תביעת אברך לקבלת מלגה

עטרת דבורה חלק ג סימן לב

בין הצדדים התקיים דיון בתביעת התובע הרב פלוני, כנגד הנתבע הרב אלמוני, העומד בראש עמותה פלונית.

התובע טוען שהנתבע העסיקו במסגרת העמותה שהוא עומד בראשה, ופירט את תקופת העסקתו ותנאי התשלום שסוכמו עמו. לטענתו, יחסי ההתקשרות ביניהם היו כיחסי עובד ומעביד, על כן תובע מהנתבע לשלם לו את מלוא השכר שסוכם עמו, בתוספת פיצויים עקב הפסקת העסקתו.

הנתבע ביקש לדחות את התביעה, וטען שיחסי התובע והנתבע היו כיחסי ראש כולל ואברך, אך לא כיחסי עובד ומעביד, ולכן אינו מחויב בתשלום פיצויים.

יצוין כי במסגרת המו"מ שהתנהל בין הצדדים הושגה פשרה, במסגרתה הנתבע שילם לתובע 8500 שקל, אך התובע טוען שהנתבע לא עמד במועדי התשלום כמסוכם, ובשל כך כבר אינו מחויב לפשרה זו.

לטענת התובע, הנתבע בהתנהלותו הסב לו נזק, ואיבד את זכותו לחזור ללימודים מלאים בכולל הקודם שבו למד, ונותר בלימודי בוקר בלבד.

השאלה המרכזית שעלינו לברר בנידון זה היא מה טיב ההתקשרות שבין הצדדים.

מעיון בטענות הצדדים וכן מטיבה של העמותה שבמסגרתה התובע למד, עולה שהוא נכנס למסגרת של כולל אברכים, כשהנתבע הוא ראש הכולל, ובמסגרת זו מקבלים מלגה מוגדלת, וזאת בתמורה להסכמתם ללמוד עם תלמידים צעירים או סטודנטים, לעיתים מזומנות.

בלוגו של העמותה נכתב כי מסגרת הפעילות היא "כולל מרכזי". כמו כן לא נקבע לאברכים שכר בהתאם לשעות שבהם הם לומדים עם הצעירים והסטודנטים, כמקובל אצל עובדי הוראה.

יצוין כי על פי ההלכה, חיוב פיצויים נובע מכח מנהג המדינה, שעל פיו העובד נכנס לעבוד. אך במקרה הנוכחי, אין מנהג מדינה לתשלום פיצויים לאברכים המקבלים מלגה מוגדלת תמורת לימוד במשך מספר שעות עם אחרים שאינם אברכים. כאמור לא נקבע תשלום עבור כל שעת לימוד עם תלמידים אחרים, והתשלום החודשי נשאר קבוע בלא זיקה למספר השעות שבהם האברך למד עם תלמידים אלו, על כן יותר סביר לקבוע כי המתכונת הבסיסית היתה כמתכונת של אברך בכולל אברכים, וסוכם על מלגה גבוהה תמורת הסכמת האברכים ללמוד בחלק מזמנם עם תלמידים. כל עוד אין בפנינו אסמכתא הסותרת הנחה זו, אין מקום לקבוע קביעה אחרת.

על כן התביעה לתשלום פיצויים אינה מתקבלת.

עם זאת מאחר שהצדדים סיכמו ביניהם על פשרה שהיתה מקובלת על שני הצדדים, פשרה זו מחייבת את הצדדים. ומאחר והנתבע כבר שלם לתובע על יסוד פשרה זו, גם אם באיחור מסוים, כעת לא ניתן לחזור מסיכומי הפשרה.

להשלמת פסק הדין עלינו לברר שאלה עקרונית והיא - מה טיבה של חובת התשלום של המלגה החודשית עליה סוכם מראש בין ראש הכולל לאברכי הכולל, ולמסקנות בירור זה השלכות על נידון דנן.

יש לברר האם כשאברך מתקבל לכולל אברכים, וסוכם עמו תשלום חדשי קבוע, האם על פי הדין קיימת חובה לשלם לו את התשלום שהוסכם. ויש לדון בזה מכמה  פנים.

