מעמדו של הסכם בין בני זוג שלא אושר בביה"ד או בביהמ"ש
עטרת דבורה חלק ג סימן יג
הצדדים
התגרשו לפני שש שנים ולהם דירה בחצור.
ביום
... הצדדים הופיעו בבית הדין וחתמו על הסכם גירושין שאושר, ובו נכתב כדלהלן:
א. הצדדים מתגרשים בהסכמה.
ב. הדירה ברח' ... בחצור תשאר רכוש משותף, לאשה
תהיה זכות בלעדית למגורים בה למשך ארבע שנים. הדירה תימכר ובתמורתה תחולק בין
הצדדים בחלקים שוים.
ג. הבעל מנוע מלהיכנס לדירה כל עוד האשה מתגוררת
בה.
ד. האשה תשלם לבעל 350 שקל לחדש, כל עוד היא
מתגוררת בדירה.
ה. תכולת הדירה לאשה פרט לטלויזיה, מערכת, כירת גז
וקומקום חשמלי שיעברו לבעל.
ו. האשה מוותרת על כתובתה ותוספת כתובתה ואין תביעות נוספות.
לאחרונה,
ולאחר שחלפו ארבעת השנים שבהן ההסכם העניק לאשה זכות מגורים בלעדית בדירה, הוגשה
תביעה לשינוי ההסכם.
בהחלטה
שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם נכתב כדלהלן - "התקיים דיון ביחס
למעמדה של הדירה והוצגה הסכמה שלא להתחשב בהוראות הקבועות בהסכם שנחתם בזמנו, אלא
יתקיים דיון אודות מעמדו של הנכס, ותינתן הכרעה האם נכס זה הינו רכוש משותף כפי
הרישום או שיש להתחשב במקורות המימון. המבקשת תגיש סיכומים מטעמה והם יתקבלו תוך
30 יום ממועד הדיון, ולאחר מכן ינתן פרק זמן דומה לסיכומים מטעם משיב. בהתאם
למבוקש אנו מאשרים הסכמות אלו", עד כאן מהחלטה זו.
גם
כעת, ארבעה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה הנזכרת, לא הוגשו מטעם המבקשת סיכומים
המתייחסים לשאלה הנזכרת בהחלטה, אלא המבקשת טוענת כי נחתם בין הצדדים הסכם גירושין
חילופי שבו הנתבע ויתר על חלקו בדירה תמורת 50,000 שקל, ומבוקש לקבוע שהסכם זה
מחייב את הצדדים, יצוין שעל ההסכם חתומים שני עדים.
המשיב
ביקש לדחות את התביעה.
לאחר עיון בחומר שבפנינו אנו פוסקים כי מאחר והדירה בחצור רשומה על שם שני הצדדים והיא
עד היום רכוש משותף, לא יחול שינוי במעמדה, וכל אחד מהצדדים רשאי להגיש בקשה
לפירוק השיתוף בנכס.
ההלכה
עולה מפסיקת בתי הדין הרבניים לאורך השנים (וכפי שיפורט להלן), היא - רישום נכס על שם שני בני הזוג
בחלקים שוים, מביע כוונת שיתוף בחלקים שוים. ובהתאם לרישום - הנכס יחולק בין
הצדדים בחלקים שוים, כל עוד לא הוכח שכוונתם אינה כוונת שיתוף.
כיום
שחוק יחסי ממון מוכר לציבור הרחב, ידוע לכל אחד מבני הזוג, כי עקרונית, הנכסים
הרשומים על שני הצדדים יחולקו בחלקים שווים, , ובמידה שבכוונתו של בן זוג אחד
להוציא את הנכס ממעמד של נכס משותף, עליו לרושמו בהתאם לחלקו היחסי במימון הנכס או
בדרך אחרת המביעה את החלוקה הבלתי שיוויונית של הנכס, או לערוך הסכם ממון מתאים.
בני
הזוג דנן, רשמו את הנכס בחצור על שם שניהם, בכך נקבע מעמדו של הנכס כרכוש משותף.
המקורות
הלכתיים הנותנת תוקף לרישום ולא לחלק היחסי בהשקעה
בפסקי הדין דלהלן קבעו
כן, מאחר שבמציאות הידועה בימינו קיימת אומדנא ברורה ביחס לכל זוג הרוכש דירת
מגורים הנרשמת על שם שני בני הזוג, שללא ספק כוונתם שנכס זה יהיה רכוש משותף ללא
סייג, וזאת גם אם צד אחד מימן את מרבית העלויות או את כל העלויות, כל עוד לא נחתם
הסכם ממון שבו הוסכם שהנכס לא יחשב רכוש משותף.
בתשובת
"בית יצחק" (חחו"מ סי' עב) קבע ביחס לנכס הנרשם על שם שני בני הזוג, הצד שמימן את מלוא הרכישה
"נתכוון למתנה גמורה" בעצם הרישום, וכוונתו שיירכש נכס שיהיה רכוש משותף.
וכן בפד"ר ח"ו עמ' 264 בפס"ד מבית הדין הגדול נקבע:
"בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע״ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות".
