הניח חפץ על גג חברו והגג נשבר

רקע

באו בפניי שני הצדדים חתמו על שט"ב וקבלו על עצמם בקנין לקיים את הפסק, וזה תורף הדברים: הנתבע הניח קערה על גג פוליגל של התובע והקערה התמלאה במי גשמים ונשבר הגג, והנתבע טוען שהניח את הקערה בצורה כזו שלא יכולים להכנס בה מי גשמים אלא שבהמשך קרה דבר מה [לא ידוע מה אם על ידי הרוח או על ידי אדם] והקערה הונחה כדרכה, כך שהתמלאה עם גשם ועל ידי זה הכבידה על הגג, ואמנם הוא ראה את הקערה מונחת כדרכה והיה בדעתו לטפל בכך אך בפועל לא הספיק עד שבא הגשם, והגג נשבר.

דיון והכרעה

א. חיוב מצד אדם המזיק

בשאלה זו יש לדון אם יש חיוב מצד כמה דברים ונדון בזה לפי סדר הדברים.

ותחילה יש לדון אם שייך לחייב כאן מצד אדם המזיק, לפי שהניח חפץ שסופו להזיק והרי אדם המשתמש בכוחות הטבע כדי להזיק נחשב הדבר שהוא עצמו המזיק כמו המפיל חפץ מלמעלה למטה והזיק, שהוא משתמש בכח המשיכה לא שמענו מעולם שכיון שהוא לא זרק את החפץ בכח רק הניח אותו לכח המשיכה שיהיה פטור משום כך, וכך מבליעה הגמ' בתוך דבריה כשהיא דנה האם יש צורך להביא את הראיות ברצח לביה"ד שברור הדבר שהדוחף את חברו מראש הגג הרי הוא חייב ואין צד לפטור אותו משום שבעצם ההורג הוא כח המשיכה ולא האדם, וז"ל הגמ' (ב"ק צ ע"ב):

ועוד, הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת, בית דין הולכין אצל בירה או בירה הולכת אצל בית דין?

הרי שהדוחף חייב ולמה? משום שהמשתמש בכוחו הטבע הקיימים נחשב הדבר שהוא בעצמו עשה את הדבר, ואם כן יש לומר גם כאן שכיון שהניח את הקערה והתמלאה מי גשמים הרי השתמש בכח הטבע כדי להזיק וחייב, אמנם למעשה הוא לא הניח את זה בצורה שתזיק ורק אח"כ זה קרה ואמנם הוא לא תיקן את הנזק שראה שיכול להיות אבל לא הוא עשה בעצמו, ובזה יש לדון מי שינה את צורת ההנחה של הקערה, שאם הרוח שינתה והיה זה ברוח מצויה א"כ שוב האדם משתמש בכוחות הטבע ויש לחייבו אך אם פועל עשה את זה ומצד ההנחה שלו זה לא היה אמור להיות מונח בצורה כזו, אין אנו יכולים לדון לחייבו משום שלא הוא עשה את זה ויש לדון לחייבו רק משום שראה שעלול להווצר נזק על ידי רכושו ולא מנע את זה.

והנה לדון לחייב מצד מעשהו שהניח את הקערה ולבסוף תתמלא מים אף שבוודאות קערה תתמלא בסופו של דבר ונניח שהרוח היא שסידרה את הקערה בצורה כזו ומדובר ברוח מצויה שהוא חייב עליה עדיין יש לדון אם הוא חייב שהרי אין אדם חייב רק על 'מעשה' ולא על 'גרמא' וגדר הגרמא הוא דבר שאינו נהיה באופן מיידי כמבואר ברמב"ם (שכנים פ"י ה"ו):

בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על חדר למטה, אם היתה שם מעזיבה שהמים כלים בה בעת שפיכה ואחר שיפסיק עליון מלשפוך יתבלע המים וירדו וינטפו על התחתון צריך התחתון לתקן ולהרחיק מן עצמו הנזק, ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו המים מיד הרי זה כמזיק בחציו והעליון מתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה.

הרי לנו שאם אינו מזיק מיד הר"ז כגרמא ואין חובה על האדם אפי' להפסיק מלשפוך את המים ולהזיק את האדם בגרמא, וכ"כ בשו"ע (חו"מ סי' קנה ס"ו) ע"ש.