נראה שאין זו כשכירות פועלים, מאחר שלא עסקינן במי ששוכר פועל לעבוד עבורו עבודה מסוימת. לימוד התורה של האברך אינו כפעולת פועל עבור בעל הבית, מאחר שהאברך לומד לעצמו, ללמוד תורה ולהאדירה. ואין לראש הכולל תועלת אישית ממה שהאברך לומד. לכאורה נראה שטובת ההנאה שיש לראש הכולל ממה שנקבע מעמדו כראש כולל אינה כממון, ואין לדון משום כך את האברכים כפועלים.

אמנם, אם ראש הכולל מקבל סכום כסף עבור כל אברך, מתורמים או ממשרד הדתות וכדומה. אם התשלום ניתן עבור כל אברך סכום מסוים, בכה"ג ראש הכולל אינו אלא שליח להעברת הכסף ואינו רשאי לעכב סכומים אלו אצלו, אא"כ מלכתחילה סכומי הכסף ניתנו על מנת שראש הכולל יעשה בהם שימוש על פי שיקול דעתו.

ביחס לטיבה של ההתקשרות שבין ראש הכולל לאברך. יש לדון האם כשראש הכולל הבטיח לאברך שיקבל תשלום עבור הלימוד, ועפ"י דיבורו האברך הגיע יום יום לכולל, ובכך הפסיד אפשרות לעבוד ולהשתכר לפרנסתו, או ללמוד במקום אחר, האם יש לחייב את ראש הכולל, לפחות בתשלום שכר בטלה כפועל בטל.

לכאורה היה מקום לחייב את התשלום על פי המבואר בשו"ע חו"מ סי' יד ס"ה ברמ"א:

"מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך  אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".

לכאורה ה"ה הכא ראש הכולל אמר לאברך שיבוא לכולל וישלם לו, ועל פי המסוכם ביניהם הגיע במשך השנה ומכאן החובה בתשלום שסוכם, או עכ"פ בתשלום שכר בטלה שהיה יכול להרויח באותו זמן במקום אחר.

אך זה אינו, דהא דחייב כשאמר לו "לך ואני אבוא אחריך" הוא רק בתשלום ההוצאות שהוציא על מנת להגיע לאותו מקום, אך לא מצינו שיחויב לשלם לו שכר בטלה כפועל בטל על איבוד הזמן. ואדרבה מבואר בש"ך סי' קכג ס"ק כא שאינו חייב בשכר בטלה, הש"ך הביא את דינו של מהרש"ל שפסק שמלוה ששלח מורשה לגבות את חובו והשכר של המורשה היה שאם יצליח לגבות את החוב יקבל חלק מהחוב, ולאחר שהלך המורשה, המלוה מחל ללוה את החוב. ופסק מהרש"ל שעל המלוה המרשה לשלם למורשה את הוצאותיו, "ושכר בטלה פשיטא דפטור, דהוי כגרמא  בנזקין".

אמנם מצינו כמה מקרים בהם בגרמא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, עיין במסכת ב"ק דף נו, ועיין שם ביש"ש בגדרי הדין במי שחייב בדיני שמים, ומבואר במאירי (שם) דמי שאינו משלם פסול לעדות עד שישיב, אך בנידון אינו בכלל גרמא שחייב בדיני  שמים, וזאת עפ"י המבואר שם במאירי שאין חיוב לצאת ידי שמים נזק שנעשה בגרמא כשהמזיק לא התכוין כלל להזיק.

אלא שיש לעיין בדבר, ונראה ששיטת המהרש"ל שהבאנו אינה מוסכמת. והדבר תלוי באשלי רברבי.

במסכת בבא מציעא דף עו: גבי שוכר את הפועלים והטעו זה את זה, כתב הרא"ש (סי' ב') בבעל הבית ששכר פועלים וחזר בו עוד לפני שהלכו לעשות את המלאכה, וז"ל:

"וה"ה נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואין מוצאין עוד להשתכר נותן להן שכרן כפועל בטל, דקיי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום".

וכן עולה מדברי התוס' שם ד"ה אין. וכן כתבו הרמב"ן והמגיד משנה בפ"ט משכירות ה"ד (אלא שלא הזכירו הטעם מדינא דגרמי). וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' שלג ס"ב בשוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית, אם הפועלים יכלו להשכיר עצמם למלאכה אחרת וכעת הפסידו משלם להם כפועל בטל, ומבאר הסמ"ע סק"ח שהחיוב הוא מדינא דגרמי.

