עטרת דבורה חלק ג סימן לג

בפני בית הדין תביעה שהוגשה על ידי א., לשעבר תושב הקריה החסידית בחצור, וקבוצה נוספת של ארבעה תובעים, להלן - "ארבעת התובעים", כנגד עמותת "מרכז תורה וחינוך" חצור הגלילית, וכנגד ב. גבאי השטיבל - בית החסידים דחסידי גור בקריה החסידית בחצור, להלן - "בית הכנסת", והתקיימו שני דיונים לבירור התביעה.

המקרה בקצרה

בקריה החסידית חצור מצוי בית הכנסת המשמש לציבור החסידים בקריה. אגף אחד במבנה שופץ והורחב בקיץ תשס"ב. השיפוץ נעשה ביוזמתו ובאחריותו של א.

א. טען שהוא היה הגזבר והאחראי על הבנייה ועל כל הקשור לניהול כספי הבנין, והגבאי ב. סמך את ידיו על פעילותו. לדבריו, הוא בקש להרחיב ולשפץ ונאמר לו על ידי הגבאי שאין כסף למטרה זו, אך א. הודיע שהוא יאסוף את הכסף.

חלק מסכומי הכסף שנאסף, סך 140,000 דולר, התקבל מארבעת התובעים דנן שהלוו באמצעות א..

א. טוען שהלוואות אלו ניתנו באמצעותו לעמותה לצורך השיפוץ וההרחבה, והעמותה או בית הכנסת באמצעות הגבאים, מחוייבים בהשבת ההלוואה, מפני שהם הלווים, והוא היה שלוחם ליטול הלוואות אלו.

לעומת זאת, הנתבע ב. טוען שמעולם לא הסמיך את א. ליטול הלוואות בשם גורם כלשהוא, ומאחר שהלוואות אלו ניטלו ללא רשות, אין להטיל את חובת ההשבה על בית הכנסת או על העמותה.

א. השיב שכל אחד הבין באותו מועד שסכומי הכסף אינם מצויים ברשותו אלא שהוא רק התחייב לדאוג להשגת הכסף.

יצוין שמחקירת הצדדים עולה שלא נאמר לא. בפירוש שלא יטול הלוואות ואם יקח הלוואות האחריות תפול עליו, כפי שבתחילה טען ב"כ הנתבעים, אלא בדברי ב. נאמר (בדיון הראשון) כדלהלן: "לא דיברנו על הלוואות ולא עלה על דעתי שהוא יקח הלוואה, פעם הוא בקש לקחת הלוואה עשרת אלפים דולר מהבנק ולא הסכמתי... א. תמיד אמר שיש לו את הכסף, אמרתי לו שיקח על עצמו את כל הפרויקט וידאג למימון, אמרתי לו שאין לי זמן ואני לא לוקח על עצמי כל התחייבות כספית והוא אמר שהוא מגייס את הכסף ואני יכול להיות רגוע, לא דובר על הלוואות, הוא לא דיבר איתי על הלוואות, לא אמרתי כן ולא אמרתי לא, לא עלה על דעתי שהוא יקח הלוואות ולא הייתי מסכים", עד כאן ציטוט מדבריו בדיון הראשון.

ובדיון השני אמר: "פעמיים דברנו על הלוואות, פעמיים אבל לא יותר מכך, לא הסכמתי להלוואות, אמרתי אני לא מוכן לקחת ערבות על שום הלוואה, אמרתי לו שאני לא לוקח שום דבר, אמרתי לו כל מה שקורה הכל עליך, אמרתי בתנאי שכל האחריות עליך, היה לו תקציב ממשרד הדתות והיו לו אנשים שיתנו לו כסף הוא אסף כל הזמן כסף כך לטענתו". הרי שהנתבע ב. לא נתן מקום שיובן מדבריו הסכמתו לנטילת הלוואות על חשבון השטיבל. מאידך, התובע א. לא התחייב שהוא אישית ישא בהחזר פירעון הלוואות. והדבר ברור שלא עלה על דעת הנתבעים שא., שהוא אברך צעיר חסר יכולת כלכלית מצד עצמו, ישא באופן אישי בפירעון ההלוואות מכספו.

בדיון השני, בית הדין שמע שנים מהתובעים, ולטענתם, הכסף שניתן על ידם הלך לפירעון חובות שהצטברו עקב הבניה, עבור גורמים שונים, חלק מהם קיבל את הכסף ישירות מהם, וחלק הכסף התקבל אצל המלווים באמצעות א..

עלינו לברר האם בנסיבות המתוארות, מוטל על בית הכנסת או על העמותה לפרוע את החובות בסך 140,000 דולר שנלקחו מהתובעים.

יצויין שסך 50,000 דולר הועבר לתובעים לאחר הדיון הקודם, ולטענת הנתבעים סכום זה ניתן על ידם בתנאי שבכך יבוטלו כל התביעות בנושא, אך התובעים קבלו סכום זה בלא הסכמה לתנאי זה.

תמצית פסק הדין

ראשית, עלינו לקבוע מה היה מעמדו של  א. בכל הפרויקט.

יש לקבוע שבכל הקשור להרחבת ושיפוץ בית הכנסת, א. קבל רשות בלתי מוגבלת לעסוק ולנהל את ההרחבה והשיפוץ, ולהיות איש הקשר המוסמך בכל הקשור להתקשרות עם הקבלן ושאר אנשי המקצוע, וכיוצ"ב, לרבות הסדרת ענייני הכספים הקשורים לניהול השיפוץ.

אך בכל הקשור לנטילת ההלוואות, שניטלו מארבעת התובעים, א. איבד את מעמדו כשליח וגזבר בית הכנסת, מפני שעשה מעשים מרחיקי לכת על דעת עצמו. אין ספק שנטילת הלוואות בסדר גודל של סך 140,000 דולר, ובהעדר מקור מימון ידוע להחזר הכסף, לא היו בתחום המנדט שא. קבל מראש. היה מוטל עליו לקבל אישור מוקדם מהגבאים בטרם יטול הלוואות אלו.

כיון שכן, הלוואות אלו אינן יכולות להיזקף על חשבון הציבור, בהעדר הרשאה מפורשת המאשרת מראש נטילת הלוואות אלו.

מוטל על כל גזבר או איש מנהלה, לדעת מה הם גבולות הסמכות וההרשאה שבידו. ומה הם הפעולות שהוא הוסמך מראש לבצען. חריגה מגבולות אלו, מערערת את מעמדו כשליח הציבור או העמותה.

כאמור נטילת הלוואות בסדר גודל כה גבוה, בלא מקור מימון ידוע להחזר, לא היתה בתחום סמכותו, על כן אין מקום לקבוע שהנתבעים, כולם יחד או חלקם, התחייבו לארבעת התובעים בכל הקשור לפירעון הלוואות אלו.

כמו כן הדבר ברור שא. הסכים לקבל על עצמו את השליחות לנהל את הפרויקט בהנחה שהנתבעים יעמדו מאחריו וישתתפו עמו בכל הקשור למאמץ לפירעון ההלוואות, ומתוך תפיסה זו הציג עצמו בפני ארבעת המלווים כשליח הנתבעים בנטילת ההלוואות.

אמנם כאמור טעות בידו, אך עכ"פ אין ספק שמעיקרא לא היה נוטל על עצמו שליחות חלקית לפעולות הבנייה בלבד, בהעדר גיבוי וסיוע מצד הנתבעים בפירעון ההלוואות, וכעת מתברר שמעמדו כשליח הנתבעים בטל מעיקרו.

מאחר שהנתבעים אינם מסכימים ליטול אחריות על החובות שנותרו ולסייע ככל האפשר לפירעון החובות, הרי שבנסיבות אלו א. רשאי לבקש מבית הדין לקבוע שמעמדו כמי שאינו פועל בשליחותם של הנתבעים לא תצטמצם להעדר אחריות על החובות, אלא ביטול מעמדו כשליח יהיה מוחלט, מפני שברור לכל, שלא היה מסכים ליטול שליחות חלקית בלבד (שליחות לניהול הבניה בלא שיחשב כידא אריכתא של הנתבעים גם במאמציו לגיוס הכספים), וכתוצאה מהביטול הנ"ל למפרע, נקבע דינו כאדם השוק שירד ובנה בביתו של חבירו, ודינו ליטול לכל הפחות ההוצאות בשיעור שבח.

