חלוקת דירה לפי ההשקעה או הרישום, טענת מקח טעות
עטרת דבורה חלק ג סימן טו
הצדדים
התגרשו ללא הסכם גירושין מפורט בנושאים הכרוכים בגירושין. הגט סודר על יסוד הסכמת
שני הצדדים והסכמת האישה לוותר על הכתובה. והתביעה לחלוקת הרכוש נידונה לאחר
הגירושין.
כעת עם
השלמת ההליכים והעיון בסיכומי טענות הצדדים, להלן פסק הדין.
לצדדים
דירת מגורים הרשומה על שם שניהם שנרכשה כארבעה שבועות קודם לנישואין. התובעת מבקשת
שבית הדין יפסוק שבעת חלוקת התמורה מפירוק השיתוף בנכס, כל צד יקבל בהתאם להשקעתו.
מאידך, הנתבע מבקש לקבוע שהנכס הינו רכוש משותף, ובהתאם לכך יפורק השיתוף בנכס.
הדירה
נרכשה בזמנו בסך 1,850,000 שקל. בהתאם למוסכם, הורי הכלה נתנו 900,000 שקל, ולאחר
מכן נתנו עוד 50,000 שקל, כשהם חלוקים האם סכום זה ניתן כהלוואה או כמתנה. סך
700,000 נלקח כהלוואת משכנתא ע"ש הצדדים, ועוד סך 200,000 שקל התקבל כהלוואה
מגמ"ח, כשאבי הבעל היה רשום בה כלווה.
התקיימו
חמישה דיונים לבירור התביעה לחלוקת הרכוש, בית הדין שמע את טענות הצדדים, וכן
נשמעו עדויות משני הצדדים.
לטענת
התובעת, לאחר הנישואין התבררו דברים ביחס לנתבע שאילו ידעו על כך הוריה בעת
שהשקיעו סכום גבוה לרכישת הדירה שנרשמה על שם הצדדים, לא היו מסכימים לשידוך ולא
היו מסכימים להשקיע את הסכום שהושקע על ידם מתוך ידיעה שהחתן הינו מבחירי ישיבה
מובחרת, לטענתם התברר שהידיעה הזו אינה נכונה.
מאידך,
הנתבע מבקש לדחות את המיוחס לו על ידי התובעת, וטוען שאדרבה אצל התובעת התגלו
קשיים שגרמו לו לעזוב אותה, ובהמשך לפירוד שהביא לתביעות הגירושין ההדדיות, ובסופו
של דבר לגירושין בפועל.
עיון
בטענות התובעת מעלה שהציגה שתי טענות עיקריות. האחת היא שיש לקבוע שמקח טעות
בפנינו, וכי על דעת כן שיתגלו דברים בעייתיים ביחס לבעל, לא הסכימו הורי האישה
להשקיע סכום גבוה ברכישת הנכס. השנייה, שגם אם הטענה הראשונה לא תתקבל וגם אם
נתעלם מהגורמים שהביאו לגירושין, יש לחלק את הדירה בהתאם להשקעה שכל צד השקיע
בדירה.
במסגרת
הנוכחית לא נתייחס לטענת מקח טעות והיא זכתה להתייחסות לעיל בחלק אה"ע סי טו.
בטרם
נדון בטענות הרכושיות לגופן נקדים הקדמה עקרונית. הדיון בבית הדין התקיים בין
התובע והנתבעת בלבד, ואילו הורי התובעת אינם צד לדיון, ולא נטלו חלק בדיונים.
לפיכך כשאנו דנים בשאלת אומדן דעת, איננו יכולים להתייחס לאומדן הדעת של ההורים
שלא עמדו כצד לדיון, ולא נחקרו על אומדן דעתם.
מאחר
והדירה נשוא התביעה רשומה על שם שני הצדדים בשווה, בהיעדר הסכם משפטי מכל סוג בין
ההורים ובין הנתבע, לא קודם לנישואין ולא לאחריהם, ובהיעדר תביעה מטעמם ביחס
לנתבע, הם אינם בעלי דין בדיון לחלוקת הרכוש. הגם שהדירה נרכשה בסיוע נכבד מאד מצד
ההורים, ורק בעזרת הוריה הבת עמדה בסיכומים שסוכמו עם החתן קודם לנישואין. אומדן
הדעת וכל הטענות הרלבנטיות בנידון זה יוכלו להתייחס לדין ודברים שבין האיש והאישה
בלבד, ועלינו להתייחס לטענת האישה התובעת שהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, תחולק
חלוקה בלתי שוויונית הנגזרת מהשקעתו של כל אחד מהצדדים ולא חלוקה שווה עפ"י
רישום הנכס.
א. מעמדה של הדירה שנרכשה ונרשמה על שם בני הצדדים
בעת
שהדירה נרכשה לפני הנישואין, חוזה המכר נרשם על שם שני הצדדים, וכן הרישום בטאבו.
בכך עם השלמת הרכישה, הדירה הינה רכוש משותף.
מאחר
וסוכם בין ההורים ובין הצדדים על רכישת הדירה במתכונת זו של רישום משותף, הרי בכך
הדירה שייכת לשני הצדדים.
בהלכה
זו של רישום נכס על שם שני בני זוג או על שם אחד מהם, בהיותם נשואים, דנו הפוסקים
בהרחבה. שורש הלכה זו בחו"מ סי' סב, בדין של "אישה הנושאת ונותנת בתוך
הבית והיו שטרות מקניית קרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה" וכתב
הסמ"ע ס"ק ה':
"אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם, ומור"ם איירי כאן בכתבה האישה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהם".
דהיינו
לפי שיטת הסמ"ע כשהבעל בעצמו כתב את השטר על שמה או על שם שניהם, זוהי הודאת
בעל דין או אף מתנה מצד הבעל. אך הש"ך ס"ק ז' חולק על הסמ"ע וכתב
שהלכה זו במחלוקת הרא"ש והרשב"א, וסיים הש"ך:
"ומ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה [סעיף ט'] וסימן פ"ו [סעיף ב'], וכן הוא בתשובת רשב"א שם".
התומים
סי' סב ס"ק ה' השאיר הלכה זו כמחלוקת ללא הכרעה, וז"ל:
"מש"כ הש"ך (סק"ז) דנחלקו הרא"ש (כלל צו סי' ד) ורשב"א (בתשו' ח"א סי' תתקנז) באם הבעל העלה על שם אשתו בקניין, להרא"ש הרי היא של אישה הואיל ונכתב על שמה, ולרשב"א כיון שנושאת ונותנת בבית הכל של בעל. ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אישה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האישה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל סי' ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאישה דמי, מכל מקום כיון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה) דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאישה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אישה מספק".
