חזקה בתקיעת שופר

עטרת דבורה חלק ג סימן טז

בבית הדין התקיים דיון בין הצדדים, שהם - התובע, אחד מהמתפללים בבית הכנסת פלוני, והנתבע הינו גבאי בית הכנסת.

התובע טוען שבשנים האחרונות הוחזק בבית הכנסת כבעל תוקע ותקע בשופר בראש השנה בשנים אלו, ומבקש להורות לנתבע שלא להסירו מחזקתו.

הנתבע בקש לדחות את התביעה, לדבריו ועד המתפללים הסמיך אותו לחלק את התפקידים בין המתפללים, ובכך בוטלו כל החזקות שכמה מהמתפללים הוחזקו. לטענתו, כח הציבור גובר על כח החזקות, ובתוקף סמכותו כגבאי הוא רשאי לבטל את החזקות, ולהנהיג חלוקה חדשה של התפקידים, לרבות התקיעה בשופר בראש השנה.

ביחס לתקיעת השופר בראש השנה הקרוב, הנתבע הציע שהתקיעה תחולק בינו ובין התובע, אחד מהם יתקע תקיעות דמיושב והשני תקיעות דמעומד, עפ"י גורל.

הנתבע הציג פרוטוקול ישיבת ועד בית הכנסת שבו הוחלט על הסמכת הגבאי לקבוע את חלוקת התפקידים בין המתפללים על פי שיקול דעתו. לטענתו, מאחר שהתובע שגם הוא חבר הוועד, נוכח במקום ושתק, הרי שתיקתו מורה על הסכמתו.

בדיון התקבלו עדויות של שני חברי הוועד ומדבריהם עולה שהחלטת הוועד היתה לתת לגבאי את הסמכות הבלעדית להחליט בכל ענייני בית הכנסת לרבות בכל הקשור לאיוש התפקידים.

כמו כן יצויין שהנתבע לא הכחיש את טענת התובע שהוא מוחזק בתקיעת השופר מספר שנים, וכן העיד אחד מהעדים על חזקה זו. אמנם הנתבע סייע לתובע בנסיבות שבהם לא עלה בידו להשלים את התקיעות.

נציין שאין החלטה של הוועד להוריד את התובע מחזקתו ואין הסכמה של התובע לכך, אלא שהוועד הסמיך את הגבאי, אך פשיטא שעל הגבאי לנהוג על פי ההלכה.

השאלה העומדת לבירור היא האם הציבור רשאי להסמיך את הגבאי למנות בעל תוקע את מי שיבחר, ולהתעלם מהחזקה של התובע או עליו להתחשב בחזקה.

בשלחן ערוך חו"מ סי קמ"ט סעיף לא, פסק הרמ"א:

"יחיד שיש לו ס"ת, והחזיק שהציבור קורא תמיד בספר תורה שלו, אם היה לציבור ס"ת אחר כשקראו בשלו, מקרי חזקה ואסורים לשנות. ואם לא היה להן ספר תורה אחר, לא מקרי חזקה. אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה, וארעו אונס ונתנו הקהילות המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו. אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס, נתבטלה חזקתו".

ובשלחן ערוך או"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב פסק:

"אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר, איבד זכותו. אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה, חוזר למצותו".

הרי מבואר שאדם שהוחזק במצוה מסויימת אי אפשר להורידו מחזקתו. וכן נאמרה הלכה זו בפירוש לעניין תקיעת שופר. במג"א סי' תקפ"א סק"ו כתב:

"נהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע, אין ליתן המצוה לאחר, כמו שכתוב סוף סי' קנ"ג".

וכתב הפמ"ג א"א סק"ו:

"אפשר חזקה שלש פעמים בעינן".

ובמשנה ברורה ס"ק יא כתב:

"ונהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע אפילו פעם אחת אין ליתן המצוה לאחר. ואם חלה הוא ביד הקהל להעמיד אחר, ומ"מ כשחוזר לבריאותו המצוה חוזרת אל הראשון".

