חובות בעל הקייטרינג באירוע

פסק דין

התובע: בעל קייטרינג

הנתבעים: בעלי השמחה

טענות הצדדים

טענות התובע:

א. עשיתי אירוע עבור הנתבעים, הוספתי עבודה כשסידרתי שולחנות וכסאות שלא הייתי צריך לסדר, נתתי אוכל מעבר למה שסוכם ולא שילמו לי את מלא הסכום.

ב. אמנם המשפחה החליטה לעזור אבל זה רק בגלל שהנתבע התעקש לעשות את שתי המנות אחרי הברית ושתי מנות תוך ארבעים דקות מה שלא היה שייך.

ג. הוציאו בקבוקים בלי רשותי שגרם לי נזק כי נשארתי עם הרבה בקבוקים פתוחים מעבר למקובל.  

ד. לסיכום: מאחר והסיכום היה על 7,600 ומתוך זה שולם 5500 אני תובע 2,100 ₪ שסוכם שישלמו ולא שילמו, ולמרות שהסכמתי להתפשר מאחר ונאלצתי להגרר לביה"ד אני תובע הכל ולא מוותר על כלום.

טענות הנתבע:

א. המפות לא היו על השולחנות בזמן, כל הזמן נאלצו לעזור לך, החד פעמי היה ברמה פשוטה ולא ברמה שמצופה מאירוע מכובד, הנתבע לא פנה אלינו להודיע איזה צבע, וכשביררנו התברר שהוא קנה צבע שחור המזלגות שמנת והמפיות לבן ולא היה קשר בין הצבעים, לא הבאת מספיק מפות, וגם אם כדבריך שהיתה תקלה הרי שמצופה ממך לקחת זמן עודף כדי שלא תקראנה תקלות, אחד משני המלצרים היה בן 13.

ב. לפי החישוב העלויות של בעל הקיטרינג הם רק 6,700 ₪ ולא 7,600 ₪ כמו שביקש.

ג. האוכל היה מצוין אך הבשר התפורר אבל על זה אנחנו לא קיזזנו כסף, וכנראה שההתמחות שלהם היא בבישול ולא בעריכה, 45 ₪ למנה על עריכה אמור להיות ברמה יפה ולא מה שקבלנו, התביישנו בפני האורחים שנתנו מתנות יפות ובסוף האירוע היה ברמה נמוכה.

תגובת התובע:

א. שני מלצרים לאירוע זה מספיק ואמרתי מפורש, [הנתבע מכחיש], המלצר הוא בני והוא מיומן והוא בן 15 לאירוע של 80 איש מספיק 2 מלצרים, למרות שהודעתי מה העלויות שלי אין זה אומר שאני לא אמור להרויח.

ב. לגבי האורחים אם האירוע ברמה גבוהה הייתם צריכים להזמין אירוע באולם יוקרתי, בנוסף קבלתם בונוס עוד כמה מנות (לא מבקש על כך עוד כסף).

תגובת הנתבע:

א. היית צריך לשלם לנו כמלצרים כי עבדנו אצלך ואין סיבה לשלם לך מעבר למה ששילמנו.

ב. לא עשינו באולם ברמה גבוהה כי יש דרישה לבסיס מינימום של 120 מנות ולנו היה רק שמונים, כי זה מה שהיה מקום מסביב לשלחן אתה לא הבאת אוכל מספיק ולא מילאת בפעם השניה כי לא היה לך עזרה ולדבריך נגמר לך האוכל זאת אומרת שלא היה מספק אוכל ולטענתך שהיה תשעים מנות בפועל לא היה תשעים אלא היו כמה חברות שבאו להגיד מזל טוב ולא ישבו מסביב לשולחנות לאכול.

בירור 

לשאלת ביה"ד אם יש תמונות שיכולות להעיד על טיב האירוע: התשובה שלא, כי התמונות היו משפחתיות בעיקר ולא התמקדו בשולחנות, ובהמשך נכתב שהן היו תמונות פוטו ואין סרט וידאו של האירוע ובכל מקרה לא היה מה לצלם בשולחנות.  

