רישום אפוטרופסין על הקדש
הרב בזק חיים
הרב יגודה יוסף
א. האם הוא בבעלות פרטית או של ההקדש?
ב. מינוי אפוטרופוס על ההקדש.
ג. סמכויות האפוטרופוס ודיווח על פעולתם לביה"ד.
על האפוטרופוס לדווח לביה"ד
לקראת ר"ה, ויעבירו דו"ח לביה"ד אודות פעילותם.
כל פעולה החורגת מהניהול השוטף, כגון פעולת בינוי בנכס וכיוצ"ב, טעונה אישור מוקדם של בית הדין.
עטרת דבורה כרך ג סימן סימן כה
הקדש הרב יעקב חי זריהן זצ"ל
ביה"ד
טבריה תיק 886373/1
הנידון
שבפנינו מתייחס לנכס שהיה בזמנו ביתו של הגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל,
אב"ד טבריה ורב לעדת הספרדים בטבריה. הנכס מצוי ברח' אהל יעקב בטבריה, ורשום
בלשכת רישום המקרקעין בגוש 15002 חלקה 28, להלן "הנכס".
כמה
שנים לאחר פטירת הגרי"ח זריהן זצ"ל הוקם בנכס בית הכנסת "אהל יעקב
ולאה" על שם הרב והרבנית נ"ע, אך עד היום טרם הוסדר רישום הנכס בטאבו.
בית הדין בהחלטתו מיום א' אב תשמ"ו (6.8.86), מינה את ר' עמנואל שטרית
כאפוטרופוס על הקדש הרב זריהן זצ"ל.
הדיון
בתיק שבפנינו החל בבקשה שהגיש ר' עמנואל שטרית לאפשר לו לייפות את כוחם של ארבעה
בני משפחה, להלן "המבקשים", לפעול כבאי־כוחו בכל הקשור לאפוטרופסות על
הנכס. התקיימו שלושה דיונים. לאחר הדיון הראשון הוחלט כי הרב שמחה בונם וורנר הוא
בעל דין בנדון, והתבקש להשיב לבקשה בשם יורשי אביו המנוח, הגאון הרב אשר זאב וורנר
זצ"ל.
הרב
שמחה בונם וורנר ביקש לקבוע את זכותם של יורשי אביו המנוח בנכס, וביקש לשלול את
זכותו של ר' עמנואל שטרית בנכס זה. לטענתו, אין להכריז כי הנכס הוא הקדש, ואין
ליתן צו לרישומו ככזה - שלא כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול ביום כ"ב חשון
תשע"ג (07/11/2012), החלטה שעוכב תוקפה. כמו כן, הרב שמחה בונם וורנר ביקש
לבטל את ההחלטה הנזכרת מיום א' אב תשמ"ו (6.8.86).
עוד
יצוין כי לאחרונה ר' עמנואל שטרית העבירו לבית הדין חומר הכולל עותק מכמה מסמכים,
ובהחלטת בית הדין מיום כ"ד אב תשע"ד (20/08/2014) הרב שמחה בונם וורנר
התבקש להגיב על החומר הנ"ל, וכעת בפני בית הדין תגובתו המפורטת, ועותק ממנה
יועבר לעיון המבקשים.
לאחר
עיון בתגובה ובחומר שבפנינו הוחלט כי אין הכרח לזמן דיון נוסף לשמיעת הטענות
הנוספות שעלו בתגובה, אלא יינָתן פסק דין על יסוד הדיונים שכבר התקיימו והחומר
שבפנינו.
הצוואה ויפוי־הכוח שהוצגו בפני בית הדין
הוצגו בפנינו כמה
מסמכים. שניים מהמסמכים העיקריים הרלוונטיים לפסק דין זה הם: שטר הצוואה של הרב
יעקב חי זריהן זצ"ל ויפוי־כוח שנחתם בטרם הוסדרה הצוואה.
הרב
יעקב חי זריהן זצ"ל נלב"ע ביום כ"א אב תשי"ג, וכשנתיים וחצי
קודם לכן, ביום ג' שבט תשי"א, חתם על שטר צוואה. צוואה זו אושרה וקיבלה תוקף
חוקי בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי בצפת ביום כ' חשון תשי"ד (29.10.53).
בראש
הצוואה נכתב:
"היות
ואין אדם יודע את עתו, אמרתי לכתוב את רצוני האחרון בתור צואה שהאפוטרופסים שלי
יוציאו לפועל אחרי אריכות ימי ושנותי."
בסעיף
ג' לצוואה נכתב:
"היות
והבית שבניתי בקרית שמואל עם המגרש השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב
אשר זאב וורנר שליט"א ראב"ד עיה"ק טבריה ונתתי כבר יפוי כח בלתי
חוזר להעביר לו כל הרכוש הנ"ל, והיות והרב הנ"ל החליט למסור הרכוש
הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה לנצח את שמי ושם אשתי לאה תחי', אני
מצוה למסור למטרת בית המדרש הנ"ל כל הספרים שלי ושני ספרי התורה שיש לי אחת
בקרית שמואל ואחת בבית הכנסת בעיר העתיקה להיות מוקדש לתורה ולתפלה בבית מדרש
וישיבה הנ"ל."
בסעיף
ה' לצוואה נכתב:
"כל
הנשאר אחרי אריכות ימים של אשתי עובר הכל לידי האפוטרופוסים שלי וימכרו מה שצריכים
למכור והכסף עם יתר הכספים שישארו יהיה בידם לעשות בזה כפי שיקבע הרב אשר זאב
וורנר כי מסרתי לו בע"פ מה לעשות בזה והוא נאמן אצלי. באחרונה אני מודיע כי
האפוטרופסים שלי הם הרב אשר זאב וורנר והרב מאיר ועקנין וחכם יוסף שטרית כולם
מטבריא ואם יתפטר מי שהוא מהם, אז הנשאר יש לו זכות לבחור באחר במקום המתפטר, או
להמשיך לבדו בעבודה הנ"ל, ואני פוטר אותם מלתת אחריות, כי הם נאמנים אצלי
בהחלט."
שלושה
ימים קודם לחתימת הצוואה הנזכרת, ביום כ"ט טבת תשי"א (7.1.51), חתם הרב
יעקב חי זריהן זצ"ל בפני נוטריון על יפוי־כוח בלתי חוזר להגאון הרב אשר זאב
וורנר זצ"ל, ובו נכתב:
"הואיל
ואני הח"מ יעקב בן חי חביבי זריהן מטבריה הנני הבעל הרשום על חלקת אדמה מירי
בשכונת קרית שמואל בטבריה והידועה בתור חלקה מספר 56 [...] הואיל והסכמתי מרצוני
הטוב ובנפש חפיצה למכור את החלקה הנ"ל וכל מה שנמצא עליה וקשור אליה להרב אשר
זאב וורנר בסכום שהוסכם ביננו, והואיל ואת התמורה קבלתי עד סוף פרוטה אחרונה,
לפיכך אני הח"מ ממנה בזאת את ה"ה חכם מאיר וועקנין והחכם יוסף שטרית,
שניהם ביחד או כל אחד מהם לחוד להופיע בשמי במשרדי ספרי האחוזה... לעשות את כל
הפעולות הדרושות לשם העברת חלקת האדמה הנ"ל ומה שנמצא עליה וכל הזכויות
הקשורות אליה לשם הקונה הרב אשר זאב וורנר [...] אני מצהיר כי מסרתי לרשותו
ולהחזקתו המוחלטת של הרב אשר זאב וורנר הוא או מי שיבוא במקומו את חלקת האדמה
הנ"ל [...] כל מה שנזכר ביפוי כח זה חל עלי ועל יורשי אחרי."
יפוי־הכוח
קיבל אישור נוטריוני כחוק.
שני
מסמכים אלו עומדים ביסוד טענות הצדדים. על סמך יפוי־הכוח והצוואה ביקש הרב שמחה
בונם וורנר לקבוע את זכותם של יורשי אביו הגאון רבי אשר זאב וורנר זצ"ל בנכס.
שלש החלטות קודמות של בית הדין
בפני
בית הדין שלוש החלטות של בית הדין בעניין הנכס הנזכר:
א.
צוואתו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל אושרה וקיבלה תוקף חוקי בפסק דין שניתן
בבית הדין האזורי בצפת ביום כ' חשון תשי"ד (29.10.53). בפסק דין זה נכתב
כדלהלן:
"אנו החתומים מטה בית הדין דפה צפת מאשרים בזה ששטר צוואה זה של המנוח הרב יעקב חי זריהן ז"ל שנפטר בטבריה בכ"ב אב תשי"ג (3.8.53) נחתם על ידי הרב המצווה המנוח הנ"ל מרצונו הטוב והגמור. והיות והרב המנוח הנ"ל לא חזר משטר צוואה זה ולא הוסיף כל שנויים, אי לכך שטר צוואה זה הנזכר לעיל הוא סופי ומוחלט ויש לכל האמור בו תוקף חוקי."
ב.
