תקלת חשמל בעת שיפוץ שגרמה נזק

תיאור המקרה

הנתבע הוא קבלן שבנה קומה שניה ותוספת חדר בקומה ראשונה בבית התובע. קרתה תקלה בלוח החשמל שגרמה לנזקים ממוניים לתובע. התובע מבקש מהנתבע פיצויי כספי על הנזקים שנגרמו מהתקלה.

טענות התובע

קניתי בית בעל קומה אחת מחברת בניה, והזמנתי את הנתבע שהוא קבלן שבנה קומה שניה בעוד מספר בתים, שיבנה גם לי קומה שניה, וביקשתי שגם יבנה חדר נוסף בקומה הראשונה. לפני מספר ימים קרתה תקלת חשמל וקפץ החשמל בלילה. קראתי לחשמלאי שהגיע ומצא שהתקלה היא חוט חשמל רופף שניתק, ככל הנראה הבורג לא היה מהודק והחוט ניתק. מדובר בלוח חשמל שאחראי בין השאר על החשמל בחדר הנוסף בקומה הראשונה, ואני סבור שהאחריות על הנזק מוטלת על הקבלן מהסיבות הבאות: 

א. יש לי יסוד טוב להניח שהלוח עבד טוב משום שחברת חשמל בדקה היטב את לוחות החשמל לפני כן. ולכן אני מניח שהתקלה קרתה ע"י החשמלאי של הנתבע.

 ב. החשמלאי של הנתבע אמר לי שאינו זוכר אך יתכן שתוך כדי עבודה הוא נגע שם, למרות שמסתבר שלא נגע שם. 

ג. הבודק שהביא הנתבע ביצע בדיקת תקינות בלוח החשמל של הקומה השניה, אך לא ביצע בדיקה בלוח של הקומה התחתונה למרות שגם שם נעשתה עבודה. ואכן, בבדיקה של החשמלאי שלי נמצא שחוברו שם בניגוד לתקן שני חוטים בעובי שונה . אם החשמלאי של הקבלן היה בודק, היה שם לב גם לבעיה של החוט הרופף, והתקלה הייתה נמנעת.

 ד. מרגע שקבלן שני עובד בבית, הוא מקבל אחריות על כל החשמל של הבית וצריך להחזיר בצורה תקינה. כשאני מביא קבלן לבית, אני מצפה שאחרי שהוא עושה את העבודה שלו הוא יעשה בדיקת כללית ולא תהיה לי שום תקלה בבית אחרי העבודה שלו.

פירוט התביעה הממונית:

מקרר 9000,  תיקון תנור 700, מכונת כביסה 3000, גוף תאורה  750 כולל התקנה, תאורת אמבטיה  750 כולל התקנה, תאורת ממ"ד 550, נורות לד 70, מטען סלולרי – 100.  סה"כ: 14,920 ש"ח

טענת נתבע 

א. גם הבודק של חברת החשמל לא עובר חוט חוט בכל הבית מכיון שבדיקה כזו אורכת יום שלם, ויתכן שהחוט הרופף כבר היה מאז. ובכלל, עברה שנה מאז הבדיקה של חברת החשמל, ויתכן שבאופן טבעי החוט התרופף כתוצאה מבלאי.

ב. החשמלאי שלי אמר שאינו זוכר, אך מסתבר שלא נגע. ולי ברור שלא נגע, משום שזהו הבית ה12 שאנחנו בונים לו קומה שניה, ולמדנו והורגלנו להעביר את החוט מסביב, ואין סיבה שנחשוב לחבר את החוט של האפס למקום של החוט הרופף.

ג. אמנם בדו"ח של הבודק שלי לא כתוב במפורש שבדק את הלוח של הקומה הראשונה, אבל ברור לי שהוא למעשה כן בדק, כי שילמתי לו על זה. אבל העיקר הוא, שאפילו אם אכן בדק, הוא לא היה מבחין בתקלה משום שהוא בודק רק את מה שאני הוספתי בלוח, ולא היה מגיע לבדוק את החוט הרופף שאינו שייך לעבודה שלי.

ד. אני בתור קבלן לא לוקח אחריות אלא רק על דברים שאני ביצעתי. לבדוק את כל החשמל של הבית לוקח ימים וזה לא התפקיד שלי.

בנוגע לנזקי הממון: אם אני חייב לפצות על הנזקים אני לוקח את האחריות ואבצע את ההתקנות. אולם בנוגע למקרר אני מוכן להשתתף רק עד 2000 ₪. 

