פסיקת פשרה ברוב דעות ובהיעדר הסכמת הצדדים לפשרה

בבית הדין נחלקו הדעות האם ניתן לפסוק פשרה באותו נידון שהתברר בבית הדין.

בדיון אודות חיוב הבעל בתשלום הכתובה, והבעל טען טענה שאם תתברר, ייפטר מתשלום הכתובה, והיה מקום לחייבו בשבועת היסת. אמנם כופר הכל חייב בשבועת היסת, אבל בנידון זה שדינו של הבעל כ"חשוד על השבועה", ההלכה הפסוקה (שו"ע חו"מ סי' צ"ב סעיף י"ד) היא שיש לפוטרו משבועה אלא מסתפקים ב"חרם סתם".

בירור זה שמעמדו כחשוד על השבועה, יוכל שיהיה באמצעות שני עדים שיבואו להעיד עליו, אך גם אם יצא עליו "קלא דלא פסיק", די בכך שלא ימסרו לו שבועה, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה ח"ד סי' קס"ו (הובא בב"י חו"מ סי' לד מחודש ג'):

"אם יצא עליו קול, בקלא דלא פסיק, חוששין לו, ואין מוסרין לו שבועה ... ואע"פ שזה בחזקת כשר היה ואין פוסלים אותו בקלא בעלמא. מ"מ מיחש חיישינן ליה. ואפילו איתתא מפקינן מנטען בדבר מכוער, וקלא דלא פסיק. כ"ש זה דבקלא פסיק אין מוסרין לו שבועה".

בהתאם לכך, ה"ה ביחס לכל אדם שחזותו מוכיחה עליו ואינה מותירה ספק בעיני הרואים, שאינו מקפיד על קלה כחמורה, ואף פחות מכך, גם בנסיבות שלא יחשב כ"אנן סהדי" שמעמדו ההלכתי כחשוד, עכ"פ לא גרע מ"קלא דלא פסיק", ומצד הדין אין מוסרין לו שבועה.

מאחר ובסופו של דבר, עפ"י ההלכה בית הדין אינו פוסק לחייבו להישבע, אין יסוד לפשר. מפני שיסוד הפשרה נובע מכך שבעל הדין מחויב בשבועה ובנסיבות אלו התחליף לחובת השבועה הוא תשלום ממון מסוים, משא"כ כשלמעשה בית הדין קובע שעל פי הדין לא הוטלה עליו שבועה.

אלא ששנים מהדיינים שהשתתפו בדיון סברו להורות על פשרה כדי לפוטרו מ"חרם סתם", שהיה ראוי להיקבע בנסיבות אלו אך אינו מבוצע למעשה.

וכן נכתב בספר דיני בוררות לידידי הרה"ג הרב יועזר אריאל שליט"א עמ' קפב:

"בית הדין יכול לפשר, גם אם לפי עיקר הדין חל חרם סתם. כי בזמן הזה אין נוהגים להחרים, לכן כתחליף לחרם, בית הדין יכול לפשר פשרה ממונית, כדי להציל את הנתבע מעונש שיבוא עליו על ידי החרם, אם שכח ולא דייק בטענתו ונטל ממון שלא כדין".

אך לענ"ד אין יסוד בהלכה לפשרה כזו, בנסיבות שבעלי הדין לא קבלו את בית הדין לפשרה. אמנם כמה פוסקים כתבו לפשר כדי למנוע שבועה, היינו לאחר שבעל הדין כבר חייב שבועה, התשלום המוטל עליו במסגרת הפשרה הינו תשלום המהווה תחליף ותמורה לשבועה שהיתה מוטלת עליו ונחסכה ממנו. משא"כ ביחס ל"חרם סתם", שאינו נחשב כתשלום שהוטל על בעל הדין, ואין לו יסוד בדינא דגמרא  אלא הוא מתקנת הגאונים, ואינו נוהג במקרים רבים.

ויצוין לשו"ת התשב"ץ חלק ג' סי' רכ שכתב:

"אבל לפי הנראה אין בזה צד חיוב שבועה לא לאפטרופוס ולא ליתומים, לפי שאין חיוב שבועה אלא בטענת ברי, ובטענת ספק אין שם חיוב שבועה, ומה יוכלו היתומים לדעת יותר ממה שהוא יודע האפטרופוס. ולעולם לא יבא לידי חיוב שבועה, אלא חרם סתם. ואם האפטרופוס רואה תועלת ליתומים אם יפטרנו מזה החרם על ידי פדיון רשאי בכך".