עוד יש
לציין מש"כ בזה בתשובת בית יצחק חלק חו"מ סי' עב, לאחר שהביא מדברי
הסמ"ע הש"ך והתומים, כתב:
"ולפענ"ד דהטאבעלע על שם האישה גם הרשב"א יודה, דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר על שם האישה, דילמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך על זה שעפ"י דין תורה יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה, ואם שטר הלואה הוא, יכופו בית דין ללוה שישלם לו ויכופו אותה להחזיר השטר ללוה. משא"כ בטאבעלא הנעשה בנימוסיהם והבי"ד לא יהי' בידם לכופה, ע"כ נתכוין למתנה גמורה".
כמו כן
יצוין לפד"ר חלק ו' עמ' 262-265 בפס"ד מבית הדין הגדול בראשות הגאון רבי
י"ש אלישיב זצ"ל שהביאו את הדיון בפוסקים אודות בעל שרשם את הבית על שם
אשתו, ואת הכרעת התומים שמספק אין להוציא מיד האישה.
העולה
מהאמור, ביחס לנכס שבשטר המכר נרשם על שם אישה נשואה, כולו או מחציתו, והרישום
נעשה על ידי הבעל, ולאחר מכן הבעל טוען שהרישום אינו משקף את בעלות האישה על הנכס,
נחלקו הסמ"ע והש"ך כשלדעת הסמ"ע עצם הרישום מבטא הודאה או אף מתנה
מצד הבעל לאשתו, והש"ך סובר שאין זו הודאה או מתנה כי יתכן לפרש את הרישום
כרישום שנעשה למטרה אחרת, כגון לגלויי זוזי. והתומים העלה הלכה זו כספיקא דדינא.
והבית יצחק קבע שאם אין זה רישום בשטר בלבד אלא גם נרשם ברשויות ובטאבו, אין יסוד
לטענה שהרישום נעשה משיקולים של גלויי זוזי וכיוצא בזה, אלא בעל כורחך הבעל התכוון
למתנה גמורה.
עוד
נחלקו הפוסקים בשאלה האם רישום בטאבו מצד עצמו מהווה קניין, או רק מנהג הסוחרים
ומנהג המדינה שלצורך השלמת העסקה כעסקה ברת תוקף, העסקה נרשמת בלשכה לרישום
מקרקעין כדי להבטיח את העסקה, אך אין כאן גדר מנהג סוחרים שהרישום בטאבו מצד עצמו
מהווה קניין, כקניין סיטומתא.
יש שנתנו מעמד לרישום בטאבו. בפד"ר
ח"ו עמ' 383 בפס"ד של הרבנים הגאונים נ"ע הרב יצחק נסים זצ"ל,
הרב י.ש. אלישיב זצ"ל והרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל לאחר שדנו במחלוקת הפוסקים
אם מועיל רישום בטאבו משום דינא דמלכותא, כתבו במסקנת הדברים:
"זאת ועוד, לפי הנוהג כאן בארץ שעל עניני העברות בין איש לרעהו, אם הוא מוכר או נותן מתנה, הכל לאשר לכל מעבירים ע"י רישום בספרי האחוזה, א"כ יש לראות בזה קניין מדין סיטומתא, וכ"כ הכנה"ג סי' ק"צ בהגה"ט אות ח': אפילו אינה דינא דמלכותא, אם מנהג פשוט בכל התגרים כשמוכרים חנות אלו לאלו שאפילו בלי שום אחד מדרכי הקניין אלא בכתיבת הפנקס (של מלך) לבד מתקיים מקחם ביניהם, קנה (ת"י סי' ל"ב)".
וכן
בפד"ר כרך א' עמוד 283 בפס"ד של ביה"ד פ"ת בראשות הגאון הרב
יצחק מאיר בן מנחם זצ"ל התייחסו להלכה זו, וכתבו שהעברה בטאבו קונה מדין
סיטומתא, וכן מכח דינא דמלכותא או שטר, עי"ש.
לעומת
זאת יש שלא הסכימו לתת לרישום בטאבו מעמד של קניין מצד עצמו. כן כתב בספר ערך שי
חו"מ סי' ס' סעיף יב:
"ואפילו תמצי לומר דמצד דינא דמלכותא דינא השתא כשר שטר קניין הנעשה בערכאות כדלקמן סי' ס"ח, זה אינו אלא לראיה בעלמא והקניין הוא בשטר שנותן תחילה המוכר ללוקח, והטאבולציא רק לזכרון וראיה מי קודם... ואין עושין טאבולציא רק אם נעשה מקודם שטר בין מוכר ללוקח או נותן ומקבל, הרי דאין זה הקניין".
וכן
שיטת ערוך השולחן. בחלק חושן משפט סי' ס' סעיף כא כתב:
"יש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האישה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה".
בספר
ערוה"ש חזר ושנה דבריו בסי' סב סעיף ו':
"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמננו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האישה ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם, ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאוד".
הרי
שהיה ברור לבעל ערוה"ש שאין לרישום בטאבו לכשעצמו מעמד קנייני, אלא הוא מהווה
ראיה לקניין, כל עוד לא התברר שהרישום אינו משקף את הבעלות.
אך
יובהר, גם לשיטות אלו, היינו דווקא כשהתברר בבית הדין שהרישום אכן אינו משקף בעלות,
וכי בזמנו היה מוסכם שהנכס שייך לאחר מהם בלבד, אך נרשם בדרך שונה משיקולים אחרים,
וכך היתה כוונתם מראש שהרישום לא ישקף את בעלות. אולם בנידון זה פשיטא שבעת רכישת
הדירה ובעת רישום הנכס על שם שני בני הזוג, הכוונה הייתה לרכוש עבור הזוג דירה שבה
הם שותפים שווים, ואבי האישה הסכים לשלם את התשלום ששולם משיקוליו הוא. מאחר
והאישה ואביה הניחו שהבעל מבחירי הישיבה בה למד, מצאו לנכון לרכוש את הדירה כנכס
משותף, ופשיטא שבאותה עת לא עלה על דעתם שהנכס יהיה שייך לאישה בלבד ויחשב כנכסי
מלוג שהכניסה האישה, כנטען בסעיף 57 לסיכומי התובעת. על כן שיטת ערוה"ש
וסייעתו אינה רלבנטית לנידון זה.
יתירה מזו מאחר שסכום של
700,000 שקל נלקח כהלוואת משכנתא המוטלת על שני הצדדים, לכן פשיטא שסך 350,000 ₪ ועוד 200,000 ש"ח שנלקחו
מגמ"ח כשאבי החתן נרשם כלווה עליהם, נזקפים לזכות הבעל כמקורות מימון מטעמו,
הואיל ובאותה שעה הכסף שהתקבל מהגמ"ח היה שלו (גם אם לאחר זמן התעוררו בעיות
בהחזר החוב). מצב זה מבטל את הטענה שכל הדירה נרכשה באמצעות מימון מצד האישה בלבד.