החלטת בית הדין מיום כ"ט תשרי תשכ"ד בתיק תשכד/32 הנושאת את הכותרת
"צו למינוי מנהל הקדש". בצו נכתב:
"היות ובצואתו של המנוח הרה"ג הגרי"ח זריהן זצ"ל, מינה אפוטרופסים על ביתו ורכושו, ומכיון שאחד האפוטרופסים ה"ה הגרא"ז וורנר זצ"ל נלב"ע, ובהתאם לסעיף ק' מהצוואה הנזכרת מינו האפוטרופסים את מר ציון בהלול נ"י במקומו של הרב האפוטרופוס המנוח הנ"ל. לזה החליט בית הדין בישיבתו מיום הנ"ל לאשר את המינוי הזה."
והחתומים
על צו זה הם הדיינים נ"ע: הגאון הרב רפאל קוק זצ"ל, הגאון הרב משה הכהן
זצ"ל והגאון הרב שמואל שפירא זצ"ל.
ג.
בהמשך להחלטה זו, ביום א' אב תשמ"ו (6.8.86), ניתנה החלטה נוספת של בית הדין
ובה נכתב:
"בתאריך כ"ט תשרי תשכ"ד ניתן על ידינו צו למינוי מנהל הקדש על רכושו של הרב זריהן זצ"ל (תיק מס' תשכד/32). לבקשתו של הרב יוסף מ' שטרית להשתחרר מן האפוטרופסות על ההקדש הנ"ל, אנו נענים למבוקשו, וממנים בזה במקומו את בנו ר' עמנואל שטרית שיהיה מעתה האפוטרופוס במקום אביו, על ביתו ורכושו של הקדש הרב זריהן זצ"ל."
על
החתום הדיינים: הגאון הרב אברהם דוב אוירבך שליט"א, הגאון הרב ציון בוארון
שליט"א והגאון הרב שלמה עמאר שליט"א.
יודגש,
בהחלטה השנייה, הנזכרת ציין בית הדין את מעמדו של הגאון רבי אשר זאב וורנר
זצ"ל כאפוטרופוס בלבד, ולא ניתן לו מעמד אחר בנכס, לבד ממעמד של אפוטרופוס.
כאמור,
בשתי ההחלטות האחרונות, משנת תשכ"ד ומשנת תשמ"ו, קבע בית הדין שהנכס
במעמד של הקדש, ובשל כך החליט למנות אפוטרופסים לניהול ההקדש.
בהתאם
לכך ולאחר שבזמנו ניתנו ההחלטות הנ"ל בלא שהתעורר ספק בהיבט העובדתי או
ההלכתי ביחס למעמדו של הנכס כהקדש, על כן גם כעת עלינו לקבל את הקבוע בהחלטות אלו
ככתבן וכלשונן. אין לקבל טענה בעלמא על טעות שנפלה בהחלטות בית הדין, כמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות פ"ו ה"ה:
"ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר, אלא מחזיקין אותן שהן בקיאין ולא יטעו".
וע"ע
בתשב"ץ ח"א סי' א' (ד"ה ואחר שהוכחתי, מהדורת מכון ירושלים עמ'
ל'). יתירה מזו, גם כעת לאחר שבית הדין עיין בכל החומר שבפנינו ולאחר שמיעת טענות
הצדדים, בהתאם למבואר להלן, אין יסוד לטענה שנפלה טעות בהחלטת בית הדין משנת
תשכ"ד שקבעה שהנכס במעמד של הקדש, וכן בהחלטה משנת תשמ"ו שהתבססה על
קודמתה.
דיון
אין
חולק כי הנכס היה רכושו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, ופרק זמן מסוים לאחר
שנלב"ע, המקום הפך להיות בית כנסת "אהל יעקב ולאה" המנציח את הרב
והרבנית, וזאת בהתאם לצוואתו. גם אין חולק כי צוואה זו אושרה וקוימה בבית הדין
בהסכמת כל הנוגעים בדבר.
אמנם
אפשר לקבוע כי ניסוח הצוואה ויפוי־הכוח ייחשב כקניין אודיתא שהיה בכוחו להקנות את
הנכס לרב אשר זאב וורנר זצ"ל, אך למרות זאת, הן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל
והן הרב אשר זאב וורנר זצ"ל, שניהם כאחד הסכימו שהנכס נמסר ונועד למטרה ברורה
ומוגדרת - בית כנסת ובית מדרש. הדברים מפורשים בסעיף ג' לצוואה, שבה נכתב:
"הרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה
לנצח את שמי ושם אשתי לאה תחי'". ההחלטה למסור את הרכוש לבית מדרש וישיבת אהל
יעקב ולאה כנזכר בצוואה אכן התממשה והתקיימה הלכה למעשה. וכן גם בדיונים שהתקיימו
צוין כי הרב אשר זאב וורנר זצ"ל אכן הסכים שהמקום ישמש כבית כנסת, ובזה אין
מחלוקת בין הצדדים. נסיבות אלו מוכיחות כי לא היה זה קניין ללא תנאי, אלא הקנאת
הנכס הוסדרה כדי שהקונה יעביר את הנכס לציבור לצורך בית כנסת ובית מדרש במועד
מתאים לפי שיקול דעתו.
בנסיבות
אלו עלינו לקבוע כי לאחר שבהתאם לצוואתו המפורשת של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל
המקום אכן נמסר לציבור לצורך בית הכנסת, אמנם בפרק זמן מסוים הנכס אכן היה בבעלותו
של הרב אשר זאב וורנר זצ"ל, אך מיד לאחר העברתו לצבור לצורך בית כנסת, פעולה שנעשתה ללא ספק על פי רצונם של שני הרבנים זצ"ל,
הנכס כבר אינו נכס פרטי. בהתאם לכך מתפרשות שתי ההחלטות של בית הדין בטבריה
הנזכרות, שבהן לא צוין כי לרב אשר זאב וורנר זצ"ל או ליורשיו זכויות ממון
בנכס.
קביעה זו מיוסדת על ההלכה הפסוקה שלאחר שאדם מתחייב להעביר
את רכושו לרשות הציבור לצמיתות כדי שישמש כבית הכנסת, פקעה זכותו במקום זה, וכפי
שיבואר.
במסכת
מגילה ריש פרק בני העיר (כו, א) נידונה השאלה האם אפשר למכור בית כנסת, כשהדיון
מתייחס לשאלת קדושת בית הכנסת וכן לשאלת הבעלות על בית הכנסת. והתבאר בגמרא החילוק
בין בית הכנסת של כפרים לבית הכנסת של כרכים. בית כנסת דכרכים אי אפשר למכרו,
"כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים".
אבל
בית הכנסת דכפרים אפשר למכור (במגבלות מסוימות). עיין רש"י ד"ה 'אבל'
שכתב:
"אבל של כרכין הוו להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדן בעלים להם".
ורבינו
יהונתן מלוניל עמ"ס מגילה (שם), כתב:
"לא שנו חכמים מכירת בית הכנסת אלא בשל כפרים, שאינן רגילין בני העולם לבא להתפלל בתוכה, אלא בני הכפר לבדו והם לבד הם הבעלים, משום הכי יכולים להמלך למכרו אם יעלו הדמים. אבל בשל כרכים הוו להו בתי כנסיות דרבים שהרי מארבע רוחות העולם באין שם לסחורה ונכנסין להתפלל שם וכולם הם בעלי בית הכנסת שעל מנת כן נבנה בית הכנסת זה, שאינו שלהם לבדם, שיהיו הסוחרים והבאים לדון יהיה להם חלק בבית הכנסת על כן אין כח בבני הכרך למכור דבר שאינו שלהם."
וכן
בספר אור זרוע ח"ב סי' שפה:
"אבל של כרכין... כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם בית הכנסת שכן המנהג כשבונין בית הכנסת בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך בית הכנסת, הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם."
ובשו"ת
דברי חיים ח"ב או"ח סי' טז כתב:
"בהדיא משמע בראשונים דזכו בהו ממש והוי שלהם, מ"מ כמו שותפים".
ועיין בפד"ר כרך ז' עמ' 207-212, ולענייננו, אין הבדל בין בית כנסת של כרכים או של כפרים וגם
בית כנסת של כפרים הוא בבעלות משותפת של בני אותו יישוב, וכן נציין לפסק דין
שכתבנו בבית הדין בצפת לפני תשע־עשרה שנה, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב חו"מ סי' נו, ובו הארכנו להוכיח ממקורות רבים שבית הכנסת של כפרים הוא רכוש
בני העיר השותפים בנכס זה, וכבר אינו רכוש המקדיש את בית הכנסת.
לכן גם
אם בתחילה הנכס היה בבעלות פרטית, הרי שממועד הקדשתו לצורך בית הכנסת אף בטרם מסירתו לרבים, אין
אפשרות לבעליו לשנות את ייעודו, והנכס הפך לרכוש הציבור.
