חוו"ד בעניין צוואה, וחלוקת הירושה ע"פ רצון האם

חוו"ד בעניין צוואה וחלוקת הירושה ע"פ רצון האם

לכבוד בנות ובני מרת .. עליה השלום!

שלו' רב!

בנוגע לירושת אמכם אשר ביקשתם לחוות דעתי דעת תורה ולהעלותה על הכתב הנני מעלה את דעתי על הכתב כבקשתכם.[1]

רקע וטענות

וכעת לתיאור פרטי המקרה כפי שהעליתם אותם, כשהתחתנה בתם הגדולה של הוריכם נאלצו הוריכם לצורך לקיחת משכנתא להעביר את הדירה שלהם על שמה, ומאז ועד היום לאורך כשלושים ושמונה שנה הדירה רשומה על שמה, לפני כעשרים ושמונה שנה נפטר מור אביכם, לפני כחצי שנה נפטרה מרת אמכם והשאירה צוואה אשר עיקריה כדלהלן:

מצווה בזה, ....לאחר מותי כדלקמן: 1. א. כל הכספים בחשבון בבנק הפועלים מס' חשבון ... ברח' .. ב.. . ברצוני לציין, כי כל הכספים בחשבון, הם שלי בלבד ע"מ שיעזור לי לסיפוק הצרכים השותפים הדרושים שלי. ... 2. אני מצווה את כל הכספים שפורטו בסעיף 1 א' לצוואתי לארבעת ילדי, .... בחלקים שווים ביניהם. כל אחד מילדי יקבל רבע מהכספים שהצטברו בחשבון....

בצוואה אין כל התייחסות לדירה. לטענת הבנות [שלא הוכחשה על ידי האח] לפי ייעוץ משפטי שקבלה האם, לא נכון היה לכתוב בצוואתה את נושא הדירה מאחר והדירה איננה רשומה על שמה, ולכן למרות שהדירה של ההורים לא נכתבה הדירה בצוואה.  

בנוסף טענו הבנות שהאב והאם אמרו בכמה הזדמנויות שהם רוצים שהנכסים כולם יתחלקו שווה בשווה, ושוב הבן לא הכחיש ולא אישר נקודה זו.

לטענת הבן - הצוואה לא תקפה לפי ההלכה, כיון שנאמר בה שהאם מצווה לאחר מותה.

הבנות ע"י ב"כ טענו - כי האחות לא הודתה מעולם שהדירה של האם, וכי צוואות מעין אלה מאושרות בכל יום בבית הדין הרבני, וע"כ זכותם לחלק את הדירה כרצונם ואף לקזז מהדירה את החלק שהאח לא יחזיר להם ממה שמשך ואת הצוואה יאשרו ברשם הצוואות ויגבו את חלקן מהבנק.

דיון והכרעה:

1. בנוגע לעובדה שהדירה רשומה על שם האחות ביחס לטענתה כי היא רוצה חלק בירושה, אין בעובדה שהדירה רשומה על שמה שום מעליותא, שהרי גם אם נאמר שע"י שהדירה על שמה יש לה נאמנות של 'מיגו' והרי הדבר תלוי במחלוקת האחרונים אם יש בכך מחלוקת ראשונים כמש"כ הש"ך (חו"מ סי' נו ס"ק לד) וז"ל:

וגם בתשובת ן' לב הקשה דהא הוי מיגו למפרע והתוספות הוכיחו בפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א ד"ה אית] דלא אמרינן מיגו למפרע, וע"כ כתב דלא ס"ל להרא"ש הך כללא דהתוספות דפרק הכותב, אלא סבירא ליה להרא"ש דאמרינן מיגו למפרע, והא ליתא וכמ"ש לקמן. וגם בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ב האריך לפלפל בזה, ודעתו ג"כ דס"ל להרא"ש דאמרינן מיגו למפרע ודלא כהתוס', ודחק עצמו מאד ליישב דעת הרא"ש.    

וכ"כ באורים ותומים (קיצור כללי מיגו מבעל כנסת הגדולה סימן קט):

מגו למפרע, נחלקו בו תוס' (כתובות פה. ד"ה אית, קט: ד"ה אם טען) ורא"ש (בתשו' כלל סח) כמ"ש הרבה מחברים. ומדברי רש"י בכתובות (שם קט: ד"ה נאמן) גבי מי שאבדה דרך וכו' משמע דסבירא ליה כהרא"ש. ומקצת מחברים כתבו דאף הרא"ש מודה דלא אמרינן מגו למפרע.

