התייחסות לטענה סובייקטיבית בחוזה

בס"ד כ"ד אייר תשפ"ב

תגובה לפסק בית הדין לערעורים

תגובה לפסק ב"ד לערעורים - של איגוד בתי הדין לממונות, על פסק דין של ב"ד עלי מיום יב טבת תשפ"א.

בית הדין לערעורים בנספח בפרק ג, הקדיש 7 עמודים [מעמ' 11 עד עמ' 18], ביחס לטענות המערערת על מגוריה בבית אפל ובלי סורגים.

בעמ' 17 סיכם ביה"ד שלפי רוב האחרונים יכולה השוכרת לבטל את השכירות מחמת איום חיצוני.

בעמ' 18 סיכם ביה"ד שיש להתייחס בכובד ראש לטענת השוכרת שהיא מפוחדת ולא יכולה לחיות בבית בלי הגנה.

יש להעיר:

א. מידת הסכנה:

1. האדם הזר:

ברור שאשה בודדה שפוגשת אדם זר בתוך ביתה בלילה – זה מצב נורא. מפחיד.

אבל לא מדובר בפורץ אלים. מדובר בבחור מסכן עם קשיים נפשיים, [מאושפז מדי פעם], בחור שפוחד מכל זבוב, בחור שכל הערה קטנה של אדם כלפיו – מבריחה אותו מיד.

אמנם הוא משוטט בלילות, נכנס למקומות פתוחים באמצע הלילה, ועושה בהם כרצונו, [אוכל מכל הבא ליד] – אבל מעולם הוא לא פרץ לבית נעול. הוא לא מסוגל לזה.

הבחור המסכן ומעלליו מוכרים ביישוב, וניתן בקלות לברר עובדות אלו.

2. מדובר באירוע חד פעמי, שבקלות ניתן למנוע אותו – בהקפדה על דלתות נעולות.

ב. היחס בין הרגשת הסכנה לפתרון:

נקצין ונאמר: לו הייתה התובעת דורשת שהמשכיר יממן רחפן קבוע מעל הדירה, שיזהה כל סכנה ויתריע – הרי כל בר דעת היה מבטל דרישה זו על הסף.

כלומר: הקביעה שיש להתייחס בכובד ראש להרגשה סוביקטיבית – אינה יכולה להוביל לקבלת דרישתו של המפוחד, לכל פתרון שעולה על רוחו.

אדם סביר שהיה נתקל בבעיה המדוברת, ומברר ממה היא נובעת – היה חי בדירה בתריסים מורמים, באור השמש, בלי סורגים – ורק מקפיד לנעול כל דלת.

עם כל הצער על פחדיה של אשה בודדה – לחיות בבית אפל, בגלל הבעיה המדוברת – זו טעות שנובעת מפחד שאין לו מקום.

יש ערים, שלמרבה הצער, מרובים בהם הגנבים, וכל מי שגר בדירת קרקע, מתקין סורגים בחלונותיו. ברוך השם המצב ביישובנו עלי רחוק מזה, ולכן אין לקבל דרישה להתקנת סורגים.

בית הדין לערעורים לא התייחס לנקודות אלו – ולכן מן הדין לדחות את הערותיו בנושא הבית האפל והסורגים.

בכבוד רב

הרב אברהם שילר