבה, שכן מעות המשלח גורמים מזכים לו את הבונוס, ומאידך ישנה זכות לשליח בכך שהוא הלך אצל זה המוכר:

'ואיני יודע איזה עיקר'. ומספק אמרינן שיחלוקו (דלא כהבנת הב"י בדעת רש"י), ואין משמעות למוחזק בכה"ג. והעירוני מדברי הקצה"ח בסי' שפג סק"א ביישוב רש"י בעניין אחר: 'ועוד דנראה גם לדעת רש"י הכא פטירי כולן ומשום דודאי אנן קי"ל כרבנן ודלא כסומכוס, אלא דאיכא דוכתי בש"ס דפסקו דינא דחלוקה בממון המוטל בספק, ואפילו במוחזק'.

ב.     הרי"ף בסוגיין בדף נז: מדפי הרי"ף באר אחרת מדוע חולקים את הרווח, ולא בשל הספק: 'אמר רב פפא הלכך בדבר שיש לו קצבה חולקין בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. פירוש דבר שיש לו קצבה כגון הפירות שנמכרין מנין ידוע או משקל ידוע או מדה ידוע בכך וכך, אם נתן לו המוכר אותו הדבר הידוע והוסיף לו אחת יתירה חולקין. ולמה חולקין השליח עם בעל הבית, הואיל ובאתה לו לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולק עמו'.

לדבריו, הטעם שהשליח והמשלח חולקים ברווח בדבר שיש לו קיצבה הינו משום שמעשה שניהם יצרו את הרווח, מעות המשלח ופעילות השליח. ור' יהודה חלק וערער על תרומת המשלח ליצירת הרווח, והבין שמעשיו של השליח גרמו לרווח לבדו, וע"כ הוא זכאי לקבל את מלוא ההטבה משורת הדין. אבל בדבר שאין לו קצבה אין כאן מתנה כלל אלא מכר, לכן הכל לבעל המעות.

הר"ן שם בד"ה 'גמ' סבר בדעת הרי"ף שאף שידעינן שביקש ליתן מתנה לשליח, לעולם אמרינן שיחלקו ביניהם, שכן מעות המשלח השביחו הרווח. וכן הב"י בסי' קפג הדגיש, שלדעת הרי"ף: 'אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש, כיון שבאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית חולק עמו'. בניגוד לשיטת רש"י דלעיל: 'שהטעם שחולקין הוא משום דמספקא לן אם ניתנה לשליח או אם ניתנה לבעל הבית, אם נתן המוכר לשליח בפירוש, הוי לשליח'.

הקצוה"ח שם סק"ז דייק בדבריו, ונקט שרק אם פירש ליתן את ההטבה לשליח, יהא חייב לחלוק אותה עם בעל המעות, אך אם פירש ליתן למשלח לא יהא לשליח חלק בזה: 'נראה דהיינו דוקא בנותן לשליח ומשום דבאה לו הנאה ע"י בעה"ב. אבל אם נותן בפירוש לבעה"ב, גם לדעת הרי"ף הכל לבעה"ב, דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהיה לשליח חלק בו'. ואזי גם לשיטת הרי"ף, יש לתת את ההטבה והתוספת לבעל המעות אם פירש כן.

כדעת הרי"ף, פסק גם הרא"ש בכתובות פרק יא סי' טו ובעל העיטור, והביאם הב"י שם, והביא הכס"מ בהל' שלוחין ושותפין פ"א ה"ה שכן דעת הרמב"ם: 'ולזה נוטים דברי רבינו'.

אומנם הרמ"א בדרכי דרכי משה שם סק"ד העיר על דברי הב"י: 'אבל הרמב"ן בתשובותיו (מיוחסות) סימן ס' כתב שדעת רש"י הוא נכון, וכן דעת רב האי (ס' המקח שער ו טז ב)'. כלומר שהיכא שהמוכר נותן בפירוש לשליח הינו של השליח.

ג.      הגהות אשרי בכתובות פי"א סי' טו חלק על ההבנה שחולקים משום הספק, אלא באר מזל שניהם גרם לרווח:

'הטעם נראה לו דדבר שיש לו קצבה לא מחמת המקח בא הטעות אלא מחמת מזל של שניהם וחולקין. ודבר שאין לו קצבה הזילזול מחמת המקח בא בשויו, ומזלו דבעל המקח גרם'.

