השלמת משכורת שלא שולמו במלואם
הרב וייס מנדל
הרב מנדלסון חנוך העניך
הצדדים באו לפני ביה"ד חתמו על שטר בוררות וקיבלו על עצמם בקניין את סמכות ביה"ד ואת הרכב הדיינים (למרות ששני דיינים קרובים זה לזה), ושטחו את טענותיהם בענין חובות הישיבה לתובע לאחר פיטוריו, לאחר הדיון הראשון שלח התובע את פירוט סכומי התביעות בכתב, וב"כ הנתבעת הגיב עליהם בע"פ בדיון השני.
להלן עיקרי טענות הצדדים והכרעות ביה"ד בהם:
רקע:
התובע עבד בישיבה הנתבעת במשך שש שנים (בשנות הלימודים תשע"ה - תש"פ) עד לפיטוריו. התובע נשכר לעבוד בישיבה הנתבעת על ידי ב"כ הישיבה, שהוא בנו של ראש הישיבה ומוסמך מטעם הישיבה לסכם דברים עם אנשי הצוות, למרות שהשכר משולם בפועל ע"י אימו הרבנית שאחראית על הכספים. בתחילה נשכר כאב בית תמורת דיור בדירה של הישיבה ובנוסף שכר של 500 דולר לחודש, ולאחר ארבע שנים מונה אף כמשגיח הפנימיה ותמורת זה קיבל עוד 500 דולר כל חודש.
לאחר הפיטורין נתגלעו ביניהם ויכוחים על גובה חובות הישיבה לתובע, הן מחמת פיטוריו והן מחובות קודמים. עקב ריבוי הפרטים, יפורטו טענות הצדדים להלן בתוך הדברים (יצוין כי המשכורת שולמה לפי החודשים למניינם, אך הושפעה מזמני הלימוד בישיבה שנקבעים לפי הלוח העברי, ועל כן להלן יצוינו שניהם בצמוד).
שינויים וחיסורים במשכורתו:
נקדים כי במסגרת הישיבה נהוגות שתי מערכות שונות של שכר, ובעוד צוות הרמי"ם והאברכים מקבלים שכר בכל חודש, 12 חודשים בשנה, הרי העובדים האחרים כמו השומר, הטבח או המנקה מקבלים שכר רק לפי זמני עבודתם בפועל, ועל כן מקבלים שכר רק עשרה חודשים בשנה, מאחר והבחורים אינם נמצאים בישיבה בתקופת הפסח ובתקופת בין הזמנים בחודש אב.
משכורתו של התובע בשלוש שנות עבודתו הראשונות בישיבה שולמה 12 חודשים בשנה, אבל בסוף השנה השלישית טענה הרבנית כי לדעתה סוג עבודתו של התובע מתאימה לתשלום של עשרה חודשים בשנה, ועל כן לא שילמה לו בחודש האחרון (אב - אוגוסט למנינם), אחרי שהתפלא ומחה על כך, שולמה לו משכורת זו, אבל הודיעו לו שמכאן ולהבא יקבל רק עשרה חודשים בשנה, וכך אכן נעשה מכאן ואילך.
התובע דורש שהנתבעת תשלים לו את כל הסכומים שנוכו בשנים הבאות משכרו, לטענתו - בעל כרחו, ואילו לדברי ב"כ הנתבעת מאחר שלאחר שקיבל התובע הודעה על השינוי בשכרו המשיך לעבוד בישיבה עוד שנים ארוכות, הרי סבר וקיבל, ואין לו מה לתבוע כעת.
לדעת בית הדין, על אף שלתובע היה קושי לסרב לשינוי זה, מכל מקום מאחר והובהר לו כי לא ישולם לו יותר, ועל דעת כן המשיך בעבודתו בשנים הבאות, אין לנתבעת כל חיוב נוסף מכח זה.
אף שמחשבון התאריכים הנ"ל עולה כדברי התובע כי ההודעה על השינוי בשכרו נמסרה לו בתוך חודש אלול (ספט' למניינם) לאחר שכבר החלה שנת הלימודים הבאה, ועל כן לטענתו כנהוג אי אפשר לפטר או לשנות תנאים לעובדי הוראה בתוך כדי שנת הלימודים, ולפחות לשנה זו יש להשלים את שכרו המלא - 12 חודשי שכר. מכל מקום נראה לבית הדין, כי אין הדבר כן, מאחר והתובע לא היה מהצוות החינוכי, ודינו ככל עובד הזכאי להודעה על פיטורים 30 יום מראש, ודי בהודעה בחודש אלול בכדי שיוכל להחליט אם רצונו להמשיך, כאשר החודש הראשון שאמור להיות מקוצץ הוא חודש ניסן שאחריו.
