תביעה על עבודה שלא הוזמנה ודין זכויות יוצרים

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קנא

בנידון שכר עבודת אדריכל שלא הוזמנה ממנו, וזכות יוצרים על עבודה ששולם לו עליה

הנידון

ראובן הזמין תכניות לבנין אצל אדריכל, ולפני הגשת התכניות לאישור בקש ראובן מהאדריכל הצעת מחיר לתכנית להגשה, אבל במקום הצעת מחיר שרטט לו האדריכל תכנית להגשה ומסרה לראובן, אלא שראובן לא השתמש בה אלא לקח את תכנית העבודה שכבר שילם עבורה והתאים אותה שתהא ראויה לתכנית הגשה. תובע האדריכל מראובן סך אחוז אחד מהוצאות הבנין עבור תכנית ההגשה שהכין ונתן לראובן, וגם עבור השימוש שעשה ראובן בתכנית העבודה להתאימה לתכנית הגשה. לטענתו, תכנית העבודה היא רכושו של האדריכל למרות שראובן שילם עבורה, ויש סעיף כזה בתקנות שהתכניות וההעתקות הן רכוש של האדריכל לבד מה שצריך לצורך הבנין.

משיב ראובן שמה שבקש מהאדריכל הצעת מחיר לתכנית ההגשה הוא מפני שעדיין לא קבל את תכנית העבודה מהאדריכל, ומה שקבל את תכנית ההגשה היה מפני התנאים המיוחדים שהיה שרוי בהם, שפחד מאד למתוח את היחסים עם האדריכל, ורק משום כך קבל את התכנית, למרות שלא רצה להשתמש בה. ואם סוף סוף עשה האדריכל פעולה בלי שהתבקש אינו יכול לדרוש בשבילה מחיר מופרז של אחוז אחד. הוא מוסיף שבאמת גם האדריכל לא היה צריך לשרטט תכנית הגשה שזה לוקח לפי טענת האדריכל ימים, משום שהיה יכול להתאים את תכנית העבודה לצורך תכנית ההגשה שזוהי עבודה של שעה, כמו שהיה באמת אצל ראובן, הגם שאינו מומחה, ואם האדריכל היה מעונין משום מה להשקיע עבודה, אבל בשום אופן אינו על חשבון ראובן. ועל טענת האדריכל שראובן עשה שימוש בתכניות של האדריכל, טוען ראובן שתכנית העבודה הגם שכתוב בה שמו של האדריכל אבל לאחר ששילם עבורה ה״ז רכושו של ראובן, ומכ״ש במה שנוגע לצורך הבנין, וברור שתכנית הגשה היא צורך הבנין.

פס״ד

יש לפשר בין הצדדים.

המקורות להלכה

הנה ברמ״א סי׳ רסד סו״ס ד פסק: 

"כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו". עכ״ל. 

לפי״ז פשוט כיון דהאדריכל עשה פעולה בשביל ראובן אף שלא נתבקש ע״ז חייב לשלם. בד״א שנהנה מפעולתו, אבל בנידון דידן לא נהנה כלל מתכנית ההגשה שהכין האדריכל, ומשמע מהרמ״א סי׳ שעה סעי׳ א דמאי דחייב לשלם בעושה פעולה לחבירו שלא ברשות ולא נתבקש הוא מדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, ומבואר בב״מ קא ושם בשו״ע בסעי׳ ב:

"אמר לי׳ בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו". 

ובבאר הגולה מוכיח מהא דאתא לקמי׳ דרב וא״ל זיל שום לי׳ וידו על התחתונה פירוש כשדה שאינה עשויה ליטע, א״ל לא בעינא, פירוש איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתה לי, כמו שאומרים ״תעשה מה שתרצה תעקור לא תעקור, לי לא מענין בכלל״, אין שום סיבה לחייב את בעל השדה, ודוקא אם לא אמר לא בעינא אלא דניחא לי׳ מה שנטוע אף שלא גילה דעתו בפירוש דניחא לי׳ אבל מכיון שלא אמר לא בעינא אם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו ההוצאה שיעור שבח, ואם השבח יתר על ההוצאה נותן לו שבח שיעור הוצאה, פירוש דאמדינן דהנאה בשדה שאינה עשויה ליטע היא בשיעור הזה.