ובנסיבות אלו, מאחר שא. למעשה שיפץ והרחיב את בית הכנסת, הרי שדינו כ"יורד" לשדה חבירו.

אמנם ניתנה לו הרשות על כל תוכניות ההרחבה והשיפוץ, אך לא ניתנה לו הרשות לבנות בנסיבות בהם הוא נוטל הלוואות גבוהות, ומסבך את העמותה והגבאים בתביעות, כפי שלבסוף אירע, ואדעתא דהכי לא הורשה לפעולותיו. וגם אם הנתבעים יטענו, שהוא שמצידם הורשה לפעולות הבניה בלבד, ואילו לגיוס הכספים בלא לחייבם דבר, ובשל כך לא קבל סמכות ללוות בשמם, ומצידם אינם רואים מקום לביטול השליחות מעיקרא. עכ"פ כל שליחות אינה מתקיימת אלא בהסכמת שני צדדים, וגם השליח מצידו רשאי לבטל שליחותו כשלדבריו המשלח אינו עומד מאחריו כפי שסבר מלכתחילה, ולטעון שמעיקרא ירד למלאכתו על דעת תנאים מסוימים, וכעת התברר שהם לא התקיימו, ובטלה שליחותו מעיקרה.

בנסיבות המתוארות יש לדונו כ"יורד לחורבת חבירו ובנאה שלא ברשות", מפני שבנסיבות אלו לא היה לו רשות לבנות, דהיינו בנייה בהיקף רחב הדורש נטילת הלוואות גבוהות בסדר גודל כפי שניטלו בפועל בלא מקור מימון שגררו את התביעה הנוכחית כנגד הנתבעים. אך עכ"פ דינו של החלק ששופץ והורחב כבנייה במקום העשוי להבנות, ולהלן נבאר הנ"מ בהגדרה זו.

ובמצב כזה, זכותו לגבות מתוך הכנסות בית הכנסת סכומי כסף, בהתאם למבואר להלן.

אין מקום לדחות את א. בטענת מחילה או ויתור או מתנה, בכל הקשור לתוספת שנבנתה. גם אם הנתבעים לא התחייבו לתשלום ההלוואות, אך עכ"פ מאידך גם א. לא מחל לנתבעים על חובתם לתשלום עבורו, על מנת שיוכל לפרוע את חובות לארבעת התובעים, על כן זכותו מכח "יורד" לא נמחלה.

היה מקום לטעון, מאחר שהנתבעים פרעו חובות רבים שהצטברו כתוצאה מההרחבה והשיפוץ, במעשיהם אלו הוכיחו שהם רואים עצמם כבעלי חוב לכל המלווים המחויבים להם באופן ישיר ובלתי אמצעי, ואין מקום שהנתבעים יבקשו להתעלם מארבעת התובעים ולא יכירו בחוב לארבעתם ויעשו מאמץ לפורעו כפי שהתייחסו לשאר בעלי החובות, ואמנם מן הראוי היה שתביעה דנן מלכתחילה לא היתה באה לעולם, אלא הצדדים היו רואים עין בעין את הצורך להביא לפירעון כל החובות, ושלא להתנער ממעשיו של א. שטרח בהתאם לכוחו וליכולתו להשלים את ההרחבה והשיפוץ. אך מאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות והתקיים דיון בדין תורה שבפנינו, וכעת הנתבעים עומדים על זכותם עפ"י דין, שלא לראות את א. כגזבר שפעל בשליחות וברשות, וכאמור בנסיבות המתוארות מצד עיקר הדין הם רשאים לטעון כך, על כן יש לקבוע את מעמדו של א. כיורד לחצר חבירו ובנה בה שלא ברשות, וכל החובות שנלקחו לצורך הבניה הם חובות שלו.

לאחר שקבענו את ביטול שליחותו למפרע, הרי שבהעדר מחילה והקנאת מתנה מצד א. לנתבעים, הנתבעים אינם רשאים, מצד אחד להתנער ממעמדו של א. כגזבר שמעשיו מחייבים את שולחיו, ומאידך לדרוש שלא להתייחס לא. כאדם מעלמא כ"יורד", ולבקש להמנע מהמחויבות המוטלת על בעל הבית כלפי אותו "יורד" שבנה בחצירו שלא ברשות. ולכן ישאר מעמדו כאדם מהשוק שירד ובנה.

אמנם א. בזמנו בעת ניהול הפרויקט לא ראה את מעמדו כ"יורד", אלא ראה עצמו כמי שקבל מנדט בלתי מוגבל לניהול הפרויקט, ובאותו מועד לא עלה על דעתו שהזיקה בינו לנתבעים היא זיקה שבין "יורד" המשקיע בנכסיו של "בעל הבית", ושההשקעה בהרחבה ובשיפוץ של בית הכנסת היא על מנת לשוב ולתבוע את הנתבעים בתביעת ממון תמורת ההשקעה. אך כעת לאחר שהתברר לא. שהנתבעים התנערו מזכותו למימון הפרויקט באותה דרך שבחר, ופקע דינו כשליח הנתבעים, חזר דינו למפרע כאדם מעלמא היורד לחורבת חבירו ובנאה.

עלתה טענה מצד הנתבעים, על התנהלות רשלנית מצד א. בכל הקשור לניהול הפרויקט. ביחס לטענה זו יש לקבוע כדלהלן.

ראשית, אילו הגבאים היו מעמידים איש מקצוע, עם תעודות וניסיון, שינהל את הפרויקט, והיה מתברר שהלה כשל במלאכתו, היה מקום לטענת "אומן שקלקל". אך לאחר שהם העמידו לניהול פרויקט רחב כזה, אברך צעיר חסר כישורים וחסר כל ניסיון בניהול פרויקטים מסוג זה, ואף לא טרחו לוודא שמפקח בניה מקצועי מלווה את הפרויקט, על כן אין להם אלא להלין על עצמם. כמו כן אין מקום לטענות על העדר ניהול הנהלת חשבונות מקצועית, לאחר שהמשימה הוטלה על אדם חסר הכשרה מקצועית בתחום הנהלת חשבונות, ומן הראוי שהנתבעים היו נעזרים באיש מקצוע לניהול החשבונות, וכשלא עשו כן, אין מקום להלין על מי שנטל על עצמו את המשימה לאחר שקיבל מהנתבעים את הסכמתם לניהול הפרויקט על ידו. אם אמנם א. לא שיתף פעולה כנדרש עם חברי הועדה, של אנשים המבינים בבניה, שהוקמה ללוות את הפרויקט, כנטען על ידי הנתבעים, היה עליהם להורות לא. להפסיק כל פעילות ולהעביר את האחריות לאדם אחר.

שנית, לאחר שבפסק הדין הנוכחי, א. מקבל מעמד של "יורד לשדה חבירו", דהיינו התביעה להחזר החוב לארבעת התובעים לא התקבלה, אלא התקבלה התביעה להחזר הוצאות הכרוכות בהרחבה ושיפוץ, אין מקום לטעון על דרך ניהול הפרויקט, אלא הכל נמדד לפי התוצר הסופי. מאחר שהתביעה שהתקבלה היא להחזר הוצאות בשיעור שבח, אין נ"מ בטענה על ניהול רשלני, אלא אם יתברר שההוצאות שהנתבעים כבר פרעו ובצירוף ההוצאות הנתבעות כעת, סך הכל המצטבר של הכל גבוה משיעור השבח.

כל האמור הוא על פי שורת הדין, אך מאחר שהנתבעים לא נתבעו באופן אישי אלא הם מייצגים ציבור קדוש של חסידים ויראי ה', יש מקום להורות לנתבעים לנהוג לפנים משורת הדין, ולמצוא את הדרך למנוע מצב שאינו הגון, שבו ארבעת התובעים הזילו מכספם למימון ההוצאות שהיו כרוכות בהרחבה ובשיפוץ בית הכנסת, ובזמנו סברו בתום לב שכספם ניתן בתורת הלוואה לציבור באמצעות נציגו המוסמך, וכעת הציבור נהנה מפירות ההרחבה והשיפוץ לצרכי תפילות ות"ת, וכן השיבו הלוואות אחרות, אך נוהגים איפה ואיפה בין בעלי החוב השונים ומבקשים להתנער מהחובה להביא להחזר החוב לארבעת התובעים. 

