גובה דמי השימוש שיחויב בעת שגר בבית עם ילדיו
עטרת דבורה כרך א סימן ל
הצדדים התגרשו ללא הסכם גירושין בכל הנושאים הרכושיים
התלויים ועומדים ביניהם. ולאחרונה התקיים דיון לבירור תביעת האשה לחיוב האיש בדמי
שימוש בבית המגורים המשותף.
האשה מבקשת לחייב את האיש החל ממועד עזיבתה את הבית, בסך
השווה למחצית משכר הדירה הראוי לבית המגורים, למעט יחידת הדיור התחתונה שבה גרה
הבת עם בני משפחתה, דהיינו 2900 שקל לחודש. לטענתה, עקב התנהגותו הבעייתית של
האיש, שקשר קשר זוגי עם אשה אחרת, והתנהלותו האלימה כנגדה, נאלצה לעזוב את הבית,
וכי זו עילה מוצדקת לחיוב האיש ממועד עזיבתה. לדבריה, תוכל להציג ראיות מוקלטות
התומכות בטענתה שנאלצה לעזוב את הבית.
האיש הכחיש את הטענות המיוחסות לו, וטען שהאשה לא נאלצה
לעזוב את הבית, וכן טען שאינו עושה שימוש בלעדי אלא בחדר השינה, ובנוסף עושה שימוש
במטבח ובחלק מהבית יחד עם שני בנים בוגרים המתגוררים בבית.
לטענתו, אינו חייב לשלם בגין שהותם של שני הבנים בבית,
והשימוש שהם עושים בו.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, בית הדין מחליט:
א. החל ממועד הגירושין, חובת התשלום בדמי שימוש
היא ברורה. עיין בפד"ר כרך יח עמ' 300 שכתבו כדבר פשוט, שלאחר הגירושין, מאחר
שהזוג מנוע ממגורים משותפים קיימת חובת תשלום שכר דירה, מפני שאינם יכולים להשתמש
בשותפות במקום זה. וכבר הגיע המועד לפירוק השותפות בנכס.
ב. ביחס לתקופה שקדמה לגירושין, אמנם אם הבעל היה
מונע מאשתו לגור בבית, ובנסיבות שנשללה זכאותו לפירות נכסי מלוג, היה מחויב בדמי
שימוש. ועיין בשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' מח בנידון בית של שני שותפים
שהאחד מנע מחבירו את הכניסה לבית, וחייבו בדמי שימוש.
ג. אך בנידון זה, טרם התברר שהתנהגות אלימה או
אחרת מצד הבעל מנעה מהאשה לגור בבית, לכל הפחות בקומה אחרת בבית, תוך הפרדה בין
הצדדים בתוך הבית. על כן מאחר והאשה היא זו התובעת תשלום דמי שימוש, נטל הראיה
עליה, להוכיח את הנטען על ידה שהיתה מניעה של ממש לגור בבית עד למועד הגירושין,
ולבקש בבקשה מנומקת להורות על שלילת זכאותו לפירות נכסיה החל ממועד עזיבתה את הבית
ועד ליום הגירושין.
ד. ביחס להיקף התשלום, לאחר הגירושין, ובהתייחס
לטענת האיש הנזכרת, יובהר:
מגורי האיש בבית המגורים המשותף, מונעים את
החלופה להשכרת הבית לשוכר פוטנציאלי. ויצוין לפסק ברמ"א בשו"ע סי'
שס"ג סעיף ו' שכתב: "וסתם בתים בזמן הזה
קיימי לאגרא, ואע"ג דעדיין לא השכירו מעולם".
שני הבנים הבוגרים המתגוררים בבית, הם מבני ביתו של הבעל
וסמוכים על שלחנו, ושלושתם עושים שימוש במלוא הנכס. שני ההורים אינם מעלים על דעתם
לדרוש מהבנים דמי שימוש, ועלינו להחליט האם יש לחייב את האיש לשלם לאשה בגין
השימוש שהבנים עושים בבית.
ביחס לטענת האיש שעשה שימוש רק בחלק קטן מהבית, הנחוץ
עבורו, טענה זו אינה מתקבלת.