אמנם למעשה בחודש תשרי הראשון בשנה הרביעית קוצץ משכרו 340 דולר, זאת כנראה כקיצוץ יחסי עבור שני שלישי החודש בהם אין לימודים בישיבה. דבר זה מנוגד גם להסכמות החדשות שהיו ביניהם (גם אם נניח שנכנסו לתוקף באופן מיידי), מכיוון שגם מטענותיהם בבית הדין עולה כי בפועל לא ספרו כל חודש כמה ימי עבודה היו, אלא ההסכם היה על תשלום של עשרה חודשים בשנה, ומכח זה לא שולם לו בניסן ובאב, ואין מקום לקיצוץ נוסף. על אף חלוף הזמן אין בדבר בכדי להוכיח על מחילה (עי' בסי' ס"א ס"ט, ועוד), והדבר מצוי ומובן כי פעמים רבות שהעובד חושש ואין ביכלתו לכוף את המעביד לשלם את כל חובותיו, ועל כן כאשר לא שולם חוב ברור, אין הדבר נחשב כמחילה.
טענה נוספת שהעלה התובע היא, כי בחודש תשרי בשנה שלאחר מכן דרשו ממנו ללוות את הבחורים בטיול, ולהשגיח עליהם, הוא השקיע בכך מאמצים גדולים, ולא שולמה לו על כך כל תוספת, בשעה שהוא דרש על כך 1,000 ש"ח. לעומתו טוען ב"כ הנתבעת כי הדבר נדרש ממנו במסגרת עבודתו כמשגיח על התנהגות הבחורים בפנימיה, וזו הסיבה שמשלמים לו גם על תשרי למרות שהם ימי בין הזמנים, כיוון שגם אז ישנה עבודת השגחה.
בעניין זה דעת בית הדין כי משלא הוכח שהדבר אינו בכלל עבודתו הנדרשת, דינה של תביעה זו להידחות.
לאור האמור, בגין התביעות שבפרק זה, על הנתבעת לשלם לתובע סך 340 דולר בלבד.
תקופת הקורונה:
מאמצע חודש אדר שנת תש"פ הפסיקה הנתבעת לשלם לתובע את שכרו, וזאת לאחר שהבחורים הקדימו לחזור לבתיהם בחו"ל עקב הקורונה, ולא חזרו גם במשך זמן הקיץ, אולם רק באמצע חודש תמוז הודיעה לתובע על פיטוריו, התובע תובע שכר על כל התקופה הזו (מלבד חודש ניסן אשר לא משולם לו כל שנה כנ"ל), ואילו ב"כ הנתבעת טוען כי לא מגיע לו שכר על תקופה זו, בה לא היו תלמידים בישיבה ולא היתה לתובע עבודה, ולהבנתו הדבר כלול במה שסוכם ביניהם שמשלמים לו תמיד רק על הזמנים בהם יש בחורים בישיבה.
לדעת ביה"ד פרשנות ב"כ הנתבעת כי הוסכם שיקבל שכר רק לפי ימי העבודה בפועל כל עת לפי עניינו, ולכן גם מפורים עד תמוז לא מגיע לו, אינה מתקבלת, מפני שנקודת הפתיחה היא המנהג המקובל על פיו משלמים לעובדים משכורות חודשיות מלאות, וכל שינוי מכך צריך התניה מפורשת. במקרה שלפנינו כפי שעלה מטענות שתי הצדדים, לא סוכם במפורש שישולם לו בדיוק לפי ימי העבודה בפועל, אלא ברור הדבר שההבנה הפשוטה בסיכום ביניהם היתה (ואולי היא אף נאמרה במפורש), כפי שגם נהגו בפועל, לשלם עשרה חודשים בשנה (ללא חישוב מדיוק של ימי העבודה בפועל), ועל כן כל הפחתה נוספת מצריכה תנאי וסיכום מפורש בין הצדדים, דבר אשר לא נעשה.