ובביאור יתר. גרסי׳ שם ב״מ קא א: דההוא דאתא לקמי׳ דרב א״ל זיל שום לי׳, א״ל לא בעינא, א״ל זיל שום לי׳ וידו על התחתונה, א״ל לא בעינא. ובע״כ הא דאמר רב זיל שום לי׳ הוא משום דשדה זו עשוי׳ ליטע הוי והאיך ידע רב זה, הוא משום דכיון דלא עקר ניחא ליה שהנטיעות יהיו בשדהו, וכשאומר בעל השדה לא בעינא, היינו דמה דלא עקר משום דאינו רוצה לריב אתו מחמת טעמים שלו, ורק משום כך השאיר את הנטיעות ברשותו, וע״ז אמר רב שישומו לכל הפחות כשדה שאינה עשויה ליטע, וע״ז אמר בעל השדה עקור אילנך וזיל כי השדה היא שדה לבן, ורק מהאי טעמא פטור בעל השדה, אבל אם אין טעם שהשדה היא שדה לבן הגם שלא צריך את הנטיעות ואינו נהנה מ״מ את היציאה היתירה על השבח חייב לתת לבעל הנטיעות כשיעור השבח, דזה ודאי נהנה הוא.

ואשר לפי״ז בנידון דידן דאין זו שדה לבן, חייב לשלם כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות בשדה שאינה עשוי׳ ליטע, הגם דבעצם היא שדה העשויה ליטע, דאף שעומד הענין לעשות תכנית להגשה, אך כיון שראובן בעצמו יכל להתאים תכנית להגשה בלי שום הוצאות אין זה אלא כשדה שאינה עשויה ליטע ע״י הוצאות, ולא נהנה אלא כהנאה שההוצאה יתירה על השבח דהנאתו אינה אלא כשיעור השבח, כיון דלא אמר לא בעינא, אלא קבל ממנו את התכנית להגשה, וכיון דהשבח הוא כשיעור של שעה עבודה אינו יכול לתבוע ממנו אלא שכר טרחו של שעה עבודה לפי ערך של עבודת אדריכל.

אלא שהתברר לנו שתכנית הגשה אין להגיש לאישור אא״כ האדריכל חתם שמו עליו, ואם ראובן התאים את תכנית העבודה שתהיה ראויה להגשה, אין זה מספיק אלא צריך גם שיחתום האדריכל, ואם הערים ולקח את המעטפה שהאדריכל חתם עליה ועי״ז הי׳ יכול להגיש, אין זה רק שהשתמש בתכנית העבודה של האדריכל אלא השתמש בשם של האדריכל, וכפי ששמעתי אמר אחד מגדולי הדור שלפנינו ״תוכל להגיד חידושים שלי בשמך, אבל בשום אופן לא תגיד חידושים שלך בשמי, ואם השתמשת בשמי בלי רשותי יש לי רשות לתבוע ממך כל מה שאקבע״.