להלן פסק הדין בהרחבה כולל מקורות בהלכה

זכותו של גזבר ליטול הלוואות בלא הרשאה מפורשת

אין מחלוקת שהתובע א. לא קבל רשות מפורשת ליטול הלוואות שיחייבו את בית הכנסת. אמנם, לדבריו היה ברור לו שמכיון שקבל הרשאה לאסוף את הכסף, שבשלב ראשון לא היה מצוי בידו, הרשאה זו כוללת רשות ליטול הלוואות בשם בית הכנסת, וכמו כן כשא. הגיע לארבעת התובעים הוא הציג בפניהם שהוא מקבל הלוואות עבור בית הכנסת, וכפי הנראה היה ברור לו ולארבעתם שאין ספק שבית הכנסת והגבאים או הציבור מחויבים בהשבת הלוואות אלו. אך הדבר פשוט שטעות היתה בידו של א., ואין לגזבר ולעסקן רשות ליטול הלוואה על חשבון בית הכנסת בלא הרשאה מפורשת, ובכל נטילת ממון, שלא בתורת מתנה או תרומה לבית הכנסת, יש שינוי מהותי מההנחיות המחייבות אותו.

אמנם, א. היה מורשה ליטול הלוואות בסדר גודל מסויים לצורך ניהול שוטף של הפרויקט, אך נטילת הלוואות בסדר גודל של 140,000 דולר, בלא מקור מימון ידוע להשבת הכסף, חייבו קבלת אישור מראש, של הגבאים ונציגי הציבור, בטרם הלוואות אלו יזקפו לחובת בית הכנסת או הציבור.

בדינו של שליח ששינה, כתב מהרי"ק שרש כז:

"בכל מקום מצינו, דכל היכא שהשליח משנה כל דהוא מדברי המשלח, שאין נקרא שליח. ואפילו בדברים שאם היה המשלח עצמו לא יכול לטעון עליו, כשנעשה ע"י שליח יכול המשלח לטעון עליו בשינוי כל דהוא, שהיה ראוי לומר שאין קפידא בדבר. כגון הא דאמרינן בכל דוכתא לענין אונאה דפחות משתות קנה, ואין מחזיר אונאה משום דפחות משתות הוי מחילה, משום דדרך הכל למחול בו כמו שכתב רבינו משה, ואפילו הכי היכא שנעשה ע"י שליח יכול המשלח לטעון אפילו על פחות משתות, כדאמרינן בקידושין פרק האיש מקדש וכן פסקו כל הפוסקים. ותנן נמי בפרק בתרא דמעילה (דף כ"א) שאם אמר לו בעל הבית לשלוחו הבא לי מן החלון והביא מן הגלוסקמא או שאמר הבא מן הגלוסקמא והביא מן החלון, שהשליח מעל ולא בעל הבית. ותנן נמי התם דאם אמר לו לתת חתיכה בשר לפני האורחים ונתן חתיכה כבד או שאמר חתיכת כבד ונתן חתיכת בשר, שהשליח מעל ולא בעל הבית. ומדחזינן שהשליח מעל ולא בע"ה, בשינוי כל דהו, כגון מחלון לגלוסקמא או מבשר לכבד, אלמא דבשינוי כל דהו אמרינן דשליח מעל ולא עשה שליחותו ... והרי לך דבשינוי כל דהו פקע תורת שליחות מהשליח".

ובמשנה במסכת ב"מ בריש פרק השוכר את האומנין (דף עה ע"ב):

"השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת". 

ובגמרא:

 "חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה, דאטעו פועלים אהדדי.  היכי דמי ... אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה ... דאמר להו שכרכם על בעל הבית".

וכתב הרי"ף:

"כללא דנקטינן מהא שמעתא ... היכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה ... אי אמר להו שכרכם על בעה"ב, חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא, אי בד' יהיב להו בעה"ב ד', ואי בתלתא יהיב להו תלתא, דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה, והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא, דדינא דשקלי כמנהג המדינה".

הרי מבואר שאם השליח שינה בשליחותו, אינו נחשב כמי שעשה מעשה בשליחות המשלח אלא כעושה מעשיו בסתמא.

יש לדון, האם גזבר או עסקן העוסק בצרכי הציבור דינו כשליח, ויחול עליו הכלל שבכל שינוי קטן יאמרו לו משלחיו - "לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי", או שבעצם המינוי שקבל להיות גזבר או עסקן העוסק בצרכי הציבור, ניתנו בידיו סמכות כמו של בעל הבית.

נראה פשוט שאינו אלא שליח. עיין בספר דבר אברהם ח"ב סי' יט סק"ז שדן במעמד גבאי בית הכנסת, וכתב:

 "ורב אחד רצה לומר דגזבר עדיף משליח דעלמא",

 והביא ראיה מגזבר של הקדש. אך במסקנתו העלה הדבר אברהם:

"בממון בית הכנסת דודאי אין אדם יכול להקנותו שלא מדעת הקהל או הגבאי שהוא שלוחם, א"כ כשמכר הגבאי ונתאנה אפילו פחות משתות ואפילו במקרקעי, נימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי, ובטלה שליחותו ובטלים מעשיו, וממילא בטל הקנין".

עיין בנתיבות בהקדמה לסי' ר' שכתב לדון גזבר הקדש כשליח, ואפילו באפוטרופוס קיי"ל בשו"ע סי' רכ"ז סעיף ל' דדינו כשליח שיוכל לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וכאן מעמדו של א. לא היה עדיף ממעמדו של אפוטרופוס.

ובספר אבן שתיה (להג"ר אליעזר דון יחיא) חלק חו"מ סי' עו כתב:

"נשאלתי בגזבר של קהל שקנה דבר בעד הקהל ונתאנה בפחות משתות, אי גם בדידיה שייך לומר לתקוני שדרתיך ובטל המקח, או דגזבר עדיף בזה משליח דעלמא". 

בתשובתו האריך לדון בשאלה זו, ובמסקנתו כתב:

"הילכך נראה עיקר, דהקהל יכולים לומר לו לתקוני שדרתיך. וגם מדברי בעל הפלאה (בספר המקנה) בקידושין דף כ"ט נמי מבואר שסובר דגם בגזבר איכא האי טענה דלתקוני שדרתיך וכו' ועיין במעילה דף י"ג בהקדיש בור ונמלא מים, דאמרינן דמועל בו ולא במה שבתוכו, שהקשו שם התוס' דליקנו הקדש המים מתורת חצר ... והקשה התוי"ט דליקנו מתורת שליחות דהא גם בהקדש יש דין שליח. ותירץ כיון דהגזבר רק דין שליח יש לו אינו יכול לקנות להקדש על ידי חצרו, ע"ש. ... מכל זאת מבואר דגם גזבר אין דינו רק כשליח בעלמא, דהא בבעלים מהני כה"ג, עיין בר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב, כנלענ"ד".

ובמש"כ שכל גבאי ושליח צריך לדעת מה הם גבולות הסמכות שבידו ושכל חריגה נחשבת כנעשית שלא בסמכות, נציין למש"כ שו"ת פני יהושע חלק ב' סי' קג בדינו של גבאי צדקה שהתמנה על קופה של צדקה והלוה מעות לאדם המוחזק כאמיד ולבסוף הלוה לא השיב את הכסף ונגרם נזק לכספי הצדקה. ובתוך תשובתו כתב:

"כיון דהלכה רווחת בישראל דאין משתכרין בשל עניים, כדאיתא פרק בתרא דכתובות, וזה הגבאי עבר על זה, א"כ שינה בשליחותו... דאינו שלוחו כלל לזה, דלתקוני שדריה, ... ה"נ כיון שלא נעשה גבאי לזה, יש לחייבו".