אלא שגם ללא טענה זו, הרי בפועל בתקופה זו (כמעט) לא היתה לתובע עבודה בישיבה, ובזה באנו לנידון המצוי מאוד בהאי שתא - שנת הקורונה, בכל הפועלים והעובדים שנשכרו ולא יכלו לעבוד בפועל, מה דינם בקבלת שכרם.
והנה מדינא פועל או קבלן שלא עבד, אינו זכאי לתשלום גם אם הדבר אירע באונס גמור, כמבואר בסי' של"ד (סעיף א') וזאת בין אם האונס אירע לפועל שלא יכל לעבוד ובין אם האונס קרה בשדה שעובדים בה, ולכן גם מלמד שלא יכל ללמד משום שחלה התלמיד, מפסיד את שכרו כמבואר שם (סעיף ד').
אלא שכידוע נחלקו הפוסקים בחו"מ סי' שכ"א ס"א בדין מכת מדינה בפועל, האם כאשר האירוע שמנע את הפעולה אינו אונס פרטי אלא מכת מדינה, חייב בעה"ב לשלם לפועל למרות שלא עבד בפועל, וכבר האריכו בזה בפסקים הנוגעים למכת המדינה שארעה בהאי שתא, ונציין את הדברים בקצרה.
במשנה (ב"מ ק"ה ע"ב) מבואר שהשוכר שדה ואירע בה מכת מדינה שמנעה מהשוכר לגדל בשדה ולהרוויח, הרי הוא מנכה למשכיר משכירותו. אך לעומת זאת מצינו במרדכי (ב"מ סי' שמ"ג) שהביא תשובת מהר"ם שאם גזר המושל על המלמדים שלא ילמדו, הוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית. וכבר תמה בהגה"א (ב"מ פ"ו ס"ו) מאי שנא מדין המשנה שאדרבה במכת מדינה מפסיד המשכיר, וה"נ יפסיד הפועל.
אך כדברי המרדכי פסק במהר"ם פדואה (סי' פ"ו), הביאו הרמ"א בדרכי משה סי' שכ"א, וחילק שם בין שכירות קרקע שבה מנכים מהתשלום במכת מדינה, לשכירות פועל שמקבל את כל שכרו, עי"ש. כך פסקו גם הט"ז שם והש"ך (בסי' שכ"א סק"א ושל"ד סק"ג).
אבל בביאור הגר"א (סי' שכ"א סק"ז) תמה מאוד על שיטה זו, וסיים "דבריו תמוהין ומרפסן איגרא יציבא בארעא כו' מאן דאית לי תורי כו'", וכן תמה הנתיה"מ (שם סק"א ובסי' של"ד סק"א), ונקט שאין כוונת הרמ"א לפסוק להלכה כשיטת המרדכי בזה, ושגם המרדכי לא אמר אלא במלמד ולא בשאר פועלים עי"ש, ובמה שהביא הפת"ש מהחת"ס בזה.
שיטה אמצעית בזה מצינו בסמ"ע (סי' שכ"א סק"ו) שפירש בכוונת המרדכי, שהשוכר פועל וארעה מכת מדינה, משלם לפועל חצי משכרו. ורבים הורו למעשה לנהוג כסמ"ע ולשלם חצי מהשכר, לא מדינא, אלא כפשרה, וכפי שכתב החתם סופר בספר הזכרונות (עמ' נ"א) שכך המליץ לנהוג למעשה בשנת תקס"ט. בדרך זו הלכו רבים מפוסקי הזמן לפשר על כמחצית מן התשלום או קרוב לכך, וכפי שהאריך אב ביה"ד שליט"א בתשובותיו בעניינים אלו.
אמנם כאן בנידון דידן הרי חלק גדול ועיקרי משכרו של התובע הוא הדיור שקיבל בדירת הישיבה, וזה ניתן לו גם בימים אלו, נמצא שכבר קיבל את רוב שכרו על תקופה זו, ועל כן נראה כי אין לחייב את הנתבעת בתשלום שכר נוסף בגין תקופה זו.
4. זכויות סוציאליות:
התובע הגיש רשימה ארוכה ומפורטת של תביעות נוספות, אשר חלקם הגדול מורכב מזכויות העובדים הקבועות בחוק, ביטוח לאומי, פנסיה ועוד, ותביעות בגין קנסות הקבועים בחוק על איחורי תשלומים, העדר חוזה, וסדרי הפיטורים וכדומה.
