שוכר שהאריך את השכירות ומבקש לעזוב לפני סוף החודש

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קכג

שוכר שמבקש לפנות את המושכר לפני המועד

הנידון

שוכר דירה השייכת לישיבה כשהגיע סוף זמן השכירות בקש מבעה״ב להאריך את השכירות בעוד כמה ימים, ובעה״ב הסכים. וכעבור שלושה שבועות בקש לעזוב. בעה״ב דורש שישלם גם עבור השבוע הנותר, משום שלפי החוזה יש אפשרות להאריך את השכירות בחודש שלם נוסף, וע״כ עליו לשלם עד סוף החודש. משיב השוכר שלא האריך בחודש אלא בימים ובעה״ב שתק, ולו היה שומע מבעה״ב שעומד על כך שהשכירות מוארכת בעוד חודש, היה מקדים לעזוב בחודש הקודם, והיה מסתדר בצורה אחרת. בעה״ב טוען שברגע ששמע מהשוכר שרוצה להאריך את החוזה לימים לא היה החוזה לפניו ולא דייק במה שכתוב בחוזה, ולכן לא הגיב, אבל לא היתה מחילה מצידו על המשמעות של החוזה. משיב השוכר שגם הוא לא זכר מה היה כתוב בחוזה ולא ידע את משמעותו, אבל אפילו אם היה יודע שלפי החוזה עליו להאריך את השכירות בחודש נוסף ולא פחות, היה מבקש מבעה״ב שיאריך לו לימים, אם היה מסכים מה טוב, ואם לא היה מסכים לא היה מוכן לזרוק את כספו לחינם.

עוד טוען השוכר שהתברר לו שצריכת המים עולה פי שנים ויותר משום שהדירה רשומה כישיבה ולא כמגורים, דבר שלא ידע עליו בשעה שנכנס לדירה, וגם בעה״ב לא העיר את תשומת לבו לכך. וע״כ הוא דורש שבעה״ב ישא בתשלום של התעריף המוגדל. בעה״ב משיב שהענין לא היה ידוע לו, ועכ״פ השוכר ידע שהדירה שייכת לישיבה, וידע שהישיבה צריכה להרויח ולא להפסיד כספים בגלל שום טענות. עוד הוא טוען מדוע כעבור חצי שנה שנודע לשוכר שהתעריף מוגדל מפני שהדירה רשומה ע״ש ישיבה לא עשה חוזה מים עם העיריה על שמו הפרטי, ואח״כ היה תובע מבעה״ב החזר עבור הוצאת החוזה הנפרד. משיב השוכר שלפי החוזה הוצאה זו חלה על המשכיר, ולא הוא היה צריך לטפל בזה.

המקורות להלכה

בחו״מ סי׳ שיב סעי׳ ז פסק: 

"כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חיב להודיעו וכו׳ ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר" עכ״ל. 

ובסעי׳ יד פסק המחבר: 

"מקום שנהגו שיש להם ראש השנה קבוע לשכירות הבתים וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה הדין עם שמעון". ע״כ. 

וז״ל הטור: 

"דכיון דרגילין לשכור הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרים ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כי אם חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בביתו כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת". עכ״ל. 

ובתשו׳ הרא״ש כלל א סי׳ ז וז״ל: 

"מ״מ בנידון זה כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה אחת, וזה נכנס חודש או יותר לשנה השניה, נתחייב בשכירות כל השנה, כי כבר שכרו כל הבתים ולא ימצא למי להשכירו, דבכה״ג ודאי צריך להודיעו איני רוצה לדור בה אלא חודש או ב׳ חדשים, השכירהו לאחר, ומדלא הודיעו ודאי סמך עליו שידור בבית שנה כמנהג ששוכרים לשנה וכו׳", עכ״ל. 