ניתן להוסיף על כך, שאף לו כל אחד שיבוא לקנות יקבל הטבה זאת, מ"מ השליח השביח את הערך שהופקד בידו, ויצר את הרווח בשל מעות המשלח, ולכך שניהם שותפים בהשבחה שנוצרה. ויחלוקו.

הקצות בסי' קפג בסק"ח הביא נפק"מ לטעם זה, שבמציאות שגוי הביא בטעות תוספת לשליח, לדעת רש"י והרי"ף המשלח יזכה בכך, כי אין בכוונתו ליתן מתנה לשליח, ורק כאשר המוכר רוצה לתת מתנה שייך לומר שיחלוקו, אבל לדעת הגהות אשרי, הלא מזלייהו של שניהם גרם לרווח ולתוספת זו, וגם בכה"ג יחלוקו ביניהם.

לדינא, נחלקו מרן והרמ"א בדין זה, השו"ע בסי' קפג סעי' ו פסק כרי"ף, הרמב"ם והרא"ש ולא הבחין בין מציאות שהמוכר פירש שנותן את ההטבה לשליח:

 'היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות'.

והגיה הרמ"א ופסק כר' האי גאון, רש"י והרמב"ן: 'מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח (ר"ן פ' אלמנה ניזונית ותשובת רמב"ן סימן ס')'.

הש"ך שם ס"ק יב חלק על הרמ"א: 'תימה שפסק כן בפשיטות, דהא לדעת הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור חולקים, וכן נראה דעת הר"ן, וגם בירושלמי איתא כסברת הרי"ף, דהואיל ובא לשליח הנאה על ידי בעל הבית, חולקים. עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח'. ולעולם יש להם לחלוק את הרווח, גם אם באר המוכר שנתן לשליח את התוספת. כן נראה שהבין הסמ"ע שם ס"ק יח הגם שפסק להלכה למעשה כשיטת הרמ"א, אך סיים: 'ומכל מקום כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור, דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו'. וכן נקט בשו"ע הרב בהלכות שליח ואפוטרופוס: 'וירא שמים יחוש לדבריהם. וכן בכל הנאה שבאה לשליח על ידי שליחותו'.

ברם הקצוה"ח שם סק"ז סבר כדעת הרמ"א לדינא, כיון: 'דכתב הרמב"ן בתשובה במיוחסות סי' ס' שטעם הגאון ספר המקח שער ו' ורש"י כתובות צח, ב ד"ה שיש יפה, והובא בב"י (מחודש ה'). וע"ש בתשובת הרמב"ן דאפילו לטעמא שכתבו לפי שבאה הנאה על ידי בעל הבית, היכא שטוען שליח שהוא ההנהו למוכר ומש"ה נתן לו, ודאי הכל לשליח'.

3. רווח מדבר שאין לו קצבה

יש לבאר דינו של רווח המושג מדבר שאין לו קיצבה, שלהלכה ניתן לבעל המעות, ואמרינן שמכרו בזול. באם יפרש המוכר שנותן התוספת מחמת חיבתו ואישיותו של השליח, האם נאמר שאין שייכות ממונית לבעל המעות.

הגמ' בכתובות דלעיל איירי ממכירת קרקע שהינה כדבר שאין לו קיצבה, ורבי נקט בפשיטות שהרווח שייך ליתומים שהינם בעלי המעות.

א.       רש"י שם בד"ה 'כאן שנה רבי' הבין שגם במילי שאין לו קיצבה ר' יהודה חלק והבין שיש ליתן לשליח, אך רבי פסק בדין זה כר' יוסי:

'במשנתינו למדנו רבי הכל לבעל המעות... הכל לבעל המעות, ולא מצי למימר אנא ארווחי. כדתניא - דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא, ומסקנא שמעינן, דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות, וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי, דמתניתין נמי דבר שאין לו קצבה הוא, דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר'.

ב.       ר"ת בתוס' שם בד"ה 'כאן שנה רבי הכל לבעל המעות' חלק ע"כ, וסבר שבדבר שאין לו קיצבה אין מחלוקת כלל בין ר' יהודה ור' יוסי אם ברור שהתוספת ניתנת מחמת המעות:

'נראה לר"ת דבמתני' מודו בין רבי יהודה בין רבי יוסי, דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפליגו. דרבי יוסי סבר הכל לבעל המעות ורבי יהודה סבר הכל לשליח, אלא בכה"ג שניתן לו מחמת תוספת, דקא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי. אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתנו שוה מנה במאתים, אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות... ואפי' מאן דפליג התם, הכא מודה, רבינו תם'.