וכן מבואר בגמ' (סנהדרין עז ע"א):

אמר רבא: כפתו ומת ברעב - פטור. ואמר רבא: כפתו בחמה ומת, בצינה ומת - חייב. סוף חמה לבא, סוף צינה לבא - פטור.

ופירש"י:

סוף חמה לבא פטור - כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו, אבל סוף לבא כאן, וזה לא יכול לעמוד וסופו למות - פטור, שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא, ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים.

הרי לנו שכל דבר שאינו נעשה מייד הרי הוא גרמא ואינו חייב עליו מצד אדם המזיק, אמנם אם המציאות היתה שהרוח בכל מקרה היתה מפילה את זה וזה אמור להתמלא גשם א"כ הר"ז גרמא וחייב בדיני שמים.

ובזה ידועה דעת רש"י (ב"מ צא ע"א) שהחייב בדיני שמים אם תפסו ממנו ממון אין מוציאין מיד התופס, וז"ל:

דדינא דלצאת ידי שמים אי תפיס לא מפקינן מיניה.

וכתב הש"ך (סי' כח ס"ק ב) שכן ג"כ דעת האו"ז, וכתב הפת"ש (שם ס"ק ו) שכ"כ הנימוק"י גם בדעת הרשב"א והר"ן, וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קמו) שמכריע שהיכא שמדאורייתא חייב לצאת יד"ש אם תפס אין מוציאין מידו.

אמנם הריב"ש (סי' שצ"ב) והיש"ש (הכונס סי' ו) וכ"כ בחדרי דעה (יו"ד סי' קסא ס"ב) בדעת השו"ע, ס"ל שלא מהני תפיסה, וכן הכריע הש"ך (שם, וסי' כה ס"ק כו, וסי' עו ס"ק יב, וסי' קפב סוס"ק א), וכ"כ שם התומים (ס"ק ד), וכ"נ הכרעת הקצוה"ח (שם ס"ק א), וכתב שם בגליון רעק"א כמש"כ בחדרי דעה, וכתב שם הפת"ש אף שאין ברור שאין מועיל תפיסה אפשר שלא יוכל התופס לומר קים לי כהאומרים שמועילה תפיסה לדעת המשל"מ (מלוה פ"ד ה"ו) שבמקום שיש מחלוקת אם אפשר לעשות תפיסה אין מועיל לומר קים לי, וא"כ למעשה א"א לתפוס.

אמנם על כל פנים צריך אתה שתדע שחיוב בדיני שמים אין זה מליצה אלא חיוב גמור בבא כל האדם להתדיין לפני בי"ד של מעלה, וראה מש"כ בזה הרב בית הבחירה (מאירי – ב"ק נו ע"א) שאף שא"א להוציאו בדיני אדם הרי הוא עובר באיסור, ויש לו שם גזלן, והוא פסול לעדות ולשבועה עד שישיבנו:

כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו אלא שלענין השבון נאמרה ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב.

ועי' בישועות ישראל (טרונק – חו"מ סי' כח עין משפט ס"ק ג) שהביא החולקים על המאירי ומסיק שהעושה דבר שחייב בדיני שמים במזיד פסול לכה"פ מדרבנן לעדות.

ב. חיוב מצד בור

אמנם כאן אין הדבר ברור שע"י המעשה שלו היה קורה דבר מה ויתכן שזה קרה על ידי מישהו אחר שעבר שם וא"כ א"א לחייבו מצד המעשה שלו רק מצד מה שהרכוש שלו היה שם והוא ידע ולא לקח אותו משם או הניח אותו בצורה שלא יזיק, הרי הוא חייב, ואם כן החיוב הוא מצד בור כמש"כ בשו"ע (סי' תיא ס"א) שרכושו של האדם אם עף על ידי הרוח והונח ברה"ר דין בור יש לו לכל דבר:

תולדות הבור, אבנו, סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניחם ברה"ר והזיקו במקומם, בין הפקירן או לא הפקירן, או שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו, שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם, לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחילתו על מיתת בהמה או הזיקה ועל נזקי אדם.

ואמנם היה מקום לחלק בין עף על ידי רוח לעף על ידי אדם שאז יש לומר שיש חובה על האדם שהניחם שם אמנם גם זה מבואר שם בשו"ע (סע' ג, ו) שאין הבדל וז"ל:

אם הניחם בר"ה, ולא הזיקו במקומם, אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה, אם הזיקו דרך הלוכן על ידי רגלי אדם חייב המגלגל הכל, שהוא פושע בהיזק זה, ובעל התקלה פטור. אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו, הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל.

