תנאי בשטר שלא יוכל להנחיל

כרך ז פס"ד המתחיל בעמוד קס

בנידון אחוזת קבר שנמכרה מבלי יכולת להנחילה ליורשים

הנדון

בשטר מכר על אחוזת קבר שנמכר לראובן כתוב ״שמוכרים לו לקונה זכות קבר ואינו יכול להנחיל״.

המקורות להלכה

יש לברר את פירוש המילים ״זכות קבר״. אם נפרש שהבעלות של מקום הקבר נשאר בידי המוכרים ולקונה נמכר רק זכות להקבר, קשה איך יכולים רק זכות, הרי זה דבר שאין בו ממש, כמבואר ב״ב קמז ב:

"אמר רבא אמר רב נחמן שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו וכו׳. למימרא דסבר ר״נ מילתא דאיתא בבריא איתא בשכ״מ מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ״מ וכו׳". 

ופירשב״ם שהדירה אין בה ממש להקנותה וכו׳, 

"וכיון דמתנת בריא אפילו בקנין סודר לא קני, דמילי לא מיקני אא״כ הקנה לו החפץ ובית לדור וכו׳". עכ״ל. 

וכ״כ שם בתוד״ה שכ״מ וכו׳. ושם בתוס׳ קמח א: 

"ואע״ג דיורש יורש נמי דירת הבית, היינו לפי שיורש גם הבית", עיי״ש. 

ומבואר בתוס׳ דדירת הבית אינה בירושה. לפי״ז בנידון דידן אם זה רק זכות להקבר במקום, לא שייך בזה כלל קנין, ונמצא שמכרו לו דבר שאין בו ממש, והקנין אינו תופס. ותו, דאי נימא שהבעלות על הקבר נשאר בידי המוכרים נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, כמבואר ב״ב קיב א:

"פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת דא״כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו". 

ובע״כ דאפילו אם חוזרת ביובל מ״מ אסור לפנות את הקבר, אבל אם אחר היובל יהיה המוכר בעלים על הקבר, נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ועיי״ש ברשב״ם ד״ה ומשני וכו׳.

וע״כ מה שכתוב בשטר המכר דמוכרים זכות קבר אינו לפי ההלכה, ובודאי עצם המקום קנוי לצמיתות עד ביאת הגואל לקונה, וכן הקפיד אברהם אבינו לקנות מקום קבר לשרה אמנו וגם לאחוזת קבר ליצחק וליעקב ולאמהות בכל מיני קנינים ולא השאיר שום זכות לעפרון במערת המכפלה. 

ומה שכתוב בשטר המכר הגבלה שאין הקונה יכול להנחיל, אפילו נימא שהקונה הסכים להגבלה זו, ולא עדיף מאילו אמר הקונה שפלוני בני לא יירש לא אמר כלום, והיא משנה מפורשת ב״ב קכו ב:

"איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה".

 ומכ״ש שהמוכרים אינם יכולים להגביל ולעקור ירושה מיורש שאין להם שום זיקה לירושה ההיא. שו״ר בתשב״ץ ח״א סוף סי׳ יג ד״ה ולענין טענת מחזיק בקרקע שאומר ליורש וכו׳, שכתב וז״ל: 

"ולא עוד אלא אפילו היה שטר המכירה באותו תנאי כשר, בכאן אינו מועיל כלום, שהוא לא התנה עליה אלא שלא תמכור אבל שלא תורישנו לא התנה עליה, וכיון שמהני התנאי יכול ליורשו כמ״ש. עכ״ל. 

ומוכרחים לחלק בתנאי שפלוני בני לא יירשני התנאי הוא על הירושה, ואינו יכול להתנות נגד התורה, דהתורה אמרה שיורש יורש כשהשאיר המוריש נכסים, אבל כשמוכר ראובן לשמעון קרקע והתנה ששמעון לא יוריש את הקרקע, הרי מה שנוגע לירושה המכר בטל ואין ללוקח מה להוריש, לכן כתב התשב״ץ לדבר פשוט דאילו התנה המוכר שלא תורישנו, אין היורש יורש, אם מפני התנאי בעל מנת, או דהתנאי הזה נעשה כאומר חוץ מפלוני, דמה שנוגע לירושה הקרקע של המוכר ולא של המוריש, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, דאין למוריש מה להוריש.

