תביעת קבלן שהסכים לשפץ בלא רווח

התובע גר במבנה בתת תנאים, בשכונה מחוץ לגדר. הנתבע הוא קבלן שיפוצים, שבזמנו הפנוי עוזר לאנשים שנמצאים במצוקה כספית לבנות את ביתם, כאשר הוא מנהל להם את הפרויקט, ללא תמורה למעט הוצאות, ואף מחפש אצל חבריו חומרים בחינם לצורך הפרויקט. לשני הצדדים היכרות קודמת, ובעבר הנתבע סייע לתובע במספר תחומים. הנתבע פנה לתובע בהצעה של חסד לבנות לו בית הראוי למגורים בתנאים מינימליים, עבודת השיפוץ טרם הסתיימה עקב סכסוך כספי, שבעקבותיו הגיעו לבית הדין. שני הצדדים הביעו את רצונם לסיים כאן את הליך הבוררות, וויתרו על זכות הערעור.

טענות התובע

הוא פנה אלי והציע מעצמו לבנות לי ללא תמורה למעט הוצאות. ההסכם היה שיבנה לי חדר וכן שירותים ומקלחת, והתשלום יהיה 1300 ₪ בפריסה של עשרה חודשים. לא נעשה הסכם בכתב, הכל היה רק בעל פה. קיבלתי 5,000 ₪ מהמעסיק שלי, ונתתי אותם לנתבע כדי שלא אצטרך לשמור אצלי את הכסף שמא יתבזבז. לפתע, לאחר התחלת העבודה הוא שינה את ההסכם שהיה לנו, ואמר שאינו יכול לעמוד בזה, לפי שאינו יכול להוציא עוד מהעו"ש של העסק  והוא יבנה לפי קצב התשלום על החומרים. אין לי אפשרות לשלם עוד כרגע, אם היה עומד בהסכם היה לי עכשיו בית ראוי לגור בו בחורף, והייתי משלם לו בתשלומים, אך כרגע הבית עדיין לא ראוי למגורים מינימליים מחמת שאין גג ונכנס הקור, והוא ללא שירותים [משתמש בינתיים בשירותים בישיבה שנמצאת 200 מטר מביתו]. הנתבע מסרב להמשיך לעבוד אלא אם כן אשלם לו. אם הוא לא היה מציע את ההצעה הזו, הייתי בונה משהו קטן יותר על סמך הקיים כולל שירותים, בסכום 5,000 שהיה ברשותי. מצידי שיקח את מה שבנה. בסיכום: אני תובע שישלים במהירות את הבניה כולל שירותים, מקלחת, טיח לקירות, וגג. או לחילופין שיחזיר לי את 5000 ₪ ששילמתי ויקח את מה שבנה.

טענת נתבע 

עשיתי חסד כבר עם כמה אנשים, ותמיד הבהרתי להם, שכיון שאני עושה זאת ללא רווח אינני מתחייב לסיים את העבודה בזמן קצוב, אלא "בנחת". אכן, פניתי לתובע והצעתי לו את הצעת החסד, ודיברנו על הסדר תשלומים של 1300 ₪ בחודש. אך בטרם התחלתי את עבודת הבניה, התייעצתי שוב עם השותף שלי, והודעתי לתובע שאני חוזר בי, ועקב המצב הכלכלי שלי בבנק אינני יכול לעבוד ולספוג עלויות. הפיתרון האפשרי היחיד הוא שהוא יתן לי כסף עבור כל הוצאה. הוא נתן לי 5000 ₪, והתחלנו עם היציקות. נכון להיום הוצאתי כבר 9440 ש"ח, ונשאר חוב של 4440 ש"ח ועוד ציוד שלי שנשאר אצלו. מעולם לא התחייבתי שאבנה לו שירותים ומקלחת, ההכנה שעשיתי לו היה למרות שזה לא סוכם. בנוסף, התובע מרח אותי ואמר בכל פעם שישלם לי, ושוב חזר בו ואמר שלא ישלם.