העולה מכל האמור - אין לגזבר שהתמנה בסתמא, את סמכויותיו של בעל בית, וידו אינה כיד בעל הבית לכל דבר ועניין, אלא דינו כשליח שסמכותו מוגבלת לתחום שהוסמך בפירוש, וכששינה בטלה שליחותו.

במקרה הנוכחי, אילו א. היה מודע לכל האמור, ומלכתחילה היה נוטל את ההלוואות על דעת כן שהוא אישית יחוייב בהחזר ובפירעונן המלא, היה מקום לקבוע ששליחותו שרירה וקיימת, ועליו להשיב את ההלוואות שנטל. אך למעשה אין ספק שא. לא העלה על דעתו שהוא כאברך צעיר יטול הלוואות על דעת להחזירן מכספו, אלא מלכתחילה סבר שהוא רשאי ליטול הלוואות אלו כידא אריכתא של הנתבעים ויחד עמם לעשות מאמץ למצוא את מקורות המימון לפירעונן. אלא שבנקודה זו טעה א. והיה מוטל עליו לקבל הסכמה מוקדמת מראש מצד הנתבעים לנטילת ההלוואות בשם בית הכנסת או העמותה, ובלא שקבל רשות מפורשת, מעשיו אלו אינן נחשבים כמעשים שנעשו על ידי גבאי בית הכנסת ובטלה שליחותו.

כיוון שבנטילת ההלוואות בטלה שליחותו, על כן הזיקה בין ארבעת התובעים לנתבעים אינם כיחסי לוה ומלוה.

ב. מעמדו של  א. כ"יורד":

אמנם א. איבד את מעמדו כגזבר ואינו נחשב כשליח הציבור או הגבאים, אע"פ כן אין חולק שהרחבת בית הכנסת ושיפוצו היא עובדה מוגמרת, ואם א. אינו נחשב כשליח הגבאים, עכ"פ יחשב כיורד לשדה חבירו ונטעה.

אם הנתבעים התנערו ממעשיו של א. ובקשו שלא לחייבם בהלוואות שהלה נטל, הרי עכ"פ מעמדו לכל הפחות כאדם בעלמא שירד ובנה על דעת עצמו, ויש לדונו כ"יורד לשדה חבירו". (אף שבנה על ידי פועלים שעבדו בשליחותו, אין הפועלים נחשבים כ"יורד" אלא מי ששלחן לעבודה, מאחר שהם עבדו עבורו, עיין בספר יתרון האור על המשניות, להגדול ממינסק, ב"מ פ"ו מ"א שכתב כן בפשיטות) ולהלן נבאר איזה סוג "יורד" יחשב.

במסכת בבא מציעא דף קא,א :

"איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא ולא פליגי כאן  בשדה העשויה ליטע, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע".

לכאורה בנידון דנן א. אינו יכול להיחשב כיורד שלא ברשות, לאחר שקבל רשות לכל פעולות הבניה שביצע. אך מאחר שהרשות ניתנה על דעת הסכמות מסוימות, והלה חרג מהם וכמפורט לעיל, בכך נקבע מעמדו ליורד "שלא ברשות". וזאת מפני שגם אם עצם פעולות ההרחבה והשיפוץ נעשו על דעת הנתבעים שהם בעלי הבית, אך אם הבונה חרג מההוראות המוטלות עליו, הוא איבד את מעמדו כשליח ויחשב כיורד שלא ברשות.

דוגמא קרובה לכך מצינו בספר פאת נגב (מחכמי קושטא לפני כמאתים וחמישים שנה) חו"מ סי' נ' שנשאל:

"ראובן ושמעון שעשו תנאי ביניהם שיבנה שמעון קרקפות של ראובן ... ושמעון בנה יותר ממה שקצבו ביניהם והוציא יותר מהסך ההוא, ורוצה שמעון ליפרע הסך ההוא וראובן אומר שאינו פורע לו אלא מה שקצבו ביניהם, אבל מה שהוציא יותר מחמת שרצה לבנות חדרים יותר וכיוצא, אינו פורע לו ויטול עציו ואבניו, הדין עם מי".

ובתשובתו כתב:

"נראה שאם מה שהוציא שמעון יותר הוא מחמת איזה הוצאה שנתחדשה, שאם לא היה מוציא היה הפסד בבנין, דינו כיורד ברשות ... אמנם אם מה שהוציא שמעון יותר הוא מחמת שרצה לבנות הבית גדול בחדרים יותר וכיוצא בזה, דין יורד שלא ברשות יש לו כמ"ש הרא"ש שם דאם הוא באופן שאם לא היה בונה לא היה נופל, יורד שלא ברשות מקרי, ובאנו למ"ש לעיל דאם הוא מקום העשוי לבנות ידו על העליונה, ואם אינו עשוי לבנות ידו על התחתונה ... ועוד אפשר לומר דבנ"ד כו"ע יודו לפי מ"ש הרא"ש דאפילו בחורבה העשויה לבנות, אם לגבי בעל הקרקע אינו ראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו, יכול לומר טול עציך, ואפשר דכו"ע יודו בזה. ועוד י"ל דבנ"ד כו"ע יודו דמצי למימר טול כיון שקצבו ביניהם שיבנה עד סך מה, ואפשר לדמותו למ"ש מוהר"ש סי' רכ"ד דהיכא שמיחה ואמר שלא יבנה פשיטא דלכו"ע יכול לומר טול עציך".

מקרה דנן דומה למקרה הנידון בתשובת פאת נגב, בשני המקרים הבנייה לכשעצמה נעשתה בידיעת בעל הקרקע ואף בשליחותו, אך לאחר שהבונה חרג מההוראות המוטלות עליו, נחשב כיורד שלא ברשות.

בתשובת פאת נגב היה מקום להפריד בין חלק הבניה שנבנה עפ"י הסיכום המוקדם ובין התוספת שנבנתה על דעת הבונה, אך עכ"פ בתשובה זו קבע שמעמדו של שמעון כיורד "שלא ברשות" נקבע מפני החריגה בהוצאות, חריגה הגורמת לראובן "קיפוח פרנסתו". וכי חריגה מהיקף ההוצאה שנקבע מראש דינה כמחאה הקובעת דינו של שמעון כיורד שלא ברשות. וכן בנידון דנן, אמנם אין הבחנה בין תוספת מסויימת שנוספה בניגוד לסיכום כפי שארע בתשובת פאת נגב, עכ"פ מתשובה זו עולה שגם אם עצם הבנייה נעשתה בהסכמה, אך לאחר שהתברר שבנייה זו חייבה את א. להלוואות בסכומים גבוהים, בניגוד להסכמת הנתבעים, ובכך התבררו תוספות בעלויות שלא הוסכמו מראש על בעל הבית, על דעת כן לא ניתנה ההרשאה לבנות. על כן דינו של א. - "יורד שלא ברשות".

בדינו של יורד שלא ברשות נפסק בשו"ע סי' שע"ה ס"ג:

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה, ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין, או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראים שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין לו וידו על העליונה".

ועיי"ש בסמ"ע סק"ז שהביא מחלוקת ראשונים, האם הלכה זו נאמרה גם בשדה שאינה עשויה ליטע. אך אין נ"מ לנד"ד שבית הכנסת קודם הרחבתו נחשב כשדה העשויה ליטע, מפני שהבעלים הסכימו מראש להרחבה ולשיפוץ, וזאת עפ"י המבואר בספר דברי מלכיאל חלק ד' סי' קנ"א, שכתב:

"הרא"ש כתב בב"מ שם שזה רק בשדה העשויה ליטע, אבל באין עשויה ליטע לא אמרינן הכי. וי"ל דזה רק אחר שכבר נטע, אבל אי גלי דעתו קודם נטיעה שרצונו בכך, הוי כשדה העשויה ליטע, דאין לך עשויה ליטע יותר מזה כיון שהבעלים רוצים בכך, ונראה פשוט שבזה אף הרא"ש והטור מודים שידו על העליונה, וכ"כ שם הרא"ש דרק באומר הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימם אז ידו על התחתונה, ומ"ש הטור סי' שע"ה ס"ב באמר שחפץ לקיימם היינו שאמר אחר הנטיעה ולא קודם, וזה ברור לענ"ד".