אמנם בתרומת הדשן פסקים וכתבים סי' קכח מבואר שיש להתחשב בחזקה זו שהוחזק בקיום מצווה, רק באותן מצוות שהמחזיק קנה מהצבור, וז"ל:

"ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי פ' חז"ה דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה. דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה".

אך הרבה פוסקים דחו סברא זו וקבעו שיש חזקת מצוות גם אם לא קנאה מהצבור, עיין בדרכי משה חו"מ סי' קמט סק"ה, ובהתאם לכך נפסקה הלכה זו בסתמא בשו"ע באו"ח וחו"מ כנזכר לעיל.

ובפוסקים כתבו כמה טעמים בהלכה זו.

הלבוש כתב הטעם שאין לבטל חזקה משום דרכי שלום, וז"ל בחלק אורח חיים סי' קנג סעיף יז:

"מי שהיתה בית הכנסת בביתו ימים רבים אין הציבור יכולין לשנותה לבית אחר, שכבר זכה הוא במצוה משום דרכי שלום".

והרדב"ז חלק ד' סימן אלף פח (יא) כתב הטעם מפני שאם יורידוהו מחזקתו יבואו לידי חשד שסילקוהו מפני שאינו הגון למצווה זו, וז"ל:

"לענין חזקה אע"ג דלענין שאר חזקות דעלמא כל חזקה שאין עמה טענה כגון שטר היה לי ונאבד אינה חזקה וכ"ש להחזיק כנגד רבים, שאני הכא דהוי חזקת מצוה ולא מידי חסרי. וכיון שהחזיקה זו כמה שנים להיות מדלקת ההיכל במקום שכל הקהל רואים אותה ולא מיחו בידה מאז עד עתה אין לך חזקה גדולה מזו. ולא זו בלבד אלא כל מי שהחזיק בשום מינוי בקהל אין יכולין לסלקו אלא אם כן אינו מתנהג כשורה במינויו. עיין במרדכי פרק חזקת הבתים. וגדולה מזו תנן בגיטין פרק הניזקין נותנין את העירוב בבית ישן מפני דרכי שלום פי' שאם רגילין לתת את העירוב בבית של אחד מבני החצר אין משנין אותו מפני דרכי שלום וכתבוה כל הפוסקים. והשתא אם בדבר שאינו של מצוה שיהיה העירוב מונח בביתו אמרו כך כל שכן בהדלקת ההיכל שהיא מצוה דכתיב על כן באורים כבדו ה' דאיכא דרכי שלום ... אין משנין אותו ... והכא נמי איכא חשדא שמא יאמרו מפני שלא היו מדליקין אותו כהוגן סלקוהו".

ובתשובת הגרע"א תניינא סי' יב כתב שאין צורך לטעם חשדא, אלא מאחר שכבר זכה במצווה זו אין יכולים לסלקו ממנה.

הדבר פשוט שגם הקהל באמצעות נציגיו המוסמכים, אינם רשאים לסלק את המוחזק במצוה. מאחר שהמוחזק זכה במצוותו אין רשות לקהל לסלקו. כפי העולה מכל הפוסקים שלא חילקו בין קהל המבקש לסלקו ליחיד המבקש זאת. ואמנם סתמא דמילתא שהגבאי המוסמך, הוא המבקש לסלק את המוחזק במצוה.

עלתה טענה שבנסיבות אלו יש להורות על חלוקת התקיעות בין הצדדים, ואחד יתקע תקיעות דמיושב והשני תקיעות דמעומד. אך עיין בספר בתי כהונה (להגאון רבי יצחק הכהן מחכמי איזמיר) ח"ב סי' י' ששלל הצעה כזו לחלק את התקיעות בין הצדדים, ובמסקנתו כתב:

"לית דינא ולית דיינא לגרוע שום דבר מהתוקע הראשון".

והטעם מפני שאם המוחזק בתקיעה יקבל לתקוע תקיעות שמיושב

 "נמצאו גורעין ומסלקין לתוקע ראשון מעיקר המצווה דהיינו תקיעות דמעומד שהם עיקר כנודע".

