מוסד של חסד הזמין סחורה והמוכר לא עמד בכל ההזמנה

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קנג

הנידון

מוסד גדול של בית זקנים - שהוא מוסד של חסד - הזמין מגבות, סדינים ושאר צרכי מיטה מפירמה העוסקת בכך. הפריטים היו אמורים להיות מודפסים בהדפסה מיוחדת עם הלוגו של בית הזקנים. המוסד שילם עבור ההזמנה 60% במזומן כשאת היתרה היה אמור לשלם עד השלמת מסירת ההזמנה. לפי החשבונות שילם המוסד עפ״י דרישת הפירמה עוד 20% לאחר שקבל 80% מההזמנה. לטענת המוסד הודיעה לו הפירמה שאין באפשרותה לספק את 20% האחרונים מההזמנה בגלל פחת שקרה בשעת ההדפסה, והיא מוותרת על יתרת החוב. לטענת הפירמה, בהזמנה רגילה ללא הדפסות מיוחדות יש לה אחריות לספק את כל כמות ההזמנה, אבל בהזמנה מיוחדת הכוללת הדפסה אינה יכולה לעמוד בדיוק של ההזמנה מכיון שתוך כדי הדפסה עלול חלק ממנה להתקלקל, וכן מקובל בכל בתי המלון הגדולים שהפירמה עומדת אתם בקשרי מסחר.

המוסד טוען שהזמין כמות שהוא זקוק לה מידית, ולכן יצטרך להשלים את החסר ע״י קנייה באופן מיוחד וזה יעלה לו כמה אלפים, ומכיון שההזמנה היתה על כל מאת האחוזים, הרי מה ששילם היה דמי קדימה על כל ההזמנה, לפיכך הוא תובע מהפירמה שתשלם לו את ההפרש במחיר שיצטרך להוסיף עבור הסחורה החסרה.

המקורות להלכה

מדין תורה מעות קונות אלא שמדרבנן אין מטלטלין נקנין אלא ע״י משיכה או הגבהה או חצר. ופסק הרמ״א חו״מ סי׳ קצט סעי׳ ד:

"הקדש וצדקה קונה במעות, ולכן אם נתן אחד דמים להקדש על המקח ונתייקר אין ההקדש יכול לחזור בו", עכ״ל. 

וכתב הש״ך ס״ק א:

"וה״ה איפכא דאם נתן הגבאי דמים לאחר לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור, דהא בהדיוט קאי במי שפרע". 

ולא תיקשי מהא דהזהב נז ב: 

"המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש מספק מארבע, משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה". 

ופירש רש״י: 

"בהדיוט שקבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע, אפילו לא יצא השער עדיין לארבע, פוסקין משום שיד הקדש על העליונה", עיי״ש. 

מ״מ מבואר שם דאם עמדו משלש מספק לו ארבעה סאין בסלע אם עמדו אח״כ מארבע ויכול לחזור בו משום דיד הקדש על העליונה. ובש״מ שם הביא בשם הרא״ש: 

"משלש ועמדו מארבע מספק מארבע, וקשה מהא דאמרינן בקדושין פ״ק פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה, ומפרש התם דבהא לא אמרי׳ לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דבהדיוט נמי במי שפרע קאי, א״כ ה״נ הו״ל למיזל בתר נתינת המעות, וי״ל דלא דמי דהתם בנתינת המעות מתחלל ההקדש על המעות וקנה מיד ד״ת, אבל הכא אין הסלתות בעין שיתחללו המעות עליהן בשער נתינתן אלא מקבל עליו לספק משלש כל שעה שיצטרך הקדש", עכ״ל הרא״ש.