וכתב בספר מחנה אפרים הלכות שכירות סי' יח דאף שכתב הרא"ש בפרק החובל סי' ג' גבי הדקיה באידרונא שאם האדם כבר בחדר וסגר עליו את הדלת פטור, ולא מחייבינן מדינא דגרמי, ולכאורה קשה מדוע השוכר פועלים שחזר בו חייב מדינא דגרמי. ובאר המחנה אפרים:

"וע"כ  צריך לחלק ולומר דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דהתם שאני משום דעל פי דיבורו של בעל הבית נתבטלו ממלאכתם והפסידו, דיבוריה חשיב מעשה, וכמו שכתב הרא"ש גבי חכם שטמא את הטהור".

בסוף דבריו סיכם המחנה אפרים:

"ילפינן מכל האמור, דכל שחבירו הפסיד על פי דיבורו, אף שלא עשה לו שום מלאכה הרי זה משלם לו כל מה שהתנה עמו, אלא דלדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל דס"ל דאפילו דהפסיד קצת משלם לו כל מה שהתנה עמו, נראה עדיין לחלק דהיינו דוקא היכא דהנאו, אבל היכא דלא הנאו כלום, אינו משלם לו אלא מה שגרם לו להפסיד ולא יותר".

ועיין בקצות החשן סי' שלג סק"ב שהביא דעת הרמ"ה ומהר"ם מרוטנבורג שאין לחייב מדינא דגרמי כשהפועל התבטל ממלאכה אחרת, וכתב הקצות דסבירא להו דדמי למה שכתב הרא"ש בפרק החובל סי' ג' גבי הדקיה באידרונא שאם האדם כבר בחדר וסגר עליו את הדלת פטור, ולא מחייבינן מדינא דגרמי חיוב שבת. (ויש לציין שבעל קצות החשן לא נחית לסברת המחנה אפרים שהבאנו).

הקצות החשן העלה בסוף דבריו:

"ולדינא צ"ע, כיון דדעת מוהר"ם דפטור בפועלים אפילו הפסידו על ידו את מלאכתם, ומסתבר טעמיה דמוהר"ם לפמש"כ, וגם השוכר הוא מוחזק בממון, וידוע דנפיש חיליה דמוהר"ם להוציא ממון נגדו".

ויש להעיר, דמדברי מהר"ם מרוטנבורג המובא במחנה אפרים הלכות שכירות סי' יח לכאורה מבואר להיפך דברי מהר"ם שהביא בקצות החשן, עיי"ש, וצ"ע.    

עכ"פ לפי מש"כ בראשית דברינו גם המהרש"ל והש"ך סתמו דבריהם כדעת הסוברים שאין לחייב מדינא דגרמי, ולכן הוי ספיקא דדינא.

וע"ע בשו"ת בית דוד (להגאון בעל ספר נחלת דוד) חלק חו"מ סי' ד' שהעלה שהתחייבות לתשלום תמורת הימנעות מפעולה אינה נכנסת לגדרי שכירות פועלים.

אך בספר דברי מלכיאל חלק ג' סי' קנה כתב לחייב בנסיבות שביקש מחבירו לעשות פעולה וישלם לו, גם אם אין הפעולה לתועלת של המבקש. וז"ל:

"ואף דבנ"ד אין הפעולה לתועלתו. בכ"ז הא גם בזרוק מנה לים ואשלם לך דעת כמה פוסקים שחייב מדין ערב. ואף שיש לחלק דשם הוא נפסד ממון ושייך חיוב מדין ערב. אבל הכא אין לו הפסד וגם לא עשה לתועלתו. וא"כ במה נתחייב. ז"א דשכר פעולה חייב אף שאין לו הנאה וכדקיי"ל בב"מ ע"ו ובח"מ סי' של"ו ס"א שהשוכר את חבירו לעשות בשל חבירו ואמר לו שכרך עלי שכרו עליו ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ואף בהפקר הדין כן ע"ש ובדף קי"ח. וכן בכל פעולה שיאמר לחבירו שיעשה איזה פעולה וישלם לו בשכרו כך וכך, אף שאין לשום אדם תועלת בפעולה זו בכ"ז חייב לשלם לו. ורק אם הוא יותר הרבה מכפי שכרו יכול לומר שמשטה הוא בו כמו גבי מעבורת. ובזרוק מנה לים שנחלקו הפוסקים. היינו משום דשם לא הוי שכר פעולה רק מדין ערבות. וכן בשבור כלי זה, עיין ב"ק צ"ג".