ואם בזמנו לא מצאו לנכון לרשום את הנכס בחלקים לא שווים בהתאם להשקעת הצדדים, הרי
בכך הנכס הפך להיות רכוש משותף לכל דבר וענין.
בפד"ר
חלק א' עמוד 117 בפסק דין מבית הדין בת"א בהרכב בראשות הגאון רבי אליעזר
גולדשמידט זצ"ל כתב:
"לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שלם תמורת הבית.
אולם
אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג
והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה
למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה,
שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה,
רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכוונה
למתנה.
וכן
מוכח מתשובות החתם - סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו
והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי
מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.
וכן
כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בענין בית שנכתב על שם הבעל
והאישה, ומביא שם את תשובת שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיון
דנרשם על שמה הוי שלה.
לפיכך
בנידון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית
מכיוון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שווים, וממילא גם כל הכנסות
הבית הן של שניהם בחלקים שווים.
אין אנו קובעים מסמרות
בהלכה זו בהיקפה, מה יהיה הדין ברכוש כללי, ומה יהיה הדין אם הרישום הוא על שם אחד
מבני הזוג בלבד, - באין צורך להכריע בנדון דידן רק בדבר דירת מקום מגורי הזוג, ורק
כשהרישום הוא על שם שני בני הזוג יחד".
מסקנת
הדברים: בעת רכישת הדירה, הנכס היה רכוש משותף
בחלקים שווים.
ב. טענת אומדנא לבטל את רישום
הדירה כנכס משותף
כאמור
לעיל, הטענה שעלתה בתחילה הייתה: מאחר והיו אלו נישואין קצרים מאד שהגיעו לקיצן
באשמת הבעל שיזם את הפירוד והגירושין, הרי שעל דעת כן לא נתן אבי האישה את הסכום
העודף מצד האישה לרכישת הדירה.
קשה מאד לקבל טענה זו,
מאחר ותנאי זה, שלא ניתנה ההשקעה העודפת בדירה על דעת הנסיבות שהתקיימו לאחר זמן,
לא נאמר בזמנו והכל נותר דברים שבלב שאינן דברים. עיין נתיבות המשפט סי' פה
סק"ג:
"דקניין שאני, דדברים שבלב אינן דברים לבטל קניין ברור שנעשה לפנינו".
ובספר
קצות החושן סי' רנ ס"ק ה' כתב:
"נראה ביאור הדברים משום דקי"ל (נדרים כח, א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הו"ל דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמ"ש במרדכי (כתובות סי' רנ"ד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין מ"ש סימן י"ב סק"א ע"ש, וא"כ היינו דוקא אומדנא דברירי הו"ל דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי, הו"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם".
וסברא
זו כבר כתב התשב"ץ חלק א סי' צה ביתר ביאור, וז"ל:
"על ראובן שהתנית אשתו עמו שלא יכניס לה צרה ואם יכניסנה שיפרענה כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת... ועכשו רוצה ראובן לישא אישה אחרת על אשתו מפני ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ואשתו מעכבת על ידו מפני כח התנאי הנזכר. ודעתך היה לומר שאין כח בתנאי זה לעכבו מלישא אישה אחרת במקום מצוה
תשובה... הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא הייתה כן דעת הנותן או הנשבע ושיהי' הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו... אף על פי שלא פירש הרי הוא כמי שפירש ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפה, ושבלב דכולי עלמא סהדי שזהו דעתו אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא הי' דעתו כן הוו להו דברים שבלב שאינן דברים. והיינו ההיא דההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ופירשו המפרשים דגלי דעתי' קודם לכן שהוא רוצה לעלות לא"י. וגם אחרי כן הוא טורח לעלות דאי לא פשיטא דלאו כל כמיניה למימר דאדעתא למסק לארעא דישראל זבני'. ואפ"ה כיון דבשעתא דזבין לא אמר, אמרי' אפשר דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא אזלינן בתר דברים שבלבו. ואף על פי שהדבר קרוב מאד שמפני זה מכר, כיון שאפשר בדרך רחוקה שלא היה דעתו כן, לא אזלינן בתר דברי' שבלבו. דלאו אומדן דעתא הוא כיון דאפשר למימר הכי ולמימר הכי.
וכיון שכן נראה נדון שלפנינו למי דומה ובודאי אישה זו כשנתרצית לינשא לאיש זה בתנאי זה בכל ענין התנית עמו שלא ישא אלא ברצונה דאיהי לא איכפת לה במצו' בעלה ואיהו כי אתני עליה ההוא תנאה להפיס דעת אשתו התנה ודעת אשתו בכל ענין הוא. ואדרבה יותר קרוב הדבר לומר שלא היה עיקר תנאם אלא מפני זה שאין דרך בני אדם להרבות נשים אלא משום פריה ורביה דאין אישה אלא לבנים, וגם מה שכתבו בכתובה שלא ישא אלא ברצונה מוכיח כן, והיאך תתרצה אישה לבעלה להכניס לה צרה אלא משום פריה ורביה כדאשכחן באמהות, וכבר רמזתי לך זה ג"כ ואין בזה שכתבתי לך עכשיו אלא תוספת פירוש.
ומה שאני מוסיף לך עתה הוא שאתה על כרחך תודה בזה שהרי כתבת דאתתא דלא ילדה מילתא דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתיהו לאתנויי, וא"כ אפילו דברים שבלב לא הוו. ואפילו תמצא לומר דדברים שבלב הוו דברי', הכא לאו כלום הוא שהרי הוא התנה לפרוע לאשתו כשישא אחרת ולא עלה בדעתו שאשתו לא תלד דמילתא דלא שכיחא היא וא"כ בדעתו לא היה שיוכל לישא אחרת ולא יפרענה וא"כ היאך תאמר שנלך אחר אומדן דעת מה שאינו עולה בלב בני אדם ואין שם הוכחה. בשלמא אי אמרת שזה דבר פשוט בפי כל העולם ומצוי תמיד שבני אדם נושאין נשים הרבה כשאין נשותיהן יולדות, הוה לן למימר אומדן דעתא הוא ואנן סהדי דבההיא שעתא דאתני הוה ליה כאלו פירש ואמר אא"כ לא תלד אשתי. אבל לפי דבריך בשעת התנאי אין לנו לומר זה, שהרי במילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתייהו, ועכשו שנולד דבר זה תרצה לחלק בתנאי, אין זו סברא ולא יעלה על דעת משכיל"
בתשובה זו, נאמרו שתי סברות, האחת שדברים שבלב אינם דברים אלא אם הם בלבו ובלב כל אדם,
ובאותו נידון שקיים גם צד שני של האשה שלא קיבלה על עצמה כל מגבלה בהתחייבות, אין
להסכים למגבלה זו בטענה שעל דעת כן לא התחייב. עוד כתב שבנסיבות שאירע מילתא דלא
שכיחא דלא מסקי אינשי אדעתייהו, לא ניתן לטעון לאחר זמן שעל דעת אותן נסיבות לא
התחייב, שהרי לא העלה על דעתו שיגיע לידי כך.