על כן דינו של א. כיורד לחצר חבירו שלא ברשות ובנה בו בית העשוי להיבנות.

ובמקרה כזה פסק בשו"ע סי' שע"ה ס"א:

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה".

ובסעיף ז' פסק השו"ע:

"החצרות הרי הם ראויים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות, לפיכך הבונה בחצר חבירו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בנין זה לבנותו, והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום".

בנידון זה דנו ראשונים הדין כשהשבח יתר על ההוצאה, אך כפי הנראה בנידון דנן ההוצאה היתה יתירה על השבח, (ובהמשך הדברים נבהיר הטעם להנחה זו), ובזה כתבו כמה ראשונים שאינו נוטל הוצאה אלא עד כדי שיעור השבח.

בעל המאור בסוגיא בב"מ דף קא,א כתב:

"בהא ודאי מודינא, שאם היתה הוצאה יתירה על השבח, לעולם אין לו אלא הוצאה שיעור שבח, דאיהו אפסיד אנפשיה, אפילו בשדה העשויה ליטע".

וכן בחידושי הרשב"א במסכת כתובות דף פ,א:

"כתב הראב"ד ז"ל דה"ה לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, אם בעל הקרקע אריס הוא והוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו בין בשדה העשויה ליטע בין בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל דמי נטיעותיו בשעה שנטען נותן לו והוא שהיה שבח כנגד הוצאה".

הבית יוסף סי' שע"ה הביא מתלמידי הרשב"א שהביאו את דעת בעל המאור, ודחו דעת החולקים, וביארו הטעם:

"דהיאך אפשר שיתן לו יותר ממה שההנהו, דהא ירד שלא ברשות".

לדעת הגר"א בביאור והבית מאיר, גם השו"ע פסק כסברא זו.

בביאור הגר"א סי' שע"ה ס"ק ט' כתב:

"אבל בסעיף ג', אף דידו על העליונה, אין נוטל יותר על השבח, כיון דירד שלא ברשות".

ועיין בבית מאיר אה"ע סי' פח סעיף י' שהוכיח בדעת הרמב"ם הלכות גזילה ואבדה פרק עשירי, שרק בהלכה ז' בדינו של היורד ברשות פסק שידו על העליונה, ואף אם ההוצאה יתירה על השבח יטול הוצאותיו במלואן. אבל בהלכה ד' ובהלכה ו' הרמב"ם לא כתב כן אלא כתב "אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטע" ו"שמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו". ובהלכה ו' הרמב"ם סיים, "והוא שיהיה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג המקום", וכתב הבית מאיר:

"וידוע דזה לא שייך בהוצאה יתירה על השבח, דאיך שייך כמה אדם כו', ולכל הפחות בשהשבח כדי הוצאה".

ומאחר שהשו"ע העתיק לשון הרמב"ם, הרי שלדעת הבית מאיר אליבא להלכה גם בחצר העשויה ליטע לא יטול הוצאה אלא בשיעור שבח.

אמנם דעת הרי"ף שהביא הב"י היא לחייב החזר מלא של ההוצאות אף אם השבח נמוך מההוצאות, וז"ל  הב"י (שם):

 "אף הרי"ף פירש כן שכתב ונותן לו דמי הבנין עד גמירא, ומשמע לפי דבריהם דאף על פי שההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה".

וכן כתב בסמ"ע סק"ז:

"ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה אע"פ דלא נהנה כלום, מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה, היה הוא בעצמו נוטעה ומוציא עליה הוצאה כזו".

וכן משמעות הנתיבות סק"א.

עכ"פ במחלוקת זו אין הכרעה ברורה ולא ניתן לחייב את הנתבעים יותר מהוצאה שיעור שבח.

בעל הבית המתנגד למעשיו של ה"יורד"

כאמור לעיל, במקרה שבפנינו, א. לא קבל אישור לנטילת הלוואות גבוהות, ולטענת הנתבעים היה מוטל על א. לדעת שעליו להמנע מכך, והיה מקום לדון האם יש בעובדה זו כדי לפטור את הנתבעים מכל אחריות לתשלום לא. וגם ולא לחייבם בתשלום מדין "יורד".

הרמב"ן בחי' למסכת בבא בתרא דף ד,ב כתב:

"זה דומה במקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות, שאלו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב לו כלום, אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקעו של זה, ואפילו בשדה העשויה ליטע. ואלו עמד מעצמו ונטעה, שמין לו וידו על העליונה, ואינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך, כיון שהיא עשויה ליטע".

וכן הרשב"א בתשובה חלק ד' סי' נד כתב: 

"שאלת, מי שהתרה בחבירו שלא ירד לתוך שדהו, ושלא לעשות בה הוצאה בנטיעות וזולתן. ולא שמע, והלך והוציא והשביח. מהו שיתחייב בשכר עמלו והוצאתו. מי הוי כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות חבירו או לא". ובתוך תשובתו כתב הרשב"א - "כ"ש בשהלך זה ונטעה אחר שהתרה בו בעל השדה. דבכי הא ודאי משמע דכ"ע מודו דיכול לומר טול עציך ואבניך. שלא יהא כל אחד מכריח לחבירו לנטוע ולבנות."

וכן מהר"א ששון בספרו תורת אמת סי' רכד כתב:

"כל מה שנאמר בגמ' ובפוסקים הוא ביורד שלא ברשות, אבל במוחה את חברו וא"ל לא תבנה נ"ל דפשיטא דיכול לומר טול עציך ואבניך".

אלא שהרשב"א בתשובה הנזכרת הוסיף:

"מיהו, אם ראינו אותו לאחר מכאן ששומר פרדסו או נכנס בביתו ודר בו, מחייבין אותו, כמעשה דרב, בההוא דחזא דמנטר ליה".

וכן בחזו"א ב"ב סי' ב' סק"ו כתב:

"והיכי דבאמת לא ניחא לי' בבנין, כגון שאין ידו משגת לבנות, אם טוען טול עצך כופין אותו ליטול. ואם אינו נוטל ובעל החורבה אינו דר בבית אין מחייבין אותו כלום ומצי לעכב על הבונה שלא יכנס לבית. אבל אם בעל הבית נכנס לבית הרי חזינן דניחא לי', ואם ניחא לי' לגמרי מתחייב כדין ידו על העליונה, ואם ניחא לי' רק דיעבד משלם כדין ידו על התחתונה, וכמ"ש לעיל".

גם במקרה דנן, מלכתחילה לא היה ניחא לגבאים שתתבצע ההרחבה מחוץ למסגרת התקציב הניתן להשגה, ונכנס בדברי החזו"א "דבאמת לא ניחא לי' בבנין, כגון שאין ידו משגת לבנות," אך גם בכה"ג, כתב החזו"א: "אם בעל הבית נכנס לבית הרי חזינן דניחא לי'", ואינו יכול לבוא בטענת פטור.

על כן מאחר שבמקרה דנן, ההרחבה נעשה באישור מוקדם של הנתבעים, הרי נחשב כשדה העשויה ליטע, כאמור לעיל מהדברי מלכיאל, ויד היורד על העליונה, אך עכ"פ לא יקבל הוצאה היתירה משיעור השבח, לדעת בעל המאור והפוסקים כמותו שהובאו לעיל.

לעיל בפרק "תמצית פסק הדין" כתבנו שאמנם א. בזמנו בעת ניהול הפרויקט לא ראה את מעמדו כ"יורד", אלא ראה עצמו כמי שקבל מנדט בלתי מוגבל לניהול הפרויקט, ובאותו מועד לא עלה על דעתו שהזיקה בינו לנתבעים היא זיקה שבין "יורד" המשקיע בנכסיו של "בעל הבית", על מנת לשוב ולתבוע את הנתבעים בתביעת ממון תמורת ההשקעה. אך כעת לאחר שהתברר לא. שהנתבעים התנערו מזכותו למימון הפרויקט באותה דרך שבחר, ופקע דינו כשליח הנתבעים, הרי שבנסיבות אלו א. רשאי לבקש שמעמדו כמי שאינו פועל בשליחותם של הנתבעים לא תצטמצם להעדר אחריות על החובות, אלא ביטול מעמדו כשליח יהיה מוחלט, מפני שברור לכל שלא היה מסכים ליטול שליחות חלקית בלבד, וכתוצאה מהביטול הנ"ל למפרע, נקבע דינו כאדם מהשוק שירד ובנה בביתו של חבירו, ודינו ליטול לכל הפחות ההוצאות בשיעור שבח.