דיון

התובע הראה לבית הדין צילום של לוח החשמל, וביה"ד התרשם ממראה עיניים של מקום התקלה. במהלך הדיון חקר בית הדין טלפונית שני עדים. תחילה חקר את החשמלאי הבודק של הקבלן מר א., ואחר כך את החשמלאי שהזמין התובע לאתר את התקלה מר אלעד יעקובי. חקירת העד הראשון העלתה שאכן לא בדק כלל את לוח החשמל בקומה התחתונה, אך מאידך לדבריו, גם אם היה בודק לא היה מבחין בחוט הרופף. חקירת העד השני העלתה שהוא אינו יודע לומר אם החשמלאי שחיבר את החדר הנוסף נגע בחוט הרופף, ושאכן יש אפשרות שהחוט התרופף כתוצאה מבלאי.

יש לחקור:

1. התובע טוען שיתכן שהחשמלאי של הנתבע גרם להתרופפות החוט. האם יש לקבל טענה זו? האם יש מקום לשבועה?

2. אין מחלוקת שהבדיקה החשמלית בארון של הקומה הראשונה שהיתה באחריות הנתבע לא בוצעה. האם יש לחייבו על התקלה של החוט הרופף שיתכן שאם הבדיקה הייתה מתבצעת, היה מתגלה החוט הרופף? 

נדון בחקירות

1. יש שלוש אפשרויות מה גרם לתקלה: א. החשמלאי של הנתבע. ב. הקבלן הראשון. ג. בלאי טבעי.  ולכן, טענת התובע אינה טענת "ברי" אלא טענת "שמא". השולחן ערוך (חו"מ עה,יז) פסק: 

"כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל". 

ואמנם הרמ"א שם הגיה  וכתב "ויש אומרים דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר", אך על פי התרשמות ביה"ד הניד"ד אינו עונה על ההגדרה של "רגליים לדבר", יעוין שם ברמ"א שמביא דוגמא של "רגליים לדבר", שמדובר בגניבה וידוע שרק אדם אחד היה שם באותה שעה, ואין הסתברות אחרת. המקרה שלנו שונה, משום שכאמור יש כמה אפשרויות מהו הגורם לתקלה. 

ברם, החשמלאי של הנתבע אמר שיתכן שהוא הגורם, והוי טענת שמא כנגד שמא. ואמנם הנתבע טען טענת ברי שהחשמלאי לא נגע בחוט הרופף מחמת שכבר בקי ורגיל בעבודה לאחר שעשה זאת ב11 בתים זהים. אך עדיין אין להחשיב את טענתו כטענת ברי, משום שלא הוא זה שהתעסק שם וסומך על דברי החשמלאי, והחשמלאי עצמו אומר שאינו יכול לומר בוודאות שלא נגע. בנוסף, מדובר בחשמלאי ערבי שאינו בן ברית ואין לו נאמנות, וכבר היו מקרים של חבלה זדונית, ואכמ"ל. ואם כן, הטענה של הנתבע היא טענת ספק.

ולמרות שטענת הנתבע היא טענת ספק, הוא אך עדיין פטור מאחר שאין חזקת חיוב קודמת, זהו שמא כנגד שמא באיני יודע אם הלויתני, שפטור אף לצאת ידי שמים (שו"ע שם,י). ובכלל, הנתבע עצמו טוען טענת ברי שהחשמלאי לא נגע בחוט, כי למד לאחר 11 בתים את הדרך הנכונה להעברת החוט מסביב.

אך לאחר ההתבוננות, מדובר כאן בדיני השומרים, שהרי כל האומנים שומרי שכר הם, ויש לברר האם נכון להחשיב את אמירת החשמלאי כשומר שאמר איני יודע כ"איני יודע אם החזרתי" או "איני יודע אם התחייבתי". מצד אחד ניתן לומר שהיות ולא היה אמור לגעת באותו מקום, הספק הוא בעצם החיוב וקבלת השמירה על אותו פיוז, והוי כ"איני יודע אם התחייבתי". ומצד שני, ניתן לומר שהחשמלאי קיבל אחריות שמירה בלוח החשמל על כל האזור שבו התעסק והיה עלול לגעת, ואם אינו יודע לומר אם נגע או לא נגע, יש כאן חוסר דקדוק שלו, והוי כ"איני יודע אם החזרתי". 

ונראה לומר כצד הראשון, והוי איני יודע אם התחייבתי, ופטור. וטעם הדבר, כשם שהחשמלאי אינו מקבל אחריות על עבודות שלא הוא ביצע, כך אינו מקבל אחריות על פיוזים בארון חשמל שלא שייכים לעבודתו, ולגביהם יחסו הוא כ"איני יודע אם התחייבתי".

