סכסוך גבולות בין שכנים

תיאור המקרה

בישוב יש שני רחובות מקבילים, ומגרשי הבתים חולקים גבול משותף. הרחוב שבו דרה התובעת מקביל לרחוב שדר הנתבע הנמצא במפלס התחתון. בין שתי שורות הבתים יש גבול טבעי מעין "מדרגה", שנובע כתוצאה מתוואי השטח. 

התובעת הזמינה קבלן לבצע בניית קיר תמך בין החצר שלה לחצר של הנתבע. הנתבע הפריע לעבודות בטענה שהקיר המתוכנן נמצא בשטח שלו. 

שני חלקים לתביעה: א. תביעה ממונית. ב. תביעה איסורית. נדון בכל חלק בנפרד, כאשר פס"ד על החלק הממוני מותר בפרסום, אולם פס"ד על החלק האיסורי הוא חסוי ואסור בפרסום.

חלק א': תביעה ממונית

טענת התובעת

אני אם חד-הורית, לאחר שרכשתי את הבית, הגשתי למועצה בקשה מסודרת לבניית קיר תמך. פעלתי כחוק לפי כל השלבים: הזמנתי מודד מוסמך שעשה מדידות של המגרש שלי וסימן היכן קיר התמך צריך לעבור. יש לי תוכנית של מהנדסת, הגשתי בקשה וקיבלתי את האישור מהמועצה. אחרי שקבלתי את כל האישורים, סגרתי חוזה עם קבלן שיבצע את העבודה. הקבלן הגיע עם פועלים והתחיל לעבוד, אולם הנתבע איים על הקבלן ומנע מהפועלים לבצע את העבודה. כל יום של עיכוב גורם לי הפסד כספי וזאת משום שמבחינת הקבלן העיכוב נגרם מחמתי.

אני מבקשת מבית הדין שיתן לנתבע הוראה שלא יפריע לקבלן בעבודות, שכן הכל נעשה כחוק ועל פי אישורים.

טענת הנתבע

הרחוב שלנו נבנה כ-15 שנה לפני שהוחלט לבנות את הרחוב העליון. לפי המדידה שעשינו קיר התמך שהתובעת מבקשת לעשות עובר בתוך השטח שלי. יש לנו שם עצים שנטענו. 

דיון

התובעת הציגה לבית הדין מסמכים המאשרים שאכן פעלה כחוק. ישנה מדידה של מודד מוסמך שמסמן את הגבולות, ומפה של המגרש עם המידות עם חתימה של המועצה, כולל היתר בניה. 

מאידך, גם הנתבע הציג לבית הדין מפה של המגרש עם חתימה של המועצה עם המידות כפי שטען.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין המפות?

בית הדין הזמין את מזכיר הישוב דאז, להעיד על תהליך הבניה של שתי השורות המדוברות. מחמת אילוצים העדות ניתנה טלפונית במעמד שני הצדדים.

העד: התוכנית הראשונה הייתה שהרחוב של הנתבע יהיה הרחוב האחרון, ומעליו הכביש הראשי. אולם כאשר הבנו שהולכת להיות הקפאה של הבניה בהתיישבות הוחלט לבצע שינוי בתוכנית המקורית ולהוסיף שורת בתים נוספת. הכל נעשה במהירות מחמת הנסיבות והאילוצים, ונאלצנו לצמצם את שטח הכביש הראשי ולוותר על החניות המתוכננות ליד המעון וגני הילדים כדי להכניס שורת בתים נוספת. בעלי הבתים שבשורת הנתבע התנגדו כי חששו שיקחו מהם שטח לטובת הבתים החדשים, אולם אנחנו (המזכירות) הבטחנו להם שהשטח שלהם ישמר, וכך נבנתה השורה של רחוב שמחת עולם. כדי שהכביש יסלל היה עלינו לצמצם מעט את השטח של שורת הבתים העליונה.

פסק דין

פנינו למנהל חטיבת חוזים בטחונות וקרקעות בהסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות, מר דוד עמר, והוא כתב כך (מצ"ב נספח 1):

"החטיבה להתיישבות אינה הגוף המוסמך לתיקון המפות, מי שאמון על תכנון המפות הם רשויות התכנון ולא החטיבה להתיישבות".