המרדכי
במסכת מגילה בפרק בני העיר כתב:
"נשאל לרבינו מאיר על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ביהכ"נ, ואחר הזמן נתרצו הקהל לבנות עליה, והיו הנוצרים מעכבים על ידו, ועכשיו אומר הקהל נבנה עליה בית התלמוד, וראובן השיב אדעתא דהכי לא נתתיו. והשיב דודאי ראובן לא מצי הדר ביה דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ... ראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר דנעשה נדר, כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי מיהדר ביה."
וע"ע
בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רמב במה שהוסיף ביאור בדברי המרדכי.
ובשולחן
ערוך או"ח סי' קנג סעיף ח' פסק:
"בנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבהכ"נ אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו."
ובסעיף יד נפסק:
"ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ"נ, ולא רצו עובדי כוכבים להניחן לבנות בהכ"נ, והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת, וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרי, לא מצי ראובן הדר ביה."
ובארו
המג"א ס"ק לד והמשנה ברורה ס"ק פא דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו
לביהכ"נ, וכדאמרינן בפיך זו צדקה. ובמשנה ברורה ס"ק מט כתב:
"יחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים",
ובשער
הציון ס"ק מז כתב:
"משמע מלשון זה דאפילו לא אמר בהדיא, הרי עלי מקום לבנות בית הכנסת, רק שבנה סתמא הבנין לשם בית הכנסת, הרי הוא גם כן בכלל נדר, וכן משמע בב"ח, ודלא כעולת תמיד שמשמע שם היפוך זה."
ובשער הציון
ס"ק מח הוסיף:
"נראה לי הטעם בפשיטות, דבבנין בית הכנסת כיון דסתמא הוא לצורך רבים, ממילא הוא כנדר אף שלא אמר בפירוש בפה. מה שאין כן בספר תורה אין מהעשיה ראיה דלרבים הוא, דיהא על ידי זה כנדר, אבל אם אמר בפיו, מטפחת זו אני מנדב לקדושת ספר תורה, לא גרע מדבר מצוה בעלמא שאמר שיעשה, שמחויב לקים דבריו."
ובספר
אור זרוע ח"ב סי' שפה כתב:
"יחיד שבנה ביהכ"נ בכפר או בכרך ונתנו לבני העיר להתפלל ונתנו לגמרי לרשות הקהל שגם יש להם רשות לחזק בדק הבית או להוסיף על הבנין, ואין לא הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם, הרי היא של קהל, ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר. אבל אם נתנו להם להתפלל שאין כח בידו למחות בידם שלא יבואו לתוכו להתפלל, אלא ששייר לעצמו שאין רשאים לחזק הבדק או להוסיף על הבנין כי אם הוא או יורשיו, אין לו מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או ע"פ הקהל וע"פ יורשיו."
ובשו"ע או"ח שם בסעיף ז' פסק הרמ"א הלכה זו, וכתב:
"יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבהכ"נ של קהל, אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו."
ובשו"ת
בית שלמה או"ח סי' כ' כתב בדברי הרמ"א:
"מבואר דכל שלא נתנה בפירוש לקהל, אין דינה כבית הכנסת של קהל."
אך אם
המקום נמסר בפירוש לקהל, פקעה זכותו של המקדיש, וכמ"ש בספר זרע אברהם
למוהר"ר אברהם יצחקי ז"ל או"ח סי' ז' ביחס לדברי האו"ז:
"הרי לך בהדיא דאף לפי' זה אם נתנו לבני העיר לגמרי, דהרי הוא של הקהל, ואין ליחיד רשות בו כלל."
וכן
בספר ערוך השולחן סי' קנג סעיף כד כתב:
"יחיד שבנה בהכ"נ ומסרה לציבור, דינה ככל בתי כנסיות שבעיר שאין ליחיד שום דיעה במכירתו. אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לו מכר כי אם ע"פ שניהם והיינו ע"פ דעת הציבור וע"פ דעתו או דעת יורשיו כשמת. ואם קודם מיתתו נתן כל כחו לציבור, א"צ דעת יורשיו."
ובתשב"ץ
ח"ד חלק חוט המשולש ח"א סי' ז' מבואר שגדר החילוק הוא בין נידון שהמקום
נמסר לרבים לצמיתות, לעומת נידון שהמקום ניתן בהגבלת זמן עקב צורך כזה או אחר.
בתשובת חוט המשולש כתב בלשון זו:
"לעניין שאלתכם מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש וכו'. כי הנראה לנו בזה לפי הדין אחר אשר אתם מעידים שיעקב הנזכר כשהוציא המקום ההוא לשם בית הכנסת לא הקדישה לרבים לצמיתות, רק עשאה להיות לו בה יד ושם להתפלל הוא בה עם סיעתו, ולהיות הוא הש"ץ המתכנסים בתוכה. נמצא שאין על המקום ההוא דין בית הכנסת של רבים לדון אותה כדין בית הכנסת של כפרים או של כרכים כדאיתא התם בפרק בני העיר (כ"ו ע"א), רק היא בית הכנסת של יחיד דיכול הוא לעשות בשלו מה שירצה למכרה לכל מילי, למשתי ביה שכרא או למשתי בי' חמרא כדאיתא התם (שם ע"ב), ואין צריך להעלות בדמיו מקדושה קלה לקדושה חמורה כדין ב"ה של רבים."
ובהמשך
דבריו הביא מתשובת זקנו התשב"ץ שכתב:
"אין לזה דין קדושה עד שיקנה הצבור או יקדישהו הקונה לצמיתות לדורותיו, שזה אינו בית הכנסת של רבים כל זמן שהוא ממון יחיד",
מדבריו
ועוד פוסקים, העלה בתשובת חוט המשולש:
"הנה מבואר מכל דברי הפוסקים ז"ל שבית הכנסת של יחיד אין עליו דין בית הכנסת, ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה ולסתרו ולשנותו כחפצו ורצונו ואין מי שיעכב על ידו, ואין להאריך בזה, דמבואר וברור הוא כביעתא בכותחא. וא"כ בנדון דידן אין המקום ההוא מוקדש עד שיקדישנו בעליו לצמיתות לדורותיו. ואין לטעון עליו שהוא הקדש מצד הצבור שהם מתפללים בו היום כמה שנים, אחר שהם מודים שלא ירדו למקום ההוא רק דרך שאלה, ואינם טוענים עתה שיעקב הקדישו לצבור או מכרו להם, וא"כ אין כאן חזקה דהא קיימא לן דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה."
המבואר
מכל האמור, שאם המקום הוקדש בפירוש לרבים, לבית הכנסת ובית מדרש, ובלא כל הגבלת
זמן או הגבלה אחרת, אין דינו כבית כנסת של יחיד.
העולה
מדברינו: מאחר שהן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל והן הרב אשר זאב וורנר זצ"ל
שניהם היו בדעה אחידה ומוסכמת שהנכס יועבר לציבור ליעוד של בית הכנסת, ואכן רצונם
זה התממש הלכה למעשה ואין ידועה כל הגבלה שהותירה למקדיש זכויות בנכס, על כן דינו
של המקדיש כאדם הנודר רכושו לצדקה שאינו רשאי לחזור בו, ומיד לאחר שהנכס הוקדש,
פקעה זכותו של המקדיש, וגם בנידון זה הנכס כעת בבעלות הציבור בלבד.
אמנם
בין הצדדים התגלו חילוקי דעות ביחס לזהותו של בעל הנכס בתקופה החל מהחתימה על
יפוי־הכוח הנזכר ועד למועד העברתו לציבור, אך אין נפקא מינה בהכרעה בשאלה זו. אין
חולק שכל הנוגעים בדבר החליטו להעביר את הנכס לציבור
כבית כנסת ובית מדרש, ופרק זמן מסוים לאחר פטירת הרב יעקב חי זריהן
זצ"ל הנכס אכן הועבר לציבור במתכונת המתוארת, בהתאם
להסכמתם זו, וכמו כן במשך חמישים השנים שחלפו ממועד הקמת בית הכנסת לא
נשמעה התנגדות. בנסיבות אלו ובהתאם למבואר לעיל, די בכך כדי לייתר את ההכרעה בשאלת
הבעלות על הנכס בתקופה שקדמה להעברתו לרשות הציבור.
לעניין
פסק דין זה, אין חילוק בין המבנה של בית הכנסת עצמו לשטח הקרקע השייך לבית הכנסת,
מאחר שהנכס במלואו נמסר לאותה מטרה, וכפי המפורש בצוואה:
"היות והבית שבניתי בקרית שמואל עם המגרש השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב אשר זאב וורנר שליט"א [...] והיות והרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה."
ויצוין
לתשובת זרע אברהם הנזכרת שכתב:
"ואם כוונתו לערער על חלק מהקרקע הנשאר פנוי, שרצונו למוכרו [...] גם בזה דבריו לא מעלין ולא מורידין, דכיון דמתחילה קנו כל הקרקע לבנות עליו בית הכנסת ואח"כ הקדישוהו לרבים, גם הקרקע הנשארת פנויה הכל נעשה הקדש לרבים ויד רבים שולטת בו והוא אינו שליט בו כלל [...] דמכי אמר קרקע זו לבית הכנסת נעשה נדר ואין בידו לשנותה. ומינה לנ"ד דכיון שמתחילה הקדישו זה הקרקע, גם הנשאר פנוי הרי זכו בו רבים ויד רבים שולטת בו."