על כן נראה שדינו של האברך כפועל אינו ברור, ושנוי במחלוקת האם התחייבות לתשלום עבור לימוד שהאברך לומד לעצמו יחשב כהתחייבות לתשלום לפועל.

וכן בספר אז נדברו חלק ו' סי' עט, כתב ביחס לאברכים: "האם דינם כפועל או שזה סתם תמיכה, קשה לקבוע שיהא דינם כפועל ממש", אך כתב בפשיטות שדינה של המלגה כצדקה.

וכן נראה שלמעשה יש לחייב את ראש הכולל בתשלום המלגה מדין נותן מתנה לעני דחשיב כצדקה כמבואר בחו"מ סי' רמ"ג סעיף ב'. אך לעניין זה לכאורה היה מקום לברר בכל מקרה לגופו אם האברך בגדר עני, ולקבוע מהו גדר עני במציאות זמנינו. 

אך גם בלא"ה גם אם התובע אינו בגדר עני מ"מ הספקת תלמידי חכמים שיוכלו לשבת ולעסוק בתורה הוא בגדר צדקה.

ועיין בתשב"ץ ח"א סי' קמד שמבאר את המצוה הגדולה שיש בהחזקת לומדי תורה, אלא שאין מבואר בדבריו לדון זאת בגדרי צדקה. אך הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל מקאוונא, בדבריו שהובאו בספר "עץ פרי", בסעיף כה כתב שתשלום זה של החזקת לומדי תורה הוא בגדר צדקה.

מאחר שספר זה אינו מצוי נעתיק את לשונו שם:

"מצות החזקת לומדי תורה גדולה צדקתם דאף בשלא לשמה מקיימין אשריכם זורעי על כל מים, דזה מקרי בשם צדקה, כמו שהביאו שם (מסכת ע"ז דף ה') הפסוק זרעו לכם לצדקה, וגם בזה שייך הטעם של הנו"ב הנ"ל, דהא עכ"פ מחזק קרן התורה, ובפרט במקום ת"ת דרבים - שלא תשכח התורה ח"ו. וגם בזה עושין צדקה עם כל העולם כמאמרם ז"ל שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ובעוה"ר בזה"ז עמודי השמים ירופפו והעולם עומד על התורה, וזהו עמוד התורה שמעמיד את כל העולם ויכול להיות כי ח"ו ימוטו כל מוסדי ארץ ויהיו נחרבין כל העולמות חלילה. וע"י ההשתדלות להספיק ידי ת"ח מחזקים עי"ז את עמוד התורה ומעמידין את העולם, כמו שדרשו ביומא דף לח על הפסוק כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל וצדיק יסוד עולם. על כן נקרא זה בשם צדקה גדולה עם כל יושבי תבל במה שמעמידין את העולם ע"י חיזוק לומדי תורה. והוי תועלת גדולה ממעשיהם ע"י החזקת ידי ת"ח אף בעושין שלא לשמה. לכן נחשב זה לצדקה רבה דדינם כמו הת"ח בעצמם, ועוד שכרם רב דגם שלא לשמה נידונין כמו ת"ח העוסקים בתורה לשמה, משום דצדקה פרטית אף שלא לשמה דינה כמו לשמה, וכש"כ בצדקה שעושין עם כל יושבי תבל". 

בהמשך דבריו סיכם הגרי"א את דבריו, וכתב:

"מצות החזקת התורה הוי כעין מצות צדקה דמקיימין על ידי זה לשמים וארץ".

בהתאם לאמור, מי שהבטיח לתלמידי חכמים לשלם להם סכום כסף על מנת שיכלו להתקיים ולהמשיך ללמוד תורה יש בזה משום צדקה, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומחויב גם בלא קנין.

לפי זה גם בנידון דנן, סיכום הפשרה שבין התובע לנתבע, היה סיכום מחייב גם ללא קנין, מכיון שהוא כנדר לצדקה. ואין מקום שהנתבע יחזור בו מסיכום זה, וכן אין יסוד לחזרת התובע, מאחר שאינו זכאי לקבל סכומים אחרים כפיצוי, וכפי שהתבאר לעיל.

על כן מכל הנ"ל בית הדין פוסק לדחות את התביעה, וכן לדחות את בקשת הנתבע לחזור בו מהסכם הפשרה.