בית הדין שלח את השאלה למחלקת התכנון וההנדסה של המועצה האזורית מטה בנימין. בהתחשב בכך שהשאלה נוגעת לא רק לבית המדובר אלא גם לשאר הבתים ושמדובר בסכסוך עתיק בין שתי השורות, ראה לנכון המהנדס הראשי של המועצה מר בן סומך להזמין מהמינהל ומהחטיבה להתיישבות את התיקים של כל המגרשים בשני הרחובות כדי לקבל תמונת מצב מלאה. לאחר שהתקבלו כל המסמכים שהיה ניתן להשיג, התקיימה ישיבה מיוחדת בראשות המהנדס הראשי של המועצה. צריך לציין שהמקרה הנידון אינו ראשון מסוגו וקיים גם בישובים אחרים, והנוהל במועצה הוא לכנס ועדה מיוחדת שתפקידה לבחון את הנתונים ולחוות את דעתה, ולהכריע. כך גם קרה בנידון דידן.

הועדה המיוחדת בראשות המהנדס של המועצה מר בן סומך שלחה מכתב מיוחד שנשלח לבית הדין (מצ"ב נספח 2). בית הדין התקשר טלפונית כדי לקבל הסברים על ההחלטה, וכדלקמן. 

הועדה קובעת שאכן יש חפיפה של 1.30 מטר בין המגרשים. השטח החופף שייך הלכה למעשה לשורה התחתונה בה דר הנתבע, על פי היתר הבניה שהתקבל בשנת 2004. בעלי הבתים בשורה העליונה "הפסידו" 1.30 מטר משום שהכביש ברחוב העליון נסלל על חשבון השטח שלהם. 

מנהלת מחלקת רישוי במועצה, גב' תקוה עמר, הסבירה בשיחת טלפון (ז' שבט 9.1) שהטעות קרתה כתוצאה מהיעדר מיחשוב ומערכת GIS באותה שנה שהתקבל היתר הבניה. 

הבירור העלה שהתובעת פעלה בתום לב וכחוק. המודד שלה מדד נכון, אך נקודת האפס שלו לא הייתה מדויקת, שכן הוא מדד מגבול החצר ולא מנקודת האפס הנמצאת בתוך הכביש. מקור הטעות אינה של התובעת או של המודד, אלא במחלקת התכנון והנדסה במועצה שחתמה על שני מפות סותרות.

יש לציין, כי הדברים נכונים לא רק למגרשים של בעלי הדין שלפנינו, אלא אף לגבי כל המגרשים בשני הרחובות הנ"ל. 

החלטה

     1. בית הדין מקבל את ההחלטה של הועדה המקומית לתכנון ובניה, ונותן לה תוקף של פסק דין.

     2. אי לכך, על התובעת לבנות את קיר התמך על בסיס הנתונים החדשים. 

חלק ב': תביעה איסורית

טענת התובעת

התובעת מתארת שהנתבע התנהג באלימות, ונכנס לביתה כשנעדרה מהבית ואיים על הילדים. כמו כן, היכה את קירות הסוכה ונפלו קישוטים. הילדים נכנסו לחרדות ובכיות. הנתבע איים שאם תבצע עבודות הוא יקרא למשטרה. הוא גם ממריד עליה את השכנים. על כן התובעת מבקשת מהנתבע שלא להפעיל את המשטרה ולא לאיים בשאר איומים ושלא יפריע לעבודות. 

כמו כן, התובעת מבקשת צו הרחקה לפחות בשנתיים הקרובות ממנה וממשפחתה מהבית או מהגינה. כדי להבטיח שיקיים את צו ההרחקה, מבקשת התובעת שיפקיד בבית הדין שיק ביטחון 10,000.

טענת הנתבע

היה רעש בלתי נסבל של מוסיקה לועזית, וביקשתי שינמיכו את המוסיקה. משראיתי שלא נעניתי, דפקתי בדלת ונכנסתי פנימה כדי לבקש שינמיכו. לא התנהגתי באלימות, לא זוכר שדפקתי על קיר הסוכה, אולי טפיחה קלה בלבד.

דיון

במהלך הדיון התובעת הגיעה לידי בכי וסערת נפש, וששמעו זאת בנותיה מאחורי הדלת, התפרצו לחדר הדיונים בבכי גדול לתמוך באמם. בית הדין הוציא את הנתבע החוצה ושמע את עדות הילדות שרובם קטנות על מה שאירע כשנכנס הנתבע לביתם. ואמנם בדרך כלל על פי שורת הדין אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, אולם יש מקרים חריגים שכן מקבלים, וכדלקמן.

כך כתב הרמ"א (חו"מ כח,ט):

"ולכן אם הבעל דין הוא אלם, והעדים יראים להגיד לפניו, מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סימן קעה-קעו)".

