תשלום לקבלן שהוציא הוצאות והלוקח חזר בו
חוו"ד בעניין יזם שהוציא הוצאות
לקידום תמ"א 38 ודיירי הבניין חזרו בהם
תיאור המקרה
דיירי בנין פלוני ברחוב בירושלים,
יצרו קשר עם מר י', אשר עובד כיזם במגוון פרוייקטים, כדי לקדם מול המדינה הליך של
חיזוק ושיפור הבנין במסגרת תמ"א 38. הרווח עבור הדיירים הוא שהם מקבלים בנין
חזק יותר בפני רעידות אדמה, תוספות שונות למבנה (מעלית ועוד), הגדלה של הדירות
והוספת חדר ממ"ד. הרווח עבור היזם הוא היכולת לבנות קומות נוספות בבניין
ולמכור אותן.
לאחר זמן, חזרו בהם הדיירים מן התכנון
לשדרג את הבנין.
טענת התובע, מר י': הוצאתי הוצאות
רבות והשקעתי זמן רב כדי לקדם את התכנית, ועל הדיירים לשלם לי על כך.
טענת הנתבעים, דיירי הבניין: אין מקום
לתבוע תשלום שכן בסופו של דבר שידרוג הבנין לא נעשה, כך שלא נוצרה לנו הנאה
מההוצאות והעמל של מר י'.
פסק הדין
נראה שהדיירים מחויבים לשלם ליזם,
משתי סיבות:
סיבה א: מדין נהנה
בנקודת זמן זו יש לכל אחד מהדיירים
חוזה ביד, מוכן לחתימה, עם פירוט של הסיכומים שהיזם הגיע עם כל אחד ואחד מהדיירים.
יש בידיהם גם תכניות כלליות של המבנה הסופי עם מיקום המעלית, החניון, העמודים וכו'.
כל הנ"ל הוא תוצאה של שלוש שנים של משא ומתן מייגע בין הצדדים.
דבר זה הוא 'נכס' והוא שוה כסף רב. אם
וכאשר הדיירים ייגשו לפרויקט זה (והם כבר הצהירו שהם מעוניינים בכך), העבודה שמר י'
עשה תקל עליהם מאד ותהווה תשתית לכל התקדמות עתידית. כאמור, דבר זה שוה כסף רב!
בנוסף לכך, עצם הימצאות ההסכמות
וההכנה הנ"ל, כבר כעת מוסיפה ערך רב לדירות בבנין. מי שירצה למכור את דירתו,
יציג לקונה הפוטנציאלי את הנעשה לקראת תמ"א 38 כקלף מיקוח רציני על היתכנות
שידרוג הבנין והגדלת הדירה. גם זה שוה כסף!
הדיירים אינם רשאים לומר ליזם, אם זה
בכלל מציאותי: "קח עציך ואבניך" - אין אנו מעוניינים במה שעשית, נחזיר
לך הכל! מפני שהיזם "ירד ברשות" וכל מה שעשה היה בהסכמת הדיירים. ואי
אפשר לומר ליורד ברשות "קח עציך ואבניך".
לאור זאת, צריכים לשום את ערך העבודה של היזם, ועל הדיירים לשלם על עבודתו.
סיבה ב: מדין פועל
תחילה אכתוב את עיקרי הדברים, ואחר כך
אאריך, כדי להקל על המעיין. ואלו הדברים בקצרה:
שדכן או סרסור מקבל שכרו אך ורק אם
העבודה הגיעה לגמר, כלומר שהמכר בוצע או הזוג נישא. כך נפסק בשו"ע (חו"מ
סי' קפה). הטעם לכך, הוא שהשדכן משקיע זמנו וטרחו על הספק, היינו על שכנוע הצדדים
בכדאיות הענין, ויש לצדדים תועלת מעבודתו אך ורק אם יש גמר טוב למאמציו.
ברם, כל זה בטורח של השדכן לפני השידוכין
(מה שמכונה בימינו "אירוסין"), וזה הנידון ברמ"א (שם). בניגוד לכך,
השדכן זכאי לשפוי על טרחו, בטורח שהוא טורֵח אחרי שהשידוך נגמר, מפני
שבאופן זה השדכן אינו טורח על ספק אלא על ודאי, בהבנה ששכרו מובטח או כמעט מובטח.