כלומר, כשהטבה ניתנת עבור המקח, לכו"ע זוכה בה בעל המעות.

כן יש לדייק מדברי הר"ן בדף נז: מדפי הרי"ף שבדבר שאין לו קצבה זוכה בעל המעות אפילו שמפרש המוכר אחרת:

'חולקין. פרש"י דמתנה הואי י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל מעות ניתנה. אבל דבר שאין לו קצבה, כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד, פעמים מוותרין למכור בזול פעמים בצמצום. הכל לבעל המעות. שאין כאן מתנה אלא מכר. אבל מלשון הרי"ף נראה שדבר שיש לו קצבה אפי' נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו'.

לכשתדייק, מיירי הר"ן דוקא מ'דבר שיש לו קצבה', משמע שדבר 'שאין לו קצבה' לעולם זוכה בעל המעות.

הנתיבות המשפט שם בחידושים ס"ק יג באר כן על דברי הרמ"א שאם מפרש זוכה השליח: 'קאי על דבר שיש לו קצבה'. הרי שבאין לו קיצבה סבר שלעולם יש ליתן למי שהינה את המוכר ואמרינן שמקחו היה בזול. כלומר, אין משמעות למעשיו ופועלו של השליח בדבר שאין לו קצבה ולא אמרינן שהוא הינה והוסיף ערך למקח. ולכן לעולם הרווח הוא של בעל המעות.

ברם הערוך השולחן בסי' קפג סק"ח סבר שאפילו באין לו קצבה זוכה השליח – אם פירש המוכר שנותן תוספת בזכותו:

'ואם היתה דבר שאין לו קצבה, כגון טלית ופרה ושארי מיני חפצים שאין קצבתן ידוע, הכל לבעל המעות, דאמרינן מסתמא מכרן על המקח הזה, וכ"ז בסתמא, אבל כשהמוכר פירש למי מוסיף, אין חילוק בין יש בו קצבה לאין בו קצבה ויעשו כמו שאמר'.

הוי אומר, שאם מנהל קבוצת רכישה או טיול יקבל הטבה מסויימת, יהא נכון לדון אם מחוייב לחלקה עם יתר הרוכשים והמשקיעים, וכגון הנחה או לגבי החניה המועדפת. ואם ההטבות הינם בעלי אופן אישי כמו גינה או מפרט טכני של הבית, הוי כמו שמפרט שמעוניין ליתן את ההטבה לנציג שעומד מולו.

העולה לדינא: לגבי הטבה על פריט שיש לו קצבה, נחלקו הראשונים במציאות שהמוכר פירש שנותן לשליח את התוספת וההטבה למי היא שייכת, ודעת הרמ"א כדעת רש"י שזכה בו השליח, וכן הבין הקצוה"ח. אך הש"ך, הסמ"ע, הט"ז והנתיה"מ בחידושים חלקו וסברו שהדיין יכול לסמוך על דעת הרי"ף, וכי יש לחלק את הרווח ביניהם, שכן הרווח מופק ממעות בעליו (מסתבר, שלא נוכל להתעלם מאופי הטבות וצ'ופרים שמעידים למי מיועדים, כלומר אם המוכר נותן לניצב לפני כמה כדורי פלאפל, או כדור גלידה זה ברור שמיועד למי שלפניו. מאידך, כנותן ברגים לקונה מדף, ברור שייעד זאת לשימוש המדף, שכן ישנו זיקה ישירה בין ההטבה לקניה. והדיון הינו רק על הטבה שניתן לנתקה מעצם הרכישה). ואם פירש ליתן את התוספת וההטבה לבעל המעות, סבר הקצוה"ח, שאף לרי"ף יש ליתנם לבעל המעות כפי שפרט וביאר המוכר, ואין לשליח חלק ביצירת הרווח.

הטבה ותוספת על פריט שאין לו קצבה, סבר רש"י שאנו פוסקים כר' יוסי שבעל המעות זוכה בהטבה, ודלא כר' יהודה שחולק. ואילו התוס' הבינו שלכו"ע אמדינן שביקש המוכר למכור בזול לבעל המעות כפי שמבואר בדברי הר"ן והנתיה"מ, ואף אם יפרש המוכר שהוזיל או הוסיף עבור השליח, בעל המעות יזכה בהטבה. אולם הערוך השולחן נקט שאם המוכר פירש שההטבה ניתנת עבור השליח, יזכה בו השליח.

