חזקה להעמדת קופת צדקה בבית הכנסת

חזקה להעמדת קופת צדקה בבית כנסת  

רקע 

התובע הינו מנהל של גמ"ח שפועל בישוב במשך עשרות שנים. הנתבעים הינם וועד בית כנסת. במשך עשרות שנים היתה מונחת בבית הכנסת קופת צדקה מטעם הגמ"ח, הכספים שהגיעו דרך קופת הצדקה - סייעו במעט לכסות הלוואות של תושבים שלא הצליחו לפרוע את חובם. 

עם פרוץ מגיפת הקורונה החליט וועד בית הכנסת, מסיבות כלכליות, שלא לאשר הצבת שום קופה בבית הכנסת, למעט הקופה של בית הכנסת.  

טענות התובע 

התובע מבקש להחזיר את הקופה של הגמ"ח לבית הכנסת בגלל הסיבות הבאות: 

א. חזקה - הקופה פעלה בבית הכנסת במשך עשרות שנים, כאשר את הפעלתו ניהלו גם חברי וועד בית כנסת קודמים, שאספו צדקה בתפילת ויברך דוד עם קופת הגמ"ח.

ב. בית הכנסת שייך לכלל התושבים ולא רק לוועד, ומכיוון שהתובע הינו תושב וותיק, הרי שיש לו חלק בבית הכנסת שהוא המרחב הציבורי של הישוב. 

ג. גזל של מתנות עניים - שלילת האפשרות להציב קופה של הגמ"ח גורמת שיהיה פחות כסף בגמ"ח, ובכך יש פגיעה ישירה לנזקקים בישוב. 

ד. מניעה מהציבור לקיים מצוות צדקה שהינה מצווה מהתורה. מצווה זו מוטלת על תושבי הישוב, והמקום האולטימטיבי להציב קופה הוא בית הכנסת, באשר הוא מקום ציבורי המוגן מפני גניבה. (לא ניתן להציב קופה ברחוב). 

התובע עוד ציין, כי גם אם יש בעיות כלכליות לוועד בית הכנסת - יש לפתור זאת על ידי התנהלות כלכלית נבונה שתכניס כסף לוועד, (מכירות עליות לתורה שלא נעשות וכד'), ולא על ידי הוצאת קופת הגמ"ח. 

טענות הנתבעים 

חברי וועד בית הכנסת נבחרים על ידי כלל התושבים בישוב לצורך שתי מטרות מרכזיות: 1)- ניהול בית הכנסת (תפילות, שיעורי תורה וכו'). 2)- דאגה לנושא הכלכלי. הצעד שנקט הוועד להוציא את כלל הקופות - היה בגלל השיקול הכלכלי. 

בית הכנסת הגיע למצב שבו יש היקף הוצאות בלתי סביר, כאשר הרבה מאוד מתפללים - לא משלמים דמי חבר ולא משתתפים בתרומות לעלייה לתורה וכד', ומאידך יש הוצאות רבות כפי שיפורט, לפיכך לא הייתה כל ברירה אלא להוציא את כלל הקופות. חבר הנהלת הוועד הביא דוגמאות להוצאות שיש לוועד:

א. החלטת האגודה מחייבת את הוועד להשאיר את בית הכנסת פתוח כל הזמן. לישוב מגיעים אורחים (בין 4 ל-30 אוטובוסים ביום) שמשתמשים בשירותים ובנייר טואלט, ורק על הוצאה זו הוועד משלם בין 1,200 ש"ח ל-1,800 ש"ח לחודש. כאשר אפ' כלל התרומות מעליות לתורה בחודש - לא מגיעות לכיסוי סעיף זה. 

ב. הוצאות הניקיון גדולות. הישוב אומנם משתתף במעט בתשלום ההוצאות, אך הוועד צריך להשלים. 

ג. הוועד מוציא אלפי שקלים לתיקון תשתיות ישנות - החלפת מזגנים, החלפת ספרייה, החלפת סידורים. 

ד. תשתית החשמל במצב שעלול חלילה להוות סכנה, וכעת יש צורך במציאת כספים עבור תיקון תשתיות החשמל.