בנידון
זה שתי הסברות קיימות, האחת שמצד החתן וודאי אין את האומדנא הנטענת. ושנית, מאחר
והיו אלו נישואין שהחזיקו פרק זמן קצר מאד, הוי מילתא דלא שכיחא שלא מסיק אדעתי',
על כן לא ניתן לקבוע שכך היה בדעת המתחייב, כפי הנטען על ידו כעת שעל דעת נישואין
קצרים לא נתן.
בשו"ת
רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סי' טז, כתב בתוך דבריו:
"הוא הדין נמי הכא איכא למימר שאין רגילות לתת מתנה לחתנו בשעת חיבת הקירוב שדעתו חביבה עליו, אדעתא שיחזירם לו. הרי אפילו גבי נדונייא דאיכא הפסד מרובה אם תמות בתו בלא ולד. אפילו הכי אי לאו תקנה דחכמי טוליטולא ז"ל הוה אמינא דלא יחזיר כלום ליורשי הכלה, משום דאומדנא דדעתא היא דמשום חיבת נשואין אחולי אחיל לה וגמר והקנה, כדפרש"י בפרק נערה... וגדולה מזה כתבו התוספות בפרק נערה ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה, ויש לומר דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס, ואפילו אם היו אומרים לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה. והוא הדין נמי גבי מתנות דחתן, יש לומר דאנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס, ואפילו אם היו אומרים לו אם תמות בתך יש לך לקבל הפסד, היה נותן כדי שלא יפסיד החיתון. וכיון דאנן לא בקיאינן האידנא בשעור האומדנא כמו שהיו בקיאים בהם חכמי התלמוד דהוו בקיאי טפי באומד כל דבר ודבר ואיזה מהם הוי אומדנא דמוכחא ואי זה מהם לא הוי אומדנא דמוכחא, לא נוכל אנחנו להוציא ממון מיד המחזיק בו בלא ראיה ברורה אלא או באומד שנזכר בתלמוד או באומדנא דמוכחא טפי דליכא למיתלי בה משום מלתא אחריתי, אבל באומדנא דמתנות דלא מוכחא מלתא כולי האי, דאיכא למימר דאנן סהדי שבאותו ספק של מיתת בתו היה רוצה ליכנס".
ובמסכת
בבא מציעא דף קא עמוד ב:
"ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי, אמרה ליה לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא".
וכתבו
הריטב"א והנמוקי יוסף (שם):
"לדידך לא ניחא לי דדמית עלאי כאריא ארבא. פי' שאף בשעת השכירות גלתה דעתה שאינה רוצה להשכירה, וכיון דכן אנן סהדי כי מה שעשתה מפני הקידושין עשתה וכאילו התנת בפירוש דמי. הא אילו השכירה לו סתם קודם קדושין ואח"כ קדשה, לא כל הימנה לעשות כן, אטו המשכיר או המשאיל בית לחברו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ הייתה מריבה ביניהם, כלום יכול להוציאו מן הבית שהשכיר או שהשאיל לו, הא ודאי ליכא למימר".
ועיין
שו"ע חו"מ סי' שי"ב סעיף ט' ברמ"א, שפסק הלכה זו וכתב:
"מי ששכר בית לחבירו, והיה אוהבו ונעשה שונאו, אין יכול להוציאו מן הבית. ואם אמר ליה מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו, ונעשה שונאו, יכול להוציאו".
ובביאור
הגר"א סק"כ:
"ואם אמר כו'. גמ' שם ההוא גברא כו' דדמית כו' ודוקא כה"ג משא"כ ברישא וז"ש שם כאשר עשה כן כו' ול"ל הא בלא"ה משום דדמית כו' אלא דוקא כה"ג שהטעה אותה".
דהיינו
אליבא דביאור הגר"א ממקור הלכה זו בסוגיא בב"מ עולה שביטול השכירות
מותנה בכך שהנותן הוטעה על ידי המקבל, כגון ההטעיה שבסוגיא ב"מ דף קא,ב
שהסכימה להשכיר לו אם יקדשנה, ומיד לאחר שקידשה והשכירה לו, נתן לה גט. אך כאן
בנ"ד אין מקום לטענה שהבעל נשאה רק כדי לזכות במחצית הדירה, וכי הכל נעשה
בהטעיה משיקול זר של רווחה כלכלי. מעיון בכתב התביעה שהגיש הבעל עולה שתבע להתגרש
עקב התנהלות בעייתית מצד האישה, וכן חזר וטען בדיונים, ואין כאן המקום לפרט את
טענותיו, על כן אינו דומה לנידון הרמ"א אליבא דביאור הגר"א.
וע"ע
בקצות החושן סי' שיט סק"א שלא הסכים לביטול מקח או מתנה אלא כשנעשו מלכתחילה
בתנאי מפורש, ובקרקע עכ"פ בגילוי מלתא שנאמר בפירוש בעת הקניין, וז"ל:
"כתב הרמ"א בסימן שי"ב סעיף ט' דאם פירש ואמר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ואח"כ נעשה שונאו יכול להוציאו ע"ש. ותמיהא לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו, דהא כל שאינו כתנאי בני גד בתנאי כפול המעשה קיים והתנאי בטל. וכ"כ מוהרי"ק בשורש קפ"א ז"ל, גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד כו', הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פרק השולח (מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך, קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה אי לא לא מצי מקלקל לה. ועל זה כתבו תוס' פרק השולח (מו, א ד"ה אי) וז"ל, דאי אמר הכי מצי מקלקל, נראה דאינו אלא לעז בעלמא דהא לא אמר על מנת, אף על גב דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת הכא ליכא למימר הכי מדבעי לה תנאי כפול כו'. הרי לך בהדיא דאע"ג דאמר לה משום שם רע ונמצא שאינו שם רע אפ"ה אין הגט בטל וכל שכן הכא דלא אמר על מנת. ועוד בר מן דין ובר מן דין אפילו חשבינן ליה הא לא כפליה לתנאיה ע"ש. וא"כ ה"ה בזה שאומר מפני שהוא אוהבו הא לא כפליה לתנאיה והו"ל כהאי דמוהרי"ק שכתבו לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד. והא דפרק השואל דהתם בתחלה כאשר שאל ממנה דוכתי לאגורי אמרה ליה לא ולבתר דקדשה יהבה ליה זה הוי גילוי דעת גמור שאין צריך בזה דיני תנאי כלל, וכמ"ש בתוס' ופוסקים דהיכא דאיכא גילוי דעת גמור לא בעינן תנאי כלל, אבל בזה שאומר בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר וכיון דלא כפליה לתנאיה ולא אמר כלל בלשון תנאי אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי.