לפי דברים אלו, אם יקנה השליח ב'כרטיס מועדון' מוצרים עבור המשלח ויקבל מוצר נוסף או קופון כהטבה, לדעת הרמ"א ורש"י הלא הרשת בוודאי מזכה את הזכות לבעל הכרטיס, והשליח יזכה בו (אמנם אם נשלח להשתמש בזכותו, לא יוכל לאחר מכן לדרוש את הרווח שהניב כרטיס מועדון שלו). ואילו לדעת מרן השו"ע והנו"כ שם יחלק השליח עם משלחו בהטבה שקיבל. אולם בנידון שלנו, לא קיבלה השליחה מוצר נוסף ולא הטבה, אלא הנחה על שרכשה, ויש לעיין אם לדמות זאת להטבה וזיכוי.

4. שליח שיזם לקבל את ההטבה

בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' שה סייג וכתב כלל גדול בדבר 'זכותו' של השליח בהטבה, ובאר שהשליח יהא זכאי לחלקו בהטבה רק באם הוא 'יצר' ו'השביח' את מעות הבעלים. כלומר, שהוא יזם את הקנייה במקום זה שהניב רווח נוסף. ברם לו נשלח לחנות שבה ישנו מבצע – לא יהא לו חלק ברווח שנוצר. הג"ר ואזנר נשאל על שליח שנוסע על חשבון המשלח, וחברת הנסיעות זיכתה אותו על מספר נסיעות בנסיעה חינם, אם זכות זו שייכת לשליח שבחר לנסוע בחברה זו, או של המשלח שמימן את נסיעותיו. והשיב הגר"ש ואזנר:

'ולדידי פשוט דאין כל הענין הזה שייכות לסוגיא דכתובות הנ"ל... הלא איירי בענין מקרי שאינו רגיל וקבוע דמכרה שוה מנה במאתים כמתניתין שם, או שהוסיף מוכר על הקצבה, וכה"ג עכ"פ יש לדון בזה מדין מתנה בעלמא. אלא דספק לפנינו אם מתנה למוכר שהוא בעל המעות, או מתנה לשליח... ובזה אסיק הש"ס הבדל בין יש לו או אין לו קצבה... אבל נדון שלפנינו אין כאן נדון של נתינת מתנה או ויתור, אלא עסק מכירה ומו"מ גרידא שכל מי שנותן כסף על כמה כרטיסים, ועי"ז החברה מרויחה הרבה, המה נותנים כרטיס בחנם. וזה עסק מסחרי שהם קונים רווחים שבאים מן הקונים ע"י נתינה זו, ופשיטא דזה שייך לבעל המעות שהמציא להחברה רווחים אלו. והנדון דומה יותר למה שמבואר ב"מ ל"ה ע"ב ובפוסקים בכ"ד, דכיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו, והכא נמי כספו של חבירו הוא... ולא באתי רק לכתוב דעתי העני' דהיכן דע"ת נוטה, ובודאי אם יש כמה חברות נסיעות ואין המשלח מקפיד באיזה יסע השליח והשליח בחר בחברה כזאת שהיא נותנת פרס הנ"ל, לאפוקי שאר חברות, דאז השליח המציא רווח הנ"ל דאז יש לדון עוד פעם בזכות השליח'.

כלומר, אם כל החנויות מוסיפות הטבה זו, אזי ברור שאין זו הטבה לשליח הרוכש, אלא לגורם המשלם. ואין לשליח כל זכות בהטבה זאת. ברם אם השליח הלך לחנות וחברה שמספקת את ההטבה, אזי הוא שותף להפקת הזכות הממונית, ואזי יקבל חצי מהרווח.

לדוגמא, שליח שניגש לקנות בפיצרייה שמחלקת בקבוק שתיה חינם, למי שייך הבקבוק? יש לבחון מה נוהג המקום. אם נוהג המקום, בכל הפיצריות באיזור שמצרפות בקבוק שתיה מתנה בקניית פיצה, או לחילופין, המשלח ביקש מהשליח לקנות בחנות ספציפיצית זאת – אז הבקבוק יהיה שייך למשלח בלבד. זאת כיוון שנחשב כאילו המשלח שלח את השליח לקנות ולקבל בקבוק שתיה זה למענו. ברם אם אין נוהג אחיד במקום, והשליח בחר לפנות לחנות שמעניקה בקבוק שתיה, השליח יזכה במחצית הבקבוק, כיון שהוא הגדיל את כח הקנייה של המעות שקיבל.