ה. צעירים רבים ששילמו דמי חבר, אך עם פרוץ מגיפת הקורונה עברו להתפלל במניינים קטנים. למעשה הוקמו מספר בתי כנסת, וזה גרם באופן ישיר לירידה דרסטית בתרומות.

הנתבעים עוד טענו, כי הוצאו כלל הקופות שהיו בבית הכנסת, ואף את קופת הסיוע של המרא דאתרא שדואגת לכלל הישוב, כך שאין סיבה לאפשר את החזרת הקופה של התובע, כאשר אף קופת המרא דאתרא לא מאושרת. 

הצעת פשרה 

בית הדין הציע לצדדים הצעת פשרה, שבה בחלק מהזמן תהיה רק קופה של וועד בית כנסת, ובחלק מהתפילות יהיו קופה של התובע ושל מי שיעמוד בקריטריונים שיגבש בית הדין, ובחלק מהזמן יהיו קופות של כלל הצדדים. 

נציין שיש לוועד סמכות לקבל החלטה להגיע לפשרה, וכפי שפסק ראנ"ח (סימן מט): "טענת הטוענים שהפשרה לא נעשת על ידי כל הקהל אלא ע"י טובי הקהלות - אינה כלום, שטובי הקהלות כחם יפה לכל עניני צבור, וכ"ש בעניני המסים ובדברים שהמחום עליהם, ואפי' טעו, דבכה"ג אמרינן לעולם דא"כ מה כח ב"ד יפה". 

גם תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רנג) הציע, להגיע לפשרה בתקנות שמעוררות מחלוקת: "ומה טוב ומה נעים, שמן הסמוכים אליכם אנשי חכמים יודעים פשר דבר לעשות, ונמצאו עצמם ליכנס בדברים הללו ולעשות ביניכם, ולמה תריבו". 

הסכם הפשרה: 

הואיל וועד בית כנסת אחראי על ניהול בית הכנסת; 

והואיל ומר__ אחראי על הגמ"ח שדואג לכלל תושבי הישוב; 

והואל ומר__ עומד בקריטריונים שיובאו לקמן; 

והואיל וכלל הצדדים מעוניינים בדרכי שלום; 

לפיכך הוחלט והוסכם כדלהלן: 

א. במניינים של תפילת שחרית בשעה 6:00 ובשעה 6:30 - הקופה היחידה שתוצב בבית הכנסת, תהיה רק של וועד בית הכנסת. 

ב. בשאר המניינים של תפילות שחרית החל מהשעה 7:00 ואילך - יהיה בשלב זה הקופה של התובע שעמד בקריטריונים של בית הדין ושל וועד בית הכנסת. ככל ויהיו תביעות נוספות מגורמים אחרים להניח קופה - וועד בית הכנסת יבחן האם המבקש עומד בקריטריונים שיובאו בהמשך, ובהתייעצות עם בית הדין יוחלט האם להכניס בזמן זה קופות נוספות שדואגות לכלל הישוב.

ג. במניינים של תפילות מנחה וערבית יהיה קופות של שני הצדדים, וכן של כל מי שיעמוד בקריטריונים שיובאו לקמן.

ד. הקופות בחודש אדר של מחצית השקל, והקופות בחודש תשרי של הכפרות - יהיו רק של וועד בית הכנסת.

ה. כל מקרה שיש בו ספק האם הוא עומד בקריטריונים - יובא להכרעת בית הדין. 

להלן הקריטריונים לבחינת אישור הכנסת קופת צדקה לבית הכנסת המרכזי, בכפוף להצעת הפשרה הנ"ל:

א. קופה שמטרתה היא דאגה לכלל תושבי הישוב. 

ב. דבר מצווה שכופים על השתתפות במימון עשייתו. 

ג. קופה שמציגה פעילות משמעותית במשך למשך למעלה משלוש שנים.

בנספח המצורף, מובאים מקורות הלכתיים מהם למדנו את הקריטריונים הנ"ל.

בית הדין נותן תוקף של פסק דין להסכם פשרה זה.

לתשובה הלכתית של הרב ברוך פז ביחס למקרה כזה

מקורות הלכתיים לפסק הדין 

הנושאים לדיון: 

א. האם יש לתובע חזקה על קופת גמ"ח. 

ב. סמכות הגבאים לקבוע איזו קופת צדקה תהיה בבית הכנסת. 