לאור הסכמת הצדדים שביה"ד יברר אצל מומחה את השאלות העולות לדיון שלא בפני הצדדים, בירר ביה"ד אצל מומחה (בעלת קייטרינג) את השאלות לדיון ועל פי זה הכריע ביה"ד וכדלקמן.

סיכום הטענות הצדדים, וחוו"ד המומחה:

תחילה רוצה ביה"ד לשבח את הצדדים שהתנהגו בכבוד ובנימוס למרות הרגשות העזים בשל מה שהיה נראה בעיני הנתבעים השבתת השמחה הראשונה במשפחתם, ומאידך הכאב וחוסר האונים של הנתבע על מה שהיה נראה בעיניו כעיכוב לא מוצדק של שכרו.

בפנינו כמה נידונים בין הצדדים, ונתארם לפי סדר הדברים:

א. האירוע לא התחיל בזמן בשל התרשלות של התובע שלא הגיע מספיק בזמן ולא הביא איתו מספיק מפות, ותשובתו של התובע כי הוא לא היה חייב להופיע יותר מוקדם שכן חובת העמדת השולחנות על הריצפה היא של האולם והוא צריך רק לסדר ולמרות זאת הוא התחיל לסדר, לגבי מפות סבור היה שיהיו שולחנות בגודל אחר שלהן מספיקות המפות שלו, בנוסף לנתבע אשם תורם באיחור בכך שכשהגיע בזמן המיועד לתחילת האירוע וציוה \ ביקש לשנות את סדר השולחנות מה שגרם להאריך את האיחור.

ב. החד פעמי היה ברמה נמוכה, לא התאים למחיר שהתבקש למרות שלא ביקשו מפורש, המפיות – ניירות טישיו, המפות לא מכסות את הלכלוך, ועל כך השיב התובע בהכחשת חלק מהטענות ובתשובה לחלק אחר כי לא ביקשו מראש והוא גם לא התחייב מראש לרמה אחרת. 

ג. באירוע לא היה מספיק מלצרים מה שגרם לכך שבעלי האירוע היו צריכים לעזור בהגשה, התובע השיב כי הנתבע זירז מאד את מהלך האירוע מה שלא מקובל ולכן גרם לכך ואין זו אשמתו הוא מצידו העמיד מספיק מלצרים, בנוסף בעלי האירוע גרמו לו נזק ששמו יותר שתיה מהמקובל  על השולחנות, [יותר משלש על כל שולחן], דבר שגרם לו נזק כשנשאר עם כמות גדולה מאד של בקבוקים פתוחים.

ד. היו טענות על כך שלא היה מספיק תוספות [לא מילאו את הצלחות של התוספות פעם שניה], ומאידך השיב התובע שהביא אוכל מעל המקובל והוציא לבחוץ גם את המנות של המלצרים.

לבקשת ביה"ד סירבו בני המשפחה לספק תמונות מהאירוע שהיו יכולות ללמד על טיב האירוע, וגם התברר מתוך דבריהם שאכן לא היו ניירות טישיו אלא מפיות.

וכעת עלינו להכריע בשאלות העומדות לפנינו, ותחילה לתשובות המומחה מטעם ביה"ד.

א. מחובת בעל הקייטרינג לוודא מה המצב באולם האם יש לפתוח שולחנות או לא, ולכן חובתו לפתוח את השולחנות, וכן לבדוק איזה שולחנות כדי לקנות מפות בגודל מתאים, וממילא גם לבדוק אם השולחנות נקיים ואפשר להניח עליהם מפות שקופות או שיש צורך בסוג אחר של מפות.

ב. לאירוע בו משתמשים בכלים רב פעמיים יש צורך במלצר לשלושים איש מלבד מי שנמצא במטבח, ובאירוע בו משתמשים בכלים חד פעמים די במלצר לארבעים איש מלבד מי שנמצא במטבח.