אמנם מסתבר שבשנת תשי"ג לא הייתה שכונת קרית
שמואל בטבריה בגדר "כרך" כמשמעו בשו"ע שם סעיף ז', אלא
כ"כפר", ועל כן בית הכנסת בבעלות בני העיר כדין בית הכנסת של כפרים,
ואינו כבית כנסת של כרכים, אך בכל מקרה, אין הוא בבעלות
פרטית של המקדיש או יורשיו.
בהתאם
לאמור, החל מהמועד שהנכס נמסר לרבים והפך להיות בית הכנסת, אין כל נפקות
ליפוי־הכוח הבלתי חוזר שניתן לרב אשר זאב וורנר זצ"ל, וזאת מאחר שהן החותם על
יפוי־הכוח והן הזוכה ביפוי־הכוח הסכימו שהנכס יועבר לרבים לצמיתות וללא כל מגבלה.
מעמדו של יפוי־הכוח הבלתי חוזר
לעיל
הובא נוסח יפוי־הכוח הבלתי חוזר. איננו יודעים מדוע הרב יעקב חי זריהן זצ"ל
מצא לנכון להסדיר את אשר הועד לנכס באמצעות יפוי־הכוח שניתן לרב אשר זאב וורנר
זצ"ל, ולא בדרך אחרת, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, לכן, יפוי־הכוח
הוא מסמך בר־תוקף, ואין מקום לרוקן מתוכן את תוקפו החוקי.
הגם
שהיה מקום לדון בתוקפו של מסמך זה עפ"י ההלכה, בנסיבות שהן החותם על המסמך,
שהוא המשלח, והן השליח שקבל את יפוי־הכוח, כבר נלב"ע, ואין כאן המקום להאריך
בשאלה זו, מכיוון שעפ"י האמור, ההכרעה בשאלה זו אינה נחוצה לפסק דין זה.
למרות זאת, גם ביחס ליפוי־כח זה אנו מוצאים לנכון לפרש את כוונת מייפה הכוח בהתאם
ועפ"י האמור בצוואה, שנערכה ונחתמה בסמוך לאישור יפוי־הכוח, וכדלהלן: הרב
יעקב חי זריהן זצ"ל הסדיר את יפוי־הכוח במגמה אחת ברורה, והיא שהרב אשר זאב
וורנר זצ"ל יעביר את הנכס לציבור לצורך בית הכנסת במועד ובזמן הראוי. אין ספק
שלא הייתה כוונת הרב יעקב חי זריהן זצ"ל שהנכס יישאר כרכושו הפרטי של הרב אשר
זאב וורנר ויורשיו אחריו, ויעשו בו כרצונם, כפי שכל אדם הרוכש נכס, רשאי לעשות בו
לפי שיקול דעתו. וכן עולה מהמציאות בשטח, שהנכס אכן עבר לציבור כבית כנסת, והיינו
מפני שמלכתחילה זו הייתה כוונת הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, מייפה הכוח.
על כן
אין מקום שיֵעָשה כעת שימוש ביפוי־הכוח בניגוד לכוונת מייפה הכוח. בנוסף, ללא ספק
שכיום, רישום הנכס כהקדש המצוי בפיקוח בית דין, המפקח על הנכס ועל פעילות
האפוטרופסים, יביא למילוי רצונו הטהור וצוואתו של הגאון הרב יעקב חי זריהן
זצ"ל.
עוד
נציין כי מסקנתנו זו שהנכס הוקדש כבית הכנסת בעקבות צוואתו של הרב יעקב חי זריהן
זצ"ל ועל יסוד הקבוע בצוואה, מקבלת חיזוק מתוך מש"כ ספר אוצרות יוסף
להרב יוסף חיים ילוז זצ"ל מחכמי טבריה (בנו של הגאון רבי אליהו ילוז
זצ"ל, שהיה רבה של טבריה לפני הגאון רבי יעקב חי זריהן זצ"ל) בחלק הספר
"טוב רואי". בכותבו דברי הערכה על חכמי טבריה בשנים שקדמו להוצאת הספר
לאור, כתב על הרב יעקב חי זריהן זצ"ל כדלהלן:
"הרב יעקב חי זריהן היה ראב"ד מקודש משנת תרפ"ט עד יומו האחרון. בחיים חיותו הקדיש את ביתו וספריו הקדושים קודש לה' לעדת הספרדים. דירתו הטובה היקרה והגדולה והרחבה והמפוארת והמשוכללת והמסודרת יקרת הערך[...] ביתו עשה אותו ישיבה ובית כנסת בית יעקב ואהל יעקב הקדש לה' במקום בנים להיות לו לזכר עולמים לעדת הספרדים הי"ו ומינה אפוטרופוס על ממונו אפוטרופוס ישר ונאמן הרה"ג בתורה ויר"ה טהורה יראתו קודמת לחכמתו ותורתו אומנותו ספרא דדיינא ספרא רבא ויקירא מזכיר משרד הרבנות הראשית כקש"ת כמוהר"ר יוסף שטרית הי"ו ויחשל"א בן לאותו צדיק הרה"ג מעוז ומגדול הדהמ"ץ חבר בית דין הצדק שהיה עמו משרת בקדש בבדה"ץ כקש"ת כמוהר"ר מכלוף שטרית זלה"ה ואמר לו בחיים חיותו אתה תהיה על ביתי, אלה תולדות יעקב יוסף הי"ו".
וכן
בספר תולדות הרב יחז"ה שכתב הרב יוסף משה שטרית הנזכר על הרב יעקב זריהן ציין
בעמ' מז שביתו של הרב הוקדש לבית הכנסת וכי היה לו סיפוק גדול מכך.
אמנם
אין לקטעי הספרים הנזכרים כוח ומעמד של שני עדים, ואין ניתן להוציא ממון על פיהם,
מאחר והכותבים כבר נלב"ע ולא הופיעו לעדות בבית הדין, למרות זאת מצאנו לנכון
לציין לדבריהם, מאחר שיש בהם חיזוק למסקנה שהגענו אליה על יסוד המסמכים הנזכרים,
שהנכס הוקדש לצבור לצורך בית הכנסת ובית מדרש על יסוד צוואתו של הרב יעקב חי זריהן
זצ"ל.
מסקנת הדברים,
מעמדו של הנכס במלואו הוא כנכס שהוקדש לציבור להקדש דתי של בית כנסת ובית מדרש.
הקדש זה נעשה על יסוד צוואתו של הגאון רבי יעקב חי זריהן זצ"ל, וכיום אין
ליורשי הגאון הרב אשר זאב וורנר זצ"ל זכויות ממון בנכס הנידון, ואין מקום
שכיום יֵעָשה שימוש כלשהו ביפוי־הכוח הנזכר.
אשר למעמדם של
האפוטרופסים, יובהר: בכל מקרה שמתמנה בו אפוטרופוס להקדש, וגם בנידון זה, אין הנכס
בבעלותו של האפוטרופוס, אלא האפוטרופוס הוא שליח בית הדין לנהל את ההקדש, ועליו
לדווח לבית הדין על פעולותיו, וכן לקבל אישור מראש לכל פעולה חריגה כגון תוספת
בנייה או הנצחת אדם נוסף בנכס. עד היום האפוטרופסים לא הונחו לפעול כאמור, אך
בהמשך למינוי אפוטרופסים מחדש להקדש זה, מינוי שייעשה בהחלטה נפרדת, יוטל עליהם
לפעול כמתחייב.
ההיבט החוקי של סמכות בית הדין
סימן
53 לדבר המלך במועצתו, 1922-1947, קובע:
"לבתי־הדין הרבניים של העדה היהודית יהא שיפוט יחיד בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית־דין רבני לפי דיני ישראל."
חוק
הנאמנות, התשל"ט-1979, המסדיר את נושא ההקדשות במדינת ישראל, לא שינה מצב זה,
וסעיף 41 (א) בו קובע: "לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין
הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו
הפנימי לא יחולו עליו." על כך יש להוסיף כי על פי פסיקת בית המשפט העליון אין
חוק הנאמנות חל על הקדש דתי שנוסד לפני בית הדין הדתי בטרם חקיקת חוק הנאמנות.
כאמור
בפסק הדין של בית הדין האזורי בצפת מיום כ' חשון תשי"ד (29.10.53), צוואת
המנוח הרב יעקב חי זריהן זצ"ל הנזכרת שבה הנכס נועד להיות הקדש בית כנסת ובית
מדרש, אושרה וקיבלה תוקף חוקי בפני בית הדין הרבני בצפת בהסכמת כל הנוגעים בדבר,
הרי שבכך נוסד ההקדש בפני בית הדין.