הוא הדין במקרה של מבצע 'אחד פלוס אחד'. במקרה שהשליח נשלח לחנות המסוימת לרכוש את המוצר– אז המוצר הנוסף שהתקבל כתוצאה מהמבצע שייך למשלח, אף אם לא ידע המשלח מקיום המבצע. אך אם השליח לא נשלח לקנות דוקא בחנות המסויימת, והוא יזם וקנה במקום זה, גם אם לא היה מודע למבצע, מ"מ הוא סייע בקבלת ההטבה והמוצר, לכן יתחלק עם בעל המעות בשווי המוצר הנוסף.

מדברי השבט הלוי הללו אנו למדים, שדברי הגמ' אמורים רק בהטבות אקראיות הניתנות, אף לו נשלח השליח לקנות מקח זה במקום זה. שאז לרש"י מספקינן אם כוונת הנותן להטיב עם השליח או המשלח, ולדעת הרי"ף שניהם יצרו את ההטבה. או בהטבה המעוגנת בנהלי החנות הספציפית והשליח בחר ללכת לשם. שכן הטבה המעוגנת בסדרי החנויות ברור שניתנת לבעל המעות, ונחשבת כמכר בזול, ואין ספק למי יש ליתנה. ואם נשלח השליח לקנות את המוצר הנושא הטבה, זוכה המשלח בהטבה. אך אם לא כל החנויות נותנות את ההטבה הזו, והשליח בחר לקנות בחנות המזכה בהטבה – יהא לשליח חלק בהטבה זו.

במקרה הנידון בשאלה שהוצגה בגליון זה, הקונה אמנם נשלחה לחנות מסויימת, אך היא ניצלה זכות אישית של 'כרטיס מועדון', ולכאורה היא שותפה ליצירת הרווח הממוני. לכן מגיע לה לפחות חצי מהרווח. אלא שיש לדקדק ולדייק, שהלא במקרה שלנו לא קיבלה הקונה הטבה ומוצר, אלא הנחה על שרכשה. ויש לעיין אם רווח כהנחה דומה לרווח הטבה.

5. הנחה על מוצר נזקף לשליח או לגורם המממן

עד כה ליבננו את גדר מבצעים שמכריזים על מוצר מתנה, כגון נסיעה נוספת או אירוח או שירות נוסף חינם. אך ישנם מבצעים שמכריזים על הוזלה משמעותית בקניית ריבוי מוצרים או חבילת נסיעות או ימי אירוח. ונבקש להגדיר האם יכול השליח לומר שהוא יגדיל את היקף הקנייה או השירות על חשבונו האישי, כך שיזכה בהוזלה לעצמו. כלומר, האם לאחר שקיבל את ההנחה המבוקשת, הוא צריך לחלק את אחוזי ההנחה ממכלל המוצרים או הנסיעות, או שהמשלח ישלם את מלוא הסכום שתכנן לשלם, ונמצא שהשליח לבדו הרוויח מהמבצע ומההוזלה שיגע עליו.

לדוגמא, מכר ביקש ממני לקנות עבורו אתרוג שעולה 50 ש"ח, וכיון שקניתי אצל המוכר שני אתרוגים הם נמכרו ב 90 ש"ח. האם על המכר לשלם לי 45 ש"ח, או שהוא ישלם 50 ש"ח כדמי עלות האתרוג אותו ביקש לרכוש, ואני הרווחתי 10 ש"ח הנחה על האתרוג שרכשתי.

או במקרה אחר, מנהל קבוצת נופש הפעיל את מלוא כישוריו וקסמיו והגיע לסיכום להוזלה ניכרת בעלות המלון או כניסה לאתר. האם הוא יחלק כעת את ההוזלה שקיבל בין כל המשפחות בקבוצה, או שכל משפחה תשלם את מלוא הסכום שנקבע בתחילה, ומנהל הקבוצה יהנה מכל ההנחה וישלם פחות מיתר חבריו.