דינם של כל תביעות אלו להידחות, מאחר והמנהג בפועל במוסדות תורניים רבים שאינם משלמים תשלומים אלו, ואף התובע היה מודע לכך מראש, והכלל הנקוט בידינו הוא כי "כל תנאי שבממון קיים", ועל כן אין מקום לתביעות אלו כלל.
זאת מלבד תשלום פיצויים שבודאי נהוג בכל מקום, וכדלהלן.
פיצויים:
בנוסף לאמור, דורש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורין בגין שנות עבודתו לפי גובה שכרו האחרון, וכן על שווי דירת המגורים שקיבל מהנתבעת כחלק משכרו. הנתבעת וב"כ הודו בכך ורצו לשלם, אלא שנתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות בנוגע לגובה חוב הפיצויים, כפי שיפורט.
כאמור לעיל שכרו של התובע הורכב משני חלקים ואף עבר כמה שינויים. חלקו הראשון הוא הדיור שניתן לו כחלק משכרו בדירת הישיבה, אשר שוויו לדברי התובע 4,200 ש"ח ולדברי ב"כ הנתבעת בסביבות ה4,000 ש"ח, חלק זה ניתן לו במשך כל השש שנים. החלק השני הוא המשכורת ששולמה לו, כאשר בשלוש השנים הראשונות שולם לו סך 500 דולר לחודש - במשך כל השנה, בשנה הרביעית שולם לו סכום זה רק עשרה חודשים בשנה, ובשנתיים האחרונות התרחבה משרתו ושולמו לו 500 דולר נוספים, גם הם רק עשרה חודשים בשנה.
הצדדים נחלקו כיצד לראות את תוספת המשרה והעלאת שכרו, לטענת ב"כ הנתבעת ניתן לראות אותה כמשרה נפרדת, ועל כל משרה בפני עצמה ישולמו לו פיצויים לפי מספר השנים בהם עבד במשרה זו, ועל כן על השכר הנוסף זכאי הוא לפיצויי רק על שנתיים בלבד. לעומתם טוען התובע כי מדובר במשרה אחת אשר הורחבה ושכרה הועלה, ועל כן הוא זכאי לפיצויים על כל ששת השנים לפי משכורתו הגבוהה בשנים האחרונות.
לדעת ביה"ד למעשה אין נפ"מ בשאלת הגדרת המשרה כפי שיבואר.
מכיון שכל חובת הפיצויים היא מדין מנהג המדינה, ועל פי החוק אכן העלאת שכר בשנים האחרונות לעבודה מזכה את העובד בתוספת פיצויי עבור כל שנות עבודתו, אולם ככל שהעלאת השכר היא בעקבות שינוי ותוספת בעבודה, ישולמו הפיצויים על החלק הנוסף רק לפי השנים שבהם התקבל שכר נוסף. מאידך בניגוד להעלאת שכר אשר מגדילה את סכום הפיצויים גם על השנים הקודמות (כאשר מדובר בהעלאה, ולא בהגדלת המשרה) הרי שהורדת שכר אינה מפחיתה מן הפיצויים על השנים הקודמות. אמנם על השנים שהמשכורת שולמה כפי שסוכם רק עשרה חודשים בשנה, יופחתו גם הפיצויים בהתאמה (זאת או כחלוקה של עשרה משכורות ל12 בחישוב שנתי, או שתקופת העבודה המחייבת בפיצוי זה תחושב לפי עשרה חודשים בלבד. התוצאה בשני האופנים זהה).
על פי עקרונות אלו קובע בית הדין, כי על שלוש השנים הראשונות אשר שכרו עמד על 500 דולר 12 חודשים בשנה, יקבל פיצויים של 500 דולר לשנה, על השנה הרביעית בה הופחת שכרו ושלמו לו רק עשרה חודשים בשנה יקבל פיצוי בהתאם - 416 דולר, ועל השנתיים האחרונות בהם שולמו לו 1000 דולר לחודש על עשרה חודשים בשנה, יקבל פיצוי בסך 833 דולר לכל שנה.
סכום הפיצויים המתקבל בסה"כ על רכיב המשכורת בשכרו, הוא - 3,582 דולר.