ג. סמכות הוועד לקבוע קריטריונים. 

ד. קריטריונים לקביעת הכנסת קופת צדקה לבית הכנסת. 

א. האם יש לתובע חזקה על קופת גמ"ח

התובע טען שיש לו חזקה להניח את קופת הגמ"ח בבית הכנסת, זאת מכיוון ובמשך עשרות שנים הקופה הונחה בבית הכנסת. לשאלת בית הדין, האם הוא קיבל אישור מפורש או שהייתה הסכמה שבשתיקה, התובע ענה שאינו זוכר, אך ככל הנראה מדובר בהסכמה שבשתיקה, כאשר בשלבים מסוים אף היה סיוע של וועד הנהלת בית הכנסת. 

נפתח ונאמר, שמצוות הלוואה כלולה במצוות הצדקה. יש מצוות עשה מהתורה (מובא בסמ"ג עשין סימן צג) להלוות ללא ריבית[1]. וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סימן צז סעיף א) ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק א הלכות א-ד):

"מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה[2]".

השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמז סעיף א) עוד פסק:  

"מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר (דברים פרק טו פסוק ז): לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן)". 

בפוסקים (שולחן ערוך אורח חיים בסימן קנג סעיף יז וסעיף כג, וכן בסימן שסו סעיף ג ובעוד מקומות) מובא, שיש לאדם חזקה על המצוות. הפוסקים הביאו מספר נימוקים מדוע יש חזקה על המצוות:

א)- משום דרכי שלום (מהרש"ך, חלק א סימן מה [ב]).  

ב)- שלא יחשדוהו שבגלל מעשה לא טוב סילקו אותו מחזקתו (הרדב"ז, חלק ד סימן יא).  

ג)- בדבר שיש בו גדולה וכבוד מדין מעלין בקודש ולא מורידים (אמרי אש, יורה דעה סימן קטז).

ד)- מדין מכירי כהונה (מהרי"ק, סימן עו).

בנידון כאן, אין חשש לחשד כנגד בעלי הקופות שסולקו, כי כולם מבינים שסילוק הקופות נובע ממניעים כלכליים, אך יש חשש לפי הסבר מהרש"ך לדרכי שלום. 

הפוסקים נחלקו, האם לחזקת מצוות צריך טענה, כלומר שהמחזיר יאמר ששילם עבור רכישת הזכות לקיים את המצווה, או שבחזקת מצוות מספיקה הסכמה של הקהל, שאדם מסוים יחזיק במצווה, וההסכמה היא הטענה לחזקה? 

לדעת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכח) צריך לקנות את החזקה, ובנידון כאן התובע לא שילם עבור רכישת הזכות למצווה, אך לפי הסבר התומים (סימן קמט ס"ק יט), מספיק הסכמה של וועד הקהילה: "עיקר הפירוש דהיה בהסכמת הקהל והציבור, ולא היה נעשה באקראי מבלי שם ללב בשל מי קורין". וכך גם כתב הנתיבות (בס"ק טז). 

אומנם לדעת הרדב"ז (חלק ד סימן יא), אין צורך בטענה, כלומר התובע לא היה צריך לשלם עבור רכישת הזכות לקיים את המצווה, אלא מספיקה הסכמה של הקהל, שאדם מסוים יחזיק במצווה. וכך נראה שפסק השולחן ערוך (שם), שהביא שיש חזקה למצוות, ולא הביא הסתייגות שצריך טענה שהמחזיק רכש את הזכות למצווה.

מהר"ם שיק (חושן משפט סימן יח) כתב: "אפילו אין לו טעם לטעון טענת חזקה, מ"מ כיון שעשה הוא הדבר הזה זמן הרבה - אין לקחת ממנו מפני דרכי שלום". בנידון כאן, התובע עמל על ניהול הגמ"ח בנמשך עשרות שנים, כך שאין לקחת ממנו זכות זו מפני דרכי שלום. 

אומנם הפוסקים הביאו מספר הסתייגויות בדין חזקת מצוות, (להרחבה עיינו במאמר: חזקה למצוות [3]). ראנ"ח (מובא בשו"ת מים עמוקים חלק ב סימן ע) סייג, שאין חזקה למצוות כאשר יש טענה צודקת למערער. בנידון כאן, יש לנתבעים טענה צודקת בדבר אי יכולת לנהל את בית הכנסת ללא הגבלת קופות הצדקה.