ברא"ש בב"ק פ"י סי' כא הובא המעשה הבא בשם המהר"ם מרוטנבורג:

'וזה לשון רבינו מאיר ז"ל, מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים, וכן עשה. לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים, ושכחם העכו"ם ולא תבעם, והלך העכו"ם ואין יודע היכן הוא. נשאלתי, למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. והבאתי ראיה מהך דהכא אדעתא דאריא אפקריה וכו' ה"נ אדעתא שיתנם לעכו"ם נתנם לשמעון, ולא אדעתא שיעכבם הוא לעצמו. כיצד יעשה הלה סחורה במעותיו של זה. אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים'.

כלומר, כיון שלא תבע הנוכרי את המעות, ולא ניתן לאתר אותו, נותרו המעות בידי הבעלים, ואין לשליח זכות בהם. וכן פסק מרן השו"ע בסעי' ח.

בהמשך דבריו, מיאן המהר"ם להבין שהנוכרי זכה במעות אלו, ומשאיבדו עקבותיו, המעות הינם כהפקר:

'וליכא למימר כיון דאמר תן לעכו"ם ותן כזכי דמי, זכה לעכו"ם ויצאו המעות מרשות ראובן. וכי שכחן שוב העובד כוכבים והלך ואין למצוא אותו, זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר. הא אינו דאמרינן בפ"ק דמציעא (דף י ב) זכיה מתורת שליחות אתרבאי, ואמרינן בפ' איזהו נשך (דף עב א) דאין זכיה לעובד כוכבים אפי' מדרבנן. ואפי' אמר בהדיא זכי לעובד כוכבים לא זכי לעובד כוכבים'.

(המהר"ם הוסיף שהשליח לא יכול להיות צדיק על חשבונו של זולתו ולהחזיר לנוכרי בכדי לקדש את השם: 'ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים, להשיב לו כעובדא דירושל' (דב"מ פ"ב) דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר').

והביא הרא"ש שם שאחר זמן מצא שנשאלה שאלה מעין זה לרבינו אפרים ברבי יצחק:

'על ראובן שקנה חפץ מן העובד כוכבים במנה, והאמין לו העכו"ם עד למחרת. ולמחרתו היה דרך ראובן נחוץ לצאת מן העיר, ונתן המנה לשמעון לתת להעכו"ם, ושכחו העובד כוכבים והלך לו, ואין יודע היכן הוא. ותשובתו וז"ל: אם הדבר ברור שהעכו"ם הסיח דעתו מהם למ"ד בכריתות (דף כד א) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה. ולא מצי אמר ליה הנותן על דעת כן שלחתיה, אם יקבל ואם לא יקבלה תחזירה לי. אלמא משעה שיצתה מתחת ידו הסיח דעתו מהם. וכן אמרינן (שם) גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא שעתא אפקריה... וכיון דאכתי יש לו זכות בהם לא אסח דעתיה מינייהו ולא מפקר להו כלל, אלא אדעתא ליתנם לעכו"ם נתנם לו, ואי לא נתנם לו יחזירם לראובן'.

מעין זה פסק המרדכי בכתובות רמז שז לגבי מי שהותיר מעותיו בידי מפשר לסלק חובותיו והמפשר הניא נושים למחול על חובם, שצריך להחזיר הנותר ללוה המשלח:

'מעשה באחד שברח מן העיר שהיה חייב ממון ולאחר זמן היה דעתו לחזור ושלח לחבירו חמשים זהובים לפשר עם העובד כוכבים, והלך זה ופשר בכ"ה זהובים והמשלח תובע המותר. השיב רבינו שמחה וז"ל מדמה אני מעשה זה לעובדא דרב ספרא בהגוזל בתרא, דלא רצה הארי לאכול חמורו וקאמר מן שמיא רחימו עליה. ה"נ אם זה נתן לו הזהובים אדעתא להבריח מעליו העובד כוכבים והבריח במקצת, משמיא הוא דרחימו עליה, ובמה יזכה השליח במותר'.

הרמ"א בסעי' ט פסק כן, אף שהב"י העיר על דין זה: 'וצריך להתיישב בדבר'.

נמצא, שכיון שניתנה ההוזלה או שהמוכר/ מלוה נעלם ולא ניתן לאתרו, זוכה בעל המעות, המשלח, בחיסכון שלא היה צריך לשלם, גם אם המעות בפועל אצל השליח שיזם, טרח ויגע רבות לקבל הוזלה זו (אם השליח יוכל לתבוע שכר על היגיעה שלו, נדון בפרק הבא), כיון שרואים בהוזלה זו שלא יצא הכסף מרשות הבעלים, ולא ככסף של המוכר שמחזירו לידי השליח. ולהכי השליח לא יכול למעול ולקחת את ההוזלה לעצמו. ואם השליח השקיע כסף וקנה מוצרים בכדי לזכות בהנחה – יקבל השליח מרווח ההנחה לפי ערכו היחסי בקנייה, אך ידווח למשלח שנעשתה לו הנחה והיא נזקפת גם עבורו ולכן הוא נדרש לשלם לו פחות משסברו בתחילה, בשל ההנחה.