בניתי לתובע תוספת של כמה עשרות מטרים הכוללת יציקה, בלוקים, וחלונות בשווי כולל המוערך של 50,000 ש"ח. אך אינני דורש זאת אלא רק את הסכום המינימלי של ההוצאות. בסיכום: אני תובע מן התובע חוב 4440 ₪, וכן ציוד שנשאר אצלו.

דיון

במהלך הדיון התגלו חילוקי הדיעות:

א. האם שינוי ההסכם נעשה לפני תחילת העבודה או לאחר שכבר התחילה.

ב. האם בהסכם הבניה היה כלול שירותים ומקלחת, וטיוח הקירות.

עוד התברר, שמבחינת הנתבע העבודה כמעט הסתיימה, נשאר רק להתקין גג מפחונים שכבר נמצאים במקום, ולפתוח פתח כניסה למעבר בקיר הבלוקים. ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים, והציע לנתבע להמשיך במעשה החסד ולסיים את הבניה, אך התברר שהנתבע לא מוכן להמשיך לעבוד לפי שהתובע גידף אותו, ואינו מסוגל לעשות חסד עם אדם כזה.

על מנת שיוכלו לקבל תמונה מלאה ולהתרשם במו עיניהם, לאחר הדיון, הגיעו חברי בית הדין למקום המבנה, וקיימו סיור במקום.

פסק דין

השאלות לבירור:

1. האם הנתבע נחשב פועל/קבלן או שמא שליח לפי שאינו מרויח על העבודה, ומה הנפ"מ?

2. האם בעל הקרקע יכול לחזור בו, ולומר לו "טול עציך ואבניך"?

3. מה הדין כשבמציאות אין אפשרות לפועל ליטול עציו ואבניו משום שמדובר ביציקת בטון?

4. האם יש תוקף להסכם ומי הוא המוחזק? והאם יש לתובע טענת מיגו?

תחילה צריך להבין שהנתבע רצה לעשות חסד, ואף תובע מודה בכך, ואף לאחר שהסתבך אינו מבקש שום רווח אלא רק הוצאות. ויש כאן זכות גדולה לטובתו, שאינו דורש אפילו שקל אחד ריוח.

א. יש לעיין האם הנתבע נחשב פועל, קבלן או שמא שליח לפי שאינו מרויח על העבודה. להגדרה יש נפ"מ: אם הוא מוגדר כפועל הרי שיכול לחזור בחצי היום (שו"ע חו"מ שלג,ג) ותמיד ידו על העליונה, מה שאין כן בקבלן שאם חוזר בו ידו על התחתונה. אולם בניד"ד, אף אם נגדירו כקבלן שידו על התחתונה, ההבדל הוא האם ידו על העליונה או על התחתונה בחישוב העבודה, דבר שכאן לא שייך שהרי לא לוקח כסף על העבודה אלא עושה בחינם, ואם כן אין במה לחייבו. 

ובכלל, בנידון שלנו מדובר בפועל שעושה בחינם. הרמ"א בסימן שלג סעיף ה' פסק בשם מהרי"ק, שפועל שעובד בחינם יכול לחזור בו אף בדבר האבד. וכתב הש"ך (ס"ק לא): 

"נראה לפע"ד דהיינו שיכול לחזור ולומר איני עושה בחינם אלא בשכר, ואפילו הוא דבר האבוד יכול לומר כן, וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא עיין שם. אבל פשיטא, דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפילו בשכר, והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים, צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי".

והנתיבות המשפט (שם ס"ק יב) הקשה על הש"ך:

"ולכאורה קשה, דהא המהרי"ק [שורש קל"ג אות ב'] כתב הטעם משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו לאסוקי אדעתא דילמא הדר ביה, וע"ש מה שחילק שלא תיקשי הא כל פועל אפילו בשכר יכול לחזור בו ע"ש. ולפי טעם זה אפילו רוצה ליתן לו שכר פטור כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה. ולכן נראה דהש"ך כתב זה אליבא דהגהות אשר"י [ב"ק פ"ז סי' י"א וב"מ פ"ח סי' א'] שכתב דאם אמר הריני שאול לך דחייב, ומ"מ הוצרך הש"ך שיתן לו שכר מטעם כיון דאינו חייב בדבר האבד רק כשהיה מוצא פועלים לשכור, ובודאי לא היה מוצא פועלים בלא נתינת שכר.