נוסיף
ונבהיר קביעה זו. מאחר וכאמור, הן הרב יעקב חי זריהן זצ"ל והן הרב אשר זאב
וורנר זצ"ל שניהם היו בדעה אחידה ומוסכמת שהנכס נמסר ליעד ברור - הקמת בית
הכנסת, והדבר הובהר בצוואה, ושניהם, שהיו גדולי תורה יושבי על מדין, ודאי היו
מודעים למשמעות ההלכתית שבהעברת הנכס לציבור כבית כנסת ובית מדרש, כפי שהתבאר לעיל
- על כן בהכרח שהצוואה מתפרשת בהתאם לכך. על כן ובהמשך לכל האמור לעיל, אנו קובעים
שבצוואה זו הוראת המצווה, הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, להקדיש את הנכס, וכאמור,
הקדש זה נוסד בפני בית הדין, שהוא בית הדין האזורי בצפת שאישר את הצוואה ונתן לה
תוקף חוקי, ובכך בית הדין הוסמך להכריז על הנכס כ"הקדש", והקדש זה יישאר
בפיקוח בית הדין.
עוד
יצוין, אין ספק שהגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל שהיה אב"ד בטבריה, העדיף
שלאחר שהמקום יקבל מעמד של "הקדש", בית הדין האזורי יפקח על הקדש זה,
ולא ערכאות אזרחיות שאינן פועלות במסגרת דין תורה.
בנסיבות
אלו, ובהמשך לקביעות בית הדין בטבריה, בשתי החלטותיו הנזכרות, שכבר התייחס לנכס
כהקדש, התייחסות נכונה וצודקת, מן ההכרח להסדיר את רישום ההקדש בלשכה לרישום
המקרקעין באמצעות צו לרישום הנכס כהקדש שייקרא "הקדש אהל יעקב ולאה".
בנוסף,
ייקבע מועד לדיון במעמד המבקשים ובמעמד נציגות ממתפללי בית הכנסת וזאת כדי לשמוע
את טענות המבקשים ונציגי בית הכנסת ביחס לזהותם של האפוטרופסים. עוד יצוין כי
בפנינו עמדתו של הרב שמחה בונם וורנר ביחס לזהות האפוטרופסים, וכן כל אדם שיש לו
עניין בקביעת האפוטרופסים רשאי להגיש בקשה מנומקת בנושא.
כמו כן
המבקשים יבהירו על איזה יסוד היה מקום שבחלק מהנכס יונצח את שמו של הרב שטרית, כשהמקום
בכללו הוא הקדש, שנועד להנציח את הרב יעקב חי זריהן ואת הרבנית בלבד, כפי המפורש
בצוואה. הבהרה זו תוגש בכתב בתוך שלושים יום.
בהתאם
לאמור אנו פוסקים:
ניתן
בזאת צו ללשכת רישום המקרקעין בנצרת לרשום את הנכס המצוי בגוש 15002 חלקה 28, שהיה
בבעלותו של הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, כהקדש שייקרא "הקדש אהל יעקב
ולאה".
מזכירות
בית הדין תעביר עותק מפסק הדין ללשכה לרישום המקרקעין בנצרת, וכן תקבע מועד קרוב
לדיון במעמד המבקשים ובמעמד נציגות של שלושה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת. אחד
מהם יהיה הגבאי, והשניים האחרים יקָבעו על ידי האפוטרופוס ר' עמנואל שטרית, שיעביר
את שמות שלושתם לבית הדין לצורך זימונם לדיון.
לאחר
הדיון הבא, בית הדין ימנה אפוטרופסים חדשים להקדש.
פסק
הדין מותר לפרסום.
ניתן
ביום ח' באלול התשע"ד (03/09/2014).
הרב
אוריאל לביא - אב"ד הרב חיים
בזק הרב יוסף יגודה
החלטה
ביום
ח' אלול תשע"ד (03/09/2014) ניתן פסק דין בתיק זה, וכעת בפנינו בקשה מטעם הרב
שמחה בונם וורנר, להלן "המשיב", עותק יועבר לעיון עמנואל שטרית.
לאחר
עיון בבקשה הוחלט שלא לשנות את פסק הדין ושלא לחדש את הדיון בתביעה. מצאנו לנכון
להתייחס בקצרה לכמה נקודות שעלו בדברי המשיב הטעונות הבהרה, כדי להסיר לעז שנפלה
טעות בפסק הדין.
הלכה
ידועה היא - "המוציא מחבירו עליו הראיה". בנידון דנן מזה חמישים שנה,
כלל הציבור מוחזק בבית הכנסת ללא כל הגבלה, והנכס אינו רשום בטאבו על שם הגאון
הרא"ז וורנר זצ"ל או יורשיו, ומעולם לא היה רשום בטאבו כנכס של הרב
וורנר זצ"ל, וכעת המשיב המבקש להוציא את המקום מחזקה זו של הציבור, עליו מוטל
נטל הראיה, להוכיח בעלות על הנכס, ואין די בכך שהציג טענות אך בלא אסמכתא שבכוחה
להוציא ממון מחזקתו.
רישום
הערת אזהרה בזמנו, שאינה בנמצא כיום בספרי רישום המקרקעין, לא היתה אלא אזהרה
והודעה על יפוי הכח, ואף לא היה בה כדי למנוע רישום אחר, כפי שכבר הודיע רושם הקרקעות במכתבו להגרא"ז וורנר זצ"ל
ביום י"ג שבט תשי"ד (17.1.1954). אין לרישום הערת האזהרה מעמד של רישום
נכס כבעלים, ובוודאי כעת, שלא נמצא ברישום בספרי הטאבו כל הערת אזהרה.
על כן
אין, וגם לא היה, למשיב מעמד של מוחזק בנכס, אלא המוחזק בנכס הוא כלל הציבור.
כמו כן
ביחס להחלטה קודמת של בית הדין משנת תשכ"ד, נכון הוא שעקרונית בנסיבות
מסויימות ניתן לדון בפסק דין של בית דין קודם, כטענת המשיב, אך לא די בהצגת טענה
שנפלה טעות בהחלטת בית הדין על סמך טענה המייחסת התנהלות כזו או אחרת, או טענה
אחרת, בלא אסמכתא ראויה לגופה של תביעה, כאמור.
ביחס
למועד העברת הנכס לרשות הציבור כבית הכנסת יובהר: פסק הדין מיוסד על כך שאין
בפנינו אסמכתא לבעלותו של הרא"ז וורנר זצ"ל בנכס. שטר ייפוי הכח אינו
מוכיח בעלות אלא זכות לרישום הנכס בהתאם להוראת המצווה. אמנם אילו הרא"ז וורנר זצ"ל היה עושה מעשה
קניין בגוף הנכס, היה זוכה בו לאחר שהמצווה אישר לו לעשות כך. אך בהעדר קניין
הידוע לנו, מעמדו של הרא"ז וורנר זצ"ל יכול להיות מיוסד על קנין אודיתא
העולה מסעיף ג' לצוואה שכתב הרב יעקב חי זריהן זצ"ל . אך זאת קבענו בפסק
הדין, כי אמנם ברישא של סעיף זה, שיש בו קנין אודיתא, נכתב: "היות והבית
שבניתי בקרית שמואל עם המגרש השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב אשר זאב
וורנר שליט"א ראב"ד עיה"ק טבריה ונתתי כבר יפוי כח בלתי חוזר
להעביר לו כל הרכוש הנ"ל", אך מיד לאחר מכן נכתב: "והיות והרב
הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל יעקב ולאה לנצח את
שמי ושם אשתי לאה תחי'".
סעיף
זה יוכל להתפרש בשתי דרכים. האחת היא שהמצווה, הרב יעקב חי זריהן זצ"ל, מבהיר
שהרב וורנר זצ"ל כבר החליט למסור את הרכוש שיהיה כבית הכנסת. אין כאן סיפור
דברים בעלמא על תוכנית המתייחסת לעתיד הרחוק, אלא בהחלטתו זו של הרב וורנר
זצ"ל בשעתו, קיימת אמירה ברורה כבר באותה עת, שהרכוש נמסר כדי שישמש בעתיד
כבית כנסת. למרות שבעת האמירה טרם הוכשרו התנאים למימוש המקום כבית כנסת,
עכ"פ קיימת אמירה שיש לה מעמד כקנין, הגם שהמימוש המעשי יהיה במועד אחר
המתאים לכך. כל טענה שהרב וורנר זצ"ל הודיע שזו רק תוכנית עתידית וכי באותו
מועד אינו מתחייב דבר בהקדשת המקום כבית הכנסת טעונה ראיה, ועל המוציא מחבירו
להביא ראיה, ואין בפנינו ראיה.
מאחר
ופשטות הדברים מורה שהצוואה מעידה על החלטתו של הרב וורנר זצ"ל, שהיה לה תוקף
מחייב באותו מועד.
וכן
נוסיף ונציין למסמך שנחתם על ידי הרב וורנר זצ"ל ביום ט"ז אייר
תשט"ז ואושרה חתימתו על ידי הרבנים חיים סמאג'א זצ"ל ומאיר וועקנין
זצ"ל, ובו הוא מתחייב להעביר את הנכס על שם בית המדרש וישיבת אהל יעקב ולאה,
לאחר אריכות ימיהם.