הרי לפי זה אם הגבאי נתן דמים לאחר לצורך מוסד של צדקה קונה ואין הגבאי יכול לחזור, דהא בהדיוט במי שפרע קאי, זה דוקא בדבר שבא לעולם אבל כגון לספק סלתות אז באמת אינו קונה במעות ויכול לחזור בו ואומרים דיד ההקדש על העליונה, ורק יד הקדש על העליונה, אבל המוכר אינו יכול לחזור אפילו שזה דבר שלא בא לעולם, לפיכך אף אם עמדו בשלש צריך לתת לו בארבע כמו שפסק. ולפי הרמ״א לאו דוקא בהקדש אמרי׳ דיד הקדש על העליונה אלא ה״ה בצדקה, אבל באמת הרמ״א הלא סובר דלא אמרי׳ יד הקדש על העליונה, דאם אחד נתן דמים להקדש על המקח ונתייקר אין ההקדש יכול לחזור בו. ונראה דוקא בזה וכמו שאמרו שם בקדושין דאילו הדיוט לאו במי שפרע קאי, והא דאמרו שם בב״מ יד הקדש על העליונה דהתם בדבר שלא בא לעולם מיירי אז באמת מן התורה אינו קונה במעות מ״מ המוכר אינו יכול לחזור בו דזה דין דיד הקדש על העליונה.

ובערוך השלחן כתב:

ואין כונת רבינו הרמ״א דהקדשות וצדקות שלנו יש להם דין הקדש, דכבר נתבאר בסי׳ צה דדינם כהדיוט, אלא דכונתו דכיון דמן התורה מעות קונות ותקנת חז״ל היתה לטובת המסחר, כיון שהקדש וצדקות אינם בעלי מסחר לא היתה עליהם התקנה, וכן עיקר לדינא מדלא השיגו מפרשי השו״ע עליו דלא כמי שיש חולק ע״ז. עכ״ל.

ובביאור הגר״א כתב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובפ״ק דר״ה ו א בפיך זו צדקה. ובפ״ק דנדרים איבעי להו יש יד לצדקה כו׳ את״ל יש יד לצדקה ופסקו הראשונים כאת״ל. עיי״ש. ונראה מדבריו דאין זה מדין מעות קונות אלא מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דכשקנה לצורך צדקה קנה באמירה בעלמא. ונראה דזה דוקא בדבר שבא לעולם אבל בדבר שלא בא לעולם לא שייך אמירתו לגבוה. וכן בהא דמעות קונות דבר תורה היינו דוקא בדבר שבא לעולם אבל בדבר שלא בא לעולם מה יקנו המעות.

בנידון דידן שהזמין מגבות, סדינים ושאר צרכי מטות, הגם שחסר מלאכות בידי אדם ומבואר בב״מ עד א דלא נקרא דבר שלא בא לעולם, זה דוקא משום דמסור בידי אדם להשלים, אבל כאן דעלול שיהיה פחת בהדפסה, שוב חשיב דבר שלא בא לעולם, וכיון שמה״ת לא קנה לא שייך בזה מי שפרע, כמבואר בש״מ ב״מ מח בשם הר״י מיגאש, ותו מטעם אחר לא שייך בזה מי שפרע כיון דנתן רק עירבון ועירבון במטלטלי קונה רק כנגד מעותיו, ופירושו דמדאורייתא אינו קונה אלא כנגד מעותיו, כמבואר שם דף מט, לכן אין מי שפרע אלא כנגד מעותיו, אבל יותר מכדי מעותיו יכול המוכר לחזור ואין לו מי שפרע. 

לכן בנידון דידן כיון דהמוסד לא שילם את כל הכסף, יכולה הפירמה לחזור בה ואין מי שפרע, אלא דלפי הגר״א שבצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, חייבת הפירמה לספק למוסד של חסד כל מה שדברה ואינה יכולה לחזור בה, אבל זה דוקא בדבר שבא לעולם דאז שייך בפיך זו צדקה אבל בדבר שלא בא לעולם אין על מה שתחול האמירה, לכן איני רואה בזה שום עילה לחייב את הפירמה לעמוד בהזמנה בכללה.