ביטול צו מניעה ע"י ב"ד אחר
בס"ד, כ"ג לעומר התשפ"ב
צד א: עמותת ש. י. א. (התובעת)
צד ב: עמותת א. ד. (הנתבעת)
החלטה
הוצג בפנינו מכתב הנחזה להיות החלטה של ביה"ד 'ג', בו הם 'קבלו'
בקשה של הנתבעת בשתי טענות, א. כי התלמידים לא צד בתיק. ב. כי הישיבה מתכוננת
להגיש ערעור ועל פי הכללים הם עדיין יכולים להגיש ערעור, ואף קבעו שא. ד. הם
הנתבעים וזכות הדיון אצל ביה"ד 'ג', אלא שאין טעם שבי"ד נוסף יטפל בתיק,
ולכן ביה"ד 'ג' פנה לביה"ד דידן למתווה מוסכם, ואף מציעים מתווה מוסכם,
לפיו יושהה צו המניעה לשבועיים, בהמשך למרות שהם קיבלו את טענת הנתבעת שניתן לערער
לפי כללי ביה"ד 'א', ביה"ד מבקש מביה"ד 'א' שיהיה ניתן לערער,
ובמידה ולא יתקיים ערעור ישקל להחזיר מחדש את ה'צו מניעה'.
א. ערעור על צו מניעה/ עיקול
תמהים אנו אם פס"ד זה יצא מתחת קולמוסם של הדיינים הנכבדים
החתומים עליו, שכן פסק דין זה מלא בסתירות פנימיות, ותמיהות חמורות, כדלהלן:
1. אם זכותם
של הנתבעים להתדיין בפניהם באיזה זכות הם שוללים זאת מהם, בטענת 'אין טעם'? והרי
הנתבעים סירבו לדין ולא הסכימו להופיע בפני ביה"ד 'א' בו הם חתמו על
שט"ב, ובאיזה כח הם כופים עליהם לחזור להתדיין שם למרות שלדעתם הצד ההלכתי
איתם?
2. הם מקבלים
את טענת הנתבעים לפיה יש להם זכות ערעור בביה"ד 'א' ולכן הם מבטלים את צו
המניעה דידן, ואיך לאחמ"כ הם מבקשים מביה"ד 'א' שיהיה ניתן להם לערער,
והרי יש להם זכות ולמה יש צורך בבקשה מחודשת.
3. הם מציעים
להשהות את צו המניעה לשבועיים, הוה אומר שלאחר שבועיים יוחזר צו המניעה למה אם באם
לא יתקיים ערעור רק 'ישקלו' להחזיר את צו המניעה?
4. בנוסף הם
פנו לטענתם לביה"ד דידן כדי להגיע למתווה מוסכם, ובד בבד גם פירסמו כבר את
הצעתם תחת הכותרת החלטה, מה המשמעות של הצעה שדואגים לפרסם אותה בראש חוצות לפני
ששומעים את הסכמת הצד השני?
5. למעלה מכך
אם התלמידים הם לא צד בתיק, למה הישיבה מייצגת אותם בהליך זה בפני ביה"ד 'ג'?
6. ובנוסף לאיזה תיק הם לא צד, בפני ביה"ד
'ג'? ומה בכך הרי בפני ביה"ד דידן התבקש והתקבל צו מניעה כנגד התלמידים!