ואפשר לומר טעמא
דהרמ"א לפי מה שכתב באשר"י פ"ב דקידושין (סי' ט"ו) במוכר
שמפרש בשעת מכירה אדעתא למיסק ולא עלה דמהני בקרקע ולא במטלטלין, וכ"כ בטור
סימן ר"ז (סעיף ז') וברמ"א שם (סעיף ג'). אמנם נראה לפי טעמא שכתב
הרא"ש שם דבקרקע מהני מפרש בשעת מכירה משום דאין אדם מוכר קרקעותיו שהוא
מתפרנס בהם ומסתמא לא מכר אלא אדעתא דפירש בשעת מקח, אבל גבי מטלטלין כיון שדרך
למוכרן לא מהני מפרש בשעת מקח אלא דוקא בדיני תנאי ע"ש, וא"כ היינו דוקא
במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן, אבל שכירות קרקעות עבידי בהכי. וכבר
כתב הרמ"א בסימן שס"ג סעיף ו' סתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא אף על גב
דעדיין לא השכירו מעולם, והוא מדברי מרדכי פרק כיצד הרגל (ב"ק סי' י"ז)
ע"ש. א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין, דאע"ג דמפרש בשעת מקח
אדעתא דלילך למקום פלוני, דלא מהני אלא א"כ התנה בדיני תנאי ומשום דדרך למכור
מטלטלין, וא"כ שכירות בתים דקיימא לאגרא הרי הוא כמטלטלין ולא מהני מפרש בשעת
שכירות.
ולכן נראה לענ"ד
דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו. ולשון הטור (סעיף א') ז"ל, מי שבקש
מחבירו להכניסו ולא רצה עד שהטעהו וקבל אותו ע"ש. והיינו כמ"ש כיון דלא
רצה בתחלה הו"ל גילוי דעת ואינו בדין תנאי, אבל מכח אמירה שאמר בשעת מקח מפני
שאוהבו לא מהני וכמ"ש ודו"ק"
עכ"פ
בנידון דנן, הגם שבמקרקעי עסקינן, ויש שיועיל אם פרש בעת הקניין, אך מאחר שמצד
הכלה לא נאמר בשעת הקניין שהעסקה נעשית על דעת נישואין ארוכים ולא קצרים, ולו רק
בדרך של גילוי מלתא ללא תנאי גמור, על כן הכל נותר דברים שבלב.
ביחס
לטענה שיש לדון כאן אומדנא מאחר שהיו אלו נישואין קצרים, טענה זו נשללה בתשובת חתם
סופר חלק אבן העזר ח"א סי' קמא, וז"ל:
"והנה במתנה שנתנה האישה או קרובי' לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים, אבל כתב מהר"א מזרחי בתשובה סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום. ומייתי לי' מק"ו דמנותן לאישה מסתמא דעתי' למיקם קמי' אפ"ה זכתה במתנה, מכ"ש דמתנות שנתנום לחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא, מכל שכן שיהי' שלו. והסכימו כן בתשובת מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ובסי' נ"ה הגאון מה' צבי והרב המחבר בלי פקפוק, ולא הי' צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכתבו הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים לי' ערבא שקיל שיהי' אוהבו לעולם, וה"נ דכוותי' אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו".
הרי
שהיה פשוט לחתם סופר שאפילו נושא היום ומגרש למחרת חופתו, אין אומדן דעת לבטל
מתנה. אמנם בנידון שם אין מדובר על מתנה בעלת ערך כה רב כמחצית דירה, עכ"פ גם
ביחס למתנה חשובה שלל החת"ס מבחינה עקרונית שגירושין למחרת יום הנישואין הן
מצד עצמן אומדנא לביטול מתנה לחתן.
התובעת
הציגה אסמכתא לטענתה מתשובת אגרות משה אבן העזר חלק ד' סי' ח', שכתב:
"והמתנות שנתנו להם מצד החתונה לא ברור כל כך לענין מתנות דהאורחים הקרואים נותנים, דבמתנות שנתנו ההורים שנותנים מתנות גדולות הוא ודאי דנתנו לשניהם רק אדעתא דיהיו הנישואין קיימין, אבל הוא רק כשבזמן קצר נתפרדו, אבל כשנתפרדו בגירושין אחר הרבה שנים וכ"ש כשיש להם בנים ובנות שכבר יש להם התקרבות עצמי ליכא אומדנא זו כל כך, והוי כספק השקול שיש לחלוק בינייהו, וטוב שיקחו לזה אינשי המכירין אותם היטב, אבל בכל דבר שיהיה ספק להם בהאומדנא יחלוקו בינייהו, וגם לגלות להם שיהיו דברים שיצטרכו לפשר ביניהם בדרך זה"
לאחר
העיון בתשובה זו, אין בה כדי לבסס טענות האישה. ראשית, נראה שלא דן אומדנא
בנ"ד שכבר יש לזוג בת. שנית, דבריו אינם מתאימים לתשובת החת"ס הנזכרת.
שלישית, גם אליבא דתשובה זו קיימת הבחנה יסודית בין אומדן דעת במתנה ולאומדן דעת
במכר וכיוצא בזה, שיש שני צדדים לעסקה.
תשובת האגרות משה מתייחסת למתנה שבה כתב הרמ"א
חו"מ סי' רז ס"ד: "וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים".
וכתב הסמ"ע ס"ק י':
"דבמתנה דברים שבלב כו'. הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם".
משא"כ בעסקה הכוללת שני צדדים, כגון בעת השידוכין לקראת הנישואין, שכל צד מביא ומכניס
עמו בהתאם למוסכם כפי שסוכם, ורכישת הדירה במתכונת עליה סוכם היא חלק מהתחייבויות
ההדדיות הכוללות הסכמת שני הצדדים לנישואין ולתנאים הנלווים. ועיין במשנה למלך פרק
ו' מזכיה ה"א שכתב בפשיטות שהתחייבות צד הכלה במסגרת שידוכין אינה כמתנה לחתן
אלא כמכר שיש שני צדדים לעסקה. בזה ידועים דברי התוס' במסכת כתובות דף מז ע"ב
(ד"ה שלא):
"דהואיל
ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו, וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס
בשום ספק. ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל
המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו
אם לא יפרש".