הרי שאין הבדל אם הונחו ברה"ר על ידי אדם, בהמה או רוח בכל מקרה חייב כיון שרכושו מונח במקום שיכול להזיק, נמצא אם כן שחייב מצד בור, אמנם הא בורכא שהרי בור פטור על הכלים כמבואר בשו"ע (שם סי' תי סכ"א) וז"ל:

נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו, פטור, שנא': ונפל שמה שור או חמור (שמות פכ"א פס' לג), שור ולא אדם, חמור ולא כלים; ולא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק בו חייב; אבל על הכלים פטור, בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו.

אמנם דעת הרמב"ן (מלחמת ה' על הגמ' ב"ק לא ע"א, טו ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ועוד אמר רבא) לכאורה שהחובה מוטלת על האדם שעשה כן ולא על בעל הממון, שכתב בסוגיא דקדרים שהיו הולכים ברה"ר ונתקל הראשון ונפל ונתקלו בו שני ונתקל שלישי בשני, ודן שם אם יש לחייב בנזקי ממונו של שני משום בור, וז"ל:

ושני חייב על נזקי עצמו שהיה לו לעמוד ולא עמד אף על פי שנפל מחמת הראשון ולאו פושע הוא בנפילתו בשלא עמד נעשה בור ופטור על נזקי ממונו שלו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון אלא מחמת הראשון נפל והוא הכורה ואינו מוטל עלי לסלק הואיל ולאו אנא כריתיה, ואף על פי שנתכוין לזכות בו ולא הפקיר ממונו פטור הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואף על פי שהיה להם לסלקן זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו ומש"ה שני פטור.

הרי דעת הרמב"ן שבור שהוא ממונו של אדם אבל לא הוא חפרו כבור אין חייב בנזקיו, ועי' בביהגר"א (חו"מ סי' תיג ס"ק ה) שהוא מחלוקת דהרא"ש ס"ל שחייב, אבל בכל אופן נראה שאי"ז נוגע לנידו"ד שהרמב"ן מדבר באופן שהוא אין לו אשמה בעשיית הבור כגון שהיה במקום מוצנע או שנפל באופן פתאומי כיון שלא הוא חפר את הבור ואין לו אשמה בכך אין זה בורו אבל אם יש לו אשמה שהוא הניח שם את הקערה באופן זה אף שלא היה יכול להזיק אי"ז כמניח במקום המוצנע ובזה כו"ע מודו דנחשב שהוא חפר את הבור כיון שהוא ממונו וחייב. 

אמנם היה מקום לדון שגגון המחובר לקרקע אין לו דין כלים אלא דין קרקע ובקרקע לא מצאנו בשו"ע שיש פטור של בור ולא קרקע, אלא שהדבר מבואר בירושלמי והו"ד בחדושי הרשב"א (ב"ק י ע"א):

מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי בור מוהמת יהי' לו, אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו, ואולי אם מחמת בורו נפל כותלו של חברו וצ"ע.

הרי שיש לימוד מיוחד לפטור נזק של קרקע גם כן בבור, וכנראה הטעם שלא הובא דין זה בשו"ע כמו שממשיך הרשב"א בעצמו שהמציאות של קרקע שניזקת בבור היא לא שכיחא עד שאינה קיימת כמעט.

וע"ע בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' כא) שכתב שדבר זה מוסכם גם לבבלי והטעם שהירושלמי הוצרך ללימוד מיוחד הוא לדעת ר"י שמחייב בכלים אבל לדידן ודאי חייב בקרקע, וז"ל:

ובגוף דברי ירושלמי יש לתמוה למ"ל קרא לפטור נזק קרקע מבור תיפוק לי' דכל מידי דניזק ע"י בור פטור לבד מאדם ובהמה דפטור כלים בבור לאו דדוקא דה"ה תבואה וכל מילי דרק בבע"ח חייב בבור כמבואר בתוס' (ב"ק י' ע"א ד"ה שייר טמון) והבאתיו במ"פ שם, ואולי ר"י בירושלמי סובר כר"י דחייב על נזקי כלים בבור ולדידי' קרא למעט קרקע דמטלטלין חייב, ולפי"ז לדידן דקיי"ל נזקי כלים בבור פטור ל"ל כלל האי דרשא דר"י הנ"ל ולכך השמיטו הפוסקים דברי ירושלמי הנ"ל רק לר"י גופא דממעט קרקע קשיא לי' לרשב"א דלא משכח"ל וע"ז חידש דמיירי בחפר בור ועי"ז נפל כותל חבירו וסיים בצ"ע שהדבר חידוש גדול כי באמת בחפר בור ונפל עי"ז כותל חבירו אין חיובו מחמת בור כלל דא"כ לדידן גם על כלים ליפטר בכה"ג, רק לר"י ע"כ מוכרח לומר כן אבל לדידן אין לחדש כלל דבר זה כי אין לנו לימוד מיוחד על קרקע רק כל מילי פטור בבור לבד מבע"ח ואין לנו טעם לחדש דנפל כותלו ע"י בורו הוי נזקי בור.