ולפי״ז נראה דאין יכול לטעון לא בעינא כיון דהיא תכנית הגשה כשדה העשויה ליטע דבלי אדריכל לא יכולים להגיש תכנית הגשה לאישור, ואינו יכול לטעון אין לי צורך במה שאתה נטעת ושתקתי בעת שקבלתי מחמת שלא רציתי להרגיז אותך, דהאמת שאין לו ברירה אחרת אלא זקוק לשירות של האדריכל, ומה שטוען שהאדריכל לא היה צריך להשקיע עבודה של ימים בהכנת תכנית הגשה אלא היה יכול לעשות זה מתכנית העבודה, והי׳ לוקח רק שעה, אין זו טענה כלל, דאינו יכול לקבוע שכר למומחה בעבודתו ולומר לו שלוקח מחיר מופרז, כי אם אינו רוצה יש לו ברירה לא להזדקק לשירותיו, אבל אם מוכרח להזדקק לשירותיו באיזה צורה שלא תהיה גם בחתימת שמו, יכול לדרוש את כל הסכום בשביל שנותן את שמו. ואינני חושב שרב שנותן הכשרים כשלוקח הרבה כסף בשביל חתימתו, אם באמת ההשגחה שלו היא נאמנת, אין בזה משום הפקעת שערים. ומה גם שכפי הנשמע אחוז אחד בשביל תכנית הגשה אינו מחיר מופרז.

ובטענת האדריכל שראובן חייב לשלם לו עבור השימוש שעשה בתכנית העבודה שעשה, כיון שתכנית העבודה היא של האדריכל. הנה אמרה תורה כי יכרה איש בור או כי יפתח איש בור בעל הבור ישלם, התורה קראה לכורה או לפותח בעל הבור אפילו שזה הבור היה ברשות הרבים ולא שייך שהוא בעלים בקנין שקנה את הבור, אלא אמרה תורה כל דבר שבן אדם מחדש הוא בעל הדבר המחודש, אבל אין לו שום קנינים בדבר לענין זכויות של ממון.

ובהסכמה של הגאון מה״ו יוסף דוב בער סאלאוויציק הרב דבריסק על הדפסת צל״ח שבת עירובין כתב בין השאר וז״ל: 

"ואשר מפקפק כבודו אולי אחרי הדפיסו ויגמור מלאכתו יבוא אחד מנכדי הגאון המחבר זצ״ל ויתבע מכבודו חלק בעסקו, לדעתי אין לו להפחד מזה ע״פ ד״ת ולא מצאתי שום מקום לתביעה כזו וכו׳", עכ״ל.