נראה שהם סבורים [אם ההחלטה אכן אמיתית, מה שלא נראה כך כפי שכתבנו]
שהם מהווים ערכאת ערעור על ביה"ד דידן, מה שלא נכון! כמו כן הם מקבלים החלטות
ללא שמיעת צד שני מה שלא ראוי לעשות כן, כסבורים היינו שמא טועים אנו ואכן אלו
הסטנדרטים של ביה"ד 'ג' לפיו הם מהווים
ערכאת ערעור על בתי דין אחרים והם יכולים לבטל צווי מניעה במעמד צד אחד, אלא שפניה
שלנו אל הגאון הגדול רבי מ. שליט"א - אב"ד בביה"ד
'ג' ומגדולי הדיינים בדורינו העלתה שלא מניה ולא מקצתיה, לא זו בלבד שאין
אלו סדרי הדין ביה"ד 'ג' אלא שאף בשום בית
דין דברים מעין אלו אינם מקובלים, וז"ל מכתבו שכתב אלינו:
בס"ד כ"ג לעומר התשפ"ב לכבוד ביה"ד 'ברוך
שאמר' בנשיאות ידידי הגר"ב שרגא שליט"א, חברי ביה"ד הגאונים: רבי
שלמה שרגא, רבי משה פרקוביץ, רבי עובדיה ועקנין הי"ו! במענה לשאלתכם אם יש
אפשרות שבי"ד אחר יבטל צו מניעה שנתתם אתם. הנני להשיב, כי על פי כללי צו
מניעה הנהוגים בבתי דין הרי שניתן לתת צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ובלבד שיפקיד
המבקש שטר ביטחון להבטחת נזקיו של הצד השני, אך לבטל צו מניעה אין מבטלים רק לאחר
קביעת דיון במעמד שני צדדים, ורק באם צד אחד לא מגיע לדיון ניתן לאחר התראה לבטל
את צו המניעה במעמד צד אחד.
הכו"ח לכבוד דייני ישראל - מ.
הנה כי כן, לא היה בסמכותם של ביה"ד
'ג' לבטל את צו המניעה שניתן על ידינו ללא קביעת דיון במעמד שני צדדים,
ואין טעם לפנות לדיון במתווה מוסכם ועל אחת כמה וכמה שלא לפרסמו לפני קביעת דיון
במעמד שני צדדים.
למעלה מן הצורך יצויין כי אפילו אילו היו מהווים ערכאת ערעור על
ביה"ד שלנו לא היה להם לבטל צו מניעה שניתן על ידינו כמש"כ הגריש"א
והגר"י הדס, והגרי"מ בן מנחם בפס"ד (הו"ד בס' כנס הדיינים
תשע"ד עמ' 181 – 182):
.... וכפי הנ"ל כל זה לפי מה שעיני הדיין רואות ... והדבר אפוא מסור לשיקול דעת בי"ד, והוא למראה עיניו ישפוט בענייני עיקול, אם רק לכאורה נראה לבית הדין שיש מקום למה שחושש התובע לכן בהמקרה אשר לפנינו אין אנו מוצאים פגם בהחלטת בית הדין ... אם אמנם היה נראה לו ... והדבר לפי דעת בית הדין היה צריך חיזוק וכו'.
הרי שביה"ד הגדול שהוא מהווה ערכאת ערעור חוקית על ביה"ד
האזורי קובע שמאחר ועיקול הוא דבר המסור לשיקול דעת של ביה"ד אינם יכולים
להתערב אם כך היה נראה לביה"ד קמא, ואם לפי דעתם הדבר צריך חיזוק, וא"כ
על אחת כמה וכמה שאין לביה"ד אחר שאינו מהווה ערכאת ערעור על ביה"ד דידן
לבטל צו מניעה, רק בדיון במעמד שני צדדים, אשר היה להם הזכות לפי דעתם מאחר והם
סבורים ש'א. ד.' הינם נתבעים היה להם להזמין את שני הצדדים ולהוציא החלטה במעמד
שני צדדים, ולא לבטל את ההחלטה!
ועל כן ההחלטה שניתנה על ידם [ככל שהיא אמיתית] בטילה, ו'צו המניעה'
בתקפו.
יצויין כי אף לגופם של דברים לא צדקו דבריהם, ונחלק את התגובה לפי
היסודות שעל פיהן ביטלו לדעתם את פסק הדין, כדלהלן:
ב. ביטול / השהיית החלטה על
איסור שהייה בביהכ"נ
1. כתבו כי יש
לבטל את 'צו המניעה' שאסר על בני ישיבת 'א. ד.' להיכנס לביהכ"נ ש. י. א. שכן
פסק הדין של ביה"ד 'א' אין לו תוקף לפני שעברו 30 יום מיום פסק הדין ועל כן
אין ליתן 'צו מניעה' על פיו.
2. דא עקא
שפסק הדין של ביה"ד 'א' ניתן בתאריך כ"ט אדר ב', ואילו ביטול 'צו
המניעה' שעל ידי ביה"ד 'ג' ניתן בתאריך ... אייר, וא"כ בכל מקרה כבר אין
להם אפשרות לערער על פסק הדין שניתן יותר מ 30 יום קודם לכן, וא"כ למה נבטל
את 'צו המניעה' כשאף לדבריהם יש כאן פסק דין בתוקף?