להלן
בהמשך דברינו נבהיר עפ"י מקורות ההלכה מהי ההשלכה ההלכתית מכך.
בדרך
נוספת ניתן להבין את סעיף ג' לצוואה. סעיף זה מעיד מעל לכל ספק שייפוי הכח ניתן
למטרה זו בלבד שהמקום ישמש כבית כנסת ובית מדרש, ולכן המצווה מצא לנכון שהחלטת הרב
וורנר זצ"ל כאמור, תצויין בסעיף זה.
בהכרח
לקבוע שיפוי הכח והצוואה שנכתבו באותו מועד ונחתמו בהפרש של שלושה ימים, משלימים
זה את זה, ועל כן יפוי הכח מתפרש על יסוד האמור בצוואה, ובהתאם לאומדן דעת המצווה,
לכן פשיטא שלא היתה כוונתו של הרב זריהן זצ"ל, שהעברת הנכס לרב וורנר
זצ"ל נועדה להרבות את רכושו .
על כן
יש לדחות את הטענה המבקשת להתייחס ליפוי הכח במנותק ותוך התעלמות מהצוואה, ולקבוע
שעל יסוד יפוי הכח הנכס עבר להיות נכס חלוט של הרב וורנר זצ"ל בלא כל סייג
ותנאי, וכי יורשיו זכו בו כרכוש בלעדי. טענה זו מופרכת לחלוטין, ומעוררת תמיהה.
אלא מלכתחילה הנכס הועבר לרב וורנר זצ"ל על דעת שבמקום יוקם בית כנסת שינציח
את הרב זריהן זצ"ל ואשתו, וככל שהדבר אכן נעשה וכפי רצון המצווה, בכך הושלם
המהלך ששניהם חפצו בו, הן הרב זריהן זצ"ל הן הרב וורנר זצ"ל, גם אם חלפו
כמה שנים עד למימוש רצון המצווה.
עוד יובהר, בפסק הדין כתבנו: "אמנם ניתן לקבוע כי ניסוח הצוואה ויפוי הכח יחשב
כקנין אודיתא שהיה בכוחו להקנות את הנכס לרב אשר זאב וורנר זצ"ל", אך
להסיר ספק יובהר, כי רק הניסוח המופיע בצוואה ראוי להיחשב כקנין אודיתא מאחר ורק
בו מצוי הניסוח המתאים לקנין זה - "היות והבית שבניתי בקרית שמואל עם המגרש
השייך אליו מכרתי במכירה גמורה ומוחלטת להרב אשר זאב וורנר שליט"א ראב"ד
עיה"ק טבריה ונתתי כבר יפוי כח בלתי חוזר להעביר לו כל הרכוש הנ"ל".
ולשון מכרתי וכו' מתאים לקנין אודיתא. משא"כ הניסוח שבייפוי הכח שבו נכתב -
"הואיל והסכמתי מרצוני הטוב ובנפש חפיצה למכור את החלקה הנ"ל וכל מה
שנמצא עליה וקשור אליה להרב אשר זאב וורנר בסכום שהוסכם ביננו, והואיל ואת התמורה
קבלתי עד סוף פרוטה אחרונה". ונוסח "הסכמתי מרצוני למכור בסכום שהוסכם
ואת התמורה קבלתי", מעיד על ההסכמה בלבד אך אין בו הודאת בעל דין שהנכס כבר
נמכר.
וכן
הניסוח - "אני מצהיר כי מסרתי לרשותו ולהחזקתו המוחלטת של הרב אשר זאב וורנר
הוא או מי שיבוא במקומו את חלקת האדמה הנ"ל", אינו מביע הודאה על העברת
גוף הנכס במכירה, אלא העברה "לרשותו להחזקתו", מתפרשת כמשימה של
אפוטרופוס וכיוצ"ב בלבד, והרשאה לכל פעולה עתידית בנכס, אך אין בה הודאת בעל
דין על מכירת גוף הנכס להגרא"ז וורנר זצ"ל.
לכן
בנידון דנן, רק לצוואה בלבד מעמד של קנין אודיתא, ואילו שטר ייפוי הכח רק משלים את
התמונה, אך אינו יכול לעמוד בפני עצמו כקנין אודיתא. על כן נוסחו המלא של סעיף ג'
לצוואה, וכאמור לעיל, הוא הקובע.
דברינו
אלו מיוסדים על המבואר בספר קצות החושן סי' קצד סק"ד, שכתב:
"קנין אודיתא דהיינו שיכתוב חתימת ידי תעיד עלי כו' איך שמכרתי את כל החמץ לפלוני באופן המועיל, וכיון שמודה שמכר באופן המועיל קנה העכו"ם באודיתא זו ומשום דאודיתא הוי קנין אעפ"י ששניהן יודעין שאינו כן".
ובסי'
מ' סק"א כתב בקצות החושן:
"דוקא כשאומר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אף על פי ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא, אבל בסימן ס' דאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה א"כ ודאי אינו מתחייב בלא קנין. וכה"ג בחפץ נמי אם אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פלוני נקנה הוא לו באודיתא, ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפלוני ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא".
וכן
בספר ישועות ישראל (סי' ס' ס"ק יב) כתב –
"דוקא כשמודה שהחפץ הוא של חבירו, כיון דמדין תורה הודאת בעל דין כמאה עדים, תקנו חכמים גם במקום שמשקר דמהני מטעם קנין".
ועל כן
מאחר שיסוד קנין אודיתא הוא הודאת בעל דין, ובהודאת בעל דין הניסוח הוא מוקפד -
הודאה שהחפץ הוא של פלוני, או שמודה שמכר לו את החפץ. אך הודאה שהסכים למכור
לפלוני את החפץ, אינה הודאת בעל דין, אלא הצהרת כוונות שאין בה תוקף של אודיתא,
וכן אין מעמד של "אודיתא" למסמך שבו נכתב שהסכים למכור ושכבר קיבל עד
פרוטה אחרונה, או שמסר את הנכס לרשותו להחזקתו המוחלטת.
על כן
בנידון דנן שקנין האודיתא הוא בצוואה בלבד, הבהרנו לעיל את סעיף ג' לצוואה.
ולהלן
המקורות לקביעה הנזכרת בדרך הראשונה בפירוש הצוואה, אודות המעמד של האמור בצוואה -
"והיות והרב הנ"ל החליט למסור הרכוש הנ"ל לבית מדרש וישיבת אהל
יעקב ולאה לנצח את שמי ושם אשתי לאה תחי'".
-
יצוין, לדעת רוב הראשונים והפוסקים בצדקה לעניים חל הדין של אמירה לגבוה כמסירה
להדיוט, עיין רי"ף מסכת ב"ק פרק רביעי ובר"ן נדרים דף ל' ע"א,
ובשו"ע יו"ד סי' רנח סעיף יג. ולדעת רוב הפוסקים אין הלכה כאותם ראשונים
החולקים על הדין של אמירה לגבוה בצדקה וסוברים שרק בתורת נדר הוא מחויב לקיים מה
שאמר, אבל אין האמירה עושה קנין כמסירה להדיוט.
ולהלן
מש"כ בפד"ר חלק ו' בעמוד 354:
"עצם דבר זה אם להקדש זמנינו טעון קנין, שנוי במחלוקת גדולה והרבה מגדולי הפוסקים סוברים דגם בהקדש של זה"ז נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואין צריך קנין, יעוין בחו"מ סי' רי"ב סעי' ז' במחבר וברמ"א, וכן בסעיף ח' שם ופת"ש סק"ח, ובש"ך בחו"מ סי' ס"ו סק"ב, ובקצוה"ח סי' ק"צ סק"ג וסי' רנ"ב סק"ה, וביו"ד סי' רנ"ח סעי' ו' ופ"ת סק"ז וסעי' י"ג ופ"ת ס"ק ט"ו, ובחידושי הגרע"א שם. ונציין בזה לשונו של שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תת"ב שכותב: ואף על גב דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש איזה דבר צריך להקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו, מ"מ יחיד הוא בסברא זו שהרי כל גדולי עולם ס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר. ובגדולה מזו מצינו לו להרדב"ז בתשובה אחרת בח"ג סי' תקכ"ג, דאחרי שחזר לכתוב הדברים האמורים שבסי' תת"ב, הוסיף וכתב וז"ל: ולע"ד לא אמרה הרב ז"ל (הרשב"א) אלא בהקדש לעניים דדמו להדיוטות, אבל במקדיש ס"ת שיש לו קדושה מצד עצמו או במקדיש מקום לב"ה שאינו עומד לחלקו לעניים, הרי הוא כקדושת הגוף ומודה הוא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. זאת אומרת דרק בהקדש לעניים העומד להיחלק, כגון מעות לעניים, הוא דס"ל להרשב"א דלא אמרינן בו אמירה לגבוה, אבל הקדש לעניים בדבר שאינו עומד להיחלק, כגון בהקדיש בית, מודה גם הרשב"א דאמרינן בזה אמירה לגבוה כקדשי בדק הבית, וא"כ בכגון נידוננו שהמדובר על הקדש בית, יודה גם הרשב"א דאמרינן בזה אמירה לגבוה ואין צריך קנין".