לסבר את האוזן, אם אחרי השידוכין, בקשו מהשדכן למצוא להם רב שיערוך את החופה או
בקשו ממנו להמציא להם שטר תנאים או שטר כתובה וכו', ואחר כך נפרדו - בזה הצדדים
יהיו חייבים לשלם על שכר הטרחה שלו, משום שהוא טרח על סמך ההבנה שהנישואין הן
ודאיים. מי שמשמיט את שכרו הוודאי הזה מתחת רגליו, על ידי חזרתו, חייב לשלם לו על
טרחו. דין זה דומה לנפסק באה"ע לגבי ביטול שידוך (נ, ג), שהחתן זכאי לפיצוי
מהכלה על הוצאות שהוציא לאחר סגירת השידוך, ולא נאמר שהחתן הוציא הוצאות על
הספק.
לסיכום: לא מגיע לשדכן שכר טרחה שטרח
לפני שהשידוך נגמר, מפני שטרחה זו היתה על ספק (כדי לשכנע את הצדדים להשתדך). ברם,
מגיע לשדכן שכר על טרחה שעשה אחר סגירת השידוך.
בנידון דידן, נראה שהצדדים הגיע לרף
של הסכמה עקרונית שבונים ביחד, ורק התעסקו בפרטי ההסכם (איפה המעלית תעבור, כמה כל
דייר יקבל וכו'). ולכן היזם לא עבד על הספק, היינו על שכנוע של הצדדים לעשות
הפרויקט, אלא על פרטי ההסכם לאחר ההחלטה העקרונית. היזם עבד על סמך השכר הכמעט ודאי
שיקבל בסיום הפרויקט, ולכן מגיע לו תשלום על טרחתו גם כאשר הדיירים חזרו בהם.
אמנם, יש לעיין, מתי הצדדים עברו רף
זה?
יש לומר שכבר בהתחלה הגיעו לרף זה,
שהרי הם יזמו את הקשר. הם הזמינו את היזם ולכן מן הסתם סמכו עליו. ואפילו אם נאמר
שבהתחלה לא היתה החלטה עקרונית שבונים ביחד, ברור שלא היו מתעסקים עם היזם שלוש
שנים עד לפרטי פרטים של הפרויקט, עם המון תכניות מתחלפות ומאות מיילים, אם לא היתה
הסכמה עקרונית ש'הולכים על זה'.
לאור זה, מגיעים ליזם לא רק הוצאות
אלא גם שכר טרחה על עבודתו. על בית הדין לקבוע באיזה שלב נפלה ההחלטה העקרונית
לבנות ביחד, ומנקודה זו מגיע ליזם שכר טרחו.
ולפי הישועות מלכו (אה"ע סי' מה)
על החוזר בו להוכיח שחוזר בו מסיבה מוצדקת, ובמקרה דנן הדיירים צריכים להוכיח זאת כדי
להיפטר מתשלום.
כעת נדון ביתר פירוט:
א. סתירה בין השו"ע באבן העזר
לרמ"א בחושן משפט
השולחן ערוך באה"ע (נ,ג) פסק את
דברי הרמב"ם (זכיה ו,כד), שכלה שחוזרת בה מהשידוך חייבת לשלם לחתן את ההוצאות
שהוציא לקראת החתונה. מאידך, הרמ"א בחו"מ (קפה,י)
פסק שלא מגיע לשדכן שכר שדכנות אם הזוג לא נישא, וכמו כן, לא מגיע לסרסור שכר
טרחתו אם המכר לא בא לידי מימוש.
נראה לכאורה שאלו פסיקות סותרות. למה
החתן מקבל הוצאות שהוציא לקראת החתונה (מדינא דגרמי) אם הכלה חוזרת בה, ואילו
השדכן ששידך אותם אינו מקבל כלום?
1. חילוק בין הוצאות לשכר טרחה
אם נשיב לב, הרמ"א (שם סע' ה)
כתב שהשדכן אינו מקבל שכרו עד הנישואין. אך אינו מתייחס להוצאות! והיה מקום
לומר שאומנם השדכן אינו מקבל שכר טרחה, אבל מקבל החזר הוצאות! ובכך לחלק, שהשו"ע
באה"ע דן בהחזר הוצאות והרמ"א בחו"מ דן בהחזר שכר טרחה.
