אומן שקנה שיש לבעה"ב ונסדק בדרך
כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קיא
בנידון אומן שקנה שיש כדי להתקינו בשולחן בעה״ב ונסדק בדרך
המקורות להלכה
א. הנה בעובדה שסוכן אומן קנה שיש ע״מ לסדרו במטבח של בעה״ב, ובהובלת השיש נסדק, ויכולים להדביק אבל יש בזה פגם איסטטי, שניכר הסדק במקום שלא צריך להיות. אמנם האומן שילם עבור השיש מכספו הוא, אבל לא קנה ומשך השיש עבורו אלא עבור בעה״ב ול״ה אלא כשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה. דכבר פסק הטור חו״מ סי׳ קפג ס״ד בשם הרמ״ה:
"ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי׳ מסתמא, קנייה ראובן משעת משיכה, דכיון דא״ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין, וכמו דא״ל זכה לי דמי וכו׳, אע״ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי וכו׳ אבל אמר אייתי לי דאזבין, ואזל וזבין זכה לנפשיה דלא שוייה שליח אלא לאתויי וכו׳". עכ״ל.
לכן בנידון דידן כיון דהוא אומן לסדר את השיש בבית הרי האומן כמאן דאמר זבין לי והרי זה כמאן דאמר זכה לי, ואמרו ב״מ י׳ דזוכה המשלח.
ועיקר הטעם גבי אומן כמו גבי שוכר בההיא הנאה דשביק לאחרינא ואוגיר לדידיה אף דאינו מוסיף לו שום יתרון על שארי אומנין כמו גבי שוכר אף דאינו מוזיל להאי שוכר טפי מאחרינא. וכן מבואר בטור סי׳ שו טעם זה. ועי׳ ש״ך ס״ק א דכתב ג״כ דלעיקר הלכה הטעם הוא בהנאה שמשתכר.
והנה שיטת התוס׳ והרא״ש דבגניבה אפילו באונס גדול חייב, דענין גניבה קרובה לאונס וחייבו רחמנא, ממילא אין לחלק. וברא״ש פרק הכונס מבואר בשם השאילתות דאף באבידה הדין כן שחייב אפילו באונס גדול, מ״מ בנגנב ע״י לסטים מזוין עי׳ ב״ק יז ב דפטור, וכן בנאבד ע״י שטבעה ספינתו בים פטור, עי׳ ב״מ נח, וטעמא בעי מ״ש הני דפטורי ושאר אונסין אפילו גדולים חייבין. ונראה דאונס שנגנב ע״י לסטים מזוין פטור משום דנכלל במה שאמרה תורה או נשבה, ורק שואל חייב בזה, וכן באבדה ספינתו בים ש״ש פטור משום דנכלל בנשבר, ומשו״ה רק בשני אלה פטרה תורה דרק שואל חייב בשבורה ומתה. ובב״מ צה א:
"גניבה ואבידה בשואל מנלן, וכ״ת נילף משבורה ומתה, מה לשבורה ומתה דלא אפשר למיטרח ואתויי תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למיטרח ואתויי".
ופרש״י:
"ואיכא למימר יחזור בעליה אחריה אולי תמצא". ע״כ.
ובתוד״ה דאפשר:
"וא״ת ונילף משבויה. וי״ל דשבויה לא אפשר כולי האי למיטרח ואתויי".
ומבואר דעיקר הטעם והגדר דבשבויה ובשבורה ש״ש פטור מפני שזה אונס דלא אפשר למיטרח ואתויי. א״כ בהוביל האומן את השיש והוביל כמו שדרך להוביל, בשבורה פטור ש״ש. הגם שהטעם הזה דלא אפשר למיטרח ואתויי הוא טעם לחייב את השואל, מ״מ זה טעם מספיק לפטור ש״ש, משא״כ בגניבה ואבידה אפילו באונס גמור כיון לאפשר למיטרח ואתויי חייב הש״ש למיטרח ואתויי. והנה אף שפשע האומן בהובלת השיש, מ״מ אמרו בסוף פרק האומנין שעפ״י עיקר הדין חייב נתקל כשמעביר חבית ממקום למקום דנתקל פושע הוא, מ״מ פטרו דא״כ אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום.+
והנה באומן שלקח כלי ע״מ לתקן ונשברה בידו מבואר ברש״י ב״מ קיח ב ד״ה חייב וכו׳ חייב לשלם וכו׳ דתנן אדם מועד לעולם וכו׳. וכן פסק הט״ז יו״ד סי׳ קכד. אבל הרמב״ן ב״מ פב ב ד״ה ואתא כתב וז״ל:
"ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחינם, ואמאי אדם המזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא לחייב, וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמחייב בשכר אלמא כעין גניבה ואבידה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא, ופטרוהו בחינם. אלא דאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". עכ״ל.