ויש לצרף טעמים נוספים לפוטרו, כדלקמן:  

א. מטעם שאין קבלת שמירה בבית בעל הבית: המשנה במסכת ב"מ (פ ע"ב) אומרת "כל האומנין שומרי שכר הם", ונחלקו נו"כ השו"ע בתחילת סימן ש"ו מהו הטעם שאומן הוא שומר שכר. לפי הסמ"ע זהו מטעם שנתן דווקא לו ולא לאומן אחר (וכן רשב"א קידושין מח ע"א), לפי הב"ח מכיון שעובד בביתו ושכר העבודה כולל גם שמירת הכלי בביתו (רש"י, תוספות), לפי המחנה אפרים מטעם ההנאה שמעכב את הכלי אצלו עד שיקבל שכרו (ראב"ן, מרדכי, שאילתות, ר' יונתן מלוניל), ולפי הש"ך מטעם שמקבל שכר על העבודה (ותוס' פא ע"א ד"ה הא מצריך שיתקיימו שני תנאים יחד, משתכר באומנותו ותפיס ליה אאגריה). נמצא, שלפי הב"ח אם האומן עובד בבית בעל הבית הוא אינו מוגדר כשומר, ולפי הש"ך גם אם עובד בבית בה"ב הוא מוגדר כשומר. בנידון שלנו, האומן עובד בבית בה"ב, ולפי הב"ח אין לו אחריות שמירה.

ב. מדובר בשמירה על לוח חשמל המחובר לגוף הבית ונידון כקרקע (שו"ע חו"מ שא,ה), ואין חיובי שמירה  בקרקע. ושומר בקרקע רוב הפוסקים סו' שפטור אפילו בפשיעה, דעתם הובאה בשו"ע (חו"מ שא,א) בדיעה ראשונה, וכן הכרעת הרמ"א. ובדעה שניה כתב השו"ע שיש מחייבים בפשיעה. וכתב הסמ"ע (שם ס"ג) שטעם המחלוקת הוא האם פשיעה היא כמפסיד בידיים, לדעת המחייבים פשיעה היא כמפסיד בידיים וחייב מדין מזיק, ולדעת הפוטרים פשיעה אינה דומה למפסיד בידיים שהרי בשמירה בבעלים פטור אף מפשיעה למרות שחייב אם הפסיד בידיים. והש"ך (ס"ק ג, סו ס"ק קכו) חולק על הרמ"א ופסק כדעה השניה שחייב בפשיעה, שלא פטרה תורה אלא ממה שחייבה תורה, אבל בפשיעה שמסברא חייב, לא מיעטה תורה לפטור. [ובפתחי חושן (ח"ג א,כא) הביא דעות האחרונים בזה: שער משפט (סימן סו ס"ק לד) מסיק שאם תפס מן השומר יכול לומר קים לי כדעת המחייבים, ובערך ש"י כתב בדרך הכרעה שבשאר דברים אפשר לומר שהוא בכלל גרמי וחייב, אבל לא בשטרות. ובאמרי בינה (דיני פסח סימן ה) מצדד לומר שעל פי דברי המחנ"א שפשיעה בכלל גרמא, א"כ חייב בדיני שמים, ועי' שו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן קלח וח"ג סימן פה)].  

 ג. לגבי השבועה, לפי דיני השומרים, שומר חייב שבועה שלא פשע, ואם אומר "איני יודע אם פשעתי" אינו יכול להישבע, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם. ברם, אך זה נכון לגבי שומר החייב שבועה מדאורייתא, אולם כאמור כאן מדובר בשבועה דרבנן, ומחויב שבועה שאינו יכול לישבע, פטור בשבועה דרבנן.

2. הגמ' במסכת בבא מציעא (דף מב ע"א) מביאה מעשה באדם שהפקיד אצל חברו מעות, ונתנם הנפקד בצריף של עצי ערבה, ונגנבו המעות משם. הגמ' אומרת שלעניין גניבה המקום נחשב שמירה משום שהוא בטוח מגנבים, אולם לעניין שריפה זו פשיעה מצד הנפקד להניח את הכסף בצריף כזה. למעשה, המעות לא נשרפו אלא נגנבו, ולכן המקרה מוגדר שם: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהיינו ישנה פשיעה מצד עצם ההנחה במקום שאינו שמור משריפה, אך בסופו של דבר לא קרתה שריפה אלא גניבה, ונחשב לאונס כי המקום שמור מגניבות. ובגמרא שתי לישנות חלוקות לדינא האם הנפקד חייב או פטור, האם תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב או פטור. והגמרא שם מסיימת: "והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב".

במקום אחר הגמרא (שם לו ע"ב) דנה במקרה נוסף, עם עיקרון זהה:

אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה.  אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם? 

כיצד יש ליישב את מחלוקת האמוראים ביחס להכרעת הגמרא (מב ע"א) "והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב".