אומנם ישנה אפשרות שהשליח יקנה לעצמו ומהונו את כל החבילה ואת כל המוצרים שצריך בכדי לזכות במבצע, ולאחר מכן הוא ימכור משלו למשלח. ולא חשיב שעושה סחורה בפרתו של חבירו, מאחר שקנאה לעצמו. והוי כמו שמתווך ימצא מוכר שלחוץ מאוד וימכור בזול, אסור לו לומר לקונה שמחיר הדירה גבוה יותר, ולשלשל לכיסו את ההפרש היתר על שתבע המוכר, אך המתווך יכול לרכוש את הדירה במחיר שביקש המוכר ולאחר מכן למוכרה במחיר שיחפוץ. אלא שצריך לציין במקרה זה, שאם המוצר יאבד או יינזק - השליח יפסיד, כי הוא איבד את המוצר ששייך לו, כך שהוא לא יוכל לדרוש תשלום מהמשלח.

הפתחי חושן ח"ג פרק יא הערה מב למד מדין זה לגבי דמי נסיעה שנחסכו מהמעסיק:

'נלענ"ד שה"ה בשולח שליח למקום מסוים, ונתן לו עבור הוצאות נסיעה, ועלה ביד השליח להגיע באופן שלא היו, או שהיו פחות הוצאות - הריוח למשלח, ואף אם אוהבו הסיעו בחנם, וברור שרק משום שהוא אוהבו לקחו בחנם - עליו להחזיר ההוצאות למשלח. אא"כ קבע לו סכום קצוב וכלל הוצאות הנסיעה באופן כללי, או שבלא"ה היה השליח צריך להגיע למקום פלוני, ואף על פי כן נתן לו הוצאות, מסתבר שאינו צריך להחזיר המותר. ואם טרח השליח והלך ברגל, או בטרחה אחרת וע"י כך חסך מהוצאות הנסיעה - נראה שיכול לנכות עבור טרחתו, ולהחזיר המותר למשלח'.

6. יועץ כלכלי שהוזיל עלויות

יועץ מס או יועץ כלכלי, שהערים ובעצתו ניהול הנכסים או העסק מנע היטלים ממוניים והצליח להוריד מאחוזי המס האם הינו זכאי ברווח הממוני שנוצר. יש לציין, שאם קבעו מראש את גובה שכרו, וודאי שהסכמה זו מחייבת, ככל דיני הפועלים והשכירים. ואף היכא שלא קבעו מראש, יש לקצוב את שכרו של היועץ עפ"י טבלאות גובה היעוץ ומידת ההשקעה הנהוגה בתחום זה. אך דיון זה עשוי להיות ביעוץ לבן משפחה או מכר שלא על דעת להשתכר מכך, ולאחר מעשה היועץ תובע את שהרוויח.

המרדכי בכתובות רמז רנו הביא תשובת רב צמח גאון ביחס לרווח מיעוץ עיסקי המבוסס על הטעייה גורמי אכיפה:

'וששאלתם על שנים שהיו בפונדק ועבד חד מינייהו עיסקא מידי דכייל או מידי דמימני, ואמר ליה לחבריה, איתא וסייע בהדי בין בחנם בין בשכר. ואזל חבריה וסייעיה, והוי ביה חריפותא, והטעה בין במדה בין במשקל או בפשיטי. אתו לקמיה דהלל הזקן, אמר להו זילי מדדו שקלו ומנו, ומאי דפייש לכו פלגו פלגא בעקב. דאלמלא זוזי דהאיך, לא הוה מטעי. ואי לא הוה מטעי ליה, לא הוה פייש מידי. והודו לו חכמים להלל'.

הרמ"א בסי' קפג סעי' ז פסק כדברי המרדכי:

'מי שהיה עושה סחורה עם העובד כוכבים, ובא חבירו וסייעו והטעה העובד כוכבים במדה או במשקל או במנין, חולקין הריוח בין שעשה עמו בשכר או בחנם'.