הרי דפליגי הרמב״ן ורש״י באומן שקלקל ע״י מלאכתו לתקן אם חייב משום מזיק. ולרש״י קשה קושית הרמב״ן למה בטבח אומן בחינם לא פטור הא מזיק חייב בין שוגג בין אונס כדמרבינן מפצע תחת פצע. ונראה דלרש״י בטבח חיובו הוא משום שומר וחייב להחזיר לבעלים שור שחוט ולא נבילה, לכן בשומר חינם דאין זו פשיעה הרי שמר לבעלים והשלים שמירתו, משא״כ בקיבל עליו לתקן כלי אין חיובו משום שומר שצריך להחזיר לבעלים כלי מתוקן, אלא צריך לתקן, וע״ז התחייב לתקן הכלי, והרי קלקל הכלי ושברו לכן חיובו מטעם מזיק וצ״ע.
וכבר הבאנו במקום אחר בהנהו שקולאי דתברי חביתא דחמרא לרבב״ח אתו לקמי׳ דרב ופסק להם להחזיר גלימייהו שתפס אצלם וגם לשלם להם שכרם. ואמרו לי׳ אטו דינא הכי, והשיב לי׳ למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. והביא זה הטור בסי׳ שד דבעסק כזה אין להעמיד הדבר על עומק הדין, הגם דאמרה תורה ודל לא תהדר בריבו. וכתב בספר גליא מסכתא דאפשר דדוקא על מעות הניתן מיד ליד אבל לא בפשיעתו, ע״כ שפיר פסק הטור בדבר הזה דמ״מ מצוה לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו. ולפי ראות עינינו לא איש עשיר האומן הזה ואליו הוא נושא את נפשו ונפש אנשי ביתו לפרנסם, בזה בודאי ראוי והגון מאד להכנס בזה לפנים משורת הדין.
ובב״ח בטור חו״מ סי׳ יב כתב וז״ל:
בהא דרבב״ח וכו׳ משמע דרה הוה כייף לי׳ לרבב״ח דאל״כ מאי קאמר לי׳ דינא הכי אם לא בא לכופו וכו׳. ולכן פסק המרדכי דכייפי׳ ליי למיעבד לפנים משורת הדין אם יכולת בידו לעשות, ושכן פסק ראב״ן ואבי העזרי וכ״כ באגודה וכו׳ וכן נוהגים בכל ב״ד בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע״פ שאין הדין כן וכו׳". עכ״ל הב״ח.
ולפי האמור שאין זה אלא פגם איסטטי, ודאי נוהג התובע מנהג עשיר, נוהגים בכל ב״ד בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון אע״פ שאין הדין כן. ולפי מה שביארנו אפשר שבכלל פטור האומן אף כשהוא ש״ש, דהרי זה שבורה דרק בשואל חייב אבל בש״ש פטור.
בנידון שגרם לו האומן צער במה שלא השלים את עבודתו בזמן, איני יודע מי גרם צער יותר האומן לבעה״ב או בעה״ב לאומן, דהלא הבעה״ב היה מוכן לסדר עבודתו באיחור של שבוע והבעה״ב עיכב על ידו ונגרם לאומן לא רק צער אלא גם הפסד הזמנות שלא הרויח כדי פרנסתו, אבל כבר הדין פסוק בשו״ע חו״מ סי׳ א דצער ובושת דליכא חסרון כיס אין גובין, והמבטל כיסו של חבירו פסק הרא״ש ב״ק כ א כשסגר ביתו של חבירו ואינו יכול להשכיר ולא לדור בו פטור. ובנידון דידן נראה דאפילו בדיני שמים יהי׳ פטור דכמו שהאומן סגר ביתו של בעה״ב כך הבעה״ב ביטל כיסו של האומן. ובנידון ההתחייבות בכ״י, נראה כיון דחייב עצמו האומן מחמת שהערכאות חייבו אותו, וכיון שחיוב הערכאות הוא גזל, האיך מתחייב - אפילו התחייב בכ״י - בדבר שאינו חייב. ועוד, הלא היה אנוס בהתחייבות הזאת כי בעה״ב איים על האומן שאם לא יתחייב יושיב אותו מטעם ההוצל״פ בבית סוהר בליל הסדר, ותלוהו ויהיב כשיודעים את האונס אפילו לא מסר מודעה ההתחייבות אינה כלום.