ושיעור הזמן שנאמן לומר מיגו הוא בתוך כדי דיבור כמש"כ הנתה"מ בקיצור כללי מיגו ומחודשים (אחרי סי' פב - אות כט):

מיגו למפרע לא אמרינן, דאין מיגו רק בתוך כדי דיבור.

וא"כ כיון שלא אמרו מיד בתוך כדי דיבור טענה אחרת שאפשר להאמין לה במיגו הר"ז מיגו למפרע שאינו מועיל בפשטות להרבה מאחרונים לכו"ע ולחלק מהם הוא מחלוקת הראשונים, אבל אפי' אם נקבל את שיטת הראשונים שמיגו למפרע אמרינן, הרי במיגו ניתן להאמין ע"י טענה, וכאן לא נטענה שום טענה שבכוחה הם יכולים לזכות בירושה.

2. בנוגע לצוואה טענת האח שאין צוואה לאחר מותי אכן כך מבואר ברשב"ם (ב"ב קלה ע"ב):

ואיזו היא מתנת בריא שתקנה כל שכתוב בה מהיום כו' - דמשמע הכי גופה קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה אבל אי לא הוה כתב בה מהיום אינו קונה דאין מתנה לאחר מיתה שהרי אין כח לאדם ליתן מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו הזמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה ואחר מיתה היאך יכול אדם ליתן אחרי שמת ונקבר?

הרי שצוואה שכתוב בה לאחר מותי אפילו אם היה כתבו בה לשון מתנה לא היה מועיל על אחת כמה וכמה שכתוב כאן רק לשון צוואה כמו שנפסק בשו"ע (סי' רפא ס"א):

אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין על פה בין בכתב. לפיכך האומר: איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היו לו יורשים רבים, כגון בנים רבים או אחים או בנות, ואמר כשהוא שכיב מרע: פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או: בתי פלונית ירשני מכלל בנותי, (או שריבה לאחד ומיעט לאחד) (טור) דבריו קיימים, בין שאמר על פה בין שאמר בכתב. אבל אם אמר: פלוני בני יירשני לבדו, אם אמר על פה דבריו קיימים. אבל אם כתב כל נכסיו לבנו, לא עשאו אלא אפוטרופוס, כמו שנתבאר בסימן רמ"ו.

ובהמשך שם (ס"ז):

אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה; אבל אם אמר לשון מתנה, דבריו קיימים. לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא שכיב מרע, וריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו, דבריו קיימים. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף, דבריו קיימים.

וא"כ כיון שלא נכתב לשון מתנה בכל השטר אין לשטר תוקף על פי דין תורה.

3. בעיה נוספת היא שהצוואה נכתבה עשר שנים לפני פטירת אמכם ואותו חלק מהכסף שנצבר בחשבון לאחר כתיבת הצוואה אינו שלכם שהרי הוא דבר שלא בא לעולם שאמכם לא היתה יכולה להקנותו לכם בזמן כתיבת הצוואה כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנ סעיף כו) וז"ל:

הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו, ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה, דשמא לאחר מכאן לקחן, אין בדבריהם כלום, דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו (ועיין לעיל סי' ס' ס"ו).

הרי שאין אדם יכול להקנות מטלטלין שעדיין לא היו לו בשעת ההקנאה, משום שהוא דבר שלא בא לעולם, אלא שבסתמא אנו אומרים שמטלטלין אלו היו שלו קודם לכן, אמנם כאן שהחסכון בבנק בנוי מקצבאות שקבלה האם, לא ניתן לומר כאן נמצאו כאן היו, וע"כ אותו חלק מהכסף שניתן לאחמ"כ ודאי לא ניתן היה להקנותו, אמנם מאידך מאחר והבן הוציא חלק מהכסף ודאי שניתן לומר על הכסף שנשאר בחשבון כאן נמצאו כאן היו כך שביחס לכסף שנשאר בחשבון אין חשש מצד שהאם הקנתה דבר שלא היה בעולם. 

4. אמנם מה שיש לדון בזה הוא מצד אחר שהרי הנכסים כולם נמצאים ביד שליש הדירה ביד האחות הגדולה והכספים בבנק או בגמחי"ם והרי קיי"ל שמצוה לקיים דברי המת במקום שיש שליש יעשה שליש מה שהושלש בידו וא"כ כיון שכל הנכסים ביד שליש לכאורה צריכים הם לקיים את דברי הצוואה, והגם שבצוואה לא נאמר דבר על הדירה הרי לדברי השליש של הדירה [האחות הגדולה] רצון ההורים ואמירתם כל החיים היה שיתחלקו שוה בשווה, אמנם בעיון מדוקדק בדברי השו"ע נראה שאין הדברים פשוטים כל כך שכך נפסק (סי' רנב ס"ב):

מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (טור ומרדכי פרק מי שמת).