וא"כ גם מצד בור אין לחייב שהרי בור פטור על נזק זה, אמנם יש לדון בזה אם בבור שפטור על הכלים יש חיוב בדיני שמים, ומצאנו שנחלקו בזה רבותינו האחרונים כמש"כ הברכת שמואל (ב"ק סי' ב ס"ק ב):

והנה לענין בור דפטור על כלים אם יש איסור בדיני שמים, הביא הגאון ר' בצלאל נ"י ראיה דאיכא איסור בור לענין כלים ממתני' דהבית והעליה (ב"מ קיז ע"ב) מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו ונפל וא"ל פנה אבניך, מבואר דבית דין כופין לסלק האבנים מגינת חברו, [ועיי"ש קיח ע"א בתוד"ה אמר, ובש"מ בשם הרא"ש], ואע"ג דבור פטור על כלים, ובעל כרחך משום דאיכא איסור לכתחילה ועל כן כופין ב"ד לסלק את הבור שלא יזיקו את הקרקע .... משא"כ מה שנתמעט בור לענין כלים, ואש לענין טמון, בזה לא הוי המיעוט מעיקר דין דשמירתן עליך, ורק לענין חיוב תשלומין הוא דנתמעט, וע"כ ישנו בכלל איסור ועונש בדיני שמים.

אמנם החזו"א (ב"ק סי' ב ס"ק ד) כתב:

ואפשר דהיכי דחייבה תורה לשלם ופטרה בדבר מן הדברים כמו טמון באש וכלים בבור פטור גם בידי שמים, ולפ"ז גם השולח הבערה ביד חש"ו פטור מן הטמון אף ביד"ש וצ"ע.

הרי דהחזו"א ס"ל שאינו חייב בדיני שמים, גם בס' אור לישרים (קלרמן – ב"ק סי' ח אות ח) הביא ראיה מלשון הרמב"ם (נזקי ממון פי"ג ה"ז) דאין חיוב בדיני שמים בבור שהזיק כלים, וז"ל הרמב"ם:

נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה פטור מדיני אדם לפי שהוא אנוס, וחייב בדיני שמים מפני שלא סילק החרסים, והרי החרסים והמים כהפקר ולא הפקיר אלא אחר שנאנס ולפיכך פטור, ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב, והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה וכל כיוצא בה, ואם הוזקו כלים בכל אלו פטור בין הפקיר בין לא הפקיר כמו שביארנו.

הרי פתח הרמב"ם שיש חילוק בחיוב בור בין דיני אדם לשמים ולגבי כלים כתב שפטור ולא חילק בין דיני שמים לדיני אדם ומשמע שהפטור הוא גם בדיני שמים, ועיי"ש במה שרצה לחלק מתי פטור בדיני שמים ומתי חייב.

וגם בברכת שמואל לא ברור הדבר שכוונתו שיש חיוב בדיני שמים אלא שיש עונש ואיסור לעשות כן וא"כ בזה ודאי לא ניתן לתפוס באשר אפי' בחיוב ברור בדיני שמים חזינן שלא ברור שניתן לתפוס א"כ בזה ודאי א"א.