3. למעלה מן
הצורך יודגש כי 'צו הפינוי' ניתן על ידי ביה"ד 'א' להתבצע תוך 7 ימים מיום
מתן פסק הדין, זאת אומרת שגם אם יש להם זכות לערער על פי סדרי הדין של ביה"ד
'א', אבל במקרה כזה ובמידה והם רוצים לערער לאחר 7 ימים הרי שעליהם קודם כל לצאת מן המקום, שכן:
א. זכות הערעור שיש להם
בסתמא אינה מקנה להם זכות שלא לקיים פסק דין מפורש הקובע שיש לבצע דבר מה עוד לפני
הערעור.
ב. עצם העובדה שיש להם
זכות לערער אינה מקנה להם זכות אוטומטית שלא לקיים את פסק הדין, כמו שכתב
הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' יד ס"ד) על מי שיש לו זכות לערער
לביה"ד הגדול שקודם כל צריך לקיים את פסק הדין, וז"ל:
וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין יחזרו לו (מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני, פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשם הרמ"ה).
4. הרי
דהעובדה שיש לו זכות להגיש ערעור בפני ביה"ד הגדול איננה הופכת את פסה"ד
לאינו חלוט, ואיננה מקנה למפסיד זכות שלא לקיים את פסה"ד.
5. לכן ההחלטה לבטל \ להשהות את 'צו המניעה'
שאסור להם להכנס, החלטה שהיתה בנויה על פס"ד שניתן לאחר דיון [אחד] במעמד שני
צדדים בבי"ד שנחתם בפניו שט"ב הינה נכונה גם אם יש זכות לערער עליה,
וכפי שנראה מן התאריכים גם אין להם כבר זכות לערער עליה.
ג. ההחלטה כי ישיבת 'א. ד.'
הם 'הנתבעים' בתיק זה
6. למעלה מכך
הרי כל יסוד מה שהחליטו להתערב היא משום שלדעתם 'א. ד.' הם הנתבעים בתיק זה,
ולצורך כך עלינו לברר במקרה של עיקול מי נחשב לתובע ומי נחשב לנתבע, ודבר זה מפורש
ברמ"א (שו"ע חו"מ סי' עג ס"י):
ואם הנתבע מעיר אחרת, ונראה לבית דין שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע, אם הם בעיר התובע וצריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו (ועיין לעיל סי' י"ד). אבל אם נראה לבית דין שהנתבע ציית לו דינו בעירו, ולא גברא אלמא הוא, לא יעכבו לו מעותיו, אף על פי שהם בעיר התובע, אלא ילך התובע אחר הנתבע (מהרי"ו סי' ל"ד, וקנ"ה).
7. ואין להביא
ראיה מהמשך דברי הרמ"א במקום בו הנתבע ציית דינא, שהרי כאמור ביה"ד 'א'
קבע כי עליהם לפנות את ביהכ"נ ולא פינו.
8. אמנם
בשו"ת חוות יאיר (סי' קנו) שדא בה נרגא, שמש"כ הרמ"א שהמבקש להוריד
את העיקול הרי הוא התובע אין זה בכל עיקול, שהרי שני סוגי עיקול יש כמש"כ שם
המחבר והרמ"א וז"ל:
מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו. הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סימן פ"ה /ש"ה/).