ולפי זה, יש אולי לחלק בין שדכן
שפנה לצדדים עם ההצעה, שבזה לא מגיע לו החזר הוצאות, לבין מקרה בו הצדדים
פנו לשדכן, שבזה הוא מקבל החזר הוצאות; או דלמא, לחלק בין הוצאות שהיו ידועות
לצדדים, שבהן יש לחלק את ההוצאות בין השדכן ושני הצדדים, לבין הוצאות שהשדכן הוציא
בלי ידיעת הצדדים.
מיהו, שמא יש לומר גם שאין הבדל בין
שכ"ט לבין הוצאות, מפני שסוף סוף, השדכן פעל על הספק ולקח בחשבון שאולי יפסיד
הכל, משא"כ החתן. וצע"ע בכל זה.
2. יש לחלק בין הוצאות ושכר טרחה עד השידוך,
לבין הוצאות ושכר טרחה אחרי השידוך
בנוסף, נראה שיש לחלק בין הוצאות
ושכ"ט של הסרסור והשדכן לפני ההסכמה העקרונית של הצדדים להצעה, לבין
הוצאות ושכ"ט של הסרסור והשדכן לאחר ההסכמה העקרונית של הצדדים להצעה.
הרב עוז דוד כפיר, במאמר ''שדכן
ומתווך שלא סיכמו על תשלום מראש' (ירחון האוצר גליון עא), כתב למסקנה שחיוב סרסור
הוא כפועל קבלן ולכן מקבל שכרו רק לפי התוצר הסופי, כדין קבלן. מנין שסרסור הוא
קבלן? נראה שהסברא הבסיסית היא שסרסור מקבל את שכרו רק אם הצליח במשימתו, מפני
שגדר תפקידו הוא להביא לסגירת שידוך או עיסקה, היינו לשכנע הצדדים שהדבר כדאי,
והוא משקיע מאמציו על הספק. משום כך, השדכן אינו מצפה לתשלום על מאמציו אם לא
צלחו.
לפי זה נראה לחלק: לפני ההסכמה
העקרונית של הצדדים להצעה של השדכן או הסרסור, לא מגיע להם שפוי, מפני שעבדו על
הספק. מאמציהם היו מכוונים לשכנוע הצדדים שההצעה טובה. לא מגיע להם שפוי על מאמצי
השכנוע שלא צלחו, משום שהצדדים לא נהנו ממאמציהם ומפני שהם ידעו שהם מתאמצים על
הספק.
שונה הדבר במאמצים שהם השקיעו אחרי
השידוכין וההסכמה העקרונית להצעה. מאמצים אלו אינם על הספק, שהרי "שארית
ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב". הרי יש הסכמה בין הצדדים! במקרה זה, הם משקיעים
משום שברור להם שיהיו נישואין או מכר, וברור להם שהם יקבלו את השכר שהובטח להם,
ועל סמך זה משקיעים. לכן, החוזר בו וגורם להפסד, חייב. הרי השדכן או הסרסור פעלו
לטובת הצדדים, בידיעת כל הצדדים, על סמך תשלום שנמנע מהם על ידי החזרה, ולכן מגיע
להם תשלום מדין שכיר.
למה הדבר דומה? לאדם שמבטיח לשכיר שלו תשלום ממקור מסוים, ובסופו של יום, בעל הבית שורף את הדבר שממנו השכיר היה אמור לקבל שכרו. בזה, ברור שחוב שכר העבודה לא פקע ועל בעל הבית לשלם לפועל ממקום אחר.
ב. ראיה שלאחר השידוכין הפועל עושה על
סמך הידיעה הוודאית
נראה שיש ראיה מדין "סבלונות",
שמי שמשקיע זמן ומאמץ אחרי שידוכין, עושה זאת על סמך הנישואין (וממילא השכר)
המובטחים, ואינו עושה על הספק.
בב"ב (קמו ע"א) נאמר במשנה
ובגמרא על דיני סובלנות:
השולח סובלנות לבית חמיו - שלח שם מנה ואכל שם סעודת חתן, אפילו בדינר, אינן נגבין. לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. שלח סובלנות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין...
וכן נפסק בשו"ע (אה"ע נ,ג).
דין סובלנות הוא שכל המתנות שהחתן או
הכלה שלחו זה לזה בתקופת האירוסין, חוזרים לנותן אם מתו או חזרו בהם, כל דבר לפי
דינו וענינו (עיין שם). יסוד הדין הוא שהצדדים נתנו זה לזה רק על סמך שיינשאו,
ולכן, אם הנישואין לא מתממשים, מחזירים המתנות.