הש"ך שם בס"ק טו אומנם הביא הדין בשם המרדכי, אך לא כתב לחלוק עימו בכך באופן שווה, אלא לשלם למייעץ שכר הנאתו:

'וע' במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחוייבים במכס והשליח בערמותו ובחכמתו הבריח מהמכס אין זה מבריח ארי כו' כיון דהפסד המכס הי' ברור. וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו'.

ואולי גם המרדכי עצמו לא התכוון לחלוק חצי ממש, אלא כערך הנאה מהיעוץ, או שערך הנאת הייעוץ שווה חצי מהרווח הכללי. וכן הורה הנתיה"מ שם ס"ק טז: 'כתב הש"ך דשליח שהבריח המכס, כיון דהפסד המכס הוא ברור, מחוייב ליתן לו מה שההנהו'.

7. גוי שטעה ונתן עודף יתר מהנדרש

התוס' בכתובות בדף צח: בד"ה 'אמר' הביאו את פסקו של ר"ת ואת שחזר בו, בדין מעות שקיבל שליח מגוי שטעה בחשבון, ולא מצליחים לאתר את הנוכרי המאבד ולהעמידו על טעותו:

'שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו, ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן העובד כוכבים, וטעה העובד כוכבים בחשבון. ולא נמצא העכו"ם אח"כ. נראה לי שחולקים בין שניהם, דהוו המעות כדבר שיש לו קצבה... ושוב חזר בו. דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות'.

הרי למסקנת ר"ת, וכן הובא בספר הישר תשו' נג ונד, כפי שהביא הב"י בסי' קפג שיש ליתן את העודף לבעל המעות, ואין לשליח שייכות בהם.

אך המשיך התוס' והביא דעת רבו שחלק ע"כ וסבר שיש ליתן מעות העודף לשליח, ומיאן לראות בכך רווח שהצמיחו מעות המשלח:

'ולרבי נראה, שהכל לשליח, שאם גנב וגזל והטעה מה טיבו של בעל הבית. ואפילו חולקין אין שייך לומר, משום דע"י מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו, אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא'.

והוסיף בסברא שהשליח זכאי במעות אלו, שכן בידו היה להעמיד את הנוכרי על טעותו:

'תדע דהא סברא היא, שאם היה רוצה היה מחזיר לעובד כוכבים כל מה שהטעהו, דזהו תימה למימר שלא היה יכול להודיעו ולהחזיר לו'.

הרא"ש בכתובות פי"א סי' טו נקט כן לדינא, והביא זאת בשם ר"י: 'וכן נראה עיקר'. והמרדכי בכתובות ברמז רנה ציין את הטעם שבסברא: 'ותדע דסברא הוא, דאם היה רוצה היה מחזיר מה שהטעהו', ופירש הב"י בסי' קפג דבריו: 'שאם הגוי היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל, לפיכך הכל לשליח'.

השו"ע בס' קפג סעי' ז פסק כר"י והרא"ש: 'שלח שלוחו לקבל מעות מהעובד כוכבים, וטעה העובד כוכבים ונתן לו יותר, הכל לשליח'. והש"ך שם ס"ק יג חידד שאף הרי"ף שסבר בדין רווח שהשליח מפיק ממעות המשלח, יחלקו בו, מודה לר"י בדין המעות שטעה בהם הנוכרי – שזוכה בהם השליח, ואין לבעל המעות שייכות בהם, שכן הרווח לא הגיע משוויו המעות: 'אם גנב או גזל או הטעה, מה טיבו של בעל הבית בזה'.

הרמ"א שם בסעי' ז הסכים שיזכה השליח בטעותו של הנוכרי, אך סייג זאת שדווקא שידע השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח, אבל אם לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח, הכל של המשלח'. כלומר, צריך שהשליח יתכוון לזכות במעות, אך אם הוליכם למשלח, גילה דעתו שלא ביקש לזכות בהם. והפנה הרב משה מאיר אבינר לדברי הגר"א שם ס"ק כד שמפנה לסוגיא בב"מ בדף כו שאדם לא זוכה בחצירו בדבר ששתיך טפי. ותוס' הסבירו מפני שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם. וצ"ל שגם כאן כיוון שהשליח מתכווין להעביר לבעל המעות לא עתיד למצוא זאת. וכעין זה כתבו התוספות לגבי הלוקח מהתגר 'דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר, דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו'.