ג. אין שום שליטה על מלצרים מטיבם של מלצרים שהם באים לענף לתקופה קצרה [בדרך כלל לצורך מימון לימודיהם] ולא משקיעים כל כך בענף שכן הם אינם רוצים להתפתח שם והשכר אינו גבוה ולכן אין שליטה על המלצרים ולא ניתן לדרוש מלצרים שילמדו למלצר כי זה לא מקובל בתחום ולא שווה להם ללמוד לשם כן.

לסיכום, נמצא כי בנוגע להכנת האירוע האשמה היא על התובע, ואילו בנוגע לטיב החד פעמי שהוגש אין לנו ראיה לכאורה, ולגבי השירות בזמן הברית מאחר והתובע פעל על פי הכללים לא ניתן לבא בטענות אליו ולקזז משכרו על כך, לגבי הטענות על האוכל לא ברורה כל כך טענת הנתבעים והאם היתה התחייבות שימלאו שוב את צלחות התוספות כך שגם על זה לא ניתן לקזז.

דיון והכרעה

1. התביעה על רמת החד פעמי 

וכעת עלינו לדון במקורות ההלכה האם ניתן להוריד על רמת החד פעמי שהיתה באירוע, דבר שנתון בהכחשות בין הצדדים, ולכאורה התובע הוא 'המוציא מחברו ועליו הראיה', וא"כ היה צריך לדחות את טענותיו מאחר ואין לו ראיה לכך שאכן הוא הגיש חד פעמי ברמה המתאימה למחיר שהוא לקח, אמנם שונה המקרה שלפנינו שהרי בכל אירוע יש תמונות וניתן היה אולי ללמוד מן התמונות מה היא רמת חד הפעמי שהוגש באירוע אלא שהנתבעים סרבו למרות בקשות חוזרות ונשנות של ביה"ד להציג את התמונות לבית הדין, דבר שמעלה חשש שהתמונות לא משקפות את הטענות שנטענו כנגד התובע, ואשר הנתבעים בעצמם חזרו בהם מחלק מהטענות [כשהודו שלא היו ניירות טישיו אלא מפיות כפי שמקובל באירוע] ועל חלק מהטענות לא הסבירו למה לא התריעו על כך בזמן אמת [על המפות השקופות] מה שמאושש את טענת התובע שגם אם היתה ירידה מסוימת ברמה, הרי שזה לא היה 'כצעקתה', וממילא אף שביה"ד מבין שהנתבעים ניזוקו מכך מאחר ולא סוכם מפורש לא ניתן להוריד אחר כך משכרו המסוכם של התובע.

והנה כתב בשו"ת הרא"ש (כלל קז סי' ו):

עוד שאלוהו הרבה שאלות כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו ויפה כוונו ... הנה אני רואה שהדיינים חקרו ודרשו היטב כדי שיברר רבי ישראל תשובותיו ... וכוונו שיברר ר' ישראל דבריו ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו ולא רצה להשיב על שאלותם פן יתפס בדבריו ויתברר השקר ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו. כדאמרינן (פ"ק דסנהדרין ז) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ואמרינן לאמתו זהו דין מרומה כשבא לפניו דין מרומה יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו. והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (ל ע"ב) מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין בפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק, אלמא שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו, ובפרק קמא דסנהדרין משמע שזכות תחשב לו שהוא משרה שכינה בישראל אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו. ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו. והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז) מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות נמצא שהוא משתכר ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדין וישאר הגזל בידו, אלא מה יעשו הדיינים יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו. ... נמצא כשהנתבע טוען ברמאות לא שייך האי טעמא ובעי דרישה וחקירה וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין מה יעשה הדיין לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה כדאיתא בפרק שבועות העדות ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו אומדנא דמוכח הוא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה ואין זה נקרא דברים שבלב מאחר שהיא סברא מוכחת. ... ועוד דדין זה היה יכול להתברר אלו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין ומאחר שאינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדבר הרי הוא כמודה במקצת שקרו וראוי לדונו באומדנא דמוכח. ... כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה. וכו' ע"ש.  