העולה לנו, שפועל העושה בחינם יכול לחזור בו אפילו בדבר האבד, דהיינו שיגרם נזק לבעל הבית, משום שבעל הבית הפסיד את עצמו שהיה לו להעלות בדעתו שמי שעושה בחינם עלול לחזור בו. ואם בעל הבית מוכן לתת לפועל שכר כדי שימשיך לעבוד ומדובר בדבר האבד, לדעת הש"ך צריך הפועל לשלם לו מדינא דגרמי, אולם לדעת הנתיבות הוא פטור על פי המהרי"ק, ודברי הש"ך הם רק לשיטת הגהות אשר"י.

בנידון שלנו, כל זה לא שייך: א. לא מדובר בדבר האבד. גם אם נחשיב את המצב של הגשמים המתקרבים כדבר האבד, ישנם פועלים פנויים לשוכרם. ב. משום שהתובע אינו מוכן לשלם, ומאידך הנתבע מסרב להמשיך לעבוד אפילו תמורת תשלום.

העולה מהאמור, שרשאי הנתבע לחזור בו לכו"ע.

ב. האם התובע יכול לומר לנתבע "טול עציך ואבניך". הנתבע פעל ברשות התובע, ומוגדר "יורד ברשות". דינו של יורד ברשות מובא בגמרא מסכת בבא בתרא (מב ע"ב):

"גופא, אמר שמואל: שותף כיורד ברשות דמי. מאי קמ"ל?...אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר, שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. 

הדין הובא להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שעה,ד):

היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה. 

על פי הדין יורד ברשות ידו על העליונה, ונוטל את הגבוה מבין השבח וההוצאות. ברם, יורד שלא ברשות ידו על התחתונה, ונוטל את הנמוך מביניהם. בנידון שלנו, הוא מוגדר יורד ברשות, ואפילו אם היינו מגדירים אותו יורד שלא ברשות הוא תובע ממילא רק את ההוצאות שזה נמוך מהשבח.

והנה התובע טוען שמבחינתו שיקח את כל מה שבנה, וכך אומרת הגמ' במסכת בבא מציעא (קא ע"א):

איתמר, היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: עציי ואבניי אני נוטל, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו.

מדובר כאן במי שיורד שלא ברשות,  וההלכה היא ששומעין לו ורשאי ליטול עציו ואבניו. כל זה שהקבלן רוצה לחזור בו, אך מה הדין אם בעל הקרקע רוצה לחזור בו?

הרא"ש (ב"מ ח,כג) מביא בכך מחלוקת ראשונים:

ואי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך דלא בעינן כגון הא מילתא ליתא בהדיא בגמרא. ושדרו ממתיבתא דכי היכי דאמר ליה בעל הבנין עציי ואבניי אני נוטל שומעין לו ה"נ אי אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו...והראב"ד ז"ל כתב דאין שומעין לו דקי"ל חורבה עומדת לבנות וזה מזיק הוא דאין שומעין לו אלא ישב בו עד שיתן יציאותיו. ומסתבר טעמא היכא שלא היה משתמש בחורבה ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלא קפוח פרנסתו, דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין, ואין שומעין לו .

והב"י (סי' שעה אות ו) מציין שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א פסקו כדעה ראשונה ששומעין לבעל הקרקע, אלא אם כן ראינוהו שנכנס לביתו ודר בו מחייבים אותו.

מבואר שנחלקו הראשונים האם בעל הקרקע יכול לומר טול עציך ואבניך, והסכמת רוב הראשונים שיכול לומר לבונה טול עציך ואבניך. וכך פסק בשולחן ערוך (שעה,ו):

אמר ליה בעל הקרקע: טול מה שבנית, שומעין לו.