לכן בנידון דידן כיון שבחוזה יש תנאי שלא להוריש, אם זה מדין תנאי מה שנוגע ליורש לא היתה מכירה כלל ובטלה למפרע, וכיון דזביני בטלי הוו להו זוזי שנתן ראובן בשביל הקרקע הלואה, וכיון שלענין איסור רבית הרי זו הלואה ממש, דהדרי ארעא והדרי פירא, לכן כיון ששילם ראובן רק חמש לא״י בשביל הקרקע אין לו אלא חמשה שקלים, אבל אם אין זה תנאי אלא חוץ, המקח הוא מקח רק חוץ מירושה, וכיון שלא בטל המקח למפרע הרי ההגבלה היא רק על מקום הקבר, אבל ערך הקבר היורש יורש, לכן חייבים המוכרים לשלם ליורש את ערך הקבר כפי ששוה היום. וכיון שלפי פסק ביה״ד האיזורי הירושה של ראובן הקונה עוברת למר פ׳, וזה נפסק עפ״י המסמכים שהביא לפניהם שכל היורשים בארה״ב הסכימו שכל הירושה תעבור אליו, ע״כ גם ערך הקבר שייך למר פ׳.

שוב התבוננתי דאפילו נימא שלא יירש זה תנאי, מ״מ המכירה קיימת והיורש אינו יורש ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, עפ״י מה שכתב הרמב״ן ב״ב קכו ב: 

"הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ע״כ האי תנאי כפול הוא, דאי לא כפליה אפילו לא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל לדברי ר״מ, וכיון שכן איכא למתמה עלה היכי אמרי׳ הרי זו מקודשת ותנאו בטל, כיון דתנאו בטל אינה מקודשת דהא הכי אתני. ואע״ג דלא דמי לתנאי בני גד נימא שהמעשה בטל כיון שהתנה כך בפירוש". עכ״ל. 

ולכאורה כונת הרמב״ן נימא שהמעשה בטל מחמת התנאי שהתנה, אבל קשה אם הקידושין לא יחולו ממילא אין כאן תנאי, דהלא הוא רוצה קידושין, ואם הקידושין לא יחולו אינו מקפיד על התנאי בלי שאר כסות ועונה, כיון שממילא לא יהיו שאר כסות ועונה.

ובע״כ דכונת הרמב״ן למה התנאי בלי שאר כסות ועונה בטל, דהלא אם התנאי שאינו רוצה קידושין עם שכ״ו התנאי גורם שלא יהיו קידושין, ואם לא יהיו קידושין ממילא לא יהי׳ לה שכ״ו, יוצא שבכל אופן לא יהי׳ שכ״ו בין מחמת התנאי ובין מחמת שהקידושין לא יחולו, לכן אם יש כאן סיבה הכרחית שלא יתחייב בשכ״ו צריך להיות חלות קידושין בלי שכ״ו, ואין זה נגד התורה כיון שבין כה ובין כה לא יתחייב בשכ״ו. וזה מדוייק בלשונו: 

"היכי אמרינן הרי זו מקודשת ותנאו בטל כיון דתנאו בטל אינה מקודשת וכו׳ נימא שהמעשה בטל כיון שהתנה כך בפירוש, ואע״ג דלא דמי לתנאי בני גד". 

פירוש דהתם אמרי׳ דהתנאי קיים ומעשה בטל, וכאן נימא דהמעשה קיים והתנאי קיים, כיון דמצא עצה שלא יתנגד לתורה שחייבתו בשכ״ו, כיון דאפילו אם לא יהיו קידושין אינו חייב בשכ״ו.

ודכוותי׳ מצינו בתוס׳ גיטין פג א ועמדה ונשאת דקושית התוס׳ היא בין אם הגט קיים אין הנישואין חלין מחמת התנאי שלא תנשאי לפלוני, ובין אם הגט בטל אין הנישואין חלין מחמת שעדיין היא אשת איש, וכיון דבכל אופן אין הנישואין חלין, אמרי׳ דהנישואין אינם חלים והגט קיים עיי״ש. לכן בנידון דידן בע״מ של יירש, בין אם בטל למפרע מחמת התנאי שהטיל במכירה זו ובין מחמת התנאי של יירש, התנאי קיים והמעשה קיים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה כיון שמצא עצה ותחבולה שבכל אופן הבן לא יירש, וכמו שהקשה הרמב״ן.

אלא דמסתבר שאין כאן תנאי אלא דזה ענין של חוץ, דלא נזכר בחוזה שום תנאי לא בע״מ ולא תנאי כפול. ואפילו בלא הטעם של מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שכתב הרמב״ן. (ובנידון התשב״ץ הלא מדבר בע״מ של יוריש, אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שביארנו לפי הרמב״ן)

וכ״כ הרמב״ם בפ״ו מהל׳ אישות הי״ד ובהל׳ זכיה ומתנה פ״ג ה״ז שגם בדיני ממונות צריכים תנאי כפול כמו בגיטין, וטעמו כיון דמתנאי בני גד ובני ראובן גמרי׳ לה והתם ממון הוא. אבל דעת הרי״ף בתשובה שאין אנו צריכים בממון תנאי כפול, וכ״כ הרשב״ם בפרק יש נוחלין, והרמב״ן נתן טעם לדבריהם דאנן לא קיי״ל כר״מ, אלא דבגיטין וקידושין חיישי׳ לר״מ להחמיר מתקנת שמואל בגיטין עה ב. והסכימו האחרונים עמו. וכתב התשב״ץ סי׳ צד שאע״פ שאין תנאי זה כפול אפ״ה תנאו קיים דבממון לא בעי דקדוקי תנאי כפול וליכא דחש להא דהרמב״ם. עכ״ל.