ובשו״ת עמודי א״ש מהגאון מו״ה אברהם שמואל מאיישישאק אב״ד דראסיין זצ״ל ע״ד איש אחד שלמד מלאכת הצביעה והפריז כסף רב עי״ז מהחל ועד כלה, ולמד ממנו מהספר שהיה כתוב בו כל פרטי הסממנים וסדר המלאכה, והנה איש אחד גנב לספר הנ״ל והעתיקו כדמותו וצלמו ולמד ממנו מלאכת הצביעה והחזיר אח״כ את הספר לבעליו ותבעו בעל הספר בדין שהוציא הוצאה רבה ע״ז וגם הוא ירד לאומנתו ותובע שיחזיר לו גם לההעתק. והשיב הדבר פשוט שאין לחייב לגנב רק להשיב מה שגנב אבל לא לשלם מאומה בעד מה שנהנה שהעתיק ספרו וגם ודאי שאינו חייב להחזיר ההעתק לנגזל, כי המטלטלים הנגזלים או הנגנבים והשתמש בהם הגנב או הגזלן לא מחזירים רק מה שגנבו או גזלו לבד, אבל זכו בהריוח והוא מתקנת השבים, כמבואר בגמ׳ ובשו״ע חו״מ סי׳ שסג, והטעם שהוא מתקנת השבים מבואר בסמ״ע שם ס״ק יג וז״ל וכן אם עשה בה הוא מלאכה תקנו שלא יוציאנו מידו שכר בדנחית בתורת גזילה, משום תקנת השבים, אלא משלם כעין שגזל, ע״כ. ומש״כ הסמ״ע ס״ק ח אם נכחש החוזר צריך לשלם בעד כל שווי ההשתמשות, אבל בנתה״מ שם השיג דהא במטלטלין אין משלמין אלא כשעת הגזילה, דאלה הם קניני גזילה, דמה שמשתמש בשלו הוא משתמש, ואם באופן דלא נתכוון כלל לגזול, דחשב שהוא שלו ולא נחית אדעתא דגזילה, אולי יתחייב מטעם זה נהנה וזה חסר, אבל הכלל דזה נהנה וזה חסר דחייב הוא רק אם נהנה מחמת חסרונו של זה, אבל כשנהנה מהחפץ הזה אין הבעלים מתחסרים כלום מהחפץ שהוא נהנה, אלא דנמשך חסרון במק״א, אין זה אלא גרמא, או דלמא כיון שיש קפידא לבעלים בזה שע״י גרמא דידי׳ יש להם היזק, הוי שפיר זה נהנה וזה חסר. והנה כתבו בתוס׳ ב״ק כא ד״ה ויהבי וברא״ש שם דכשגורם חסרון מועט מתחייב בכל מה שנהנה, והרמ״ה, הובא בנ״י, כתב שאין משלם רק כפי מה שחסר, והובאו שתי הדעות בשו״ע סי׳ שסג סעי׳ ז, לכן לפי התוס׳ והרא״ש דחייב בכל מה שנהנה אף שלא מחמת חסרונו של זה, והטעם כיון שעכ״פ יש איזה חסרון לא גרע מדר בחצר חבירו וחבירו מוחה שלא ידור שחייב אף בדלא קיימא לאגרא, דהמחאה הוי קפידא הנראה [לפי מה שקבלתי בביאור התוס׳ ב״ב יג במוחה שלא ידור הוא מפני שגוזל ממנו את הבעלות]. וכן בנידון העתקת ספר הצבע שמקפיד ה״ז כאילו נהנה מחסרונו של זה. אבל לשיטת הרמ״ה דלא מחייב רק כסף החסרון לבד, הלא אין תלוי כלל בקפידא אלא מה שחיסר, לכן אם לא חסר בעצם ממה שנהנה אין עליו שום חיוב תשלום. ומפלפל הרבה בזה ונשאר בצ״ע.

וכן בנידון דידן דלא נחית אדעתא דגזלנותא, אדרבא ראובן סבר כיון דשילם בעד תכנית העבודה של האדריכל במיטב כספו ויותר ממה שהשתווה, הרי היא שלו, ולא שייך בזה ענין תקנת השבים, ורק יש לדון בזה משום דזה נהנה וזה חסר, אבל ההנאה לא באה מחמת חסרונו של זה, אלא דנגרם לו לאדריכל הפסד כיון דלא ישלם לו כל האחוז בשביל תכנית ההגשה, אין זה אלא גרמא.

והא דפסק הגרי״ד זצ״ל שאין לנכדים האחרים שום תביעה, הסתום מרובה על המפורש, דיתכן דוקא התם שגם המו״ל הוא נכד והוא השקיע הרבה טירחה וכסף, אולי זה שונה. וזכורני שאמרתי להגרא״ז זצ״ל מהפסק הזה לענין שאחד הדפיס מכת״י שהי׳ לו ממו״ר הגר״ש זצ״ל והבן מחה, והגרא״ז היה נבוך בזה שנתן הסכמה, כנראה שסבר שלא דומה מה שנכד הדפיס והשקיע בזה הרבה.

מ״מ איני רואה בזה שום הכרח לחייב את ראובן במה שהכין תכנית הגשה לפי תכנית העבודה של האדריכל, ומכ״ש אם יצטרך לשלם בשביל תכנית ההגשה.