הרי שהכל נתון לשיקול דעתו של האפוטרופוס, מהי טובת היתומים, ואין זו פשרה הנתונה לסמכות בית הדין. 

הלכה זו מצויה במקרים רבים, שטענת אחד הצדדים לא התבררה ונפסק המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא מצאנו באף אחד מהפוסקים בדור הזה או בדורות קודמים שכתבו בנסיבות אלו לפשר ולחייב ממון כדי להימנע מ"חרם סתם". ואמנם, אין יסוד לחדש חידוש מרחיק לכת ללא כל אסמכתא, וכאמור אין מקום להקיש בין חיוב שבועה על בעל הדין לקביעה כללית שיש "חרם סתם", שאינו מוטל ישירות על בעל הדין. מה עוד שכיום למעשה בתי הדין אינם נוהגים כדבר שבשגרה ב"חרם סתם", מחשש שיזלזלו בזה, וממילא אין כאן מקום לפשרה לפטור מחיוב שאינו נהוג למעשה.

סיכומו של דבר, עפ"י ההלכה אין יסוד לפשר בהעדר הסכמת הצדדים, ואין לחייב את הבעל בתשלום בגין הכתובה.

בנסיבות אלו שנחלקו הדעות בין הדיינים, גם בית הדין בהרכבו המלא אינו רשאי לפסוק את הפשרה עפ"י רוב דעות, מאחר שאין הולכים בפשרה אחר הרוב, אלא כשהצדדים קבלו את בית הדין לפשר לרבות ברוב דעות, או כשעכ"פ ניתן לקבוע שזו כוונתם להסמיך את בית הדין לפשר גם ברוב דעות, עיין שו"ע חו"מ סי' יב סעיף יח, סמ"ע חו"מ סי' יג סק"כ ופת"ש סק"ו, אבל בנידון הנוכחי, כשהנידון הוא פשרה ביוזמת בית הדין אך בהעדר הסכמת הצדדים לפשרה, בית הדין אינו מוסמך לפשר על פי רוב דעות.

ויש להוסיף ביאור בהלכה זו. מקור הדין שאין הולכים בפשרה אחר הרוב הוא בתוספות במסכת סנהדרין דף ו. שכתבו:

"בפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעת אחד, כדאמר בפרק בתרא דמסכת ע"ז (עב.) כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא".

המשמעות הברורה בדברי התוספות היא שהלכה זו שאין הולכים אחר הרוב בפשרה, אינה נובעת מהעדר הסכמת הצדדים לפשרה עפ"י רוב  דעות. אלא זוהי הלכה עקרונית, הנלמדת מהסוגיא בע"ז (עב.). שאילו מכח אומדן דעת הצדדים, אין קשר בין הלכה זו להלכה המבוארת במסכת ע"ז. ואמנם באר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל (הובא בספר חי' בתרא על המסביר מסכת סנהדרין דף ו. בכינויו "המסביר"):

"שאין בפשרה שום פסק או הוראה, אלא מעשה בית דין של עשיית פשרה בלבד, ובמעשה בית דין לא שייך רוב, כמו דלא אזלינן בתר רוב בסמיכת פר העדה".

וכעין זה בחידושי סבו, הגאון רבי חיים סולוביצ'יק זצ"ל בחי' עמ"ס ב"ק ריש פרק המניח, כתב בתוך דבריו ביחס להלכה שהתחדשה דאזלינן בתר רובא:

"בסנהדרין איכא תרי רובא, חדא לענין עצם הדין ובירור אמיתת הדין אזלינן בתר רוב, ועוד לענין הדין של המספר כ"ג, נמי אזלינן בתר רוב משום רובו כולו".

 הרי מבואר שהתחדשה ההלכה ללכת אחר הרוב כיון שהרוב מברר את הדין האמיתי, ובכך בית הדין בהרכבו המלא פוסק את הדין המחייב את הצדדים. משא"כ בהטלת פשרה שלא מן הדין, לא התחדשה הלכה של רוב.