בביאור הסוגיה ומחלוקת אביי ורבא, נחלקו הראשונים לשתי גישות, גישה א' סוברת שזו מחלוקת מקומית שנחלקו רבא ואביי במציאות והמחלוקת אינה מחלוקת עקרונית, ואילו גישה ב' סוברת שלא נחלקו במציאות אלא בדין ממש.

גישה א': מחלוקת במציאות

לגישה זו נחלקו אביי ורבא האם יתכן שהבל של האגם גרם למות הבהמה. אביי סובר שכן, ורבא סובר שלא יתכן שיש לאוויר האגם השפעה כזו, או שיש השפעה קטנה שיכולה לגרום רק לחולי אך לא למוות. בגישה זו עומדים התוספות (לו.), תלמיד ר"פ (בשטמ"ק), ראב"ד וריטב"א. לשיטתם אביי ורבא מסכימים שמ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב (שנפסקה הלכה כמותו בדף מב.), מחייב רק שאפשר לתלות שהאונס קרה  מחמת הפשיעה, אולם אם לא ניתן לקשר ביניהם הוא פטור. לפי שאם היינו אומרים שהוא חייב בכל מקרה גם כשהאונס אינו קשור לפשיעה, היה קשה על אביי ממשניות שהגמ' העמידה אותם שתחילתו בפשיעה וסופו באונס שפטור כשהאונס לא בא מחמת הפשיעה. 

גישה ב': מחלוקת עקרונית ולא במציאות

על פי גישה זו, המחלוקת של אביי ורבא אינה במציאות, אלא בדין. בגישה זו עומדים רש"י, רי"ף, רא"ש ותוס' שאנץ. לשיטתם, נחלקו אביי ורבא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, האם חייב גם כשלא ניתן לקשר את האונס למעשה הפשיעה. אביי סובר שחייב אפילו שלא ניתן לתלות את האונס בפשיעה, ורבא חולק וסובר שכל שלא ניתן לקשר את האונס לפשיעה, פטור על האונס. 

ההלכה נפסקה כדעת רבא, וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ רצא,ט):

"פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי, ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה, פטור, אעפ"י שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב, עכשיו שמתה כדרכה פטור, שלא גרמה לה יציאתה".

העולה לנו מכל האמור, שנחלקו הראשונים בדעת אביי, אולם בדעת רבא מוסכם שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב רק אם ניתן לקשר את האונס לפשיעה. כאמור, ההלכה נפסקה כרבא.

לאור זאת, בנידון דידן, לא מתקבלת טענת התובע לחייב את הנתבע על התקלה מאחר שפשע בכך שלוח החשמל התחתון לא נבדק. שאמנם אכן הוא פשע בדבר זה והוי תחילתו בפשיעה, אולם מכיון שהתקלה שקרתה היא כעין אונס שלא קשור ולא נבע מחמת חיסרון הבדיקה, הרי שיש לפטור את הנתבע כדין פשיעה שלא גרמה לאונס.

טענת התובע שמצופה מן הקבלן להחזיר בית תקין מבחינה חשמלית כוללת אינה מתקבלת, משום שהקבלן אינו חברת ביטוח, אלא לוקח אחריות רק על עבודות החשמל שהוא ביצע ולא על של אחרים.

עם זאת, בוודאי שהנתבע צריך להחזיר לתובע את התשלום עבור הבדיקה שלא נעשתה, ולתקן את התקלות שעשה החשמלאי שלו. 

הערה: הנתבע זוכה מחמת הספק. מכאן ולהבא: על הנתבע לעשות בדיקה בסיום עבודתו, לא רק על מה שביצע כפי שהחוק מחייב, אלא עליו לבדוק היטב את כל סביבת העבודה שהיה עשוי לגעת שם, כדי לצאת מידי ספק.

מאחר והנתבע זוכה מחמת הספק, בית הדין ממליץ בתורת פיוס שהנתבע ישלם לתובע סך 1000 ₪ בתשלום או בעבודה שוות ערך לסכום הנ"ל, כפי ראות עיני הנתבע.

מסקנה

א. התביעה לפיצוי נדחית מחמת הספק.

ב. הנתבע יחזיר את דמי הבדיקה ששולמה ולא בוצעה ויתקן את הליקויים שגרם החשמלאי שלו.

ג. בית הדין ממליץ שבתורת פיוס ישלם הנתבע סך 1000 ₪ או עבודה שוות ערך לסכום הנ"ל.

באנו על החתום, יום ט"ז מרחשון תשפ"ג

________________                                    _________________                                      ______________

הרב ניר אביב, אב"ד                                               הרב אריאל אלקובי                                      הרב אבישי חבר טוב