ברמ"א
חושן משפט סי' ס' סעיף ג' כתב:
"וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע".
וכתב
על זה הט"ז:
"או כל זמן שצריך משמע. צ"ע, מאי שנא ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרינן פרק הנושא [ק"א ע"ב] דאע"פ שיש לה מזונות אחר כך, צריך לתת לה דמי מזונות".
וכתב
על זה החכם צבי בהגהת הט"ז:
"וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר, דשאני הנושא את האישה וכו', דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא אלא ג"כ בדעת האישה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות".
הרי
שאע"פ שקיימת אומדנא ברורה אצל המתחייב לזון את בת אשתו חמש שנים, שאין דעתו
להתחייב לנסיבות שהבת אינה זקוקה למזונות, כגון שהבת כבר תינשא ובעלה יפרנס אותה,
אף על פי כן חיובו בעינו עומד, כי קיים צד שני, שהיא האישה, ואצלה אין אומדנא כזו.
כעין
זה מצינו גם בספר שו"ת שערי דעה, קמא סי' קלב, בנידון אדם ששידך את בתו ופסק
לה נדוניה וכל צרכי הזוג ולבסוף נפלה לה ירושה מבית אבי אמה ונישאה, ומירושה זו
קיבלו את כל צורכם של הזוג וכבר אינם זקוקים יותר למה שאביה פסק להם, על כן האב
מבקש לחזור בו ממה שפסק, וטען שלא פסק על דעת שהבת תקבל את הירושה וכל צרכיה
יסופקו מירושה זו, אך הזוג תובע מהאב לקבל את מה שפסק להם. ובמסקנתו כתב השערי
דעה:
"לפענ"ד הו"ל דוגמא מ"ש התוס' בכתובות (דף מז) דלא אזלינן בתר אומדנא אלא בדבר התלוי בדעתו לבד, ולא במה שתלוי עוד בדעת אחרים. וה"נ בנ"ד אפשר אם היה מטיל תנאי זה בשעת הפסיקה לא היה החתן מתרצה על אופן זה. וכל כה"ג הבא לשנות ידו על התחתונה ומחויב לתת כפי מה שפסק ונתחייב בזה, וכל זה ברור לפענ"ד".
המל"מ
פ"ו מהלכות זכיה ה"א (הנזכר) האריך בהלכה זו שאין אומרים אומדנא כשהיא
קיימת רק אצל צד אחד, ומבואר במשנה למלך
שהגם שאנו מוצאים אומדנא במכר שיש בו שני צדדים, כגון בזבין ולא איצטריכו ליה
זוזא, או בכותב תוספת כתובה לארוסה, אך שם הצד השני אינו מפסיד כלל מביטול העסקא.
ועיין בנתיבות המשפט שפסק כן רק בכה"ג שהקונה עדיין לא השתמש במכר, ולא כשכבר
המקח הגיע לידו ועשה בו שימוש, עיי"ש בנידון דין תורה בעסק של מכירת פשתן שהנתיבות
פסק כן.
בהתאם
לאמור, בנידון זה שיש שני צדדים לעסק, וכבר התקיימו הנישואין והמגורים המשותפים
בנכס וכתוצאה מהנישואין נולדה להם בת, אין בסיס לביטול רכישת הדירה בשווה בטענת
אומדנא.
עדיין עלינו להוסיף ולברר סוגיא זו של אומדנא דמוכח במכר
שיש בו שני צדדים.
שורש סוגיא זו במסכת כתובות דף צז. :
"איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, הדרי זביני או לא הדרי זביני ... והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, הדרי זביני".
רש"י בסוגיא זו פרש:
"זבין ולא איצטריכו ליה זוזי, מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלוני או פרגמטיא פלונית באותן מעות. ולא איצטריכו ליה זוזי - שחזרו בהן המוכרים".
וכן הבית יוסף חו"מ סי' רז הביא שבתשובות
הרא"ש כלל פא (ס"א) כתב דיש מקומות דאפילו גילוי לא בעיא, אלא אזלינן
אחר דברים שבלב כיון דאיכא אומדנא דמוכח, כגון שטר מברחת (כתובות עח:) וזבין ולא
איצטריכו ליה זוזי, וכיוצא בהם".
אך התוספות שם בסוגיא ד"ה זבין, וכן הרא"ש
בפסקיו בסוגיא זו, כתבו שבזבין ולא איצטריכו ליה זוזי:
"כגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר דליזבן תורי קא זבין להו. דאי שתק הוו להו דברים שבלב".
אך גם לדעת התוספות והרא"ש קיימות שלוש חלוקות,
והן:
א. "יש דברים שאינו מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה, כגון אם היה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לארץ ישראל, דזהו דבר שאין רגילין למכור אדעתא דהכי, התם ודאי אין מועיל גילוי דעת, שאם לא תאמר כן מעכשיו אין צריך לשום תנאי, אלא גילוי דעת בעלמא, ובכל מקום בעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן תנאי כפול, אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה".
ב. יש דברים שאין צורך יותר מגילוי דעת, כגון
סוגיא זו דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי.
ג. "ויש דברים דאפילו גילוי דעת אין צריך, כגון שטר מברחת דלעיל פרק האישה שנפלו (דף עט.), וכן ההיא דבפרק מי שמת (ב"ב קלב. וקמו:) דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב".
והרא"ש בסי' ט' הוסיף לבאר:
"ויש דברים שאפילו גילוי דעת א"צ, משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפילו לא גילה דעתו בשעת המעשה לא הוו דברים שבלב, משום דבלאו גילוי דעת אנן סהדי דלהכי איכוין".
בשו"ת צמח צדק חלק חושן משפט סי' לה הביא מדברי
התוס' הרא"ש והמרדכי שכתבו שלושה חילוקים אלו, וכתב על דבריהם:
"נשמע מדבריהם דהחילוק הוא בשיקול האומדנות, אבל אין מחלקים כלל בין מכר ובין מתנה. דהא גבי זבין אדעתא למיסק לא"י ובזבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא מכר, משא"כ כל הנך שהביאו שא"צ גילוי דעת הם ענין מתנה. אעפ"כ לא מצאו טעם הא דצריך הכא גילוי דעת, רק משום דליכא אומדנא דמוכח כולי האי. משמע, אבל אם הייתה כאן ג"כ אומדנא דמוכח כי התם, לא היה צריך גילוי דעת, אף על פי שהוא ענין מכר ויש כאן דעת אחרת".
