לא תיקום בממון ובפגיעת עלבון

באו בפניי הצדדים וחתמו על שטר בוררין וקבלו על עצמם בקנין לקיים את האמור.

רקע:

הצדדים נשואים לב' אחיות ובין הצדדים גבה טורא, והצדדים פנו אלי לבירור מי ה'צודק' בין הצדדים, ואיך עליהם להתנהג מכאן ואילך.

ויובהר ביחסים בין אנשים אין כמעט מצב שצד אחד צודק במאה אחוז וצד אחד איננו צודק בכלל, והרי כל אחד פועל לפי הרקע והסביבה שלו כך שבהחלט גם יתכן ששני הצדדים צודקים לגמרי, אבל עדיין השאלה על מי חובת הטיפול בזה, ועל כן על זה באו הצדדים בפניי לדיון.

דיון והחלטה:

א. איסור נקימה ונטירה בצער הגוף

הנה מצד אחד אין חולק על כך שצד א' השתדל להטיב מאד עם צד ב', אך מאידך נראה כי מתוך הדברים שביניהם הרי הצורה בה צד א' התנהל מול צד ב' פגעה בו כיון שמרוב הטוב שהטיב לו הוא התנהג כלפיו בפטרונות מעליבה, ואמנם למרות שאין ספק שהיתה לו הזכות להיפגע היה עליו לנהל את הסכסוך ביניהם בצורה יותר רגועה, ולא להתנהל כפי שהתנהל.

שהרי מעיקר הדין לא ברירא כ"כ האי מילתא שיש איסור נקימה באופן זה שהרי בגמ' (יומא כב ע"ב, כג ע"א) משמע שהאיסור נקמה הוא רק בממון אבל בצער הגוף מותר לנקום ולנטור:

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם. - והכתיב לא תקם ולא תטר! - ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה.

הרי בפשטות מבארת הגמ' שאיסור נקמה שייך רק בממון, וכ"כ שם הר"ח:

איני והא כתיב לא תקום ולא תטור. ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א"ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו'. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר.

וכ"כ שם ר' אברהם מן ההר וז"ל:

וצערא דגופא. כלומר אפילו דבר שאינו ממון אלא שציערו אינו אסור שלא יקום ושלא יטור.

וכ"כ שם בביאור בבית הבחירה למאירי:

נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום.

וכ"כ הרקאנטי (סי' תקנז):

נקימה ונטירה לא שייך אלא בדבר ממון כדאמרינן ביומא ובתורת כהנים אבל בשאר דברים לא.

אמנם בס' המצוות להרמב"ם כתב שהאיסור הוא בכל העניינים וז"ל:

והמצוה הש"ד היא שהזהירנו שלא לנקום קצתנו מקצתנו. והוא שעשה לו מעשה אחד ולא יסור מלחפש אחריו עד שיגמלהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבו. הזהיר האל מזה ואמר (קדושים פי"ט) לא תקום. ובספרא עד היכן כוחה שלנקימה אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני מגלך לכך נאמר לא תקום. ועל זה הדמיון הקש בכל הענינים.

וכ"כ בס' החינוך (קדושים מצ' רמא) להדיא שהאיסור הוא בכל ענין דהיינו אף צער הגוף אסור, וז"ל: 

שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו (ויקרא פי"ט פס' י"ח) לא תקום. ולשון ספרא, עד היכן כוחה של נקמה, אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר לא תקום. ועל כגון זה היקש כל הענינים.

וכ"כ בפי' רבינו אליקים שם:

וצערא דגופיה לא, כלומ' וכי לא הזהיר נמי הכת' שאם מביישין את עצמו שאינו רשאי להתנקם וליטור בלבו. והתניא, הן תלמ' חכמ' עלובין וכול'. ת' לעולם דנקיט בליביה, שגומרין בלבם עד שיראה להן המקום נקמה, אבל אין משיבין.

אמנם אף שהוא מותר מה"ת הרי מצד מדת חסידות בודאי הדבר כמש"כ הספר מצוות גדול (לאוין סי' יב):

ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו כדאמרינן (שם ביומא) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכו'.   

וכ"כ ברקאנטי שהו"ד לעיל, ויתכן שהוא אף אסור מדרבנן כמש"כ בקרית ספר (דעות פ"ז אזהרה י):

ונראה דמדאורייתא אינו אלא בשאלת חפץ אבל נקימה ונטירה במדות ודברים אלו מדרבנן.

והחפץ חיים (פתיחה - באר מים חיים לאוין אות ח) מסיק שאסור מדין ספק דאורייתא לחומרא, וז"ל:

היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאורייתא לחומרא.

ב. תגובה בשעת מריבה

וא"כ למעשה אף שיש מתירים אסור לנקום גם בצער הגוף, אך כשאדם מרגיש שהוא נרדף אין מתייחסים למעשיו גם אם הם חמורים כמזיד אלא כשוגג כמש"כ התוס' (יומא כב ע"ב ד"ה והאמר):

הא דלא פריך נמי מהא דחטא שאמר שירה על מפלתו של שאול כדאיתא פרק אלו מגלחין (מו"ק טז ע"ב) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וי"ל ההיא כשגגה חשיב ליה דכתיב שגיון לדוד לפי שאין אדם נתפס על צערו שהיה שאול רודפו.

והגם שיש לחלק ששם שאול היה רודפו בידים, וכאן לא היתה רדיפה מצד א נגד צד ב בשום שלב, הרי סו"ס טעמם של התוס' שזה נחשב כשגגה מבואר שהוא לפי שאין אדם נתפס על צערו, ואם זה הטעם אי"ז משנה אם הצער היה בכוונה או שלא בכוונה.

ועוד שהרי כתב החינוך (בהר מצ' שלח):

אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.

אמנם אין ספק שדברים שהיו לאורך תקופה לא ניתן לכל הדברים לחסות תחת כנפיו של ה'חינוך' שאינו מדבר אלא ממש בשעת מריבה, וע"כ הגם שיש להתייחס בסלחנות מסוימת לכל מה שנעשה כל צד מסיבותיו הוא אם מתוך רצון להיטיב אם מתוך הרגש צער גדולה מאד בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה הרי בסופו של יום שני הצדדים צריכים לפייס האחד את משנהו.

משכך נקבע:

א. הצדדים יתנצלו על העבר.

ב.  הצדדים יתחייבו שמכאן ואילך ככל ויש למי מהם טענה על משנהו הרי שעליהם לפתור את זה ביניהם בלבד ולא לשתף בזה אף אדם בעולם כולל את בנות זוגם, ואין בזה חשש מצד 'ולא יעלימו'.

ג.  במידה וצד אחד ישתף בסכסוך ביניהם עוד אדם בעולם והצד השני יוכיח את זה בפני הבורר הרי יוכל הבורר להטיל קנסות על הצד המפר.