ואם יתקע רק תקיעות דמעומד "מ"מ אכתי מבטלין הימנו לגמרי מצוות תקיעות דמיושב דאסמכוה לברכה".

ומסקנתו בסוף התשובה:

"תורת העולה בנ"ד שהדין עם התוקע הראשון ואין רשאין זולתו לבוא בגבולו אפילו כמלא נימא".

אך בסיום דבריו כתב:

"ואם יש את לבב התוקע הלזה לעשות ככתוב בשאלה, לפנים משורת הדין הוא דעבד, ואחוליה הוא דמחיל גביה ליקריה משום גדול השלום".

מסקנת הדברים:

א.   התובע הוחזק בתקיעת שופר בבית הכנסת פלוני. גם אם אירע שבעת שהתובע נתקל בקושי בתקיעה, וביקש סיוע מהנתבע, אין בכך ביטול החזקה.

ב.   מצד הדין מאחר שהתובע הוחזק לפחות שלוש שנים כבעל תוקע, אין רשאים להורידו מחזקתו, וגם הגבאי אינו רשאי  לנהוג בניגוד להלכה הפסוקה. הלכה זו מתייחסת הן ליחידים והן לקהל והגבאי המוסמך לקביעת סדרי בית הכנסת.

ג.    למרות האמור, התובע רשאי למחול על חזקתו בראש השנה הבעל"ט. בית הדין סבור שהתובע ירבה כבוד שמים וינהג כמנהגן של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, אם ינהג לפנים משורת הדין ויאפשר לנתבע לתקוע תקיעות דמיושב.

דיון נוסף

בבית הדין התקיים דיון נוסף בין הצדדים ביחס לחזקתו של פלוני להמשיך לתקוע בשופר בבית הכנסת פלוני. בזמנו ביום ... ניתנה החלטה הקובעת את חזקתו להיות בעל תוקע בבית הכנסת, וכעת עלתה טענה חדשה שלא עלתה באותו דיון. עלתה טענה כי הנתבע כבר אינו נמנה עם מתפללי בית הכנסת פלוני, וכי בשנה האחרונה נמנע מלהיכנס להתפלל במקום זה. הנתבע הודה בכך, והבהיר את הרקע להחלטתו שלא להמשיך ולפקוד את בית הכנסת, ואכמ"ל בנימוקים שעלו. בנסיבות אלו אנו קובעים כי חזקתו בתקיעת שופר בטלה, ואין מניעה שוועד בית הכנסת יעמיד בעל תוקע חילופי.

חזקה זו של מי שהחזיק בקיום מצוה התבארה בתשובת מהר"ם שהביא המרדכי במסכת בבא בתרא בפרק חזקת הבתים, ונפסקה להלכה הן בשו"ע חו"מ והן בשו"ע או"ח.

בשלחן ערוך חו"מ סי קמ"ט סעיף לא, פסק הרמ"א:

"יחיד שיש לו ס"ת, והחזיק שהציבור קורא תמיד בספר תורה שלו, אם היה לציבור ס"ת אחר כשקראו בשלו, מקרי חזקה ואסורים לשנות. ואם לא היה להן ספר תורה אחר, לא מקרי חזקה. אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה, וארעו אונס ונתנו הקהילות המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו. אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס, נתבטלה חזקתו".

ובשלחן ערוך או"ח סי' קנ"ג סעיף כ"ב פסק:

"אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר, איבד זכותו. אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה, חוזר למצותו".