הרמ"א (שם) כתב שדינים אלו
נכונים גם למתנות ששלחו זה לזה אחרי השידוכין ולפני הקידושין. אמנם, הרמ"א
מביא מחלוקת האם אכילת החתן בבית חמיו תביא אותו למחול על חלק מהמתנות, כדין אכילה
מהאירוסין לנישואין. הריטב"א (שם) כתב שאכילה זו אינה משמעותית, שהרי הצדדים
עוד יכולים לחזור בהם, והרשב"א (שם) כתב שהאכילה משמעותית. יש חולקים על הרמ"א
וסוברים שלכל הדעות, אכילת החתן אינה גורמת למחילה לפני האירוסין, מיהו, לכל הדעות,
מתנות שניתנו אחרי השידוכין לא ניתנו על הספק (כדי לשכנע את הצד השני להסכים
לשידוך).
ברם, נראה ברור שמתנות שהצדדים נתנו
זה לזה לפני השידוכין, אינן חוזרות. אלו ניתנו על הספק, כדי לעורר אהבה אצל הצד
השני וכדי לשכנע אותו להתקדם עם הקשר עד כדי שידוך. אלו הן מתנות גמורות ואינן
חוזרים.
רואים אנו את ההבדל שכתבנו לעיל, שמה שנעשה לפני השידוכין נעשה על הספק, כאמצעי שיכנוע, ואינו חוזר ואינו ניתן לגביה. ברם, מה שנעשה אחרי השידוכין נעשה על סמך הנישואין הוודאיים שקרבים ובאים, וחוזר.
ג. אם יש חיוב להחזיר הוצאות שהוציאו
בימי השידוכין?
מעתה, עלינו לברר, האם הוצאות שהוציאו
אחרי השידוכין, חוזרות כאשר צד מהצדדים חוזר בו?
הרדב"ז (בתשובה ד,רלד /אלף שה) כתב
שמשודך אינו מקבל שפוי על הוצאותיו,
ואם הוציאה הוצאות אפילו כמנהג המדינה וכן הוא שהוציא הוצאות, אין מוציאין זה מזה, כיון שאין שם קידושין ומצו למהדר בהו, אינהו דאפסידו אנפשייהו.
והקשה הרדב"ז, מה חילוק בין
מתנות שחוזרות מפני שנתן על סמך הנישואין ולא מחל, לבין הוצאות שלא חוזרות מפני
שעשה אדעתא דנפשיה?
מחד, דברי הרדב"ז הם סייעתא
לדברינו לעיל, שהוצאות שניתנו לפני השידוכין אינן חוזרות, משום שכל אחד נתן על
הספק. מאידך, דבריו סותרים את מה שכתבנו לעיל שיש למשודך הוצאות? ואכן, גם הרמב"ם
(הלכות זכיה שם), שהוא המקור לדין שהוצאות חוזרות, התייחס לארוס וכתב:
הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה...
אם כן, עלינו לומר שרק ארוס מקבל את
הוצאותיו, ולא משודך?
מיהו, השו"ע (נ,ג) שפסק את דברי
הרמב"ם הללו, השמיט שמדובר בארוס:
ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה...
נראה שהשו"ע התכוון לכלול בדין
זה גם משודך.
ואכן, בערוך השולחן (אה"ע נ,טז)
כתב שהמנהג הוא לחייב הוצאות בחזרה משידוכין.
אמנם, יש עדיין לבעל דין לחלוק, שמא המנהג
לפסוק כרמב"ם בשידוכין (המובא בערוה"ש) נאמר על שידוכין של אז, שהיו
מלווים בקנסות וחרמות, וממילא היו יותר ודאיים משלנו. ואם כן, יש לומר, שהיום, שלא
נהגו להטיל קנסות בשידוכין, אי אפשר להוציא הוצאות מהחוזר בו, מפני שכל אחד מוציא
על הספק?
אך ראה בפסקי הדין מספר סידורי 12945, 2396, 518 ועוד, שמנהג בתי הדין לחייב החזר הוצאות בשידוכין גם בימינו.