הרי כתב הרא"ש שיש לחלק בין מקום בו התובע מסרב להביא ראיות, למקום בו הנתבע מסרב להביא ראיות שאם התובע מסרב להביא ראיות מותר לדיין להסתלק מן הדין, אבל מקום בו הנתבע מסרב להביא ראיות אין הדיין יכול להסתלק מן הדין, וחייב לדון על פי אומדנא, ובנוסף העובדה הזו בעצמה שהנתבע מסרב להשיב לשאלות ביה"ד וה"ה להביא ראיות היא העובדה הנדרשת כדי להכריע באומדנא שהצד המסרב להביא ראיות הוא הצד המפסיד בדין זה. 

ונפסקו הדברים להלכה בשו"ע (חו"מ סי' יב ס"ה):

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.

ועל כן ביה"ד דוחה את בקשת הנתבעים לקזז סכום כל שהוא בגין המפות השקופות או החד פעמי הגרוע.

2. התביעה על העזרה בהגשה

כמו כן כפי שכתבנו לעיל התביעה לקבל שכר ו\או קיזוז על העזרה בזמן הברית נדחית גם היא שכן התובע פעל על פי הכללים המקובלים בתחום.

3. התביעה על הכנת האולם

עם זאת התביעה על כך שהתובע לא הכין את האולם כיאות מתקבלת, אך למרות זאת יש להפחית ממנה את העובדה שגם הנתבע הקשה על עריכת הברית במועד בכך שכשהגיע בזמן שאמורה היתה הברית להתחיל וביקש לסדר את השולחנות בסדר אחר, דבר שהקשה על עריכת הברית במועדה וגם הראה שלא נעשה לו נזק כל כך גדול באיחור הברית שהרי בשביל לסדר בסדר שונה הוא מוכן היה לספוג איחור בעריכת הברית.

ולכן עמדו בפני ביה"ד שתי אפשרויות לחשב את הנזק, שהרי הנתבעים העריכו את שלשת הנזקים האלה בשווי של 2,100 ₪, הראשונה היא לחלק את הסכום לשנים א. החד פעמי שהוא היה כפי הנראה עיקר התביעה. ב. אי הבאת מלצרים כנדרש הן לפני האירוע והן לאחר האירוע. אם ביה"ד היה מחשב כך הרי שדחיית התביעה על החד פעמי משמעותה הפחתה של 1050 ₪ מהסכום, ודחית התביעה של המלצרים בזמן האירוע היא הפחתה נוספת של חצי דהיינו 525 ₪ שממנה יש להעריך את העובדה שלנתבע היה 'אשם תורם' בכמאתים ₪ כך שהסכום הכולל לתשלום נשאר 325 ₪.

אפשרות שניה לחישוב היא כי היו שלש ראשי נזק א. האיחור בתחילת הברית. ב. חוסר במלצרים בזמן הברית. ג. החד פעמי שלא סיפק את רצון הנתבעים.

כך שאם ביה"ד יעריך כל אחד מהם ב 700 ₪ יש בכך משום הליכה בדרכם של הנתבעים, מאחר ושתי תביעות מתוך השלש נדחו נשארנו עם תביעה אחת שיש בה כאמור אשם תורם של הנתבעים, ולכן ביה"ד מעמיד את הקיזוז שיכולים הנתבעים לקזז מהתביעה על סך 500 ₪.

לאור העובדה שביה"ד התרשם שאכן היתה לנתבעים עגמת נפש מרובה, הגם שזה דבר שלא ניתן לחייב עליו בדין תורה, בחר ביה"ד לפשר לפי האפשרות השניה שהיא מוטית יותר לטובתם כדי לכסות גם את הצער והעגמ"נ על הירידה באיכות החד פעמי הגם שזה דבר שאין מחייבים עליו בדין תורה שהרי לא היה סיכום ברור באיזה רמה של חד פעמי יוגש האוכל וכאמור לעיל.

לגבי תביעת ההוצאות של התובע נפסק בשו"ע (חו"מ סי' יד ס"ה):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת.

