שכירות שתחול כעבור זמן וביאור גדר שכירות

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קיח

ראובן השכיר עצמו בשטר לעבוד אצל שמעון כעבור שלושה חדשים, האם חלה השכירות ונעשה פועל שלו.

המקורות להלכה

פסק הרמ״א בשו״ע סי׳ שלג סעי׳ ב:

"מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מיקרי התחלה גם לשנה שניה, וה״ה כל פועל (הגהות מרדכי פרק האומנין)". ע״כ. 

ומבואר דוקא התחיל והשכיר עצמו לשתי שנים, אבל אם לא התחיל אין זו התחלה אפילו לשנה ראשונה. ואולי גם אם שעבד עצמו בקנין ע״י כסף אפילו טרם שהתחיל, כיון שהשכיר עצמו לשתי שנים הרי זה קנין גם לשנה שניה. וכן אם עשו חוזה בשטר. וכשם שזה קנין לשתי שנים כיון שכללן יחד, ה״ה אם הי׳ קנין ע״י שטר ששכר את הפועל לזמן שלאחר שלושה חדשים, אם נאמר דהתחיל לאו דוקא אלא משום דההתחלה של השכירות עושה את הקנין, אם הי׳ קנין בכסף או בשטר על זמן שיבוא אחר שלושה חדשים הרי הקנין חל תיכף על זמן ההוא כמו שחל על השנה השני׳ שעדיין לא באה. וה״ה בשכירות קרקע שהשכיר לו בשטר, דשכירות קרקע נקנה בשטר בלא כסף, כדמוכח ברמב״ם פ״א ממכירה, וגם אם כתב בשטר בל׳ עבר השכרתי, אמרי׳ שהשכיר לו באופן המועיל כמ״ש הרמ״א בסי׳ ס סעי׳ ה וע״ש בנתה״מ סקט״ו. 

ובביאור גדר שכירות: הנה בשוכר בית והקדישו המשכיר אמרי׳ בערכין כא דחל ההקדש, וע״כ דשוכר אין לו אלא קנין פירות, ובשעה שמשתמש בגוף של בעה״ב אפילו אי קנין פירות כקנין הגוף דמי דהבעלים על הגוף הוא המשכיר, וודאי שאין בעה״ב יכול למחות בשוכר שלא ישתמש כיון דלזה שכרו, אבל אם הקדישו המשכיר אינו מקדיש אלא את גוף הבית וממילא משתמש השוכר בגוף הבית שהוא של הקדש, ועי׳ ב״ב כז ב תוד״ה אסור ליכנס בחצר, וכי קא ינקי משדה הקדש קא ינקי, אבל מה שנוגע לקנין פירות של השוכר, ודאי קנין גמור הוא, ואין זה רק זכויות בבית של המשכיר, אלא קנין גמור להשתמשות. ומוכרח הדבר אפילו לר״י דקנין פירות כקנין הגוף, מ״מ הגוף הוא של בעה״ב, מעצם דין התורה ששוכר חייב בדיני שומרין, אי נימא דאין לו לבעלים אלא זכות אחרי גמר השכירות שיהי׳ שלו אבל כל זמן השכירות אין לו למשכיר אלא זכות, אין זה אלא מזיק שעבודו ופטור, וע״כ דהגוף קנוי למשכיר ולשוכר יש לו קנין פירות שההשתמשות היא שלו, אבל מ״מ הוא משתמש בשל בעה״ב, ובתורה לא כתוב דוקא בלא הקדים לו שכרו. וזה פשוט.

ובתוס׳ ב״ב ה ב ד״ה כי היכי וכו׳: 

"וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת". 

והרשב״א בתשובה והרא״ש פרק השואל סי׳ כה בשכירות לזמן קצוב אפילו נפל ביתו של משכיר א״צ השוכר לצאת. וכן פסק בשו״ע חו״מ סי׳ שיב סעי׳ יא בלי שום חולק, ואילו תוס׳ כאן ובהשואל קב חולקין. והנה הרא״ש שם נתן טעם לדבריו משום דשכירות לזמן קצוב הוי כמכר, אבל בתוס׳ ב״מ נו ב ד״ה והאי כתבו דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא גבי הונאה לחוד דכתיב ממכר יתירה לרבות שכירות, אבל בעלמא שכירות לא קניא, וכן הכריע הש״ך חו״מ סי׳ שיג, ובסי׳ שלד השיג על הרשב״א בתשו׳ שכתב ג״כ דשכירות ליומא מכר הוא מדברי התוס׳ הנ״ל, והרא״ש בעצמו בפסקיו פ״ק דע״ז סי׳ כב חתר למצוא היתר על מה שנהגו להשכיר בתים לעכו״ם אע״פ שמכניס לתוכו ע״ז, וז״ל: 

"נהי דלדידן שכירות לא קניא, כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוה כמכר", עכ״ל.