בנוסף לכך, צודק התובע בטענתו [אשר לא הוכחשה על ידי הנתבעת] כי מגיע לו פיצויים גם על שווי השימוש בדירת הישיבה, אשר היווה את חלק הארי משכרו. גם סכום זה יוכפל בששת שנות עבודתו, אך מכיוון שהתובע המשיך להתגורר בדירה -שלא בסמכות- גם לאחר סיום עבודתו, ברור כי התקופה שהמשיך להתגורר בדירה תחושב כחלק מתשלום הפיצויים. חישוב משך תקופה זו יבורר להלן.
ב"כ הנתבעת העלה טענה נוספת, כי מכיוון שסכום הפיצויים נקבע לפי שכרו של העובד בסיום תקופת עבודתו, יש לפסוק כי לאחר שבחודשים האחרונים שהם חלק גדול משנת עבודתו האחרונה, לא שולם לו שכר, יש להפחית את סכום השכר החודשי שעל פיו נקבעים הפיצויים.
לדעת בית הדין אין הדבר כן, וכשם שאם שולמה לעובד בחודש האחרון במקרה תוספת מסיבה מיוחדת, אין הדבר מעלה את סכום הפיצויים, כך גם אם במקרה קוצץ שכרו עקב אי עבודה בתקופת הקורונה, אין הדבר משליך על גובה שכרו הקבוע והבסיסי שנקבע בשנים האחרונת ל833 דולר כפי שחושב לעיל.
הישארות התובע בדירה:
ההודעה על פיטוריו נמסרה לתובע בי"ח בתמוז תש"פ, לשאלתו נאמר לו ע"י ב"כ הישיבה כי הוא יכול להישאר בדירה עד ר"ח אלול שאז הישיבה תצטרך את הדירה, ולכאורה הכונה היתה שישאר שם ללא תשלום נוסף, בעיקר משום שהרשות ניתנה על בסיס העובדה שעד אז אין לישיבה צורך בדירה, אך במהלך חודש אב הודיעה הרבנית לתובע כי עליו לעזוב את הדירה מיד. בפועל לא יצא התובע מן הדירה עד לאחר החלטת ביה"ד שניתנה ביום י"ג כסלין תשפ"א, וזאת עקב טענותיו כי מגיעים לו פיצויים וחובות נוספים, כאשר ב"כ הנתבעת הסכימו לשלם לו רק 3000 דולר או עפ"י הוראת חכם, והתובע רצה להיות מוחזק בדירה על טענותיו ולקבל פיצויים גם על רכיב הדיור בשכר, וגם משום שלטענתו לא היה לו מהיכן לשלם על דירה שכורה אחרת עד שיקבל כסף מהישיבה. בנושא זה של הישארות התובע בדירה מעבר למוסכם לא היתה לב"כ הנתבעת עמדה ברורה בדבר החישוב הכספי הנובע מכך, אלא הציג את העובדות כפי שתוארו, ובקש את הכרעת בית הדין כיצד משפיעה תקופה זו על חובות הנתבעת.
דעת בית הדין היא כי אמנם התובע זכאי כמו כל שוכר לזמן סביר של הודעה מראש בבקשת פינוי, ולכל הפחות שלושים יום, מאידך נראה כי אין בכך מלפטור אותו מתשלום על דיור זה, אם הוא נמשך מעבר לתקופת העסקתו. אך למעשה בנידון דידן אין נפק"מ מעשית בשאלה זו, ובשאלה אם היה בסמכותו של המייצג לתת לו דיור חינם עד אלול. זאת מכיון שההודעה הראשונה על פיטוריו נמסרה לו במהלך חודש תמוז, ובכל מקרה לא היה תוקף לפיטורים עד עבור חודש מההודעה, ואף לא בתקופת החופש - בין הזמנים שלאחריו, משום שפשוט שאי אפשר לפטר עובד בסוף שנת עבודה בלי לשלם את החופשה הצמודה. ואמנם כאמור לעיל בחודש זה בלאו הכי תמיד לא שולם לו שכר, אך דיור הוא קיבל גם בחודש זה, ועל כן נראה כי עד לר"ח אלול שבו מסתיימים ימי בין הזמנים, זכאי היה לדור בדירה חינם.