המקור לסברא זו לדונו למפרע כיורד אע"פ שבמועד הבניה לא ראה עצמו כך, הוא כדלהלן.

שנינו במסכת כתובות דף עט,ב:

"המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

בתוספות הרי"ד כתב דאיירי בכל סוג של הוצאה, כולל בניית בתים. וז"ל התוספות רי"ד:

"כגון שהשביח כל הנכסים כגון שגדר את השדה או נטע גפנים ואילנות או בנה בהם בתים".

וכן כתבו בחלקת מחוקק סי' פח ס"ק יא ובב"ש ס"ק יא בשם המרדכי דה"ה אפילו בנה בקרקע פלטרין אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, וכן בתשובת הרשב"א ח"א סי' תתקב.

וכתב הרי"ף שם בסוגיא:

"במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול, דלא יהא אלא מתנה דהוא יהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה".

וכן נפסק להלכה בכל הפוסקים ובשו"ע סי' פח סעיף ט'.

הרי בפנינו הלכה המתייחסת לבעל, שבמועד שבנה על קרקע נכסי מלוג, סבר בצדק שאינו כ"יורד" לשדה חבירו, ואמנם באותו מועד היה דינו כבעל בנכסי אשתו שאינו בונה על מנת ליטול ממנה החזר הוצאותיו. אך לאחר שמרדה, מכיון שאנו קובעים "דלא יהא אלא מתנה דהוא יהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", מפני סברא זו כעת מתברר למפרע שמעיקרא היה דינו כיורד שיטול הוצאות שיעור שבח.

גם בנ"ד, כעת לאחר שבטלה שליחותו, מתברר למפרע, שמעיקרא היה דינו כיורד שיטול הוצאות שיעור שבח.

נוסיף ונציין למש"כ הריטב"א בתשובה סי' נז:

"מה שאמרו ביורד לשדה חבירו ששמין לו, פשוט הוא שאינו אלא כשיש עדים לזה שעשאו משלו או שחברו מודה לו, שאפילו עשאו סתם, על דעת ליפרע ממנו עשאו ולא בדעת מחילה ומתנה".

וכן כתב בפשיטות בתשובת הג"ר שמואל סלאנט זצ"ל בספר תשובות הגרש"ס ז"ל ח"ג בתשובה הראשונה בחחו"מ (סי' קי"ג), שבמצב של "סתמא", דינו של יורד לקבל הוצאותיו, כדין יורד.

לכן מכיון שבמצב של "סתמא", אין היורד מוחל על זכותו לגבות את הממון הראוי עבורו. גם במקרה דנן, עם ביטול מעמדו של א. שליח, חזר דינו למי שעושה מעשיו בגדר "סתמא", שאינו מתכוין למחול ואינו מתכוין שלא למחול, על כן כעת הוא רשאי לתבוע את זכויות כפי ההלכה הפסוקה בהלכות "יורד לשדה חבירו".

הנתבעים טענו בתוקף שלא נטלו על עצמם כל אחריות להתחייבויות שא. נטל על עצמו, ועל כן הם אינם מחויבים לחובות שנטל, וכי א. הודיע להם בפירוש שכל האחריות לפירעון החובות מוטלת עליו בלבד. אמנם, ככל שהדבר נוגע לשאלת האחריות המוטלת על הנתבעים לפירעון החובות ניתן לקבל טענה זו, ובפסק הדין הנוכחי אין אנו מטילים עליהם חובה לשאת בהחזר החובות, ואמנם האחריות לפירעון החובות שניטלו מארבעת התובעים מוטלת על א.. אך ככל שהדבר נוגע לפטור את הנתבעים מחובתם לשלם ל"יורד", אין נ"מ בהעדר נטילת אחריות מצד הנתבעים לחובותיו של א.. ובעל הבית, דהיינו הנתבעים דנן, יפטר רק אם יתברר שהיורד הסכים בפירוש לרדת בתורת מתנה, דהיינו שיזכה בעל הקרקע בשבח ללא תמורה. כאמור, במקרה דנן שמעמדו הקודם של א. בוטל מעיקרו, לרבות מחשבתו הראשונה שהוא במעמד של שליח לניהול פרויקט הבניה ושפעולותיו הן שלא על מנת ליטול החזר הוצאות, חזרנו לדין יורד "בסתמא", ובעל הבית מחויב לשלם לו כדין יורד. ומסכום הכסף שיקבל מדין יורד, יפרע את חובותיו לארבעת התובעים.

דרך הגביה של ה"יורד"

בדרך התשלום ליורד, ברשות או שלא ברשות, כתב בספר תועפות ראם חחו"מ סי' ט' אודות יורד ברשות:

"אמנם כל זה לענין שלא יכול לומר לו טול בנינך, אבל נגד לכפותו לסלק דוקא בממון מביתו, באמת לא מצאתי בשום מקום שהיכא שיורד לרשות חבירו לתקן ולנטוע או לבנות אם יהי' חבירו מחוייב לשלם לו מכיסו … אין כאן שום חיוב בתשלומין מביתו, אלא דיכול לדור בבית שבנה עד שישלם לו יציאותיו… מכ"ש בבונה של ברשות דלא נוכל לכופו לשלם מביתו".

ובמהרש"ם חלק א' סי' לט  כתב:

"אך לפמ"ש בחיבורי משפט שלום סימן קע"ח ס"ג, בשם תועפות ראם דגם היורד ברשות א"צ השני לשלם לו מביתו, רק מן הקרקע שבנה, ויכול לסלקו בקרקע. וכ"ה בתשובת מהר"ח אור זרוע סי' רנ"ז, שפסק ג"כ דיכול לסלקו בקרקע, ולומר לו שב בבית עד שתקבל הוצאתך. א"כ לכאורה בנ"ד אין לו זכות לגבות רק מן השבח. אבל י"ל דבנ"ד הוי כהשביח כל הבית, שכל הדרים צריכים להשתמש בביהכ"ס ובחצר, ויוכל לגבות מהכנסות דמי הדירות כפי ערך מעט מעט".

בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' רנז שהובא במהרש"ם כתב כדלהלן:

"ראובן טוען על שמעון הנה אני ואתה שותפים בבית העומד ויש לך בו חלק שביעי, והנה בניתי הבית והשבחתיו עד שהוא שוה יותר מכפלים ותן לי חלקך כי ראית שבניתי בניינים גדולים ושתקת ש"מ שהיה ניחא לך במה שבניתי בבית. ושמעון משיב לא אמרתי לך לבנות כלום ומה ששתקתי לפי שהייתי סבור שלא היית תובע ממני כלום כי אם שהיית יושב בבית. ע"כ השאלה.

תשובה. הדין עם שמעון. אעפ"י שקיימא לן כשמואל (ב"ב מ"ב ב') דשותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ... ועוד הרי שמעון מודה דניחא ליה אלא שלא רצה ליתן לו כלום כי אם שרצה להניחו לישב בבית, וכיון דניחא ליה חייב מידי דהוי אהיכא דאמר ליה רבינא (ב"ב ה' א') גלית אדעתך דניחא לך, ופרק קמא דב"ב ופ' השואל דאמר ליה רב לההוא דגדר ומנטר ליה גלית אדעתך דניחא לך. אעפ"כ נ"ל כאן דהדין עם שמעון שישב בבית כשיעור יציאותיו ואינו חייב לפרוע לו מעות מזומנים. כדאמרינן בב"מ (קי"ז א') הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו. ועתה בין לרבנן בין לר' יהודה כיון דע"כ ברשותו בנה הבית לעליה משתעבד, ויפרע לו מיד מעות מזומנים. אלא יכול לומר לו תשב בבית עד כדי יציאותיך דהא אין ידו על התחתונה ואפילו ביש לו מיירי התם מדקאמר והוא אינו רוצה, ה"ה כאן".