ברם, לא מבואר בשו"ע מה הדין במחפש תואנה, דהיינו שהיה רוצה שימשיך לבנות, וסתם אומר לו טול עציך ואבניך, אך כך נראה מסברא שודאי שלא נשמע לו. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב (א,קיב):

"רק היכא דחזינן לבעל הקרקע שתואנה הוא מבקש להפסיד לבעל הבנין ודאי אין שומעין לו וכמ"ש הרא"ש והטור משא"כ אי לא חזינן דמבקש תואנה שומעין לו בכל ענין שוב מצאתי כן בלבוש ע"ש סי' שע"ה סעיף ב' וסעיף וי"ו דכל היורד שלא ברשות בין עשויה ליטע או לבנות או לא, בכל ענין יכול בעל הקרקע לומר עקור נטיעותיך ובניינך שקול וזיל. אך היכן שרואין שתואנה הוא מבקש בזה הוא דעת הרא"ש והכל כפי ראות השופט והדיין אשר בימים ההם, עיין שם בהרא"ש והטור".

והנה כל זה ביורד בלא ברשות, אבל כאן הוא יורד ברשות, ועוד שבנסיון פשרה אמר בהדיא שהוא רוצה שהנתבע ימשיך לבנות, וא"כ סתר בעצמו את דבריו במה שאמר שאינו רוצה במה שבנה, וודאי שאינו בא אלא בתואנה.

ג. בנידון שלנו מדובר ביציקות בטון שאי אפשר ליטול, ומבואר בנתיבות (שעה ס"ק ב) שצריך לשלם, לפי שאי אפשר ליטול עציו ואבניו:

אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך. נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמה שנתן ולכך יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה, אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע מחויב לשלם לו. 

וגם הבלוקים, למרות שעדיין הם עומדים ללא טיח, מכיון שחברם זה לזה במלט, יהרסו רבים מהם בשעת נטילתן, ונחשבב כאי אפשר לנטלם. וכעין זה כתב בחזו"א (בבא קמא כב ס"ק ו) שאם אומר לצבע להסיר את הצבע היא אמירה של כלום, שהרי אי אפשר להסיר הצבע, הוי כמצחק בו.

אמנם, ישנם כמה מהאחרונים שנראה שלא קיבלו את סברת הנתיבות,  אך אין טעם להאריך בזה, הואיל וכאן בלאו הכי יש לחייבו, הן מדין שדה העשויה ליטע כמבואר בסעיף ז' שאינו יכול לומר בה טול עציך ואבניך, וכל שכן שבנידון שלנו הכל היה בהסכמה וברשות, ופשוט שאינו יכול לומר טול עציך ואבניך.

בנידון שלנו, יש לתובע הנאה בשווי עשרות אלפי שקלים, שהיתה בהסכמה, והנתבע פעל פה בחסד גמור, ולכן יש לחייבו בכל ההוצאות על ההנאה שנגרמה לו מחמת עבודת הנתבע.

 ד. התובע הודה בבית הדין שההסכם נעשה בעל פה וללא קנין, ואין לו כל ראיה לבסס את טענותיו על כך שהנתבע התחייב לשירותים, מקלחת וכו'. גם אין לו ראיה להוכיח שהנתבע חזר בו מההסכם לאחר תחילת העבודה. והנה קודם לכן הוכח בארוכה שהנתבע רשאי לחזור בו גם אם במפורש הוסכם אחרת, אך בניד"ד אפילו לזה אין אנו צריכים שהרי אין לתובע כל הוכחה לדבריו, ועינינו הרואות את העבודה שנעשתה, והיא הנאה שוות ערך לסכום אותו דורש הנתבע, ובדבר זה הנתבע מוחזק, והתובע הוא המוציא ועליו הראיה.