הרי דעת מרן שזה דווקא במקום שנתנו לשליש לשם כך, וכך מבאר הרמ"א את דברי מרן שאם היו בידו לקודם ולא לשם כך אלא לדוגמא לשם פקדון כפי שאמרו הבנות שהאמא חסכה כדי שאם יבואו זמנים קשים שיהיה לה כסף אין זה נחשב שנתנו לשליש לשם כך כמש"כ בנתיבות המשפט (באורים סי' רנב ס"ק ב) וז"ל:

אבל אם הפקיד בידו שאם יצטרך יקחנו, אף שאמר לו שאם ימות יתן לפלוני, לא מיקרי הושלש לשם כך, כיון שעיקרו היה לשם פקדון. [ד"מ סעיף ב' בשם המרדכי ב"ב סי' תקצ"ב]. ועיין ש"ך (ס"ק ד) דה"ה באמר ליורשים תנו וכו'.

הרי שהפקדה לחסכון כדי שאם יצטרך יקחנו לא נחשב שנתנו לשליש לשם כך, אמנם אין הדברים פשוטים כ"כ כמש"כ שם הנתיבות המשפט בסוף הס"ק, וז"ל:

ולא ידעתי למה כתבו בפשיטות, דהא לעיל (סי' ר"ן סכ"ג) מביא המחבר פלוגתא בזה, ואפילו להך דעה [של הרא"ה] בעינן דוקא שיאמר כן להיורשים (בפניו) [בפניהם] כמבואר בב"י [סעיף ב'] בשם הריטב"א [תשובה סי' נ"ד].

וא"כ מצאנו שיש דעה שאף שלא אמר לשליש לשם כך יש מצוה לקיים דברי המת וא"כ יעשה שליש מה שהושלש בידו, וכתב בשו"ת הרמ"א (סי' מח ד"ה ולא עוד) שכ"כ הר"ן דהרמב"ן חולק בזה, וכ"כ הטור, וכ"כ המ"מ שהרמב"ם חולק בזה, נמצא שיש לנו ד' ראשונים הסוברים שמצוה לקיים דברי המת בשליש הוא אפילו בלא הושלש לשם כך, אלא שהרמ"א ס"ל דאם לא היתה האמירה בפני היורשים אין מצוה לקיים דברי המת, וכאן לטענת השליש לגבי הדירה ודאי היתה האמירה לפני היורשים, ולפ"ז צריכים להתחלק לפי רצון אמירת ההורים.

5. אמנם הדבר כאמור עדיין הדבר נתון במחלוקת, ויש לדון מי הוא היכול לומר קים לי כדעת הפוסקים הסוברים כדבריי? שהרי הצדדים אינם מוחזקים שכאמור חלק מהכסף בבנק [והיורשים יכולים להוציא את זה ע"י צו ירושה], והחלק השני זה הדירה שרשומה על שם האחות והיא מחזיקה בזה כשליש ואינה מוחזקת בזה, וא"כ צריכים אנו לדעת איך דנים באופן זה?

ומצאנו שעמד במקרה דומה בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כד) לענין שטר צוואה שאינו כשר ונמצא ביד אפוטרופסים והם חילקו לפי שטר צוואה זה אם צריכים המקבלים להחזיר ליורשים כשאין ידוע דעת היורשים אם מוותרים או מתייאשים כיון שכן הדין בערכאות, ומסיק שאין היורשים יכולים לומר קים לי אלא האפוטרופסים והזוכים הם היכולים לומר קים לי וז"ל:

שאלה: בריא שעשה שטר צואה בערכאות וצוה וחתם בעדים שפלוני יקבל זה ופלוני זה ולכל א' מיורשיו ג"כ צוה מה שיקבל מירושתו ומינה אפטרופסים (שקורין קוראטארען) שלאחר מותו ירדו הם לנחלתו ולעזבונו וימסרו לכל א' וא' מה שצוה ליתן לו ... והנה האפטרופסים עשו כפי אשר נצטוו. אבל להיראים נולד הספק אם יקבלו מה שהוקצב להם אחר שע"פ דין תורה אין כאן קנין גמור שיקנו וממילא בא הכל לרשות היורשים ... ולכן שאלו אם יש חשש עבירה בזה בקבלתם מה שנכתב להם מיד האפטרופסים או לא. ... מ"מ הכא שהירושה מוחזקת ביד האפטרופסים אפילו היו היורשים מערערים מספק אין מוציאים מידם ומיד הזוכים שהרי יכולים לומר קים לי כהנך שיטות שחולקים על ר"ת וכש"כ שהם רבים ועיין בכה"ג ח"מ (סימן כ"ה) שאפי' לצאת יד"ש א"צ להחזיר היכי שטען קים לי יע"ש שהאריך בהתנאים שבעינן לומר קים לי ואין א' שמתנגד מלומר כאן קים לי. וכן נראה משו"ת מהר"י בן לב הנ"ל שהוא ג"כ לא כ' לחוש לדעת ר"ת דבעינן מושלש אלא היכי דהיורשים מוחזקים אינו יכול להוציא מידם ע"פ השיטות שחולקים על ר"ת ע"ש. וא"כ ממילא משמע היכי שאינם מוחזקים לא אמרינן שאין כאן מצוה לקיים דברי המת היכי שאינו מושלש וכל זה אפילו היורשים מערערים נגד צוואת המת. ... ולכן לענ"ד אפילו לצאת ידי שמים אין כאן בית מיחוש ומותר לקבל המתנות שנתנו מהמת ושהם משעת מיתה ואילך ביד האפטרופסים ולא החזיקו היורשים בהם.

וא"כ ה"ה כאן הבנק שיפעל לפי הוראות הצוואה והאחות הגדולה שתפעל לפי מה שאמרו לה ההורים הם אלו שיכולים לומר קים לי ולהם הזכות בכך.

ויש מצוה גם לאפוטרופסים לעשות כן נגד היורשים כמש"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"א סי' א) שיש מצוה גם לאדם אחר שאינו בן הנפטר לקיים את דברי המת, וז"ל:

אמנם מלבד כ"ז נראה בזה שהאריך מעלתו בענין מלקד"ה [מצוה לקיים דברי המת] מאי טעם יש בדבר אטו המת הוא נביא או מלך ונשיא. והנה גם התשב"ץ כ' (ח"ב סי' י"ג) והאריך דדוקא לענין ממון יכול לצות שהוא ממון שלו ע"ש. וגם בשו"ת שבו"י (ח"א סי' קס"ח) האריך בזה אבל כולם לא ידעו המקור. אבל אני מצאתי בספר ר"י אבן שועב (פ' ויחי) שכ' בשם הרמב"ן שיש ללמוד עשרה דברים מיעקב אחד מהם דמלקד"ה נלמד מדכתיב ויעשו לו בניו כן כאשר צום. ובאמת שזה תמוה דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מוציא מרשותו או לא רק במצוה ליורשיו אמרינן מלקד"ה ושפיר יליף מהך קרא אבל לר"ת דבעינן הושלש מתחלה לכך ע"ז אין ראי' וגם תמהני דלבניו אין ראי' דמשום כבוד אב נגעו בה. אבל אין ראי' לאחרים וגם אין למדין מקודם מתן תורה כמבואר בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ח) ובמדרש רבה (פ' ויחי) ועיין ביפ"ת שם. אמנם מה שנלפע"ד בזה דהוא ענין חסד של אמת שעושין עם המתים שהמת אין לו לעשות עוד ומלקד"ה וזה שביקש יעקב ועשית עמדי חסד ואמת היינו על כל מה שיצוה ומה שהצריך להשביע כדי שיהי' לו פתחון פה כנגד פרעה ובזה יתישב כל קושיות השבו"י שם א"כ גם אחר מצוה לקיים דברי המת.

6. אמנם לגבי שאר הסכום שכבר הוציא הבן, נראה שאפי' הבנין ציון אין מתיר ליקח הכסף הזה, שהרי כתב שניתן לקחת רק את הכסף שלא החזיקו היורשים בו ובכסף הזה כבר זכה הבן.

והגם שאם הבן יודע [וכפי שנראה שתיקתו כהודאה] שזה רצון ההורים הרי לפי דעת חלק מהראשונים מצוה עליו לחלק את הכסף כפי רצון ההורים, כמש"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נ):

לא שייך למימר מצוה לקיים דברי המת, דליתה אלא בשליש שנתמנה ממנו מתחלה לכך ואתפסיה בנכסים עודנו בריא ומת, או במה שצוה ליורש בפניו עשה כך וכך ושתק כדעת הרא"ה והריטב"א, ....