9. הרי שני
סוגי עיקול יש: א. עיקול של המחבר במקום בו יש שטר, וכנידו"ד שיש חוזה שכירות
בין הצדדים. ב. עיקול בטענה כל דהו, וכתב החוו"י שבמקרה הזה השני אין דין של
תובע הולך אחר הנתבע רק במקרה הראשון המוזכר במחבר, וז"ל:
על זה טענו אלו שיצאו שאף לדברי הרשב"א ות"ה ומהרא"י ז"ל אין לזוז בנדון דידן שהתובע הולך אחר הנתבע דע"כ לא קאמר הרשב"א ז"ל אלא בבא בשטר בידו על הנתבע ונמצא שקודם יציאתו מעיר התובע נתחייב בו אבל בשאר תביעות בעלמא בנדון דידן לא. ועוד שבשעה שיצאו לא היה לק"ק עליהם אלא חשש תביעות שחששו לנולדים ולחיובות למפרע ולא שייך הכא טעמא כדי שלא יהא כל אחד נוטל וכו' ודברי הריטב"א יוכיחו דלאו כללא הוא דשלא יהא כל אחד וכו' שהרי פסקו דדווקא בשהיתה ההלואה בעיר התובע אמרינן לעכב המעות אבל אם נעשה בעיר אחרת לא. ואף על גב דשאר הפוסקים לא חלקו לאו משום הכי איכא למימר דפליגו עלייהו בהא... ושאע"ג שיש להם בתים בעיר אין לכוף אותם לדון שם כיון שאין עליהם שטר אלא תביעות בעלמא וכו'.
10. הרי שכל מה ששדא נרגא הוא רק במה שנהגו
לעקל בעיקול כל דהו, אבל כאן שיש שטר וגם פס"ד ודאי שהנתבעים הם עמותת ש. י.
א. ולא עמותת א. ד., ולכן זכותם להתדיין אצלנו ואין לביה"ד לבטל פס"ד
ללא שזכות הדיון אצלם לכו"ע.
ד. הטענה שהתלמידים הם לא צד בתיק
11. טענה זו
הינה משונה ביותר שכן כפי שכתבנו כתב הרמ"א שהמנהג הוא שנותנים צו מניעה גם
בצורך כל שהוא ומה בכך שהם לא צד לתיק, הרי באם הישיבה ששכנה אותם בבנין לא שילמה
שכירות דינם כחולק עם הגזלן והם נתבעים בפני עצמם ואכן על כך הם נתבעו בפנינו
והוצא להם צו מניעה שעליהם לשלם למשכיר.
12. אך למעלה
מכך הרי אף אם הם צודקים והם לא צד לתיק, הרי ודאי שהם מחזיקים ממון של הישיבה
בידם, וממון זה ניתן לעקל שהרי על פי חוזה השכירות ופסק הדין הם חייבים סכומים לא
מבוטלים לעמותת ש. י. א. וא"כ ניתן לעקל את הכספים גם מטעם זה וכפי שכתבנו בצו
המניעה, דברים אלו מפורשים הם בדברי הראשונים ונפסקו להלכה בשו"ע וכפי שנביא
את דבריהם לקמן, ואלו דברי הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ה) וז"ל:
ראו ב"ד אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר שאין מקוים ואומר שרוצה לקיימו. או אם הוא אומר שיביא העדים בתוך שלשים יום. לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעבור זמן שלשים יום דהפוכי בי מטרתא למה לי. אבל אם המערער ירחיק זמן הבאת עדים או אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו ולא לבטל כוחו בשביל הערעור. אבל אי לא אמיד הוא ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו ועל זה וכל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין.
13. הרי בדיון
שלפנינו ישנם שלשה אנשים א. המערער ב. ראובן [הנתבע]. ג. שמעון [צד ג' שיש לו
כספים של ראובן הנתבע אצלו], וכתב הרא"ש שאין לשמעון להוציא המעות מתחת ידו
להחזירם לראובן עד שיתברר הענין, על אחת כמה וכמה שהצדדים הסכימו להתדיין בפני
ביה"ד 'א' וכבר ניתן פס"ד לאחר דיון במעמד שני הצדדים והגם שהמשכו היה
במעמד צד אחד כפי שהסכימו הצדדים מראש.
14. יתירה מכך
נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' פו ס"ה) שאם לא ציית אותו 'שאינו צד לתיק'
להוראות ביה"ד ונפסד הממון הרי חייב הוא לשלם פעם שניה לזוכה בתיק,
וז"ל:
המסרב שלא לירד לדין, או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות צווי בית דין, ועכבו ב"ד ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב, אם לא ימצא ממה לגבות, חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב.
ועל כן הוראת ביה"ד דידן היא:
1. צו המניעה
בתוקפו.
2. הורי
התלמידים יעשו בחכמה ולא יסתכנו בתשלומים כפולים.
המזכירות בשם ביה"ד
