משכיר שהודיע לשוכר לעזוב את המושכר טרם זמנו
כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קכא
המקורות להלכה
חו״מ סי׳ שיב סעי׳ ז:
"כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלושים יום בעיירות וכו׳ כדי שיבקש שכן ולא ישאר ביתו פנוי. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר וכו׳". ע״כ.
דין זה דאם לא הודיע השוכר שלושים יום מקודם דחייב השוכר לתת שכ״ד של שלושים יום, אף אם השוכר יצא מן הדירה ואינו משתמש בדירת המשכיר ומסר לו המפתחות, לו או לבא כוחו. דין זה ודאי קשה מכח מה יתחייב השוכר לשלם שכ״ד, אם לא דנימא דתקנת חכמים שיודיע לו שלושים יום זה המחייבו בשכר הדירה של שלושים יום הללו. אבל אין לפרש דהחיוב הוא מפני שהמשכיר מפסיד בגללו שלא הודיעו, דאין זה אלא גרמא ואינו חייב אלא לצאת ידי שמים, דהלא אם נעל הדלת בפני בעה״ב וגרשו מביתו וגרם הפסד לחבירו כמפורש ברא״ש ב״ק כ סי׳ ו דפטור מפני שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו. וע״כ דהחיוב הוא לא מחמת שהפסיד לחבירו אלא מפני תקנ״ח. ועי׳ בשער המשפט שתמה על השו״ע המחייבו לשוכר לשלם עבור השלושים יום.
לכן אם התחייב השוכר בשטר בכ״י דאם לא יודיע למשכיר שלושים יום מקודם יתחייב לשלם עבור השלושים יום, לכו״ע אף לשער המשפט חייב מדינא.
אך בנידון דידן טוען השוכר שבגמר החודש טלפן המשכיר לשוכר שיעזוב את הדירה תיכף, ובזה מודה גם המשכיר, אלא שטוען שאח״כ אמר לשוכר שידור בדירה עוד חודש, והשוכר אומר שתיכף שאמר לגרש אותו מהדירה התקשר עם מתווכים ובאותו הערב גמר על דירה אחרת, וזה היה עפ״י דרישת המשכיר. יש לדון בזה אם זה שגירש אותו המשכיר האם הויא מחילה על ההתחייבות של השוכר לשלם למשכיר עבור השלושים יום.
וברמ״א סוף סי׳ שלג וז״ל:
"מיהו בשאר פועל אם א״ל בפני שנים לך מעמדי פטור בלא מחילה. וי״א אם א״ל דרך כעס שאינו פטור". ע״כ.
והובאו שתי הדעות ברבנו ירוחם נכ״ט סוף ח״ד. ובש״ך ס״ק מח:
"נפלע״ד בפני שנים לאו דוקא אלא לישנא דש״ס פ״ק דקדושין טז א נקט, ושם נקט לימא לי׳ באפי תרי זיל, לומר דא״צ שטר אלא אותו הלשון שכתבו הידים בשטר אומר לו בע״פ בפניהם סגי, וכדכתבו התוס׳ שם, וה״ה אם אמר לו כך בינו לבינו ומודה בכך, הוי מחילה, דלא איברי סהדי אלא לשיקרא. כן נפלע״ד, ושוב מצאתי כן בריב״ש סי׳ תעו בשם המפרשים". עכ״ל הש״ך.
ושם בס״ק מט:
"פטור בלא מחילה, כלומר ואע״ג שכבר קבל כל השכירות א״צ להחזיר כלום". עכ״ל.
ועי׳ בשו״ת תועפות ראם חו״מ סס״י לד שם על הש״ך וז״ל:
"ודע בני כי מ״ש הש״ך וכו׳ יש בזה חילוק דודאי היכא דאינו דבר האבוד דבזה הדין דפועל יכול לחזור בו, א״כ ע״כ הכונה במחילתו שלא ישיב לו השכירות שקבל, דאל״ה ל״צ למחילה דידי׳ דבלא מחילתו יכול לחזור בו, אבל היכא דהוא דבר האבוד שאין הפועל יכול לחזור בו א״כ כשאומר לו סתם לך מעמדי אין ראי׳ שמחל השכירות שהקדים לו רק שהרשהו לילך מעמו, ודמי לאומר קרע כסותי דכל שלא א״ל ע״מ לפטור אמרי׳ דלא הרשהו רק לקרעו ולא שיפטר מתשלומין, וה״ה הכא. כנ״ל ברור לדינא". עכ״ל.
ובנידון דידן כיון דלא משועבד לגור אצלו, וע״כ מה שאמר לך מעמדי הכונה שהוא מחל לו את השכירות של הל׳ יום.
אך לפי הטענה של המשכיר שאמר לו לך מעמדי דרך כעס, הלא הי״א סוברים שאין זה פטור. וכיון שהרמ״א לא הכריע בזה אלא העתיק לשון רבינו ירוחם, הרי זה ספיקא דדינא ואין מוציאין מן המוחזק.
אמנם ברדב״ז ח״א סי׳ פח בראובן ששכר את שמעון לשרתו ג׳ שנים ונשבע שמעון ע״ז ונכתב ביניהם שטר, ולסוף שנה א״ל ראובן שיצא ויצא, ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו, אם בדבור לבד נמחל השעבוד והשבועה. ופסק דהגע עצמך שנשלמו הג׳ שנים כלום היה צריך התרה, ה״נ כיון דא״ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן. וא״ת שהרי כתב רבינו מאיר ב״ר ברוך במי ששכר מלמד וא״ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה״ב לעכב המלמד, כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי טעם הראשון לאו בר סמכא הוא, ועיקר סמיכתו על הטעם השני, והרי היא כתובה בכלל תשובת הרשב״א סי׳ תתעג, ועיי״ש במה שדחה את דברי המהר״מ ב״ב, ולא חילק כלל בין א״ל לך מעמדי מתוך כעס או שלא בכעס. מ״מ כיון שהרמ״א העתיק את דברי הרבינו ירוחם וכן הב״י בסי׳ שלד העתיקו, אין לנו לפסק הלכה אלא דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה.