ובתשובת מהרי"ק שרש קיג כתב:

"בא אלי זה הר' נתן יצ"ו וקיבל עליכם באמרו היותכם מבקשים להשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, על דבר בית הכנסת אשר עמדה בביתו זה ימים רבים לפי דבריו, ואם כן הוא בקשתי מכם שלא לפקפק עוד בדבר. כי לפי הנראה לעניות דעתי אין אתם רשאין לשנותם, כיון ששם עמדה מימים הראשונים. ובהדיא שנינו בסוף פרק הניזקין (דף נט) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ופי' רש"י וז"ל בני חצר הרגילין ליתן ערוב בבית אין משנין את מקומו ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום עכ"ל ומשמע בגמרא דאפילו היכי שיש קצת טעם לשנות מקום העירוב אפילו הכי אין משנין מפני דרכי שלום. מדפריך עליה מאי טעמא אילימא משום כבוד, והא שיפורא דמעיקרא בי רב יודא ולבסוף בי רבה וכו' ופירש רש"י וז"ל והא שיפורא של תקיעת ע"ש דמעיקרא בי רב יודא שהיה ראש ישיבת פומבדיתא ולבסוף כשנפטר רב יודא ומלך רבה נתנוהו בביתו כו'. משמע דמניחין הערוב בבית ישן אפילו היכא שיש טענה למערער, דאי לא תימא הכי מאי פריך משיפורא והלא היה מנהג לתיתו לעולם בבית ראש ישיבה וסברא הוא שהיה מזרז חזן הכנסת לתקוע או לד"א כדקאמר דמעיקרא בי ר"י ולבסוף בי רבה ... אלא ודאי צריך לומר דפשיטא ליה לתלמודא דהא דתנן בית ישן כו' דע"כ איירי דאפילו באים המערערים מחמת קצת טענה אפילו הכי מניחין שם מפני דרכי שלום וכדמפרש בגמרא משום חשדא דאם לא כן פשיטא דמניחין שם העירוב כיון שכבר הורגלו ולא היה צריך לתלותו במשום דרכי שלום דכיון דאין טענה לזה יותר מלזה, פשיטא דהיכא דקאי ליקום. ומשום כן הוצרך לפרש בגמרא משום חשדא. כל שכן הכא שאין לשנות מקום בית הכנסת אם אין להם טענה כלל דומיא דההיא דשיפורא כדפירשתי ואפילו היה להם טענה מ"מ נראה לע"ד דאין בידם לשנותם דהכא נמי איכא טעמא דחשיב כמו חשדא".

וראנ"ח בתשובת מים עמוקים חלק ב' סי' ע' כתב:

"מכלל דבריו ז"ל יש ללמוד דמי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אין מעבירין ממנו אותו זכות. אם לא בהיות איזו טענה למערער, ואפילו בהיות שם טענה, אם תהיה שם טענה שלא לשנות הדבר ההוא, אין משנין". 

ובמגן אברהם סימן קנג סק"מ הביא בקצרה את דברי מהרי"ק וכתב:

"מוכח גבי עירוב דאפילו במקום שיש קצת טעם לשנותו, אין משנין מפני חשדא. וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינן מהוגנין, גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לבה"כ אף ששכרו יותר (מהרי"ק)":

ובס"ק מט הביא המג"א את דברי ראנ"ח:

"אין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער, ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם]".

ובספר פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קנג סק"מ כתב:

"עיין מ"א. ובאות מ"ט הביא דברי ראב"ח דביש טענה משנין, ולכאורה סותרים ... וי"ל דקצת טענה אין משנין משום חשדא, כמו בעירוב (גיטין ס' ב' ובתוספות ד"ה אלא משום חשדא, יע"ש), הא טענה רבה משנין ולא חיישינן לחשדא".

וכן הוא בלבושי שרד על המג"א בסוף סי' קנג:

"ואין לשנותו אם לא שיש טענה למערער, ר"ל טענה רבה, משא"כ בקצת טענה אין משנין כמ"ש המג"א סק"מ".

וכן הוא במג"א סי' שסו סק"ז:

 "אי איכא טעמא רבה משנין".

העולה מכל האמור הוא שבחזקה זו שהוחזק במצוה, מוטל על בית הדין מהו הטעם העולה כנגד המוחזק, האם זו טענה קלה או שקיים טעם רציני לבטל את החזקה.

בנוסף נציין לדברי הדרכי משה חו"מ סי' קמט שכתב שחזקה זו צריכה שתהיה עמה טענה, והביאו הסמ"ע סי' קמ"ט סק"נ, ועיי"ש בתומים ובנתיבות שאין צריך טענה שקנה חזקה זו, אלא די בטענה שהיה בהסכמת הקהל ולא נעשה באקראי ללא תשומת לב.