לפי זה, נראה שלהלכה, גם בשידוכין של ימינו הנותן מתנות והמוציא הוצאות עושה כן על סמך ההתחייבות של השני, וזכאי לפיצוי אע"פ שאין קנסות וחרמות, כי עצם ההתחייבות מזכה המוציא הוצאות בהחזר. ואם כן, הוא הדין והוא הטעם ביזם שמשקיע אחרי הסכמה עקרונית של דיירי הבנין שבונים ביחד.
ד. עיון בדברי הרמב"ם והמפרשים בטעם
חיוב החזר ההוצאות
התבססנו לעיל על פסיקת השו"ע (אה"ע
נ,ג) שהביא להלכה את דברי הרמב"ם (זכיה ו,כד), שכלה שחוזרת בה צריכה לשלם את הוצאות
הבעל שהוציא, לפי המנהג. בשורות הבאות נעיין בדבריו, בדברי הראב"ד שחולק ובדברי
המגיד משנה בגיליון מהרש"א ועוד, מפני שיש לדברים השלכה ישירה על הנאמר לעיל.
הרמב"ם כתב:
הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממנו. וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.
הראב"ד כתב על כך:
איני משוה עם רבותיו בזה, שזאת הגרמה דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה (ב"ב צג ע"ב), וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אע"פ שגרם לו, פטור.
ועל כך כותב המגיד משנה שם:
ויש לתרץ שאינו דומה לזריעה, ששם היה מוציא בהם הוצאות כדי להרויח בהן ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח. אבל כאן, לא היתה כונתו כדי להשתכר בדבר אלא להתנהג כמנהג העיר, כיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה, בדין הוא שתשלם, וצ"ע.
אמנם בגליון מהרש"א (על
השו"ע אה"ע שם) תירץ את דברי הרמב"ם באופן אחר:
לענ"ד הא על שעת קידושין ודאי אין לחייבה, דבהא שעתא היתה דעתה לקיים... והחיוב רק על שעת חזרה וא"כ הוי גרמי, דנעשה ההיזק מיד דבהא שעתא בא ההפסד. עד עכשיו היו לו שוים הדמים שהוציא ועכשיו איבד התועלת בהם, משא"כ בזרעים דיהיה החיוב אשעת מכירה, ואז עדיין לא הוציא הוצאות הזריעה, והוי רק גרמא כיון דלא נעשה ההיזק מיד, ועיין סמ"ע ריש סימן שפו. שוב מצאתי קרוב לדברים אלא בטורי זהב כאן.
לדעת המגיד משנה, אין שפוי על כל מה שאדם מוציא לטובת עצמו כדי להרויח. נראה שהטעם הוא שהוציא על דעת עצמו כדי להרויח, ולכן הוא סופג את ההפסד בעצמו, כמו כל מי שמשקיע, שיודע שיש סיכוי שהוא יפסיד. ברם, הוא מקבל החזר על מה שהוא חייב להוציא מכח המנהג, כי הוצאות אלו הוא לא הוציא על דעת עצמו אלא מפני שהיה חייב להוציא.
ה. ראיה לדברי המגיד משנה
נראה להביא ראיה לדברי המגיד משנה.
הדוגמאות שהרמב"ם מביא לחייב את
האשה הן כולן הוצאות שאין לחתן רווח מהן:
שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין.
הרמב"ם השמיט את הדוגמא המתבקשת
ביותר, היינו החזר הוצאות על סעודת הנישואין עצמה!
נראה שהרמב"ם פוטר את הכלה
בהוצאות של סעודת הנישואין, משום שהחתן עושה את הסעודה לטובת עצמו, כדי לקנות את האשה.
ועיין בלחם משנה (שם) שהוצאות למען כבוד אורחים או לכבוד מצוה נחשבות כעשיה לעצמו,
אם כן, קל וחומר הוצאות על סעודת הנישואין עצמן הן לצורך עצמו, ואינו זכאי להחזר
בעבורן. זו ראיה לשיטת המגיד משנה בהסבר דברי הרמב"ם.
אך לכאורה, דברי המגיד משנה סותרים את
דברינו.