ובביאור הגר״א פירש דמסתמא ע״ד ראשונה נשאר שם, פירוש כיון שהמנהג ששוכרים לשנה שלמה. והראה לעיין גם בסעי׳ ט ובסי׳ קסג ס״ה בהג״ה מיהו וסי׳ רכא בהג״ה. ובכל המקומות הללו ע״ד ראשונה בסתם, ואין הטעם כמו שכתב הרא״ש כי כבר שכרו הכל בתים ולא ימצא למי להשכירו כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה אחת, אלא שכן תקנו חכמים שישלם כל הל׳ יום, או בימות הגשמים כל ימות הגשמים, ואם שכר לשנה ודר השוכר יותר איזה זמן ודאי ע״ד הראשונה דר, והוי קנין על להבא ויתחייב בתשלומים.

בד״א כשלא הודיע השוכר שרוצה לשכור הדירה לחודש נוסף, אבל כשהודיע השוכר שרוצה לשכור את הדירה לחודש נוסף ולא יותר, דלא שייך בזה טעם הגר״א דע״ד ראשונה הוא גר, ודאי אין צריך לשלם יותר מאשר החודש הנוסף. וגם לפי הרא״ש כיון שאין רוצה לדור בו אלא חודש נוסף ולא יותר והשכירוהו לאחר, אין למשכיר שום תביעה כספית על השוכר, ואפילו אם לא מצא המשכיר למי להשכיר כיון דכבר שכרו הכל בתים, אין זה אלא גרמא ומבטל כיסו של חבירו, וכ״כ הרא״ש ב״ק כ א בחצר דקיימא לאגרא ואחר הוציאו מביתו וסגר הדלת והוא לא דר בו כלל פטור מלשלם השכירות דהוי כמבטל כיסו של חבירו דאינו אלא גרמא ואין לו עליו אלא תרעומת. ודוקא כשהמוציא דר בו חייב לשלם אף שהוא גברא דלא עביד למיגר ולא נהנה בו, מ״מ אכל חסרונו של זה. ואף שבשער המשפט סי׳ שיב פסק לעיקר דגם בלא הודיעו ויצא אין חייב לשלם יותר מאשר דר בבית, אבל בזה כבר הקשה עליו בנחלת צבי לבעל פתחי תשובה וכן מצאתי בגליון השער המשפט שברשותי הגהה מהגאון הגדול בעל עמודי אש הגאב״ד דראסיין שהרבה לתמוה על הפסק של השער המשפט (ועי׳ בפס״ד בנידון שוכרת דירה שעזבה בתוך הזמן), אבל הדברים אמורים דוקא כשלא הודיע, אבל אם הודיע אף אם לא הסכים אין לו למשכיר שום תביעה עפ״י הדין.

לכן בנידון דידן שזמן חודש הוא כמו שנה ואין רגילות לשכור דוקא מיום מסויים בחודש, אלא במקרה הנתבע שכר באותו יום מסויים, ודאי לא שייך טעם הרא״ש שכבר שכרו הכל בתים ולא ימצא למי להשכירו, אף אם לא הודיע השוכר למשכיר שברצונו לדור בבית עוד כמה ימים, אין השוכר חייב תשלומי כל החודש, ומכ״ש בנידון דידן שהודיע השוכר למשכיר שרוצה לדור עוד כמה ימים נוספים, אפילו אם המשכיר היה מתנגד לזה, בין לפי הטעם של הרא״ש ובין לפי הטעם של הגר״א, אין על השוכר לשלם אלא לפי הימים הנוספים, ומכ״ש שהמשכיר לא מחה אלא רק אחרי שנודע לו שהתאריך הכתוב בחוזה הוא שבוע אח״כ, וע״כ אף שיתכן שלפי החוק צריך לשלם עד היום המסויים הכתוב בחוזה, מ״מ לפי ההלכה אין לחייב את השוכר אלא עבור הימים שגר בדירה, וזה ברור ופשוט.

ובנידון תעריף המים המוגדל, נראה כיון שבסעיף 13 של החוזה כתוב: 

"המשכיר ידאג וכו׳ וכן להתקנת שעון מים וחיבור המים לדירה". 

אין לנו להוסיף פירוש על מה שכתוב בחוזה, וכיון שיד בעל השטר על התחתונה אין להוציא ממון מיד המוחזק כמו דקיי״ל המוציא מחבירו עליו הראיה. ע״כ אין בעה״ב חייב לשלם הפרשי התעריף המוגדל עבור המים.