מבואר דלדידן שכירות אינה כמכר ואם נפל ביתו של משכיר יכול להוציאו אפילו שכרו לזמן קצוב, דעלה קאי התם, וא״כ הוא סותר דברי עצמו. והסיק באגודת אזוב דעכ״פ ספיקא דדינא הוי, וכיון דקיי״ל קרקע בחזקת בעליה קיימא יכול המשכיר להוציאו.

אמנם הקשה שם באגודת אזוב דאמאי לא פירשו התוס׳ כפשוטו דחושש שמא יפול אותו הבית עצמו ששכר, וכן פי׳ התוס׳ ב״מ קב, ולכאורה משמע שדעת התוס׳ דהכא כדעת הריב״א בתשו׳ מיימוניות לס׳ משפטים סי׳ כז הביאו הסמ״ע סי׳ שיב סעי׳ יז ובסי׳ שכא דאם אמר לו בית זה אני משכיר לך ונפל מזלי׳ דשוכר גרם וצריך לשלם כל דמי השכירות משלם, לכן אין כאן חשש נפילה שאפילו לא יתן לו עכשיו כשיפול הבית יצטרך לשלם לו אח״כ כל השכירות משלם. וכן משמע קצת שם סד,ב בתוד״ה ולא ישכור, שצריך לשלם כל השכירות ודלא כפסק השו״ע סי׳ שיב סי״ז שפסק דא״צ לשלם כל השכירות, אלא שקשה ע״ז מדברי הרשב״א בתשו׳ שהביא הש״ך בסי׳ שלד ס״ק ב בדין מת השוכר דצריך לשלם כל השכירות וטעמו משום דשכירות ליומא ממכר הוא, הרי שאפילו במקום שהמניעה היא מצד השוכר לא מצא הרשב״א טעם לחייב בכל השכירות אם לא דשכירות ליומא ממכר הוא וכ״ש בנפל הבית ששכר לדעת הריב״א שמחייב בכל השכירות שאין מקום לחייבו אלא משום הא דשכירות ליומא ממכר הוא, וכיון שכן קשה בממ״נ, דאי ס״ל התוס׳ כאן דשכירות ליומא ממכר הוא איך כתבו בנפל הבית של משכיר חייב השוכר לצאת אפילו שכרו לזמן קצוב, הלא שכירות ליומא ממכר הוא כמש״כ הרא״ש הנ״ל, ואי ס״ל דשכירות אינה כמכר א״כ ודאי בנפל הבית ששכר אין השוכר מתחייב בכל השכירות, וא״כ קשה אמאי לא פירשו התוס׳ כפשוטן דהחשש הוא שמא יפול הבית ששכר, כמ״ש תוס׳ סוף השואל. ועיי״ש שהרבה עוד להקשות, ותי׳ דנ״מ דאם נפל ביתו של המשכיר אה״נ דיכול לדחוק את השוכר שיצא מהבית וצריך השוכר לשלם דמי השכירות על העבר, אבל אם נתייקרו שכירות בתים או שאינו מוצא לשכור בית עד שיוסיף בדמיה מנכה להמשכיר מדמי השכירות שעבר, דברשותי׳ אייקר ורווחא דידי׳ הוא, וכ״ש שלא יפסיד משלו בשביל אונס של המשכיר, דלא עדיף כחו של המשכיר אלא בענין הדירה בלבד שלא יהא מושלך בחוץ, אבל דמי השכירות לא אבד השוכר כחו בזה ויכול לנכות לו מדמי השכירות שבעד העבר כפי מה שנתווסף ביוקר הדירה במשך דלהבא.

והשתא שפיר האי חששא שמא יפול ביתו של משכיר, לכן אינו משלם תוך זמנו אפילו על העבר, אבל אם יפול ביתו של שוכר אין שום חשש על השכירות של העבר שבגלל זה לא יפרע תוך זמנו, דאם אמר בית זה ונפל אזדא לי׳ ואין לשוכר על המשכיר כלום דמזלו גרם, דהא איתא בשו״ע שם דאפילו חזר המשכיר ובנאו אין להשוכר שום זכות עוד בבית, ואפילו רוצה השוכר לבנות משלו מעכב בידו, דמעיקרא לא השכירו כי אם עד זמן שיהי׳ קיים וכשנפל כלתה זמן השכירות לגמרי, וכ״ש שאין לשוכר על המשכיר בתוספת היוקר שיהי׳ במשך דלהבא. וכ״ז לשיטת התוס׳ כאן, אבל לשו״ע בסי׳ שיב, א בשכרו לזמן קצוב ונפל ביתו של משכיר אין צריך השוכר לצאת כלל, וא״כ אין חשש אלא שמא יפול ביתו של השוכר.