בספר אור זרוע, פסקי בבא קמא סי' קכה, מצויה תשובת הראשונים ביחס לדירת מגורים השייכת
לשתי אחיות, כשלמעשה גרו בבית - אחת האחיות שנישאה, עם בעלה, ושניהם בלבד עשו
שימוש במלוא הבית, ובתשובה זו נשללה טענה שהמתגורר בבית עושה שימוש רק בחלק ממנו
ובתשובת
רבי יצחק ב"ר אשר הלוי
המובאת באור זרוע (שם) כתב:
"אם היה ראובן דר לבדו בבית, היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית, היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפילו הוא גברא דלא עביד למיגר, כמו שאמרת שהיה לו די בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא, דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא, אפילו גברא דלא עביד למיגר, חייב דהא חסריה, ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא."
הרי מבואר שאם השותף לא הסדיר חלוקת הנכס בהסדרה משפטית
מחייבת, קודם שנכנס לדור בו, דינו כמי שמשתמש בנכס כולו. וככל שהחצר קיימא לאגרא,
עליו לשלם שכר דירה מלא עבור חלק השותף. מאחר ובמגוריו בדירה מנע מהשני להשכיר את
הנכס, שהוא במעמד של נכס הראוי ועומד להשכרה, ובמגוריו בדירה, הוא גורם בדרך ישירה
לחסרון כיס לשותף. ביאור שיטה זו, שהקריטריון הקובע הוא חסרון הכיס בגין היעדר
יכולת השכרת הנכס, מצוי בדברי הרא"ש במסכת בבא קמא פרק ב' סימן ו', שכתב:
"ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב. ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה. ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכן נראה".
וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' שס"ג סעיף ו' ביחס לדירה הראויה ועומדת להשכרה: "צריך
להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון". דהיינו מגורי השותף מונעים השכרת הנכס לאדם אחר, וזו
עילה לחיובו במלוא שכר הדירה הראוי לנכס זה, מלבד העילה המחייבת את השותף שגר
בדירה בגין הנאתו מהשימוש שעושה בנכס. על כן ביחס לנכס העומד להשכרה, היקף הנאתו
של האיש בתוך הבית אינו טעון בירור, ואין מקום להיכנס לשאלה שהאיש הציג, מהו השטח
שבו הוא רגיל לעשות שימוש.
ביחס לקביעת גדרי החיוב של הדר בחצר חבירו העומד להשכרה,
יש לדון האם משלם כמזיק או משלם על הנאה, והציג את השאלה בספר חידושי ר' אריה ליב
מאלין חלק א סי' סט שכתב כדלהלן:
"שיטת הרי"ף הוא דבחצר דקיימא לאגרא אף דהוי גברא דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר משום דחסרי' ממונא. ופירשו הראשונים דבריו דאף דגם הוא יודה דבלא דר בה וגירש חברו מביתו דפטור משום דהוי מבטל כיסו, אבל בדר בה חייב משום דאכל חסרונו של זה. והנה לא נתבאר בפירוש בדברי הראשונים מאיזה טעם הוא מחויב באכל חסרונו אם החיוב בשביל מזיק, ובאכל חסרונו כבר אין זה מבטל כיסו דהוי כמו שההשתמשות ישנו בעין ואין זה מניעת הריוח, או דהחיוב הוא משום נהנה ולא משום מזיק".
