תובע ועד הבית שבגלל שלא צבעו ירד ערך דירתו

 כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קז

בנידון תובע את ועד הבית שבגלל שלא צבעו את חדר המדריגות ירד ערך דירתו

הנידון

ראובן דר בקומה הרביעית בבית משותף. לפי דבריו אף שדירתו היתה משופצת כהוגן לא הצליח למכור את דירתו אלא במחיר מוזל מערך דירות אחרות אצל השכנים, והביא חות דעת של מתווך שהגורם לזה היה שחדר המדרגות הי׳ מוזנח מאד, משום שועד הבית לא רצה לצבוע חדר המדרגות, לכן הוא תובע מועד הבית את ההפסד שנגרם ע״י ועד הבית. ועד הבית טוען שלו היו דיירי הבית, והוא בתוכם, מסכימים לצבוע את חדר המדריגות בצבע כמו שצבעו באגף השני, לא הי׳ ניכר כלל שום פחת והזנחה כמו שלא נכר כלל פגם בכניסה השני׳, ובאותו הזמן שצבעו בכניסה א׳ צבעו בכניסה השני׳, ואין התלונה על ועד הבית אלא על עצמו, אף שנקבל את חוות הדעת של המתווך דהגורם בהוזלת הדירה הי׳ חדר המדרגות המוזנח. אבל האמת שלא הוכח לנו כלל שהגורם להוזלת הדירה אצל הקונים, הי׳ בגלל ההזנחה של חדר המדרגות, כי גם יצא הקול שבדירה חודר מים מהגג, ועוד יכל להיות כמה וכמה סיבות שלא היו קופצים לדירה הזאת, ואף אם נקבל את חות דעת המתווך כהוכחה ובודאות, אין לחייב את ועד הבית אף שנתלה את הקולר של ההזנחה בועד הבית, כי אין זה גרמי אלא גרמא, שאין ההיזק בא מיד, וגרמי הוא דוקא בברי היזקא וההיזק בא מיד.

בסופו של דבר הדייר צבע בעצמו את חדר המדרגות ולפי דבריו השקיע בזה 130$ ותובע מועד הבית את ההוצאות.

המקורות להלכה

הנה קיי״ל ב״מ ק״א: 

"היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ובנאה יש לו ההוצאה". 

מיהו זה דוקא בבונה בנין לחבירו, שהרי בעל הקרקע נוטל הבנין ומשתמש בו לפיכך צריך לשלם ההוצאה אע״פ שבנאה שלא ברשות, אבל בנהנה ממעשה חבירו הנאה בעלמא פטור מלשלם, דזה נהנה וזה לא חסר, דמה שצבע הדייר הוא לטובתו דע״ז חשב לקבל מחיר יותר גבוה, וכמו דקיי״ל ב״ב ד ב גבי המקיף את חבירו מג׳ רוחותיו דקי״ל כר״י דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית דגמר דעתי׳ דניחא לי׳ מגלגלין עליו את הכל, ואם לא גלי דעתי׳ דניחא לי׳ פטור לגמרי, ובב״ק כא אמרו טעמא דר״י משום דזה נהנה וזה לא חסר.

ובב״ק קא מיבעי לן אי יש שבח סממנין ע״ג הצמר או אין שבח סממנין, ונ״מ בצמר דחד וסממנים דחד וקאתי קוף וצבעו להנך צמר בהני סממנים, אי יש שבח סממנין ע״ג הצמר א״ל הב לי סמנאי דגבך נינהו, או דלמא אין שבח סממנין ע״ג הצמר, א״ל לית לך ולא כלום אע״ג דודאי נהנה שם, מ״מ כיון שאינו נוטל חפץ של חבירו ממש ומשתמש בו, רק שנהנה מהצבע פטור, דאין שבח סממנין ע״ג הצמר. וע״ש בתוס׳ דלהכי אין צריך לשלם מה שנהנה, דהנאה דהכא אינה באה ע״י מעשיו ולא ע״י מעשה בהמתו, ועיי״ש שהקשו מהא דכתובות לא גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה, ותירצו דהכא לא חשיבא הנאה דאין זה אלא נוי בעלמא. וא״כ ה״נ שאין זה אלא נוי בעלמא, לא מיקרי הנאה ופטור מלשלם מה שנהנה מממון חבירו ע״י מה שצבע.

אבל בש״ך חו״מ סי׳ שצ״א כתב דאף למש״כ התוס׳ דאינו חייב על ההנאה רק אם באה ע״י מעשיו או ע״י מעשה בהמתו, מ״מ אם האכיל בעל האוכלים את בהמת חבירו חייב לשלם כיורד שלא ברשות. ולפי זה בנידון דידן חייב לשלם כיורד שלא ברשות. מ״מ נראה כיון דלא איפשטא אי יש שבח סממנין ע״ג הצמר או אין שבח סממנין ע״ג הצמר וחזותא לאו מילתא היא, פטור לשלם. אף שמעולה בדמים מ״מ לא נשבח בכמות ואיכות, ומה שמעולה בדמים הוא דבר שאין בו ממש, שאין גופו ממון. ומאכיל בעל האוכלים ובהמתו של חבירו מה שחייב לשלם, הוא משום דגוף הבהמה הושבחה.

סיומא דהאי פסקא,

א. אין לחייב ועד הבית מה שלא היו קופצים על הדירה של הקומה הרביעית.

ב. אין לחייב ועד הבית הוצאות הצבע של 130$, שלפי דברי הדייר השקיע בכדי לייפות את חדר המדרגות.