וכעין זה בספר שיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל עמ"ס סנהדרין דף ו. סי' ק"א. על דברי התוספות כתב:

"לכאורה צ"ע... ממה נפשך, אי הסכימו שהפשרה תהיה כמו שיעשו הרוב, הרי כן הוי הקנין, ואי לא הסכימו לזה, איך יועיל". וכן הקשה על מה שכתבו תוספות שהפשרה דומה ל"כדאמרי בי תלתא" ולא ל"כששיימי בי תלתא".

וכתב לבאר:

 "דין רוב הוי היכא דהוי הדין בלא הבית דין, ורק הבית דין פוסקים מה הדין כאן, וכמו בשומא דבודאי אין מחדשין השומא, ולא הוי זה שומא שלהם, ורק דכן הוא השומא בשיווי הדבר, ולכן שייך על זה דין רוב. משא"כ בפשרה, שהמפשרים עושים דין של הפשרה, לא הוי כדשיימי, אלא כדאמרי בי תלתא, דמה שהם אומרים, זה נעשה, דעל זה ליכא דין רוב".

על כן ה"ה ביחס לפסיקה שאינה על יסוד דין ידוע, שהרי אין כל דין הקובע תשלום סכום כזה או אחר דוקא, אלא זו פשרה על יסוד שיקול דעת בית הדין, דומה ל"כדאמרי בי תלתא" , וכאמור בסוג הכרעה כזו אין הלכה שהולכים אחר הרוב. ולעניין זה אין מקום לחלק בין פשרה גרידא לפשרה הקרובה לדין, או הנובעת מהעדר הכרעה אחרת, מאחר שבסופו של דבר התוצאה הסופית אינה דין ידוע ומוכר, אלא קביעת פסיקה אחרת מהדין, על יסוד סברא אחרת. גם אם הדין מאפשר לפסוק את הפשרה, עדיין בסופו של דבר התוצאה אינה דין אלא פשרה, ובהכרעה כזו לא התחדשה ההלכה ללכת אחר הרוב.

נציין לדברי ספר יד רמ"ה עמ"ס מסכת סנהדרין דף ו: שכתב בלשון זו:

 "תניא ביצוע בשלשה, וביצוע היינו פשרה, ואמאי קרי לה ביצוע לפי שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, ודמי לגזל, ואמטול הכי קרי ליה ביצוע, לשון ,כן ארחות כל בוצע בצע' (משלי א')".

 הרי שהיה פשוט לרמ"ה להגדיר הוצאת ממון בפשרה כהוצאת ממון שלא מן הדין, עד כדי כך שהפשרה מכונה "ביצוע", מלשון גזל. על כן בפסיקה מסוג זה שאין בה הכרעת הדין הידוע, לא נתחדשה ההלכה ללכת אחר הרוב.

וכן ראיתי מביאים דעת הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול לשעבר, בביאור דברי התוספות, וכפי שהובאה בספר "מעמק אברהם", שכתב תלמידו הרב אביהו שוורץ מפיו בשיעור, וכדלהלן:

"יש להתבונן בראיה שהביאו תוספות לדבריהם מהגמרא במסכת עבודה זרה (עב). הגמרא שם אומרת: אמר לו המוכר ללוקח, "כדשיימי בי תלתא" - היינו, אמכור לך כפי מה שישומו בי שלושה- "אפילו תרי מגו תלתא" - כלומר כוונתו היא, שיכריעו על מחיר הדבר על פי רוב כמו בבית דין. אבל אם אמר המוכר "כדאמרי בי תלתא" - כוונתו היא עד שיאמרו השלושה כאחד. ומכאן הביאו תוספות ראיה שגם בפשרה אמרינן עד שיאמרו שלושתם כאחד.

מרן הגאון הרב אברהם שפירא מקשה על ראית התוספות: א. מה השייכות של עניין זה לפשרה? ב. מנין לדמות פשרה דווקא ללשון "כדאמרי בי תלתא" ולא ללשון "כדשיימי בי תלתא"? ג. צריך בכלל להבין, מה הסברא? מדוע בדין הולכין אחר הרוב ואילו בפשרה צריך הסכמה כללית?