וכן בחזו"א ב"ב סי' ב' סק"ו:

"כתב הרא"ש בשם הראב"ד דאם אין בעל החורבה נותן לו להיורד מה שהוא חייב לו הרי הוא נכנס לבית ודר בו עד שיתן הוצאותיו, והנה מבואר שאין בית דין יורדין לנכסיו ... משנה שלימה שנינו דיורד בעל העליה ודר בבית, משמע אפילו ידו משגת אין יורדין לנכסיו, וצריך לומר הטעם דכיון דהחוב נעשה בעל כרחו, מפני שההנאה שהביא חבירו הוא בידו, כל שאומר לו לחברו קח לך את פירות של ההנאה בכל שנה, שוב אי אפשר לו לכופו".

אבל בנתיבות המשפט סי' שעה סק"ג כתב:

"ואם הוא בהנך גווני דאין שומעין לו היה נראה לכאורה דיורדין לנכסיו ומשלמין לו, ואף דבבית ועליה בב"מ פרק הבית והעליה [קי"ז ע"א] קאמר הלשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו, דמשמע דליכא כפיה אחרת רק לישב בו עד שיתן לו יציאותיו, שאני התם דאמר לו לבנות והוא לא רצה, משא"כ כאן דאמדינן לדעתו דודאי ניחא ליה רק תואנה הוא מבקש, דאי לא תימא הכי קשה דהא ודאי דצריך לשלם דמי שיווי השכירות שהיה דר בו, דהוי זה נהנה וזה חסר כיון שהיה כבר חורבא ואיכא שחרוריתא דאשיתא, ואמאי לא השמיעונו הפוסקים דין מחודש כזה שישב עד שיעלה השכירות כפי מעותיו. וגם אינו מן הסברא שהרי הוציא מעותיו כאחת ויקבל פרוטרוט. אמנם הרא"ש כתב בשם הראב"ד בב"מ דף ק"א [פ"ח סי' כ"ג] בדין זה לשון דישב בו עד שיתן לו יציאותיו".

ועיין בשו"ת מחזה אברהם (להג"ר אברהם שטיינברג זצ"ל) ח"ג חחו"מ סי' יח שכתב שאין להוכיח מדין בעל העליה שבנה לדין יורד, וי"ל דשאני התם -

"דבעל העליה בונה לטובתו שיהיה לו מקום דירה ובעל הבית אינו רוצה בזה כלל ... לכך צריך להמתין עד שיתן לו יציאותיו. אבל נוטע או בונה שלא ברשות, וכוונתו רק להשביח לחבירו, י"ל דמחוייב שפיר לשלם מביתו, ועפי"ז יש לפקפק בדברי התועפות ראם ובראייתו מסי' קס"ד, וצ"ע בזה עוד".

על כן נראה, שלענין סך 50,000 דולר שהנתבעים העבירו לארבעת התובעים, אין מניעה שסכום זה ישאר ברשותם כפירעון חלק מהחוב לא.. גם אם מעיקרא יכלו לומר שיגבה חובו מהשבח, עכ"פ אם שלם לו סכום גבוה בבת אחת ודאי שאין זה תשלום בטעות.

אבל מכאן ולהבא אין א. יוכל לתבוע את פירעון יתרת החוב אלא יקבל חלק מההכנסות המצטברות שיש לבית הכנסת, ובדרך זה יהיה בידו סכומי כסף עד שיצטברו כדי פירעון החוב במלואו.

שיעור הוצאות שעל הנתבעים לשלם

לעיל העלנו שא. רשאי לגבות את הוצאות עד שיעור השבח בלבד.

אך יש להוסיף בזה כדלהלן - אמנם הנתבעים כבר פרעו חלק מהחובות שנוצרו עקב ההרחבה והשיפוץ, חובות לבעלי חוב אחרים. אך לאחר שקבענו את דינו של א. כיורד, הרי שהחוב היה אמור להיות מוטל על היורד שבנה, ושילם לבעלי המלאכה. והנתבעים שפרעו חוב זה, לכאורה דינם כפורע חובו של חבירו, שלא על מנת לחזור ולגבות מהלוה, שהרי פשיטא שבשעת פירעון החובות הללו היה פשוט לנתבעים שחובות אלו, אף שנוצרו באמצעות א., מוטל עליהם לפורעם, ולא היתה כוונתם לחזור לגבותם מא.. רק לאחר מכן כשהתנערו מארבעת התובעים, מתברר מעמדו של א. כיורד, שהחובות שנותרו מוטלים עליו והוא חוזר וגובה מהנתבעים כאמור לעיל.

אמנם זה אינו, מפני שיש מקום לדון כאן דין שעבודא דרבי נתן. דהיינו מאחר שא. היה מחויב בזמנו בהשבת סכומי כסף לכל בעלי החוב שהלוו לו עבור מימון הוצאות ההרחבה והשיפוץ, וכעת מתברר שהנתבעים היו מחויבים לא. מדין יורד, על כן סכומי הכסף שהנתבעים פרעו ישירות לכל בעלי החוב לא יכנסו לגדר פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אלא ינוכו מחובם לא..

על כן יש מקום לחשב את סך כל התשלומים שהנתבעים כבר פרעו לשאר בעלי החוב, ובצירוף סך של 50,000 דולר ששולמו לארבעת התובעים, ולהעריך האם סכומים אלו עומדים בסדר גודל של "ההוצאות שיעור שבח". ואם יתברר שעדיין לא שולמו סכומים בסדר גודל זה של "שיעור שבח", הנתבעים יחוייבו בסכום הנותר בסך 90,000 דולר, שעדיין לא נפרע, או בחלקו עד שיגיעו לשיעור ערך השבח.

ולשם כך יהיה צורך למנות שמאי מוסמך.

במי שדינו ליטול הוצאה כתב בשו"ע סי' שע"ה ס"ח:

"כל מי ששמין לו, בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה, אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשעורים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד, והיתה ידו על העליונה, אינו צריך שבועה".

וכתב בערוה"ש סי' שע"ה סט"ז:

"זה הכלל הוא בכל מקום שהנוטל צריך להשבע וליטול, אם הוא דבר שאפשר לדעת עפ"י בקיאים, יכול לומר שומו לי ואיני רוצה להשבע".

ובשו"ת צור יעקב סי' קמה כתב:

"ומה שהאריך בזה כת"ר אם צריך שבועה על השבח, כבר כתב הסמ"ע בסי' שע"ה דדוקא היכי שנוטל ההוצאה צריך לישבע אפילו בידו על התחתונה וכן בידו על העליונה כשנוטל ההוצאה צריך להשבע, אבל באינו נוטל רק השבח והוצאתו מרובה, מה שבועה שייך בזה".

על כן רק אם הנתבעים יטענו שהשבח בזמנו בעת סיום הבניה עמד על פחות מסך החובות שכבר פרעו ושעדיין לא פרעו (דהיינו סך 90,000 דולר) או שיטענו שההוצאות המקובלות על בניה בהיקף כזה הן פחות מהסך הנ"ל, ורק א. עקב טעויות ורשלנות הוציא יותר מכך, יהיה מקום להכנס לבירור באמצעות שמאים בעלי מקצוע שיעריכו את השבח או את ההוצאות.

חיוב הציבור לנהוג לפנים משורת הדין

במקרה שלפנינו, ארבעת התובעים נהגו במידת החסד והנדיבות כלפי הציבור שהנתבעים הם שלוחיו, והלוו סכומי כסף למימון הוצאות ההרחבה והשיפוץ של בית הכנסת. ולמעשה בזכות סכומי הכסף הגבוהים שהלוו, התאפשר לעמוד במימון הפרויקט. בסופו של הדבר הציבור הרחב נהנה מפירות ההרחבה והשיפוץ, ואילו ארבעת התובעים נשארו ללא פתרון שיביא להשבת כספם.