עד כאן מפסק הדין בפד"ר.
הרי לנו דברי הרדב"ז שהובאו בפסק דין זה, שבמקדיש מקום לבית הכנסת, שאינו עומד
לחלקו לעניים, אף הרשב"א יודה דאמרינן בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין
צריך קנין. די היה בזה לדחות את טענת המשיב בנקודה זו.
מלבד
זאת ולולי סברת הרדב"ז, המשיב הביא מדברי קצות החושן שאם נדר לצדקה ומת אין
מוציאין מהיורשים, וכן נציין לדברי קצות החושן בסי' רנב סק"ה שעמד להחזיק
בשיטתו זו דלא אמרינן בצדקה לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, משום דאין כלל זה
נאמר אלא בדבר שיש בו קדושת הגוף או במקדיש לבדק הבית, אבל בנודר לעניים אינו
כמסירה, אלא שמחוייב לקיים נדרו, ואם מת אין היורשים צריכים לקיים נדר אביהם.
והביא שם שכן נהג בדבר זה הלכה למעשה, באחד שנדר בחייו ליתן מעשר כספים וחילק
בחייו מקצתו, וקודם מותו ציוה שיתנו מעשר מנכסיו כפי הנדר שנדר בחייו, ובאו העניים
לפני רבינו הקצוה"ח שיכוף את אפוטרופוסי המנוח לקיים הצוואה. ופסק להם
כנ"ל דהיות ובצדקה לעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה, אין היורשים מחוייבים בזה.
ע"ש. וכן מבואר כיו"ב בדבריו בסי' ריב סק"ג דבענין צדקה אינו
מתחייב באמירה בעלמא, ולא אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ע"ש.
אך
בשו"ת מאמר מרדכי סי' טז הביא מדברי קצות החושן סי ריב סק"ד וכתב על
דבריו:
"גם גוף הדבר שכתב בקצה"ח שם דבצדקה לא אמרינן כמסירה להדיוט דמי לדעת רוב הפוסקים ורק משום נדר הוא. לא ידעתי רובא בזה, דרובא דאיתא קמן הוא דאף בצדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכמבואר בבית יוסף סי רנ"ח, ומלבד רשב"א בתשובה שהיא דעה הנדחית וכמ"ש בבה"ב שם ובדרכי משה דלא קיי"ל כן".
ובספר
עטרת פז חלק א חלק יורה דעה, בסי' י' האריך בהרצאת השיטות בהלכה זו, ובהערה ג' כתב
כדלהלן:
"עתה ראיתי ג"כ לגאון רבי יצחק שמעלקיס בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' פה) ד"ה והנה בקצוה"ח שהביא שם את דברי קצוה"ח הנ"ל (בסי' ריב) במאי דפסק שלא אמרינן בהקדש לעניים אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. וכתב ע"ז, ולא ידעתי מנ"ל הא מילתא דהרי הרדב"ז כתב בכמה מקומות דדברי הרשב"א יחידאה הם ולא חיישינן להו. וגם דברי הרשב"א סותרין עצמם מתשובה לתשובה. עכ"ד. ע"ש. והן אמת לעיקר דינא במאי דחזינן דהגאון קצוה"ח הנ"ל פסק (בסימן רנב סק"ה, וראה גם בדבריו בסי' ריב סק"ג) בההוא מעשה דאם אביהם של היתומים התחייב מחיים ליתן לעניים ואין היתומים רוצים לקיים הצוואה. אה"נ דאין היורשים מחוייבים לקיים הצוואה. אמנם דהלכה זו עלתה לקצוה"ח בידו לפי דרכו דס"ל דבהקדש לעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכמבואר בדבריו שם. מ"מ אף אנן דקיי"ל לדינא דגם בהקדש לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ דינא הכי הוא דאין מוציאין מן היורשים, וכאשר כתב כיו"ב ג"כ הגר"ח פלאג'י ז"ל בספר החפץ חיים (סי' ט אות א) שכתב שם, הנה בהקדש עניים אמירה כמסירה כמ"ש הרי"ף בב"ק דל"ו והרא"ש והר"ן בהלכות פ"ק דקידושין והטור יו"ד סי' רנ"ח ויש חולקים בזה. וקיי"ל דאין מוציאין מן היורשים כמ"ש הרב הגדול מופת דורינו מו"ז נר"ו בחקרי לב ח"ג ליו"ד סי' קיא. עכ"ד. ע"ש. והרי אף על גב דפסיק לדינא כדעת רוב הפוסקים דאף בהקדש לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ לגבי יורשים קיי"ל דאין להוציא מהם, ובפשטות נראה דהיינו טעמא משום דיכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הפוסקים דלא אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתי בס"ד כיו"ב בדברי המהראנ"ח בתשובותיו (סימן ל') שאחר שהביא שם בארוכה בענין זה אי אמרינן בממון עניים אמירתו לגבוה וכו', סיים וכתב שם בסוף התשובה: ומ"מ סברת הגאון והרז"ה לא זזה מתוך ידינו דס"ל דלא אמרינן בממון עניים אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, וכיון דפלוגתא דרבותא הוא מספיקא אין להוציא מחזקת היורשין. ע"ש. ולכאורה בפשטות היינו נמי כיון שהם מוחזקים יכולים לטעון קים לי. וק"ל. וראיתי עתה בספר גזע ישי (מערכת א' אות קפה) שהביא שם פלוגתא דהאחרונים בענין אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט האם בכה"ג נחשב כבר ההקדש כמוחזק או לא, ונראה מדבריו דס"ל דעדין אין ההקדש מוחזק. ע"ש. ואייתי שפיר גם להכא דאמרינן דהיתומים יכולים לטעון קים לי כיון דאינהו הוו המוחזקים ולא ההקדש. וק"ל. ועוד יש להתבונן בזה במאי דאמרינן דהיתומים יכולים לטעון קים לי כי לא מצאתי הדבר מפורש כ"כ בחקרי לב הנ"ל. וגם צ"ע איך נוכל לומר קים לי בכה"ג כדעת הפוסקים דלא אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט הרי מרן פסק בשו"ע יו"ד (ס' רנח סעיף ו' וי"ג) דאמרינן בצדקה אלכ"ל, וראה גם בדבריו בבית יוסף (שם). יעו"ש. ואנן קיי"ל דלא אמרינן קים לי נגד מרן ובפרט נגד דבריו שבשו"ע, עי' בשו"ת גינת ורדים (חחו"מ כלל א סי' ב)"
עד כאן מספר עטרת פז.
על כן
מאחר בנ"ד המשיב ויורשי הרב וורנר זצ"ל, אינם מוחזקים בנכס, אין להם
זכות לטעון קים לי.
נימוקים נוספים מטעם אחד
הדיינים
א. במסמכי בית הדין הנכס נשוא התיק רשום כהקדש,
מאז ניתן הצו למינוי אפוטרופוס בשנת תשכ"ד. אין כל רישום על בעלות של הרב
וורנר על הנכס בספרי רישום המקרקעין, או במקום רשמי אחר.
ב. הנכס שבפנינו נמצא בחזקת הציבור כבית כנסת שאיננו רכוש פרטי אלא הקדש, למעלה מיובל שנים.
ג. לא באה כל מחאה כלפי הציבור מצד הרב וורנר או
יורשיו עד לתקופה האחרונה.
ד. כאמור בנימוקים דלעיל, הגרא"ז וורנר
הקדיש את הנכס למטרה שלשמה ייעד אותו הרב זריהן, בעצם התחייבותו והחלטתו המופיעות
בצוואת הרב זריהן ושעליהן חתם בעצמו בפני הרבנים סמאג'א וועקנין, אך גם אם נקבל את
טענת המשיב, כי החלטתו והתחייבותו של אביו אינן נחשבות כמסירת הנכס להקדש ואינן
מחייבות את יורשיו, עדיין יש להורות כי הנכס הקדש, מהטעם הפשוט של חזקה שיש עמה
טענה. הטענה היא שהנכס הוקדש, למרות שהמבקשים אינם יודעים בדיוק כיצד הדבר נעשה,
אם על ידי הרב וורנר כאמור לעיל, או באופן אחר. טענה זו, היא טענה המגובה בחזקה של
עשרות שנים וללא מחאה. אין חובה על הציבור להסביר כיצד התבצעה ההקדשה, ובוודאי
כאשר אותם אפוטרופסים שבחייהם הדבר התבצע, כבר נפטרו לבית עולמם.
ה. כחיזוק נוסף להחלטה, אפנה להלכה האומרת כי מצר שהחזיקו בו רבים אסור
לקלקלו, ולנכס הנדון יש לפחות מעמד דומה לכך, ועל כן לא ניתן להחזירו לבעלות
המשיבים, גם אילו הוא היה שייך לאביהם בעבר.