וכן במקום שיש חשש קטטה, כתב הרמ"א שם:

"יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, היינו בדיני ממונות, אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים, גם יתקוטטו זה עם זה, תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם".

בכפוף לכך, בית הדין מצא לנכון לקבל את עדותן. הבנות של התובעת העידו על הרגשה של חרדה מתמשכת מחמת האימה שהטיל עליהן הנתבע. כמו כן, העידו שנכנס לסוכה והיכה בכח רב את דופן הסוכה. 

והנה, התורה מצווה "לא תחבול בגד אלמנה" (דברים כד,יז), ופסק השולחן ערוך (חו"מ צז,יד):

"אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה".

והסמ"ע (ס"ק כב) כתב: 

"...אסור גבי אלמנה ואפילו היא עשירה, כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים. ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו, והוא הדין גרושה, ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה".

הסמ"ע משווה את דין הגרושה לדין האלמנה, ואמנם יש חולקים על הסמ"ע האם גרושה נכללת בלאו דאורייתא של "לא תחבול בגד אלמנה", אבל ברור שיש איסור לגרום לה צער. 

התובעת הינה גרושה ואם חד-הורית, הנושאת לבדה בעול הפרנסה וגידול משפחה גדולה ומפוארת, ואם כי צריך לנהוג כבוד ורגישות בכל אדם, קל וחומר שיש חובה קדושה לנהוג ברגישות ובכבוד הראוי לתובעת ולמשפחתה. 

אמנם הנתבע פעל כדי להגן על רכושו, אולם השאלה היא באיזו דרך נקט כדי לממש את זכותו. על פי התרשמות בית הדין, הנתבע לא נהג באופן הראוי כלפי התובעת ומשפחתה ולכן עליו להתנצל, וגם לפייסם.

והנה, בהל' ערב יום הכיפורים, כתב השולחן ערוך (או"ח תרו,א):

"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו, אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו". 

ומכאן שחובת הפיוס היא גם על הקנטה וציעור שנגרם ע"י דיבור.

בפס"ד ירושלים (ח"ה עמ' קע"ד) דנו בשאלה מי שגרם לחבירו צער ועגמת נפש, האם חייב לפצותו על כך, וכתוב שם כך :

"מקור ההלכה הוא בגמ' ב"מ נ"ח ע"ב וכתב רש"י על התורה (ויקרא כ"ה, י"ז) שבפסוק לא תונו איש את עמיתו הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. וכן כתב רבינו בחיי שם. וכתב באגרות חזון איש סוף ח"א "צריך להיזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע, ויש בזה לא תעשה כדאמרינן סוף פרק הזהב". ומבואר מדברי החזו"א שאיסור אונאת דברים אינו רק באופן שמביישו בצורה ישירה, אלא גם כשגורם לו בושת אף על פי שלא ביישו בצורה ישירה. ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, אבל באונאת דברים שאיסורה משום לא תונו אין נפ"מ בין גרמא לנזק ישיר. אמנם כשכוונת המבייש לטובה, כתב בכסף הקדשים על השו"ע שם שהוא פטור מכלום...אלא שבגמ' שבת נ"א ע"ב משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו".

נמצא, שאפילו אם לא התכוון לצערו וגרם לו בושה באופן עקיף, חייב לפייסו, וחובת הפיוס היא בכל דרך, בין בדברים בין בממון, כי אם יסכים להתפייס רק בממון זו זכותו.

לסיכום, על פי ההלכה הנתבע צריך לפייס את התובעת ומשפחתה, ובמקרה הזה הפיוס הוא ממוני. על כן, אנו ממליצים על פיוס ע"י תשלום סך 1500 ש"ח שהוא משקף מעט את הפיוס הראוי.

אנו תקווה ותפילה, שמעתה ואילך יושרו ההדורים, ותהיה שכנות שקטה וטובה, מכבדת ומתחשבת.

החלטה

 1. על הנתבע להתנצל, ולפייס את התובעת ומשפחתה. ביה"ד ממליץ על פיוס בסכום על סך 1500 ₪.

 2. הנתבע לא יכנס לשטח התובעת ללא רשות או תיאום.

ניתן ביום ח' שבט תשפ"ב (10.1.22)

              ______________                        ______________                                     ______________ 

             הרב אבישי חבר טוב                        הרב ניר אביב, אב"ד                                         הרב נריה צבי