ובתשובת מהר"ם שיק חאו"ח סי' עד כתב:

"מבואר בדרכי משה שני תנאים כי היכי דלהוי חזקה, אחד שתהיה חזקה הבאה מחמת טענה, דהיינו שנתנו לו או מחלו כנגדו. ותנאי שני דיש לו חזקה שיקראו בס"ת שלו היינו אם היה להם ס"ת אחר, אבל אם לא היה להם ס"ת אחר אין כאן חזקה דהא דהניחו אותו מעיקרא משום דלא היה להם ס"ת אחר עיי"ש, והיינו דאדעתא דהכי לא מחלו".

ובהמשך כתב מהר"ם שיק כמה נ"מ מביאור זה, שהכל נובע מהמחילה דמעיקרא, והוסיף:

"בדבר שיש לחבירו טענה וזכות וחיוב כמו לחבירו, כמו ס"ת ושאר צרכי ציבור המחוייבין כולם, ובני העיר כופין זה את זה כדאיתא בחו"מ סי' קס"ג וה"ה שארי מצות, וכשאחד עושה כאילו מוציא את כולם, וכאילו הוא שליח של כולם, ושליח בעל כורחו לא אשכחן, לכך צריך לחזקה כזו טענה. וא"כ נכון הראיה שאם אין לאחד טענה, ושווין, אין לשנות. ה"ה נוכל למילף מיניה היכא דיש לשניהם טענה, זה טוען שלו הזכות וזה טוען טענת מחילה שמחלו לו, אז אזלינן בתר חזקה, כל זמן שלא נשתנה הענין לגמרי".

וע"ע בכנסת הגדולה או"ח סי' שסו הביאו בשדי חמד כרך ח' סי' א' אות מ' שגם גבי עירוב שהנחוהו בבית ישן, אך התנו שיוכלו להעבירו למקום אחר, מהני התנאי, ואין לחוש מפני דרכי שלום, וכן הסכימו עוד פוסקים כפי שהביא השדי חמד. ולפי זה גם כשקיימת סברא שהשתנה העניין ואדעתא דהכי שתהיה מציאות חדשה לא מחלו למחזיק, ממילא הוי כתנאי, ואין לחוש משום דרכי שלום, והיינו המבואר במהרי"ק שאם קיים טעם חזק, אין לחוש לדרכי שלום, מכיון שלא יחשדוהו, אלא יבינו שבטלה החזקה מפני שהשתנה הענין.

העולה מכל האמור:

חזקה זו שזכה המחזיק במצוה, נובעת מהסכמה של הקהל, ולעניין זה גם הסכמה שבשתיקה מועילה להיחשב כמחילה. וחזקה זו צריכה טענה, וגם הסכמת הקהל שניתנה בזמנו תוכל להיחשב כטענה, שיש לה כח לעמוד כנגד טענה כל דהו העולה כנגדו. אבל כשיש טענה רבה, ונשתנה העניין לגמרי, בכה"ג אנו קובעים, שעל דעת כן שישתנה העניין, לא ניתנה לו הסכמת הקהל.

על כן גם בנידון שבפנינו, מאחר שבאותו מועד שהקהל העמידו את הנתבע כבעל תוקע, הנתבע היה ממתפללי בית הכנסת הקבועים, וכעת הנתבע פרש עקב טענות שהעלה בדיון, ואינו מתפלל בבית הכנסת זה, יש לקבוע שהמצב הבסיסי שהיה נכון בזמנו השתנה, ומעיקרא הנתבע קיבל את הזכות לתקוע בשופר מפני שהיה מתפלל קבוע במקום, אין מקום לחזקה זו כעת, כשכבר אינו מתפלל בבית הכנסת.

סביר מאד שמתפללי בית הכנסת לא יתנו את זכות תקיעה בשופר למי שעזב אותם עקב טענות שיש לו כנגדם, ועל דעת כן לא ניתנה זו זכות זו.