עוד נציין, שלדעת השולחן ערוך (חו"מ סימן קמט סעיף לא), אין חזקה לאדם שמחזיק בנכסי הקדש, אא"כ יש גבאים הממונים על ההקדש שיכולים למחות כנגד המחזיק, אך לדעת הרמ"א, גם אם יש גזברים הממונים על ההקדש - אין חזקה, ורק אם יש לגזברים חלק בנכסי ההקדש מועילה החזקה. בנידון כאן, יש גבאים לבית הכנסת אך אין להם חלק בהקדש, כך ששאלת החזקה של התובע - תלויה במחלוקת השולחן ערוך (יש חזקה), והרמ"א (אין חזקה). 

אומנם ניתן לומר, כי בנידוננו מדובר על חזקת תשמישים, (כלומר התובע לא תובע בעלות על הנכס, אלא רק תובע זכות שימוש בבית כנסת), ולדעת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה ד) חזקת תשמישים מועילה מיד ללא קניין וטענה. אך יש לדחות זאת על פי דברי הסמ"ע (בסימן קנג ס"ק ג), שהחזקה מתחילה רק לאחר שהבעלים מודעים לנזק, כאן ברגע שוועד בית כנסת היה מודע לנזק הכלכלי, הוא מיד סילק את הקופות, כך שהחזקה כלל לא התחילה. 

עוד ניתן לומר, וזו הדחייה העיקרית: חזקת תשמישים חלה רק במקום בו יש הקפדה על השימוש מצד הבעלים, שאז אנו אומרים שמכיוון והבעלים לא הקפידו על השימוש כנראה שמחלו, וזו חזקת תשמישים, אך כאשר ממילא מדובר על שימוש שלא מקובל להקפיד עליו - אין מחילה. בנידון כאן, לא הייתה כל הקפדה על השימוש בקופות, כי נושא הקופות לא הפריע לאף גורם בכל השנים הללו, ואם אין הקפדה הרי שגם אין חזקת תשמישים. (וכדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף נז עמוד א, שבהעמדת תנור ריחיים וכירה - אין חזקה כי אין הקפדה, אומנם אם גידר והעמיד מחיצה סביבם - יש הקפדה, ואם הבעלים שתקו - יש חזקת תשמישים). 

למעשה, הצדדים הסכימו לפשרה, זאת על פי המלצת ערוך השולחן (סימן קמט סעיף כב) בדין חזקת מצוות: "ואל יתקוטט אדם בדבר חזקת מצוה וגדול השלום". 

נציין, שהסכם הפשרה מבוסס על המלצת הברכת משה (סימן א), שגם במקרים בהם ניתן לשלול את חזקת המצוות, שלא לסלק את הראשון לגמרי, אלא לתת לו אחת לכמה זמן לקיים את המצווה. במקרה כאן, התובע הוא הראשון שהחזיק במצוות הגמ"ח, ולכן למרות שמבחינה הלכתית, רשאים היו הנתבעים לשלול את זכותו, בגלל עילות מוצדקות, בכל זאת הנתבעים נהגו כראוי בכך שאפשרו חלוקת זמנים כדברי הברכת משה. 

לסיכום: בית הדין מברך את הצדדים שערכו הסכם פשרה, על פי המלצת ערוך השולחן, ועל פי יסוד הברכת משה.

ב. סמכות הגבאים לקבוע איזו קופת צדקה תהיה בבית הכנסת 

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז) כתב שהלוואה נחשבת לצדקה בדרגה גבוהה: "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה". כך שיש לדון את הגמ"ח של התובע על פי דיני צדקה[4]. 

בגמ' במסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב מובא: "ורשאים בני העיר... ולשנותה לכל מה שירצו". התוספות (ד"ה ולשנות') ביארו, שיש סמכות לבני העיר לשנות את כספי צדקה שיש בקופה צדקה ציבורית גם לדברי הרשות הנצרכים לבני העיר (אך אסור לשנות ייעוד מכספי צדקה שנאספו לעני מסוים או למטרה מסוימת[5]). התוספות העידו: "וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם". וכ"פ גם הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק א סימן כט): "והטעם, לפי שהמתנדב להביא ליד צבור - על דעת הצבור". 