ובפד"ר
יא עמ' 122 מביה"ד האזורי בת"א נכתב: "אף
שרוב כספי הדירה שולמו ע״י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על
שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים
את הרישום כמתנה ... מ״מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת ה״תומים״ בסי׳ ס״ב
סק"ה, וכאשר העלו בפס״ד מבי"ד הגדול שבכרך ו׳ עמ׳ 264".
ועיין
בכעין זה בפד"ר חי"ד עמ' 22 וחט"ז עמ' 249.
וכן
בפד"ר כרך א' עמ' 116-117 (ובעיקר במש"כ בעמ' 117 ד"ה אולם),
פד"ר כרך ג' עמ' 74-75.
ועיין
עוד בפד"ר כרך ט"ז עמ' 354-358, שנטה מדרך זו, וסברתו אינה מתקבלת, מאחר
שתפס את הרישום כפעולה הננקטת מחמת הנוהג ואינה מבטאת בעלות. אך מאחר שכל אדם
הרושם נכס בחלקים שוים על שם בן זוגו יודע שרישום בטאבו מבטא זכות קניין בנכס, כל
טענה על כוונה אחרת תהיה בגדר "דברים שבלב" ואינם דברים, כנגד הרישום
המפורש ומפורט בלשכה לרישום מקרקעין, או ברישום חילופי שהוא שווה ערך מהבחינה
הנזכרת.
ביחס
להסכם שהתובעת מבקשת לייחס לו מעמד מחייב. יצוין, אין חולק שהסכם זה לא אושר בבית
הדין, ודי בטעם זה כדי שלא לתת לו מעמד כלל.
מעמדו
ההלכתי של הסכם גירושין חתום שאושר בבית הדין, מיוסד על ההלכה הקובעת -
"סיטומתא קניא", דהיינו, המנהג הרווח לתת תוקף להסכם מסוג זה, מחייב.
עיין פד"ר כרך ג' עמודים 363-368; פד"ר כרך ד' עמ' 198 ועמ' 289 וכרך ה'
עמ' 259 ועמ' 311 בכרך ח' עמודים 47-54, וכרך ט' עמ' 228 ושם צוינו המקורות
באחרונים לכך.
בנוסף
נציין לדברי הגמרא במסכת קידושין דף כו עמוד א' ביחס לקניין כסף המועיל לקניית
קרקע:
"אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה". ופרש רש"י: לא קנה - "דכיון דרגילין בהכי, לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא, ועיקר דעתו לקנות, על השטר הוא."
מטעם
זה החתימה על הסכם הגירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שבני הזוג מתייצבים
בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם, זאת מאחר שעפ"י חוק יחסי ממון אין תוקף
להסכם מסוג זה בהעדר אישור ערכאה שיפוטית, וכך הוא מנהג המדינה ביחס לכלל הזוגות
המתגרשים, וכמו שכתבו בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק הדין:
"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שבית הדין יאשר אותו ויתן לו תוקף של פסק דין. לכן הסכם שלא הובא לבית הדין לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של בית הדין".
פסיקה
זו מיוסדת על הוראת חוק יחסי ממון הקובעת כי תנאי לתוקף הסכם הממון הוא, שיהיה
בכתב והוא טעון אישור בית המשפט או בית דין דתי. האישור יינתן רק לאחר שבית הדין
או בית המשפט נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת
תוצאותיו. אישור הניתן על ידי בית הדין או בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו
- זהו הכלל לענייננו (ע"א 490/77, נציה נ' נציה,ל"ב (2) 621; ע"א
169/83, שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), ל"ט (3) 776).
בשורה
של פסקי דין נקבע, כי הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור בית משפט, הינו חסר
תוקף. ראה ע"א 169/83 (שרעבי) שי
נ' (שרעבי) שי, הנ"ל. מ"א (ת"א) 1366/92 אסרף נ' אסרף, תק-מח 93
(2) 664; תמ"ש (ת"א) 21021/96 שילה נ' שילה, [פורסם בנבו]. וכאמור קביעה
זו תואמת לפסקי הדין של בית הדין השונים.
על כן
בנידון זה שההסכם שהתובעת הציגה, לא אושר בבית הדין או בביהמ"ש, הוא חסר
תוקף.
מלבד
זאת, יצוין כי ניסוח ההסכם בכתב יד הינו מינימאלי ואינו ברור, והצדדים אף לא טרחו
לציין בציון כלשהוא את זהות הנכס נשוא ההסכם ואת התאריך לחתימתו. מניסוח ההסכם
ניתן להבין שכוונתם היתה לתת תוקף להעברת הנכס, שכאמור לא אוזכר כלל, על ידי הסדרת
ההליך באמצעות עורך דין כמפורט בהסכם, דבר שלא אירע בסופו של דבר, וכן הניסוח של
ויתור על הבית אינו מתאים לניסוח הראוי להעברת נכס. על כן אין לנייר זה מעמד של
חוזה, הן עפ"י חוק והן עפ"י ההלכה.
על כן מכל הטעמים הנ"ל אנו פוסקים שתביעת התובעת נדחית.