והו"ד בש"ך (סי' רנב ס"ק ה).

אמנם כאמור הרי זכותו לומר קים לי כדעת הראשונים האחרים ולא לתת את הכסף, וגם שאם יכחיש [וזכותו עדיין להכחיש שהרי ההליך הזה לא היה הליך מחייב אלא הליך של גישור ויכול לומר ששמר את טענותיו לביה"ד] הרי אין דרך להוכיח את זה, ואם משום הצוואה הרי בצוואה נאמר במפורש:

כל הכספים בחשבון בבנק הפועלים

והרי הכספים האלה כבר אינם בבנק הפועלים וא"כ יתכן שאותם לא הורישה האמא לבנות והגם שלכאורה אין סברה לחלק בזה, וגם הבן לא טען מכח כך אלא מכח שהצוואה לא תקיפה הלכתית, אבל האמת תורה דרכה שבצוואה לא נכתב מפורשות רק לגבי הכספים שבבנק ואם נרצה לתת טעם לחלק אפש"ל שהאם לא רצתה להביא את בנה שניהל לה את החשבון לכדי צורך לתת דוחו"ת לאחיותיו ולכן השאירה את הכספים שכבר יוציא מהחשבון לו, ועוד טעם י"ל עפמש"כ הגמ' (כתובות נג ע"א):

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא

והנה כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ד אבה"ע ב סי' קסח) שאם נותן לבת יותר מלבן עובר על איסור זה, וז"ל:

הדרן לדברי נחלת שבעה דבשטח"ז שניתקן ג"כ מטעם הנ"ל לית בי' משום עיבורי אחסנתא אלא בנותן לבת יותר מלבן אבל לא שוה בשוה ...

וכאן הרי הבנות קבלו יותר שהרי קבלו חלק שווה בכספים וגם חלק יותר מהבן בתכשיטים ולכן בהחלט יתכן שהאם החליטה שלא לתת להם בכספים שיוציא הבן מחיים וזה הירושה דאורייתא שלו.

וע"כ מספק א"א להוציא מן הבן, ומה שרצו הבנות להחזיק בחלק שהם מוחזקות בו יותר כנגד החלק שלו, לא ניתן הדבר להעשות שהרי יש בזה חרם כמו כתב בבאר הגולה (יו"ד סו"ס שלד):

עוד הוסיף ר"ת בצירוף שאר רבנים חרם שלא לעכב הפקדונות בשביל שום תביעה רק המלמד וכו' כדאיתא בחו"מ סי' עב.

וכוונתו למש"כ שם הרמ"א (סי"ז):

והוא הדין במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון, או מלמד בספרים שלומד עם הנערים, אף על פי שמחוייב להחזיר, מכל מקום לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מיגו. ואפילו במקום שיש תקנה זו, מכל מקום המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלימוד (מרדכי ס"פ המקבל).

וא"כ כיון שהדירה כפקדון ביד האחות הגדולה אסור לה לקזז מכך מאומה, ועל כן אף שבהחלט יתכן שהאם אמרה כל השנים שרצונה שיהיה שווה בשווה שהרי הבן לא הכחיש זאת בפנינו, ולפי זה הרי דעת חלק מהראשונים שחייב היורש לעשות את המצוה לקיים דברי המת כפי שהביא בשו"ת מנחם עזריה הנ"ל וכתב בשו"ת שואל ומשיב שהמקיים את המצוה לקיים דברי המת הרי זה עושה חסד של אמת עם הנפטר, מכל מקום רואה אני שעדיף להתפשר ולוותר על כל תביעה וסרך תביעה בממון זה [אף שמדובר בסכום רב מאד] למען השלום, וכפי שראיתי את רצונן הכן של האחיות לדאוג לאחיהן ולחיות עמו בשלום ודאי יסכימו לכך, וכבר כתב מרן (שו"ע חו"מ סי' יב ס"ג) שאפי' ביתומים קטנים ניתן לכפותן על הפשרה כ"ש כאן, וז"ל:

מותר לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין, כדי להשקיטם ממריבות.

ועוד שעי"כ לא תכשל חלילה האם באיסור של אעבורי אחסנתא שאין נמנין עליו, והרי זה בגדר מכבדו במותו, וגם האח יוותר על כל תביעה כנגד האחיות מאחר שלפי הדין הצדק והיושר זכותן לעמוד על חלקן כפי רצון ההורים כל חייהם והאמת והשלום אהבו.