על כן הוחלט:
הבקשה לעיכוב ההליכים שנקבעו בפסק הדין מיום ח' אלול תשע"ד (03/09/2014),
נדחית.
ככל
שיוגש ערעור לבית הדין הגדול ובית הדין הגדול יחליט על עיכוב ההליכים, הם יעוכבו
כמתחייב, אך איננו מוצאים מקום להיתר עפ"י ההלכה הפסוקה בחו"מ סי' כו
לפנות לערכאות, ק"ו בנסיבות הנוכחיות שהדיון כבר התקיים בבית הדין, שקבע את
סמכותו החוקית לפסוק בהקדש זה, וק"ו כשהנידון הוא מעמדו של בית הכנסת וניהולו
השוטף.
ניתן
ביום י"ג בתשרי התשע"ה (07/10/2014)
הרב
חיים בזק - דיין הרב יוסף יגודה
- דיין
החלטה
בעקבות
ההחלטה האחרונה התקבלה בבית הדין בקשה מטעם המבקש הרב שמחה בונם ורנר. ולאחר עיון
בבקשה הוחלט -
א. המבקש יוכל לעיין בתיק ובו מצוי עותק
מנסח הטאבו, ואין בנסח זה כל רישום הערת אזהרה או רישום אחר על שמו, ועל כן
בנסיבות הנוכחיות שמזה כחמישים שנה הנכס נשוא הדיון משמש כבית כנסת, אין יסוד
לטענה על מוחזקות של המבקש, והדין הוכרע על יסוד טענות וראיות שהוצגו, כמפורט
בהחלטות הקודמות. אין ביד יורשי הרב וורנר זצ"ל כל מסמך רשמי ממשלתי לבסס את
מוחזקותם בנכס. אדרבה, המסמכים הרשמיים היחידים שבהם מוזכר הנכס, הם פסקי הדין של
בית הדין הרבני, ובפסקי דין אלו, הנכס מוזכר כהקדש ללא כל הסתייגות. ללא כל הוכחה,
אין מקום לקבל את הטענה שמסמכים אלו נערכו במרמה.
ב. נבהיר כי אמנם המבקש בתיק הנוכחי הוא
עמנואל שטרית, אך לאחר קבלת התנגדות הרב ש.ב. וורנר, עלה הצורך לברר האם הנכס הוא
הקדש. בבירור זה, בעל הדין איננו מר שטרית, אלא הציבור כולו. מאחר ונכס הקדש הוא
נכס העומד לרשות הציבור ואילו נכס פרטי, נתון לשיקול דעתו של בעליו מתי וכיצד
להעמידו לרשות הציבור, לפיכך התביעה לקבוע שהנכס איננו הקדש מופנית כלפי כלל
הציבור, ולפחות כלפי ציבור המתפללים ובעניין זה, תפקידו של מר שטרית הוא כנציג
ההקדש מכוח מינויו לכך בעבר על ידי בית הדין. אמנם הרב וורנר הודיע כי אין בכוונתו
לשנות את יעודו של בית הכנסת, אולם עצם העמדת אפשרות כזאת היא פגיעה בזכות הציבור
ובבעלותו על ההקדש. משום מכך, היה מקום להעלות גם טענות שלא נטענו על ידי מר
שטרית, על פי הכלל שטענינן לציבור ולהקדש, כשם שטענינן ליתומים וללקוחות. בית הדין
מוסמך ואף נדרש להעלות כל טענה אפשרית לטובת הציבור, גם אם הציבור עצמו, או נציגו,
לא טען כן. עיקרון זה של טענינן לציבור, מופיע בכמה וכמה מקורות. ראשית, עיין
בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שעז סעיף א:
"מצר שהחזיקו בו רבים ברשות, אסור לקלקלו".
ובסמ"ע
ס"ק ב:
"שהחזיקו בו רבים ברשות כו'. קמ"ל בזה דדוקא כשהחזיקו ברשות אסור לקלקלו, משא"כ כשהחזיקו בו שלא ברשות. מיהו כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו טוענין להן ואמרינן דבודאי ברשות החזיקו בו".
וכן
עיין שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן קצה:
"ואנן
טענינן להקדש כמו שאנו טוענין ליתמי וללקוחות ".
וכן בשו"ת
שאגת אריה (לנכד הב"ח) סימן כט, הביא מדברי הרשב"ם פרק המוכר פירות [צט
ע"ב ד"ה מי] על המשנה: "היתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו כו'",
וז"ל: שהחזיקו לעבור שם מעולם או על ידי בעל השדה שנתן להם מתחילה עכ"ל,
ופירש שם את דבריו כדלהלן:
"דבלא רשותו אין מועיל חזקתו, ומה שכתב שהוחזקו לעבור שם מעולם ר"ל קודם שבא השדה ליד זה ואנו טוענים לרבים שהוחזקו מאז ברשות מורישו או המוכר לו שמכר או נתן לרבים הדרך."
אמנם
שם בנדון דידיה כתב שאין לרבים חזקה מטעם שהביא שם, אך לעניין שלנו, ניתן להוכיח
מדבריו שבית הדין טוען לרבים גם טענות שנציגיהם לא טענו.
ובעניין
טענת המבקש שנידון דידן אינו דומה לדין מיצר שהחזיקו בו רבים, עיין מה שכתב
שו"ת שארית יוסף סימן סט וז"ל:
"...ועוד הרי אחז"ל פ' המניח (דף כ"ח) מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ושם מפורש אף כי הדרך ודאי שלו ואין לך מיצר שהחזיקו בו רבים גדול מבה"כ".
יש
מקום להוסיף ולבאר בנושא זה ונלהאריך בו,
אך לעת עתה אכמ"ל.
ג. לא
ניתן להתעלם מכך שהנכס היה רכושו של הרב זריהן זצ"ל, שקבע את יעודו להנצחתו
והנצחת הרבנית, ויעד זה אכן התממש. על כן ככל שהמבקש עדיין מסכים שנכס ימשיך לשמש
כבית כנסת ללא כל הגבלת זמן וכפי שקבע הרב זריהן זצ"ל, וכמו שהמבקש הודיע
בדיון בבית הדין, ואין עולה על דעתו לדרוש לפַנות את המקום ולהעבירו לרשותו או
לממשו כנדל"ן, ולאחר שבית הדין ישלים את מלאכתו למינוי אפוטרופסים שתפקידם
הבלעדי לשמר את המקום במעמד הנ"ל כראוי, הרי שבסופו של דבר אין נפקא מינה
מעשית מבקשתו, והדיון המבוקש על ידי המבקש הינו הצהרתי גרידא. לכן לאחר שניתנו
ההחלטות האחרונות, ולא מצאנו בהן טעות, אין מקום להמשיך במו"מ עם המבקש, ואין
מניעה שהמבקש יערער בפני בית הדין הגדול.
ניתן
ביום י' חשון תשע"ה (03/11/2014)
הרב
אוריאל לביא אב"ד הרב חיים בזק דיין הרב יוסף יגודה דיין
החלטה
הנידון
שבפנינו מתייחס לנכס שהיה בזמנו ביתו של הגאון הרב יעקב חי זריהן זצ"ל,
אב"ד טבריה ורב לעדת הספרדים בטבריה. הנכס מצוי ברח' אהל יעקב בטבריה ורשום
בלשכת רישום המקרקעין בגוש 15002 חלקה 28.
ביום
ח' אלול תשע"ד (03/09/2014) ניתן פסק דין שבו נקבע כי נכס זה הינו הקדש ובית
הדין ימנה אפוטרופסים להקדש, וכן יצוין לשתי החלטות משלימות, מיום י"ג תשרי
תשע"ה (07/10/2014) ומיום י' חשון תשע"ה (03/11/2014).
בעקבות
פסק הדין הנזכר התקיימו שני דיונים בבקשה למינוי אפוטרופסים על ההקדש. לאחר עיון
בבקשות שהוגשו בפנינו אנו מחליטים למנות את הרב אשר נגר ת.ז. 000094763, את הרב
שמואל ביטון ת.ז 023085517 ואת ר' יעקב שטרית ת.ז. 051789956 כאפוטרופסים על
ההקדש.
האפוטרופסים מתמנים כדי
לנהל את ההקדש בהתאם לכוונת המקדיש הרב יעקב חי זריהן זצ"ל כפי שבאה לידי
ביטוי בצוואתו, ולהסדיר את כל הכרוך בניהול ענייני ההקדש.
אחת
לשנה, לקראת ראש השנה, האפוטרופסים יעבירו דו"ח לביה"ד אודות פעילותם.
כל
פעולה החורגת מהניהול השוטף, כגון פעולת בינוי בנכס וכיוצ"ב, טעונה אישור
מוקדם של בית הדין.
עותק
מפסק הדין יועבר לעיון הממונה על ההקדשות בהנהלת בתי הדין, והוא מתבקש לפעול
להסדרת רישום הנכס כהקדש, וזאת בהתאם לקבוע בפסק הדין הנזכר.
ניתן
ביום ה' בתמוז התשע"ה (22/06/2015)