אבל הרמב"ן (על הגמ' שם) כתב בשם ר"י מיגאש: "דוקא לצרכי עניים, כגון מדור וכסות ופרנסת לינה, אבל לשאר צרכיהם ואפילו לדבר מצוה - לא". כלומר הסמכות שיש לבני העיר היא לשנות רק לצורך אחר של עניים, לדוגמא, אם אספו כספים עבור אוכל לעניים - ניתן לשנות ולקנות בגדים, אבל בכל מקרה הכספים צריכים להגיע לידי העניים, ואסור לשנות לדבר מצווה אחר לגמרי וודאי שלא לדבר רשות.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה ז) פסק כפי שיטת התוס': "רשאין בני העיר... ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו[6]". וכ"פ גם השולחן ערוך[7] (יורה דעה סימן רנג סעיף ו, ובסימן רנו סעיף ד). הש"ך (בס"ק ז) העיר: "(מותר לשנות) אפי' לדבר הרשות".

הרמ"א (שם) העיר: "וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר". כלומר דין זה אינו רק בנבחרי ציבור, אלא גם בגבאים שנבחרו על ידי הציבור". הש"ך (בס"ק ח) העיר: דין הגבאי אינו לגמרי כדין נבחר ציבור, כי נבחר יכול לשנות לדבר רשות, אך גבאי יכול לשנות רק לדבר מצווה. וכך גם כתב החכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קמז סעיף יד): "לדבר מצוה יכול הגבאי לשנות, אבל לא לדבר רשות, אם לא שהמנהג כן". הגר"א (בס"ק ט) סייג סמכות זו, רק לגבאים שנבחרו על ידי הציבור. 

בנידון כאן, מדובר על גבאים שנבחרו על ידי הציבור (כלל הישוב היה רשאי לבחור את חברי הוועד), לפיכך יש לקבוע (כדברי הגר"א), שיש לחברי הוועד סמכות לשנות את ייעוד כספי הצדקה לצורכי מצווה (כדברי הש"ך), וודאי שיש להם סמכות לקבוע איזו קופה תהיה בבית הכנסת, כי לא מדובר בשינוי ייעוד כספים שכבר הגיעו. 

לסיכום: יש לחברי הוועד סמכות לשנות ייעוד של קופה ציבורית לצורכי מצווה אחרים. 

ג. סמכות הוועד לקבוע קריטריונים

וועד בית הכנסת קיבל את החלטתו להוציא את הקופות לאחר התייעצות עם המרא דאתרא. באופן עקרוני יש בסמכות הקהל לתקן תקנות שנוגעות לנושאים הנצרכים לקהילה. וכך פסק הרשב"א (חלק ה סימן קכה):

"וממדת דין התורה יכולין לקנוס ולעניש ולהחרים אם יש שם ת"ח חשוב - תנאם קיים". 

וכך פסק הריב"ש (סימן שצט): 

יכולין בני העיר לעשות ביניהם תקנות וגדרים והסכמות ולקנוס העובר עליהם מדין תורה. דגרסי' בב"ב (ח':) ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלי' ולהסיע על קיצותם... ולא זו בלבד אמרו, אלא אף בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס העובר - הרשות בידם.

השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלא סעיף כח) פסק (ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף ט עמוד א), שלא ניתן לתקן תקנות ללא אישור המרא דאתרא[8]: "ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם. גם מהר"ם מינץ (סימן ו) פסק במפורש, שאין כח לתקן תקנה ללא המרא דאתרא: "אין כח בשום אדם כה"ג לחדש או להתנות דבר, בעיר שיש בו רב ומנהיג מומחה ומוחזק לרבים, זולתו". 

ואומנם נחלקו הראשונים מתי צריך אישור מהמרא דאתרא כמבואר בהערה[9], כאשר העיקרון העולה הוא, שיש צורך בהסכמת המרא דאתרא, בתקנה שעלולה לפגוע בחלק מהתושבים. בנידון כאן, מדובר בתקנה שעלולה לפגוע בבעלי הקופות, ואכן הוועד קיבל את אישורו של המרא דאתרא, ולפיכך יש לקבוע כי יש להחלטתם תוקף הלכתי. 