ג. חיוב מכח דיני שואל

אמנם מה שיש לדון לחייבו מצד אחר והוא מצד שואל שהרי כשהניח את הקערה על הגג של שכנו הרי השתמש ברכושו כמחסן עבור הקערה שלו, וא"כ יש לדון אם יש כאן חיובי שואל שהרי לא עשה קנין בגג כדי לקנותו וא"כ יש לומר שאינו שואל כדאיתא בגמ' (כתובות לד ע"ב) שהשואל מתחייב משעת משיכה באונסים, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שמ ס"ד) אמנם הרמ"א (סי' שפא ס"א) לגבי חמשה שישבו על ספסל אחד ושברוהו כתב שאם אינם משונים אלא רגילים הרי סתם ספסל שאול להם ופטורים משום מתה מחמת מלאכה, הרי שאף שלא עשו קנין רק השתמשו בספסל בדרך של ישיבה הרי הם פטורים משום ממ"מ ולא יתכן שיש פטורים של שאלה בלי חיובים, א"כ שימוש לבד מחייב אף בלא קנין, וכ"כ להדיא בנתה"מ (שם חדושים ס"ק ח):

ויש לעיין בשואל שלא משך וגם לא היה סילוק שמירה ונשתמש בה, כגון ששאל ספסל לישב עליו בחצר המשאיל ואצל המשאיל או ספר ללמוד ממנו ולמד ממנו בלא הגבהה ומשיכה ונאנס מידו אם נתחייב. ונראה לפענ"ד דודאי חייב בזה, (ודאי) [וראיה] מב"מ (דף צ"ט ע"א) דאמר רב הונא השואל קרדום מחבירו ביקע בו קנאו, וכתב השיטה מקובצת שם (ד"ה אמר) מטעם, הא דמשיכה מחייב באונסין אף דלא תיקנו משיכה בשומרין, מ"מ חייב באונסין משום דקבלת הנאה של השואל הוי ככסף ובהנאה זו מחייב עצמו באחריות, ולפ"ז לרב הונא בביקע בו חייב באונסין אפילו בלא משיכה דהא איכא הנאת שימוש דהוי כקבלת כסף. ולפ"ז הנך דפליגי ארב הונא וס"ל דתיקנו משיכה בשומרין ס"ל דאפילו משיכה קונה, אבל ודאי דס"ל דביקוע ג"כ קונה, דלא מצינו שחולקין בזה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד, דלא אישתמיט שום פוסק לומר דלפעמים שואל אף שכבר שימש פטור מאונסין כגון שהוא ברשות המשאיל, אלא ודאי דכששימש חייב באונסין לכו"ע.

ואף שכאן לא קיבל רשות לשאול ואין זה דומה לספסל העומד לכך הרי גג ודאי אינו עומד לכך שכל אחד מפחד שגגו ישבר וא"כ לא שייך לדון כאן מדין שואל, אמנם א"כ הרי הוא שואל שלא מדעת שהוא גזלן כמש"כ הרמב"ם (גזלה ואבדה פ"ג הט"ו) וחייב באונסים וז"ל:

השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן, היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו וכו'.

הרי דשואל שלא מדעת חייב באונסין וא"כ כיון שהוא שואל שלא מדעת אף שאינו חייב בכך הרי הוא חייב באונסים וחייב על הגג, וידוע מש"כ החזו"א (ב"ק סי' ו ס"ק ג):

ויש לעיין היכי שקלקל כותל ביתו ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כלל כספו היכי שיימינן? ונראה דכיון דאין בית עומד למכירה אלא לתקן בדקיה משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון.

אלא שיש לדון מהי עלות התיקון שהרי הגג עמד להשבר בלאו הכי במשך הזמן ועל כן הדרך המקובלת בבתי הדין לשום לפי מספר השנים שנשאר לו עוד להשתמש בגג שהרי כל הנזק הוא רק מה שקירב את זמן התיקון שהוצרך לתקן בעוד שלגבי חפץ משומש רגיל מצאנו בזה שתי שיטות, דבפתחי חושן (הל' פקדון פ"ח הערה מט) כתב:

ומ"מ נראה שיש לשער כמה אדם רוצה לפחות מדמי חפץ חדש ולקבל חפץ משומש כזה וההפרש ישלם.

והשומא בזה לא ברורה בעליל, אמנם השומא המקובלת שונה והיא ששמים כמה אורך חיי החפץ וכמה ירידת הערך שלו כשברור שכשהוא חדש הוא שווה יותר, כ"כ בחוט שני (מזוזה ע' שלו ד"ה היוצא אות ב), והגרמ"מ הכהן שפרן שליט"א (הישר והטוב קובץ כג עמוד נד), ונראה שכאן כיון שאין זה תשלום אין לשום בירידת ערך החפץ רק במספר השנים שהרי אין אדם מחליף את הגג רק כשמתקלקל ואין לו הבדל אם הוא חדש או ישן וכל ההבדל הוא רק מה שהוצרך לתקן לפני הזמן.