אמנם כל זה שנאמר הוא רק לגבי תביעה רגילה אבל בתביעה קנטרנית דהיינו שהוא תובע אותו סתם בזה יש לדון אם חייב לשלם את יציאותיו מדין מזיק בדינא דגרמי, והנה מצאנו בתומים (ס"ק ד) לגבי מי שנתחייב לשלם הוצאות מכיון שסירב לבא לדין תורה שאם התובע תבע תביעה קנטרנית שאינו חייב בתשלום:

ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית א"כ אין לשלם דלא היה לו לתובעו.

והו"ד בנה"מ (ביאורים ס"ק ד), אמנם עדיין אין לנו ראיה שמי שתובע תביעה קנטרנית שהוא חייב לשלם הוצאות מדינא דגרמי, והנה כתב בערוה"ש (ס"י):

ואף אם יצא הנתבע חייב בדין אך שהוצאות התובע לא היה מפני סירובו של הנתבע אלא שהתובע הוכרח לדון עמו בעיר אחרת כגון שלא היה ב"ד במקומם או ע"פ הפרטים שנתבארו מקודם ועלה לו הוצאות א"צ הנתבע לשלם לו אף שיצא חייב כיון שעשה ע"פ הדין.

הרי שהוא למד בביאור דברי השו"ע שכתב "המתחייב בדין" שאינו חייב לשלם יציאות שמדובר בנתבע שהתחייב בדין שהוא אינו חייב לשלם יציאותיו אבל אם התובע יצא חייב בדין שהתברר שהתביעה שלו קנטרנית לא ברור מה הדין לפי דברי הערוה"ש שמצד אחד אפש"ל שהוא חייב בהוצאותיו כיון שהוא הגורם להוצאות הנתבע שלא כדין ומצד שני אפש"ל שע"ז לא היה צד שנחייב אותו ורק על הנתבע היה לנו צד שאפשר לחייב אותו.

אמנם בס' ישועות ישראל בחלק עין משפט (ס"ק ד) כתב:

אבל במקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו בזה וודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות שהרי ע"י כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות והרי איבד מעותיו של זה ע"י גרמתו ודמי ממש ללך אחרי ואני אבוא אחריך ולא בא דצריך לשלם לו את ההוצאות כיון שעל פי דיבורו הוציא זה ממונו וכו', ולפי זה נראה במלוה שכפה ללוה לילך לפני בי"ד הגדול ונמצא ששיקר בתביעתו דחייב לשלם לדברי הכל ההוצאות שהרי זה כפאו ועל פי דיבורו הוצרך לעשות הוצאות... לכן נראה לפי עניות דעתי דדווקא במקום שלא נתברר ששיקר בטענתו כגון מלוה שתבע והלה טען פרעתי ... כל שכן וקל וחומר במקום שאין הכחשה בין הבעלי דינים אלא שהספק בדין אם הקנין חל דלאו כו"ע דינא גמירי אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו וודאי חייב לדברי הכל הוצאות.

הרי מצאנו מי שמחייב בתביעה שקרית שהוגשה מדין לך ואני אבא אחריך שכן כפה אותו לבא לדיון ועליו לשלם את הוצאותיו, אמנם כל זה הוא רק אם לא עמדה שום שאלה משפטית בפני הצדדים שאף אם השאלה היא שאלה פשוטה מאחר ואין כל אחד צריך לדעת את הדין הרי שהתביעה לא הייתה לחינם מבחינתו שכן היה סבור שהוא צודק בדין זה אף שטעה, וא"כ בכל מקום שיש צד שהתובע צודק אינו חייב על תביעה שקרית או קנטרנית, על אחת כמה וכמה שכאן זכה התובע בחלק מתביעותיו שאין זה כלל מתחייב בדין.

על כן חזר הדין לעיקרו (חו"מ סי' יג ס"ב) ששניהם נותנים שכר הסופר.

ועל כן ביה"ד קובע שהנתבעים ישלמו לתובע סך 1750 ₪ שהם 1,600 ₪ על התביעה, ועוד 150 ₪ על האגרה בביה"ד.