מקור הסמכות: 

א. המרדכי (סימן תפ) כתב: כשם שהבית דין יכול לתקן תקנות, מדין הפקר ב"ד הפקר, כך גם טובי העיר הם כמו גדול הדור והפקרם הפקר. ומכאן הסמכות שיש לטובי העיר לתקן תקנות. 

ב. ריב"ש (סימן שה) כתב: הסמכות של הקהל לתקן תקנות היא ככל תנאי שבממון, שהתנאי תקף. 

ג. החתם סופר (או"ח סימן קצג) ביאר, שהסמכות נוסעת מדיני שותפים: "בני הקהילה - דין שותפים להם[10]".

ד. הקובץ שעורים (בבא בתרא אות מ) ביאר, שהסמכות לכפייה נובעת מתקנת חכמים: "והא דכופין בני העיר לבנות חומה - אפשר דהוא תקנת חכמים, אבל בחצר אינו נראה לומר שהיא תקנה, וצ"ל דהוא מטעם מנהג המדינה שהכל כמנהג המדינה, אבל הא גופא טעמא בעי למה צריך לנהוג כמנהג המדינה בעניני ממון". כלומר מקור החיוב יכול להיות בגלל תקנת חכמים או בגלל המנהג. בדברים כלליים - החיוב נובע מתקנת חכמים, אך בדברים פרטיים שאינם נצרכים - החיוב נובע רק כאשר יש מנהג מדינה.

לסיכום: יש לחברי הוועד סמכות עקרונית לקבוע תקנות לצורך בית הכנסת. אך ככל ומדובר בתקנה שעלולה לפגוע בחלק מהמתפללים כמו בנידונינו - יש לקבל את אישור המרא דאתרא.

ד. קריטריונים לקביעת הכנסת קופת צדקה לבית הכנסת 

בפתח הדברים נאמר, כי באופן כללי, יש להיזהר מלתקן תקנה שיש בה אפליה. וכך כתב הריב"ש (סימן תעז): 

אמנם אין הקהל יכולין לעשות חק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל, אא"כ הסכים הוא עמהם. לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים. אבל אם הסכימו כל הקהל בתקנה או בחק ההוא, אז מועיל לכלם. ואם לא הסכימו כל הקהל - מועיל למסכימים ולבאים אחריהם, אבל לא לאותן שלא הסכימו.

בכדי לא להגיע חלילה לתקנה שיש בה אפליה, בית הדין בחן מספר קריטריונים, כאשר העיקרון הוא, אישור הכנסת קופות למקרים כלליים שהכרחיים מבחינה הלכתית שיהיו בכל מקום מגורים, ושבהם גם מיעוט הקהל יכול לכפות את דעתו על הרוב, וכדברי הרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף א): "אפילו מעוט כופין את המרובים". מדובר בדברים יסודיים וחיוניים שנצרכים לתיקון המקום, ולא ניתן לבנות קהילה ללא מימונם.         

יסוד זה הובא בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ז): "סוף דבר, כופין בני העיר זה את זה לכל צורכי העיר שהן צריכין הרבה. ...ואפשר, שבאילו דברים שהוזכרו במשנה וברייתא ותוספתא - כופין אפי' שלא ע"י הרוב, מדנקט בלשון כופין זה את זה, ולא נקט כופין אילו את אילו, אבל שאר דברים - הולכין על פי הרוב". 

ע"פ מהר"י מינץ, יש לחלק בין הדברים המרכזיים וההכרחיים עבור כל עיר, (כפי שהם מוזכרים במשנה ובברייתא), כגון בניית בית כנסת ובניית מקווה, שבהם יכול המיעוט לכפות על הרבים, ובין דברים חשובים, אך לא הכרחיים עבור כל העיר, כגון בניית אולם (בית חתנות), מאפייה (בית אופים), או שיפוץ בית כנסת או בניית מקווה נוסף בעיר - המיעוט אינו יכול לכפות על הרוב, אך במידה ורוב העיר מעוניין לבנותם - יכול הרוב לכפות על המיעוט. וכ"פ הרמ"א בסימן קסג סעיף ג. 