ר' אריה ליב מאלין העלה במסקנתו, וכתב:
"הנראה דהחיוב באכל חסרונו מטעם ממוני גבך, היינו דכיון שלוקח את גוף ההשתמשות מחויב לשלם בשביל גוף ההשתמשות אלא דדין ממוני גבך לא שייך אלא בחסר בדקיימא לאגרא שאז מיקרי שלוקח ממנו גוף הממון שלו אבל בלא קיימא לאגרא מיקרי שאין כאן במציאות כלל ההשתמשות וע"כ חסר המחייב של ממוני גבך. אבל בקיימא לאגרא החיוב משום ממוני גבך, והחיוב של ממוני גבך אינו כלל אם נתרבה אצלו דמים אם לא, רק תלוי באכל חסרונו, אבל החיוב של נהנה תלוי אם עביד למיגר היינו אם נתרבה אצלו דמים, וע"כ בלא קיימא לאגרא דשם לא שייך לחייב משום ממוני גבך ובעינן לחייב מטעם נהנה, משו"ה תלוי בעביד למיגר, ונמצא לפ"ז דיש שני חיובים בנהנה, חיוב של ממוני גבך, וחיוב זה לא שייך אלא דוקא בחסר, משום שבלא חסר הרי חסר ההיכי תמצא של ממוני גבך, ורק במדעת היינו היכא שמונעו מתחילה מלדור בביתו אז שייך החיוב של ממוני גבך גם בלא חסר, וחיוב זה של ממוני גבך, תלוי באכל חסרונו ואינו תלוי בעביד למיגר, וחיוב נהנה שהוא חיוב חדש שחייבתו תורה וכמו חיוב של מזיק, וחיוב זה תלוי בעביד למיגר ובזה איבעי' לן אם בעינן חסר או מחוייב גם בלא חסר".
בדרך אחרת באר הלכה זו בספר מחנה אפרים הלכות גזילה סי'
יא, וכתב:
"כתב הרא"ש ז"ל דנראה לו כסברת הרי"ף ז"ל ולא מטעמא דחסריה לבד אלא מטעם דאכל חסרונו של זה אף על פי שלא נהנה ע"כ. ולכאורה נראה דלא דמי לההיא דהמבטל כיסו דהתם לאו ברי היזקא דאפשר שלא ירויח, ועוד דבאותה שעה עדיין לא היה שם מי שהיה לוקחה בריוח לא כן בדר בחצר חברו דע"י שזה נכנס ודר בה אינה נשכרת לאחרים נמצא שע"י מפסיד לחברו ובריא היזקא, ונראה דכל כה"ג חייב מדינא דגרמי".
ויצוין, כבר בראשונים כתבו שיסוד החיוב הוא מהלכות מזיק.
בנימוקי יוסף בב"ק פרק שני דף כ' כתב בשם הרמ"ה עלל חצר דקיימא לאגרא
וגברא דלא עביד למיגר:
"דכשדר בה חייב, מידי דהוה אכל נזקים דעלמא דזה חסר וזה לא נהנה".
ובספר חידושי רבי שמעון שקופ עמ"ס כתובות סי' נב,
באר הלכה זו:
"מצינו בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דקיימא לאגרא, שפסקו הרבה ראשונים דחייב לשלם אף אם הוא גברא דלא הוי עביר למיגר, וכן הוא בשו"ע סי' שמ"ג סעי' ד', וביאר הרא"ש בב"ק בפ"ב דהטעם הוא מפני שאכל חסרונו של זה דחייב לשלם אף על פי שלא נהנה עי' בנמ"י שם. וביאור הענין נלענ"ד דאף שפטור אם סגר הבית משום דהוי מבטל כיסו של חבירו, דכל ענין פירות הוא דבר הבא בהמשך הזמן ובשעה שעשה המעשה לא איבד הפירות רק גרם שלא יבואו לאח"ז והוה כמונע ריוח, אבל אם דר ביה הרי אוכל כל שעה ושעה את פירות חבירו והוה מזיק ממש שחייב אף על פי שלא נהנה".
ובדרך דומה כתב בספר פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) -
בהערות פרק ז אות לח, והוסיף:
"עפ"י דברי הרא"ש בתשובה (כלל צה סי' א', הובא בטור סי' שעא) נראה להוסיף שדמי השכירות של בית כשעומד להשכיר דמי לפירות שדה, וכשם שהאוכל פירות חבירו חייב לשלם, ה"נ הדר בבית חבירו ה"ז כאילו גוזלו דמי השכירות".
נחזור לנידון דנן, בהתאם לאמור, אין ספק שאם האיש היה
מתגורר בבית לבדו, יש לחייבו במלוא מחצית שכר הדירה הראוי, ואין צורך לדון מהו שטח
המחיה של האיש בבית, הואיל ומגוריו בבית מונעים את האפשרות להשכיר את חלקה של האשה
בדירה לאחרים. אך במקרה הנוכחי עלינו לדון האם למגורי שני הבנים הבוגרים בבית,
השלכה על היקף התשלום.