ומבאר מורנו ורבינו את העניין: התורה לימדה אותנו "אחרי רבים להטות", ומכאן לכל התורה ממש, בכל מיני עניינים שאנו הולכים בהם אחרי הרוב, מבררים על פי רוב. כשרצית לדעת דעת תורה, דין תורה, יש בזה רק אמת אחת. וכשמתברר הדבר על פי רוב, הרוב מברר לנו מה האמת. הרוב הוא האמת הגמורה, והמיעוט כמאן דליתא. כך הורתה לנו התורה.

לעומת זאת בפשרה, אף שאמרנו שגם בזה צריך להכרעת דעת של תורה, בכל זאת, בפשרה אין אמת אחת בלבד, אלא יש הרבה אפשרויות של פשרה, שבנויות על פי כל מיני חישובים ולאו דווקא חישובים שנוגעים לעצם העניין. ממילא, כשיושבים דיינים ודנים על פשרה ויש רוב שאומר כך ויש מיעוט שאומר אחרת, אי אפשר לומר שהרוב ברר לנו את האמת, אלא אפשר לומר כרוב, ואפשר לומר כמיעוט, שיש לו שיקולים שונים, ולכן לא תופסת כאן קביעת התורה 'אחרי רבים להטות', ובעינן הסכמה של כולם.

כך גם בסוגיא במסכת עבודה זרה בעניין מכירה, זהו החילוק בין שתי הלשונות. כשהוא אומר "כדשיימי" היינו, שישומו לו את השיווי האמיתי של הדבר, והוא אחד בלבד, לכן כשאמר כך, מועיל רוב, כי הרוב מברר לי שזאת האמת. אבל, כשאמר "כדאמרי" היינו כמו שיאמרו שלושה ולא דווקא מה שהאמת אומרת, ובזה אין לנו ללכת אחר הרוב אלא מחיר שיאמרו שלושתם כאחד. לכן דימו התוספות דין פשרה ל"כדאמרי" ולא ל"כדשיימי", שהרי איננו מבררים את האמת הגמורה שאז אפשר לעשות זאת על פי רוב, אלא בעינן הכרעת דעת של כולם כאחד. כל המשמעות של דין תורה היא בירור האמת על פי רוב, שכך אמרה תורה להחליט על האמת על פי רוב. אבל בפשרה שאין אנו מבררים את האמת אין לנו ללכת על פי רוב, אלא על פי הסכמה של הדיינים".

דעתו של הגר"א שפירא זצ"ל מצטרפת לאמור לעיל.

ובהתאם לאמור ובהתאם לשיטת המנחת חינוך מצוה לז סק"ד שאין דין עדים זוממים בעדות על איסור והיתר, מאחר שאין בזה דין בית דין וגמר דין, ה"ה בפשרה, וראיתי שכן כתב בספר אילת השחר עמ"ס סנהדרין דף ו ע"א.

דינו של הרא"ש בתשובה כלל ק"ז שהובא בשו"ע סי' יב סעיף ה', מתייחס למקרה מורכב, דומיא דהסוגיא בהמפקיד (מב:) שקשה לדיין לברר את המקרה ואת ההלכה, והרא"ש הורה שאין אפשרות להוציא את הדין חלוק בלא פסיקה. והפוסקים השתמשו בדרך זו לעיתים נדירות. אבל בודאי שבכל מקרה שבו הוטל על התובע להביא ראיה, הדין אינו יוצא חלוק מתחת יד הדיין, אלא הדיין פסק פסיקה ברורה וסיים את מלאכתו בהוראה -"המוציא מחבירו עליו הראיה". וגם אם אין בידו של התובע להביא ראיה, אין יסוד לפשר העקב העדר הראיה.

אילו בכל מקרה שאין לתובע ראיה ואין שבועה היה מוטל על בית הדין לפשר, פשיטא שהלכה כה פשוטה ומצויה, היתה כתובה באחד מהפוסקים, ראשונים או אחרונים. שתיקת הפוסקים היא קביעה ברורה שאין לפשר בנסיבות אלו.

מסקנת הדברים, אין יסוד לפשרה בנידון שבפנינו. ובנוסף על פי ההלכה לא ניתן לפשר אלא כששלשת הדיינים מסכימים לאותה פשרה ואין הולכים אחר הרוב. לענ"ד פסיקה כזו תהיה גזל גמור, של בעל הדין, בשגגה, מצד בית הדין שפסק פסיקה בחוסר סמכות עפ"י ההלכה.