אמנם כאמור לעיל, המשנה למלך בפרק ו' מזכיה ה"א
הביא שתי דעות בזה. דעת הפני משה שבאומדנא דמוכח טובא אין צריך גילוי דעת, ואין
חילוק בין מכר למתנה. וז"ל המשנה למלך בדעת הפני משה:
"כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא"ש והוא בשיקול האומדנות, דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאד אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב, ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך, מ"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו".
לעומת זאת בתשובת מהר"ש שם כתב:
"אבל אני הצעיר, מצד אחר דברי מהריב"ל צריכין לנו תלמוד ואני אובין ואדון, שהרי אפילו באומדנות שהוזכרו בתלמוד דמוכחי טובא, לימדונו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאין להלך אחריהם אלא במקום שאין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן, אבל היכא דאיכא דעת אחרת שלא היה מתרצה אדעתא דהכי, אף על גב דגבי אידך איכא אומדנא דלא עבד אלא אדעתא דהכי, כל שלא פירש לא מהני האומדנא".
וכן הסכים המל"מ.
אך הצמח צדק תמה על תשובת מהר"ש ומל"מ, וכתב:
"איך לא שתו לבם הטהור לדברי התוספת והרא"ש והר"ן הנ"ל, שמוכרח מדבריהם שאין מחלקים בין מתנה דליכא דעת אחרת שהרי בנותן לבד הדבר תלוי, ובין מכר דאיכא דעת אחרת, דאל"כ לא היו צריכים כלל לחלק מחמת דהתם האומדנא מוכח טפי מכאן, דה"ל לחלק בפשיטות כמו שחילקו הרבנים הנזכרים דהתם בנותן לבד הדבר תלוי משא"כ כאן שיש דעת אחרת".
ואמנם נראה שכך היא הדעה העיקרית בשולחן ערוך.
בשו"ע סי' רז סעיף ד' כתב מרן המחבר:
"אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר".
והרמ"א
כתב:
"מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח, וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים".
הרי שלפי הדעה העיקרית שהביא הרמ"א, אין לחלק בין
מקח ומתנה, אלא "אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח". ואין הכרח שמרן
הב"י חולק בזה על הרמ"א.
וכן כתב בספר שו"ת אריה דבי עילאי חלק או"ח
סי' ב':
"ובזה ניחא מה שהמחבר והרמ"א בסעיף ג' ד' פסקו בשניהם בשוה, דכתבו במוכר אדעתא למיסק וגם בזבין ולא איצטריך וכיוצא בהם, שהדין הוא בהם דצריך גילוי דעת בשעת מעשה. ואי איכא אומדנא אין צריך גילוי דעת בשניהם... בכל עניינים מועיל האומדנא ובאופן שהאומדנא היא בכגון שאנו בעצמינו יודעים ג"כ מן האומדנא אף שלא אמר כלום".
וכן בספר חקרי לב חו"מ ח"א סי' קכה דף רד (טור
ד') כתב:
"יש לדון דבאומדנא דלגבי ממון, גם כי הוי דבר התלוי בדעת שניהם מהני, דהא קיי"ל בטור חו"מ סי' ר"ז בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דבטל המקח מצד האומדנא אע"ג דתלוי בדעת שניהם"
וכן בשו"ת רמ"ץ חלק או"ח סי' טו
סק"ה העלה:
"עכ"פ שמעינן מהנ"ל לדינא, דבאומדנא טובה מהני אף דתלוי בדעת שניהם".
וע"ע במל"מ דעת פוסקים שדנו אומדנא התלויה
בדעת שניהם כשהוא להחזיק. אך לדעת שו"ת פני משה שגם בדבר
התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא היא "גדולה עד מאד" דנים עפ"י אומדנא
כזו של צד אחד, ועיין בנודע ביהודה קמא חיו"ד סי' סט (ד"ה נמצא) שכתב
כסברה זו, וכן בשו"ת דברי חיים ח"א חאה"ע סי' ג' כתב:
"רבים ושלמים ס"ל דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא".
וכן
הסכים בשו"ת ברית אברהם חחו"מ סי' כט סק"י. אולם בנידון זה מסתבר
מאד שאילו היו מעלים הסתייגות בקביעת רישום הדירה כרכוש משותף בחלקים שווים, אם
יהיו אלו נישואין קצרים, סביר מאד שצד החתן היה מתנגד, וכמו שכתב סברא זו בתשובת
שערי דעה הנזכרת בנידון שם. לכן די בטעם זה כדי להסיר את ההנחה שקיימת אומדנא
גדולה מאד, שעל דעת כן ניתן סכום הכסף העודף לדירה. מאחר וצד הכלה לא העלו על דעתם
לעלות הסתייגות זו ולקבוע זאת כתנאי ברישום הנכס כנס משותף, עקב התנגדות צפויה
מצד משפחת החתן, וממילא סברו וקבלו שלא להתנות תנאים כאלו.
עכ"פ
עפ"י ההגדרה שקבע בתשובת ארי דבי עילאי הנזכרת: "בכל עניינים מועיל
האומדנא ובאופן שהאומדנא היא בכגון שאנו בעצמינו יודעים ג"כ מן האומדנא אף
שלא אמר כלום", כגון האומדנא של שטר מברחת. ונראה ברור שבנידון זה לא ניתן
לקבוע שאנו בעצמינו, או עכ"פ הנוכחים באותו מעמד, כבר באותה עת ידעו
מהאומדנא, כשבעת ההיא, כשהדירה נרכשה ונרשמה על שם שניהם, לא נאמר דבר.
עוד יצוין לתשובה ארוכה בשו"ת הרד"ם (להגאון
רבי דוד מאיר פדר) חחו"מ סי' ה' שהשיב אודות חותן שהתחייב לזון את בתו וחתנו
עניים לפרק זמן בעת שהחתן לא עבד ועסק בתורה, ובתוך פרק הזמן החתן עזב את לימודו
והחל לעסוק במסחר, ודיין אחד פטר את החותן לזון את הזוג כפי שהתחייב, וזאת על יסוד
אומדנא שעל דעת כן לא התחייב החותן. והרד"ם קבע שזו טעות בדבר משנה ודינו בטל.