למעשה התובע פינה את הדירה רק ביום ה' טבת תשפ"א, ה20/12/20 למניינם, לאחר שחוייב לפנות אותה בהחלטת הביניים שנתן בית הדין, ונמצא שמאז ר"ח אלול ה20/08/20 למניינם קיבל התובע ארבעה חודשי דיור לאחר שפוטר מעבודתו, אשר ינוכו מתוך חובת הפיצויים על רכיב הדיור, ועל כן חוב הפיצוי על רכיב זה בפועל יעמוד על שווי שני חדשי שכירות (כאמור לדברי הצדדים שויים של דמי השכירות בדירה זו לחודש הוא בין 4,000 ל4,200 ש"ח).
ב"כ הנתבעת העלה טענה נוספת לפיה לא הובטח לתובע דיור דווקא בדירה זו, ועל כן יש מקום לאמוד את חובת הישיבה בשכרו לפי שויה המינימלי של דירה בשכונה, ולא לפי דירה גדולה זו, בפרט עקב כך שאכן היו לישיבה דירות נוספות אשר יכלו לתת לו לדור בהם. אך דינה של טענה זו להידחות, משום שבמשך כל השנים דר בדירה זו, ולא בדירות האחרות, ולדבריו אף בדק את הדירות המוצעות לפני שהסכים לקבל את המשרה, וברור שעל דעת כן עבד בכל השנים.
סכום ששולם:
מן הסכומים דלעיל יש לקזז סכום של 3,000 דולר אשר כבר שולמו לתובע על חשבון הפיצויים, כפי שנמסר לבית הדין.
טענות לנזקים:
בשולי הדיון השני עלתה על ידי ב"כ הנתבעת טענה נוספת, כי התובע השאיר אחריו נזקים ושינויים שעשה בדירה ללא רשות, וחלקם אף בניגוד לאזהרה מפורשת שלא לעשותם. לטענת התובע לחלק מן הדברים קיבל רשות, כמו כן מדובר בדירה ישנה, רוב הדברים הם בגדר בלאי סביר, וכנגדם אף תיקן הרבה דברים על חשבונו.
מאחר וגם ב"כ הנתבעת לא ראה לנכון לפרוט את הטענה לסכומים ברורים, ולבקש להביאם לבדיקה, לא הבשילו הדברים לידי טענות ברורות, ובית הדין אינו נזקק להם.
כמו כן נדחית טענתו הנגדית של התובע כי הובטח לו שאיש התחזוקה של הישיבה יבצע תיקונים בדירתו, דבר אשר לא בוצע בפועל, ובשעתו בפועל חשש לדרוש זאת. נראה כי אי קיום הבטחה כזו, אשר בפועל לא דרש אותה בזמן אמת, והעדיף לתקן בעצמו, אין לראותה כתביעה ממונית ממשית וקיימת.
העולה מן האמור:
תביעת הפיצויים מתקבלת, ועל פי האמור לעיל סכום הפיצויים על המשכורת הוא 3,582 דולר. מהם ינוכו 3,000 דולר שכבר שולמו, ובפועל החוב עומד על 582 דולר.
על רכיב הדיור בשכרו, מגיעים לו פיצויים על כל שנת עבודה בסכום השוה לערך הדיור בדירת הישיבה - 4,100 ש"ח לחודש, מהם ינוכו ארבעה חודשים שכבר קיבל ע"י מגורים בדירה לאחר ר"ח אלול תש"פ. החוב בגין סעיף זה עומד על 8,200 ש"ח.
בנוסף ישולמו לתובע 340 דולר כהשלמת השכר שלא שולם לו בחודש תשרי תשע"ח כמבואר לעיל סעיף ב'.
יתר התביעות נדחו.
בשולי הדברים יוער, כי על פי מה שנאמר לבית הדין, הצדדים כבר הביאו את שאלתם בפני חכם בהסכמה, כשאלה בעלמא בלא קבלת קנין או חתימה על שטר בוררות. היה מקום לדון בתוקף הפסק שקיבלו והאם הוא מחייב את הצדדים, אך לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם לדון מחדש בפני בית הדין דנן, אין צורך להכריע בשאלה זו.
לאור כל האמור הננו להחליט למעשה כדלהלן:
פסק דין
על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד פס"ד זה סך 922 $, ו8,200 ₪ (תשע מאות עשרים ושנים דולרים ושמונת אלפים ומאתיים שקלים).
ככל שיתגלעו חילוקי דעות נוספים בין הצדדים בנוגע לפס"ד זה והמסתעף, ישובו לביה"ד.
"והאמת והשלום אהבו"
באעה"ח ביום כ"ג טבת תשפ"א (07-01-2021)