ערעור המוכרים על הפסק דין

לאחר מתן פסק הדין שערך הקבר שייך למר פ׳ שכל הירושה של הקונה ראובן עברה אליו, ערערו המוכרים וטענו שמר פ׳ אינו יורש בכלל.

דחיית הערעור

המוכרים אינם בעלי דין לערער, כיון שבעל הקבר לא היה גר שאין לו יורשים, וכיון שיש לו יורשים מה למוכרים בענין הזה. הכי הם טוענים שהם יורשים? והנה בב״ב לג א:

"קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמר אנא קריבנא טפי וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי, לסוף אודי לי׳ דאיהו קריב טפי, אוקמא רב חסדא בידי׳". 

ושם בתוס׳: 

"וגירסת ר״ח נראה לר״י עיקר דלא גרס לסוף אודי לי׳ אלא גרס לסוף אייתי סהדי דאיהו קרובי׳, ולא גרס קרוב טפי, דלא היו מעידים שרב אידי קרובו הי׳ טפי מההוא גברא, אלא היו מעידים שרב אידי קרובו הי׳ וההוא גברא לא היו מכירים אם הוא היה קרובו או לאו ולא הי׳ לו שום עדי קורבא וכו׳". עכ״ל. 

הרי אף שטוען ההוא גברא שהוא קרוב טפי, וממילא רב אידי לאו יורש הוא, ועוד טוען שהוא יורש, בכל זאת אוקמי רב חסדא בידי׳ דרב אידי, והערעור של ההוא גברא לאו כלום, שאדם זר המערער ערעורו דברים בטלים הם. וכן בעובדא דמרי בר איסק ב״מ לט ב שירד לנכסי אביו עיי״ש. וכן פסק בשו״ע בהגהה סי׳ רפד: 

"מי שהוא מוחזק באחד שהוא קרוב המת ואין אנו יודעים קרוב יותר ממנו הרי זה יורשו ולא חיישי׳ שמא יש קרוב יותר ממנו כל זמן שלא יודעים". 

והוא מתשובת הרא״ש כלל פו סי׳ ט, ועיי״ש בביאור הגר״א, דהלא אם יש קרוב יותר ממנו הרי זה שבא לקחת את הירושה הוא אדם זר ואינו יורש כלל, מ״מ אין אף אחד שיוכל לערער, ובית דין אינם נזקקים לשמוע שום ערעור. אלא דקשה ראיית הגר״א מהא דמרי בר איסק, דשם הי׳ בן ובודאי לא יכול להיות קרוב יותר מבן, וצ״ע.

לכן דבר פשוט דערעור המוכרים הבל יפצה פיהם, מי הם שיערערו, וכי הם טוענים שהם קרובים טפי. אך מ״מ על בי״ד שהורידו את מר פ׳ לירושה היו צריכים לברר אם הוא יורש, ולפי מה שכתבו בפס״ד שהוא יורש כנראה שאכן ביררו, וכיון שהי׳ מעשה בי״ד דעדיפי מעדים, אין אנו צריכים לחשוש כלל. ואפילו נימא כמו שכתב המבי״ט ח״ב סי׳ קעג דבזמן הזה אין לנו כלל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, והובאו דבריו בפ״ת סי׳ יט, הלא הב״י חולק עליו באבקת רוכל סי׳ יד. וע״ש בפ״ת. אבל בר מן דין, הלא במעשה בי״ד של בית הדין האיזורי כתוב בפירוש שכל היורשים בארה״ב סילקו את עצמם מירושתם לטובת מר פ׳ שהוא יהי׳ במקומם לקבל את ירושתם, ולא יהי׳ מר פ׳ אלא אדם זר ולא יורש, הלא היורשים בארה״ב הם ודאי יורשים הם, והם העבירו את כוחם וכל הזכויות בירושה למר פ׳ הזה, מה יש לנו לפקפק בזה שמר פ׳ לא יוכל לקבל את זכות ירושתם גם בערך הקבר. וזה מה שנוגע לנו לבי״ד שלנו. אבל מה שנוגע למוכרים לאו בע״ד הוא בכלל לערער.

וכן מה שטוען ב״כ המוכרים שבית הדין האיזורי אמור לבטל את צו הירושה, הבל הבלים הוא, דאפילו אם מר פ׳ לאו בן הוא, מעשה בי״ד של הירושה קיים, כיון שכל היורשים סילקו עצמם לטובתו והם לא מערערים, ודאי מעשה בי״ד קיים. וברור אצלי שלא יבטלו מעשה בי״ד שלהם. ופס״ד שהוצא ע״י בי״ד שלנו שריר וקיים.