גם הסמ"ע (סימן קסג ס"ק לב) הדגיש, שניתן לכפות על הוצאות בני העיר - מדובר רק הוצאות שיש בהן צורך הלכתי עבור התושבים, כמו למשל בניית מקווה: "נראה דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה, אף אם אירע שיחיד אינו צריך לו מחמת זקנה או איזה טעם - אפילו הכי צריך ליתן".

וכן כתב הפתחי תשובה בס"ק כג: "משמע שאם הוא דבר שהרוב אינן צריכין לו - אין חייבין הרוב ליתן סיוע לזה". הפתחי תשובה (בס"ק כח) הדגיש מתי אין צורך לסייע: "כיון שאינו ענין כללי הנהוג בכל קהילות ישראל". 

להלן המקרים המובאים בשולחן ערוך, בהם יש חיוב לתושבי המקום לממנם:

א. בניית בית כנסת ורכישת ספרי קודש - הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה א) כתב:

"כל מקום שיש בו עשרה מישראל - צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת, ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים". וכ"פ השולחן ערוך והרמ"א (שו"ע אורח חיים סימן קנ סעיף א, וכן בשו"ע חושן משפט סימן קסג סעיף א). ערוך השולחן (אורח חיים סימן קנ סעיף א) הוסיף, שניתן לכפות גם על רכישת ספרי קודש ולא רק על תנ"ך. וכ"פ המשנה ברורה (בס"ק ג): "עכשיו מחויבים גם לקנות ספרי תלמוד ופירושיהם, ללמד בהם לקטנים ולגדולים".

כן גם ניתן לכפות על הוצאות תיקון הכרחיות לבית הכנסת, כמו תיקון נזילה, אך לא ניתן לכפות על תוספות שנועדו לייפות את בית הכנסת. ערוך השולחן סיים: ככל ויש חילוקי דעות האם מדובר בתיקון הכרחי או תיקון ליופי - בית הדין יכריע. 

ב. קופת גמ"ח וצדקה - הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה א) כתב: "כל עיר שיש בה ישראל - חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה". הרמב"ם (שם הלכה ג) עוד כתב: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה". וכך כתב גם השולחן ערוך (יורה דעה סימן רנו סעיף א), והרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף א). הרמ"א (אורח חיים סימן תכט סעיף א) הביא את המנהג לגבות עבור קמחא דפסחא[11].

ג. מקווה - הרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף ג) כתב:  

"כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון... מקוה וכדומה - אפילו הכי (גם מי שלא זקוקה למקווה) צריכין ליתן חלקן". 

ד. לימוד תורה לילדים - הגמ' (במסכת בבא בתרא דף כא עמוד א) הביאה את תקנת יהושע בן גמלא,

"שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".

וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סעיף ז):

"מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות - מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות. ואם לא הושיבו - מחריבין העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן".

ה. מימון חזן - השולחן ערוך (אורח חיים סימן נה סעיף כב) כתב: "אם יש מנין מיושבי העיר - כופין לשכור חזן".

ו. צורכי ביטחון - השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף א) כתבו:  

"כופין בני העיר זה את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים) לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר".

ז. הוצאות בית דין - השולחן ערוך (חושן משפט סימן ט סעיף ג) כתב:  

"נהגו לעשות לבית דין קופה, שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם; וגם אם יש נדבות או הקדישות, סתם - לוקחים מהם". 

בשולי פסק הדין נזכיר את האמור בספר משלי (פרק כא פסוק כא): "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד - יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד". הגמ' (במסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב) דרשה על פסוק זה: "כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה". וכן את דברי הגמ' במסכת סנהדרין דף עו עמוד ב: "והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו פרק נח פסוק ט) אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה".

לצד זה, נציין גם את הנתבעים שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, שהקב"ה ישלם שכרם, וכדברי המשנה (במסכת אבות פרק ב משנה ב):

"וכל העמלים עם הצבור - יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם". ואם עושים זאת בשמחה - נחשב ללימוד תורה, וכדברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן צג סעיף ד): "העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי... שגם זו שמחה היא לו, שעוסק בצרכי צבור".