אמנם מצד הדין לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעים בהחזר ההלוואות לארבעת התובעים, אך מאחר שבסופו של דבר, למעשה הציבור נהנה מפירות הלוואות אלו, הרי שלפנים משורת הדין יש מקום לחייבם לשאת בהחזר ההלוואות. מאחר שההלוואות ניתנו לאדם שהוחזק בעיני המלווים כשליח הנתבעים, וכפי המבואר לעיל הם לא היו אמורים לדעת, שא. טעה ופעל בלא סמכות.

יצוין שהנתבעים נהגו נכון, בהגינות וביושר, כלפי הלוואות אחרות שניטלו על ידי א., ופרעו אותן בלא לדקדק במידת המחויבות עפ"י דין לפירעון החובות, ואין מקום לנהוג באמת מידה אחרת ביחס לארבעת התובעים דנן.

ידועה הגמרא בסוף פרק האומנין (דף פג,א):

"רבה בר בר חנן  תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו  אמרו לרב. אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה דינא הכי אמר ליה, אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו  גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית  לן מידי. אמר ליה זיל הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי, אמר  ליה אין, וארחות צדיקים תשמר".

וכתב הב"ח חו"מ סי' יב:

"פרש רש"י בדרך טובים, לפנים משורת הדין עכ"ל. משמע דרב הוה כייף ליה לרבה בר בר חנא, דאם לא כן מאי קאמר ליה דינא הכי אם לא בא לכופו. ואע"ג דהתוספות פרק הגוזל קמא (ב"ק ק. ד"ה לפנים) ופרק אלו מציאות (ב"מ כד: ד"ה לפנים) פירשו דמשום לפנים משורת הדין לא הוה ליה להפסיד, אלא מקרא דלמען תלך בדרך טובים, מכל מקום בעל כרחך שמעינן דכופין על דבר שאינו חייב בו מן הדין... וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כך".

ועיין בשו"ע חו"מ סי' יב סעיף ב' ברמ"א ובש"ך ובפת"ש.

ובמהרש"ם ח"ז סי' קצא כתב:

"בחו"מ סי' י"ב איכא שתי דיעות אם כופין על לפנים משורת הדין, והב"ח העיד שהמנהג לכוף לעשיר, ובתשובת השיב משה חיו"ד סוסי' מ"ח כתב שדברי הב"ח כאלו נתנו בסיני ע"ש".

וכן בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' קח כתב:

"הב"ח סי' יב האריך להכריע דכופין על לפנים משורת הדין ... עכ"פ הב"ח העיד דכן נוהגין כל בתי דינים שבישראל לכוף על לפנים משורת הדין. ובתשובת השיב משה מהגאון דק' אוהעל כתב דדברי הב"ח הללו, תורה כניתן מסיני, ובפרט לתלמיד חכם וירא שמים ודאי דכופין, כמו דא"ל רב לרבב"ח ס"פ האומנין".

כל זה ביחס לדין שבין אדם לחבירו, אך ביחס לציבור, החיוב לקיים "לפנים משורת הדין" ברור יותר, וכדלהלן. החתם סופר חלק יו"ד סוף סי' רלט כתב:

"עכ"פ משום ועשית הישר והטוב ראוי לשלם, וכופין את הציבור על זה, וכמו שכתב בתשובת צמח צדק סי' פט עיי"ש היטב".

ולהלן מדברי הגרי"א הרצוג זצ"ל בספר פסקים וכתבים סי פו:

"ידוע מה שאמר הגאון ציס"ע ר' ישראל סלנטער ז"ל שלפיכך נאמר במשנה (ב"מ עה.) אין להם אלא תרעומת, כדי להשמיע לנו שיש להם הרשות לקיים תרעומת בלבם. והנה מצינו לפעמים  שכופין על לפנים משורת הדין ועיין חושן משפט סי' רנ"ט סעיף ה' וסי' שנ"ו ובקצוה"ח ובתוספות ב"מ דף כד: ד"ה לפנים משורת הדין, ובהא דשקולאי שם דף פג. אפילו במקום הפסד גדול כופין לאדם חשוב משום למען תלך בדרך טובים, והוה דינא הכי לגביה, אף שאין דינא הכי לגבי אחרים. ומוסד ציבורי כזה יש לו תורת אדם חשוב, ובפרט שאחד העומדים בראשו הוא ת"ח גדול". 

ובפד"ר ח"ה עמ' 151 כתב הגר"א גולדשמידט זצ"ל:

"אף על פי שהלכה זו אינה אלא לפנים משורת הדין, כמבואר, ומחלוקת הראשונים היא אם כופין על קיום לפנים משורת הדין, כמובא בטור ובשולחן ערוך חושן המשפט סי' י"ב. אולם הב"ח שם מכריע כדעת הפוסקים שכן  כופין. ועיין בתשובות צמח צדק סי' פ"ט, המסיק כי גם הסוברים שאין כופין, היינו בשוטים או בירידה לנכסים, אבל בדרכי כפיה אחרים, כגון  שמתא, כופין לכולי עלמא, והוא פוסק כך להלכה. ועיין בתשובות שבות יעקב חלק א' סי' קס"ח, הפוסק שכופין בדברים, היינו שבית הדין מחייב  ומצוה, אולם אינו אוחז באמצעי כפיה לביצוע הצו. 

ועיין בתשובת החתם סופר הנ"ל, הפוסק להלכה, על פי פסק הצמח צדק הנ"ל, שכופין על לפנים משורת הדין. והחתם סופר אינו נכנס כלל לברר מה הם דרכי הכפיה, אם בשוטים או בשמתא, או בדברים בלבד, מפני שלמעשה אין כל הבדל בדבר, כאשר המדובר הוא בציבור, כי די לו לציבור בכפיה בדברים שהוא צווי בית הדין, ואוי לו לדור אשר פרנסיו מסרבים לצו בית  דין, עד שיהא צורך באילוץ על ידי דרכי כפיה ממש". 

וע"ע מש"כ בזה בפד"ר חלק ח' עמ' 215.

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה' סי' קכא כתב:

"ובב"י (חו"מ סי' י"ב) וברמ"א שם (סעיף ב'), הביאו פלוגתת  הפוסקים, אם כופין על לפנים משורת הדין, והב"ח שם הוכיח מדברי הש"ס הנ"ל דכופין, וסיים ופוק חזי מאי עמה דבר, וציין לדבריו בש"ך שם (סק"ח), וכנראה דס"ל כן להלכה, וכן כתב בפת"ש שם (סק"ז), דכן משמע דעת הש"ך (סי' רנ"ט סק"ג), וכן נראה דס"ל רוב הפוסקים שהביא הפת"ש שם (ובסי' רנ"ט) להלכה למעשה, אלא דפליגי אם כופין רק בדברים או גם בשוטין ונידוי עי"ש, ובתשובת חת"ס (חיו"ד סי' רל"ט אות ט') מבואר, דכופין אף את  הציבור לקיים ועשית הישר והטוב עי"ש, ואף דמבואר שם בפוסקים לחלק בין עשיר לעני, וכפי מש"כ כ"ת, הקהל שם בגדר עניים, מ"מ זה נגד הכלל דאין עניות הציבור, ועוד הרי בתשובת צמח צדק (סי' פ"ט) כתב להוכיח מדברי המרדכי, לענין מה דכופין באבידה על לפנים משורת הדין, דכל שהמוצא אינו עני, אע"ג דלאו עשיר היא צריך להחזיר, וכופין אותו על לפנים משורת הדין, וא"כ אף אם הקהל אינם עשירים, אבל בודאי לא הוי בכלל עניים".

על כן לפנים משורת הדין ומצד "ועשית הישר והטוב" יש מקום שהנתבעים ימצאו את הדרך להסדיר את פירעון החוב במלואו לארבעת התובעים בפריסת תשלום לתקופה של מספר שנים, ובלא לדקדק בהתחשבנות המפורטת לעיל שנקבעה עפ"י הדין. ובמידה שלא תימצא הדרך כאמור, יש מקום לשקול אם לקבוע חיובם בפסק דין, וביה"ד ישקול זאת אם לא יושג הסכם.