בפד"ר כרך ד' עמ' 182 (הודפס בקובץ תשובות הרב
אלישיב חלק א סי' קצז) בפסק דין מבית הדין הגדול (בהרכב הדיינים הגר"י הדס
זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ב זצ"ל) כתב הגאון
רי"ש אלישיב זצ"ל:
"אלא שיש לדון בדברי הרא"ש פ"ב דב"ק, וזו לשונו:... אי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיובה משום דאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בה. שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה (בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר) אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד.
ויש מקום לפי"ז לומר, באחד שגירש את חבירו מביתו
והכניס אחר תחתיו (והשני יודע ומכיר מי הוא בעל הדירה) שבעל הבית יכול לדרוש דמי
שכירות גם מזה שגירשו מביתו, ורצה מזה גובה, רצה גובה ממי שדר בביתו, מפני
שי"ל שזה ג"כ מיקרי השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והוא הכניס את חבירו לגור
בבית ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל מה שחבירו נפסד".
וכן הסכימו בפסק דין מביה"ד ירושלים מיום כ"ה
חשון תשס"ו, שהודפס בספר שורת הדין חלק יא, מש"כ בעמ' שא.
לפי האמור, מאחר והאיש מכניס למגורים בבית יחד עמו את
שני הבנים הבוגרים, שלא על דעת האשה ואף בניגוד לרצונה, האיש חייב במלוא דמי
השימוש, וזאת אף אם הוא אישית כלל לא היה גר בדירה אלא רק הכניסם למגורים ובכך
מסכל את השכרת הדירה, קל וחומר כשהאיש גר עמם בדירה והם סמוכים על שלחנו.
יתירה מזו, שני הבנים הבוגרים מצד עצמם אינם גורם המסרב
לצאת ככל שהאב יצא, ולכן שהותם בדירה אינה יכולה למנוע השכרתה, אלא רק הימצאותו של
האב.
שני הבנים הבוגרים גרים בבית כסמוכים על שלחנו של האב,
ואם האב יעזוב את הבית ויתגורר בדירה אחרת, הם יוכלו לעבור עמו למדור החילופי, ואם
לא יעברו, רשאית האם לדרוש פינויים מהדירה בהיעדר כל מחויבות מצידה להותירם בה,
ואין כל אינדיקציה שהם מהווים מכשול להשכרה בנסיבות שהאיש יצא.
על כן מגוריהם אינם מסכלים השכרת הנכס לצד ג', ולולי
מגורי האיש היתה יכולה להשכיר את הבית. רק מגורי האב מונעים השכרת הדירה לאחר, ואת
הפסד דמי שכירות, דהיינו מחצית משכר הדירה שהיתה יכולה לקבל, בהיות דירה כזו ראויה
להשכרה כשהיא פנויה. אך בהתאם לאמור בפסק הדין הנזכר, די בכך שהאיש כשותף מלא בנכס
הכניס את שני הבנים, ואילו האשה מצידה אינה מעוניינת שהבנים יגורו בדירה ובכך
נמנעת השכרתה או מכירתה.
כל האמור נכון גם אם
האשה לא היתה תובעת את בעלה לשעבר לפנות את הדירה, אלא רק כעת תובעת למפרע. אך החל
מהמועד שבו תבעה פינוי הנכס, הרי שזו הלכה פסוקה בשו"ע חו"מ סי'
שס"ג סעיף ו': "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו
שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". ומאחר
והתביעה לפינוי הנכס עומדת עוד קודם לגירושין, וממועד הגירושין כבר הסתיים פרק
הזמן של השיתוף בנכס, והתביעה של האשה שיצא מהבית היא תביעה נכונה ומתקבלת, החל
ממועד זה יש לחייבו במלוא שכר הדירה עבור מחצית הבית.
מסקנה:
האיש מחויב לשלם לנתבעת סך 2900 שקל לחודש החל מיום
הגירושין.