ה. בנוסף, בניד"ד אין בין הצדדים הסכם כתוב והכל נעשה בעל פה וללא ראיה, ולכאו' יש לתובע נאמנות בטענת מיגו, שמתוך שהיה יכול לטעון שהסיכום עם הנתבע היה על תשלום כולל וסופי של 5,000 ₪ (סכום שהנתבע מודה שכבר קיבל), יהיה נאמן במה שטוען שהסיכום היה באופן אחר. ומכיון שהנתבע תובע ממנו עוד 4,400 ₪ הוא המוחזק, והיה נאמן בטענת מיגו דהוי מיגו להחזיק ולא מיגו להוציא.

ועוד, שלטענתו, אם היה יודע שהנתבע יחזור בו מהסיכום, לא היה מסכים להצעת החסד של הנתבע והיה בונה לעצמו בסכום שכבר נתן (4,000 ₪) שירותים ומקלחת פשוטים, ולא היה מגיע לידי מצב שהוא נתקע בזמן הגשמים ללא גג וללא שירותים. ולכן, יש לעיין האם הנתבע מוגדר במקרה כזה כיורד "שלא ברשות" לשדה חברו.

אך באמת, אין זה מיגו טוב, משום שאנן סהדי שלא ניתן לבנות בסכום מועט כזה, והוי מיגו במקום עדים, ומיגו במקום עדים לא אמרינן. מה עוד שיש ביניהם תכתובת מתועדת ומשותפות על כך סך ההוצאות, ושוב הוי מיגו נגד עדים.

גם לפי טענתו שלו, לפיה הנתבע שינה את ההסכם לאחר תחילת העבודה, מדובר שירד ברשות, אלא ששינה את התנאים, ויוצא שטוען שהיה כאן מקח טעות, ובמקרה כזה אנו אומדין כמה הנאה קיבל, וההנאה שווה לפחות את הסכום שדורש הנתבע.

סיכום

התובע אכן מודה שהתחייב לשלם את הסכום הכולל, אלא שלא יכול לשלם מראש. גם עכשיו על פי התחייבותו, צריך הוא לשלם את הסכום הנותר, לפי תשלומים.

טענת התובע שהחזרה מההסכם היתה אחר תחילת העבודה לא התקבלה מחוסר ראיות. אך גם אם היה התובע מביא לכך ראיה וטענתו הייתה מתקבלת, עדיין רשאי היה הנתבע לחזור בו, כקבלן העובד בחינם שיכול לחזור אף בדבר האבד וכל שכן כאן, שאינו דבר האבד. וא"כ צריך לשלם לו על מה שעשה.

ואמנם התובע טוען שהפסיד מבנייתו של הנתבע, לפי שהיה בונה בעצמו שירותים ומקלחת, בסכום 5000 ₪ שהיה לו. אך גם טענה זו נדחית, שכיוון שהגדרנו את הנתבע כיורד ברשות, לא שייכת הטענה "הייתי עושה עם הכסף משהו אחר", שהרי בפועל נהנה מהבנייה, ויכול להשלים אותה בסכום נמוך יחסית, שהרי כבר קיימת יציקה ובלוקים לשירותים ומקלחת.

 לכן נראה למסקנה, שהתובע חייב לשלם לנתבע את החוב שנוצר. אכן הוא יכול לשלם את הסכום בתשלומים, כמו שסיכמו מעיקרא. ואמנם הנתבע טען שההסכם היה שאינו ממשיך בעבודה ללא קבלת תשלומים, אך בבית הדין הנתבע הסכים לקבל את הכסף בתשלומים, ואף הסכים להשאיר לתובע חלק מהציוד. 

בית הדין מודע למצב הכלכלי הקשה של התובע, לתנאי המגורים שלו, וגם למצב הלא גמור של המבנה, ומצר על כך. מאידך, את החוב הוא צריך לשלם, ולכן בית הדין קובע שפריסת התשלומים תהא קלה יותר בסכום נמוך יותר, על מנת שהתובע יוכל לעמוד בה.

החלטה

התובע ישלם לנתבע את הסכום בסך 4,440 ₪. בתשלומים חודשיים ע"ס 850 ₪.

באנו על החתום,

________________                                    _________________                                      ______________

 הרב ניר אביב, אב"ד                                           הרב אבישי חבר טוב                                          הרב אהרון כהן