שו״ר בישועות מלכו חו״מ סי׳ כב בנידון שנשאל הנוב״י באחד שהדפיס ספרו על נזיקין וקדשים ושלם למדפיס שכר סידור האותיות והמדפיס הניח סדור האותיות להדפיס אח״כ לעצמו, וכתב הנוב״י כיון שמחסרו ע״י שמדפיס אח״כ שלא ימצא קונים כ״כ באם לא הי׳ מדפיס, דמקרי זה נהנה וזה חסר קצת ולדעת המחבר והרמ״א צריך לשלם כל מה שנהנה, וגם לרמ״ה צריך לשלם עכ״פ מה שחסרו וכו׳, והקשה עליו הישועות מלכו דנראה ברור דע״כ לא מחייבינן אלא בזה נהנה מממונו של חבירו כמו במקיף וכן בדר בחצר חבירו, אבל כאן אחר שהשלים האומן את מלאכתו האותיות שלו הן, וגם למ״ד אומן קונה בשבח כלי, אחר ששילם לו שכר מלאכה האותיות שלו הן וכשנהנה משלו הוא דנהנה, ומה בכך דנהנה ע״י מעשה של חבירו, דהנאה הבאה לו בעת שמדפיס מדידי׳ קמתהני ואין זה ענין להא דזה נהנה וזה ל״ח, דהתם מדחברי׳ נהנה, וגדולה מזו דעת התוס׳ ב״ק ק דאי אין שבח סממנין ע״ג הצמר אע״ג דנתייקר בדמיו אי״צ לשלם לו דוקא אם בא ע״י מעשיו או מעשה בהמתו, אע״ג דהש״ך בסי׳ שצא כתב שדין זה ספיקא דדינא, מ״מ מספיקא אין לחייב ממון גם לדעת הש״ך, ועיי״ש שמסיק כיון דבעת שמדפיס ספרים אחרים נהי דגרם לו היזק, מ״מ בממונו קעביד ואין זה ענין לזה נהנה וזה ל״ח דהתם נהנה מדחברי׳. ולכן לפענ״ד שלא כדברי הרב ז״ל ופטור לשלם, עכ״ל.

אלא בנידון דידן נהי דתכנית העבודה כיון ששילם עבורה הרי היא רכושה של ראובן ולא של האדריכל, מ״מ בלי ששמו של האדריכל חתום עלי׳ לא היו מקבלים את התכנית לאישור, והערים ראובן והגיש תכנית העבודה המתואמת במעטפה של האדריכל ששמו מופיע עליה, השאלה היא אם האדריכל יכול לתבוע מראובן מה שהשתמש בשמו, אם שם של אדם יש לזה ערך של כסף.

והנה שם בנוב״י מה״ת סי׳ כד מיירי שהסידור היה שני הסדרים ופרש״י ותוס׳ למעלה ופירוש של המחבר למטה, והמדפיס הסיר את הפירוש של מטה ורוצה להדפיס את כל הש״ס עם פרש״י ותוס׳. לכן אין שם נידון שמשתמש בשם של המחבר. מ״מ בנידון דידן מה שנוגע לתכנית ההגשה ששרטט האדריכל, אף שנחשוב אותה כשדה העשוי׳ ליטע כיון דבלא תכנית הגשה ששם האדריכל חתום עליה לא יקבל ראובן אישור בניה, אך זה דוקא בשדה העשויה ליטע ונטע, אבל במקרה דנן הלא לא השתמש ראובן בתכנית ההגשה שהכין האדריכל, וזו נשארה במגירה שלו, הרי לא נהנה כלל מעשיו של האדריכל, ועי׳ בש״ך חו״מ סי׳ שצא ס״ק ב. ומה שנהנה ראובן מתכנית העבודה של האדריכל ששמו חתום עליה, אין זה נהנה משל האדריכל, דהלא שילם עבור התכנית וכשנהנה מעצמו ומשלו הוא נהנה ולא מממונו של האדריכל, דגם מה שהשתמש בשמו של האדריכל, הלא גם בשביל השם שילם דהלא האדריכל אחראי על התכנית ובשביל זה משלמים לאדריכל, הרי מה שחתום האדריכל בשביל זה שילם ולצורך הבנין הכל של ראובן ונהנה משל עצמו. אמנם הנוב״י שהבאנו לא סבר כך, מ״מ הגון לעשות כאן פשרה.