בתשובתו האריך הרד"ם בגדרי אומדנא, ובתוך דבריו כתב לנמק את דבריו, וחלק מהן
נכונים גם לנידון דנן, וז"ל:
"המל"מ החולק על רבי יצחק הלוי, דעתו דגובין ג"כ ההתחייבות מטעם דשידוכין הוי כמכר, וכן בתוס' כתובות הנז', הא מיירי לענין שלא לבטל המקח מחמת אומדנא, ק"ו בנ"ד שכבר נישאו הזוג ואין להחזיר הדבר לכמות שהיה לפני השידוכין והנישואין, דאין לומר מחמת אומדנא שיפטר אבי האישה מהתחייבותו. והמל"מ מיירי בחיוב מתנות שאין זה כ"כ עיקר בשידוך, וק"ו בחיוב מזונות, דדמי למכר ובפרט בזמננו מקפידין מאוד בעניני שידוכין בהתחייבות מזונות ונדן, ולפעמים אין משתדכין מחמת מיעוט התחייבות ... וכ"כ ריטב"א ר"פ הנושא הובא במל"מ פי"א הל' מכירה הל' ט"ז בלשון מתוקן ממ"ש בריטב"א שלפנינו, ורש"ל בתשובה סי ט"ז וחכם צבי סי' מ"א ומל"מ הנז' ונוב"י מ"ק חיו"ד סי' ס"ט והבית מאיר סי' קי"ד שעל הב"ש סקי"א, דחיובי שידוכין ונישואין דמי למכר. והגם דכתב ח"צ שם דבטלה דעתו נגד רשב"א ורא"ש ומהרי"ק שבש"ע יו"ד סי' רלב סט"ז ובאה"ע סי' נ' ס"ה ובססי' נ"א בהג"ה ובח"מ סי' ע"ג ס"ח לדון אומדנא בחיובי שדוכין, מ"מ הא סיים ח"צ דהבו דלא להוסיף אומדנות אחרות".
ג. תקנת שו"ם
התובעת ביקשה שבית הדין
יפסוק כבקשתה על יסוד תקנת שו"ם הכולל עידור וקטט, וציינה לאסמכתא מפד"ר
ח"ה עמ' 225-228 וכן הוא בציץ אליעזר חלק י' סי' נ'. והוסיפה לטעון שלענין זה
אין נ"מ בזרע של קיימא. אולם אין מקום לטענה זו.
בתוס' (כתובות דף מז עמוד א' ד"ה כתב) הביאו תקנת
רבינו תם, שאף אם כבר נתן האב נדוניא לחתנו, אם מתה האישה או האיש תוך שנה ראשונה
בלא זרע של קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי האב. וברמ"א (אהע"ז סוף סי'
נ"ב) הביא תקנת שו"ם שאף בשנה שני' אם מת הבעל או האישה יחזירו להאב חצי
הנדוניא, ושכן המנהג הפשוט במדינות אלו. אך כל זאת מכח תקנה וגזרה שלא מן הדין.
עיין בספר הישר לרבינו תם (סי' תשפ"ח) מובאת תקנה זו של רבינו תם אשר גזרו
ותקנו גדולי צרפת והגלילות בגזירה חמורה בגזירת יהושע בן נון, ובספרי תורה, בגזירת
ב"ד העליון וב"ד התחתון. ומסיים שם:
"אחרי כן נזכרתי מה ששנוי בת"כ ונתתי הודאה למקום שזכינו לצאת מהיות כראויים לתוכחות ששנינו בפרשת התוכחה ותם לריק כחכם ויש אדם שמשיא את בתו ופסק לה ונתן ממון הרבה לא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו. וכשם שיצאנו מזאת כך נצא מכל גזירות רעות. ונתבשר טובות שמועות ושלום על ישראל".
לאור האמור, מאחר ולתקנה זו גדרים ברורים, ובנידון זה יש לצדדים זרע של קיימא וודאי שאין נידון זה בכלל התקנה, ואין מקום להסתמך על התקנה. אדרבה ממה שנזקקו לתקן זאת כתקנה בנסיבות עליהן התקנה נתקנה, מוכח שאין זה מן הדין, ולכן אין לך בו אלא חידושו, ובשאר המקרים שאינם עומדים בגדר התקנה, חזרנו לעיקר הדין, וכמו שכתב בתשובת ר"א מזרחי הנזכרת לעיל.
וכן מבואר בתשובת עבודת הגרשוני סי' סח שתקנת שו"ם
אינה אלא כשאין זרע של קיימא. ובתוך דבריו השיב בנידון שנחלקו הצדדים האם היה הזרע
של קיימא, וכתב:
"לענ"ד נראה שאין כאן אומדנא כלל ואין צ"ל שאינה מוכחא, כי התנאים בענייני זיווגים לאו בחד צד תליא מילתא, אלא בשני הצדדים כאשר יתפשרו תליא מילתא, א"כ אין כאן אומדנא כלל אפי' בנדון דידי', מכ"ש בנדון דידן שתליא מילתא במתקני תקנות השו"ם והם תקנו התקנות משום ותם לריק... פשיטא אין כאן אומדנא כלל".
העולה מהאמור - ביחס לטענת אומדנא, אין יסוד לטענה זו
מאחר וקיים צד שני שאצלו אין את האומדנא, ונותר לברר האם לפי גדרי התקנה על הבעל
להחזיר את שקיבל.
מאחר ואין יסוד לטענה שתקנת שו"ם נקבעה גם אם יש
זרע של קיימא, וזאת בהתאם למבואר בתשובת עבודת הגרשוני, ולא מצינו מי שכתב אחרת,
לפיכך אין מקום להסתמך בנידון זה על תקנת שו"ם.
התובעת ציינה למנהג בתי דין פרטיים שפוסקים חלוקת הדירה
בהתאם להשקעה, אולם טענה זו יכולה להתקבל באותם בתי דין, שמלכתחילה נהוג בהן שאין
יושבין לדין אלא לאחר שבעלי הדין חותמים על שטר בוררות בין לדין ובין לפשרה, לכן
מכוח פשרה ודאי נכון לפשר, מאחר והטעם של התקנה נותר בעינו גם כשיצאנו מגדרי
התקנה, וזה טעם ראוי כיסוד לפשרה.
המסקנות העולות מכל האמור:
א. מאחר וכבר פסקנו שאין כל יסוד לטענת מקח טעות
לביטול הקידושין, ובהתאם לכך אין יסוד לטענת מקח טעות ביחס לדירה שנרכשה ע"ש
שני הצדדים בשווה קודם לנישואין ולצורך הנישואין.
ב. אין אומדנא היכולה להביא לפסיקה לביטול רכישת
הדירה כנכס משותף.
ג. הדירה הרשומה על שם שני הצדדים נותרה כרכוש משותף לצדדים בחלקים שווים, והתביעה לקביעת חלוקת הנכס בדרך שאינה שווה, נדחית.