שהרי כתבנו לעיל, שלשדכן מגיע שכר טרחה והוצאות שהוציא אחרי השידוכין, מפני שאז הוא מסתמך על השכר שהוא עתיד לקבל אחרי הנישואין שבוא יבואו. והנה, לפי המ"מ, גם כאשר החתן מסתמך על השכר העתידי (כניסת הכלה לביתו), לא מגיעות לחתן הוצאות שהוציא לטובת עצמו, כי הוא הוציא על דעת עצמו והפסיד לעצמו. אם כן, מדוע שהשדכן יקבל שכר טרחה והוצאות שהוציא אחרי השידוכין? הרי הוא הוציא אותם על דעת עצמו כדי להרוויח? ובנידון דידן, מדוע היזם יקבל שכר טרחה מדיירי הבנין כאשר הוא טרח לטובת הרווח של עצמו?
ו. גם לשיטת המגיד משנה, הדיירים
חייבים לפצות את היזם
נראה שמחמת שלוש סיבות חייבים הדיירים
לשפות את היזם גם לשיטת המ"מ:
1. גם לדעת המ"מ, אם ההוצאות נעשות בצווי זה שחוזר בו, החוזר בו
חייב גם כאשר ההוצאות נעשות לטובת המשקיע.
2. אם ההוצאות היו לצורך המשקיע וגם לצורך החוזר בו, מגיע למשקיע לפחות
חצי מההחזר.
3. מנהג בתי הדין לחייב על כל הוצאה.
נסביר את הדברים בע"ה:
1. ההבדל בין הוצאות לטובת עצמו בצווי
החוזר בו, לבין הוצאות שהוציא מעצמו
אע"פ שהמגיד משנה סובר שלא מגיע
לחתן החזר על הוצאות שהוציא כיון שהם לטובת עצמו (גם אם הסתמך על שכר וודאי שבא
יבא), נראה שמכל מקום המ"מ יודה שאם ביקשו מהחתן לעשות כל מיני פעולות
אחרי גמר השידוך, השדכן יהיה זכאי לשפוי. וכך כתב רבי עקיבא איגר בשו"ת (מ"ק
סו"ס קלד, מובא בגליון רע"א על הרמב"ם הנ"ל):
אבל... דאמר להאומן שיעשה כלי, ומלוה אמר שיעשה שטר, ועל פיו עשה, חייב לשלם הוצאותיו, וזה לכו"ע.
ולפי זה יש לשאול על נידון דידן, מה
הדין כאשר היזם השקיע לטובת הפרויקט אחרי ההחלטה העקרונית של הצדדים לבנות ביחד
בידיעת הדיירים? מחד, הרי היזם עשה כדי להרויח, ואם כן, לפי המ"מ לא מגיע לו
שפוי על מה שעשה. מאידך, הכל נעשה בידיעת ובהסכמת ובעידוד הדיירים!
נראה שבנידון דידן, הואיל והפעולות של היזם היו בידיעת הדיירים, לטובתם ובלווי צמוד שלהם, דין ההשקעה הזו כאילו נעשתה בציווי שלהם. הרי היזם ישב עם כל אחד מהם כמה וכמה פעמים למצוא פתרונות לבעיותיהם. הוא גם השקיע זמן וכסף בעריכת תכניות לפי הסיכומים עמם. אם כן, כל הפעולות הללו היו בידיעתם ובשליחותם! כל פגישה היתה כהזמנה של הדייר אליו לבוא ולהשקיע מזמנו ומרצו בענייניו, והוא ציווי לכל דבר וענין. וברור שלאחר ההחלטה העקרונית של הצדדים לבנות ביחד, כל הפעולות של היזם לא היו על הספק (כדי לשכנע את הצדדים לבנות) אלא על סמך התשלום הוודאי או קרוב לוודאי הממשמש ובא. לכן, לפי רבי עקיבא איגר, מגיע לו החזר הוצאות על כך.
2. לפי המגיד משנה, אם ההשקעה נעשית לטובת
שני הצדדים, מגיע לשדכן שיפוי
בנידון דידן, היזם פעל לרווחתו (כדי
להרוויח) אולם פעל גם לרווחת הדיירים. האם דברי המ"מ לפטור כאשר החתן הוציא
הוצאות לרווחתו נאמרו גם כאשר הוא הוציא הוצאות לרווחת שתי הצדדים? ושמא מגיע לו
לכל הפחות החזר של חצי מההוצאות?
לפי מה שכתבנו לעיל, שהרמב"ם
אינו מחייב את הכלה לשלם החזר הוצאות על ההכנות לסעודת הנישואין, מפני שהן נעשות
לטובת החתן, היה נראה שהחתן אינו מקבל שיפוי על הוצאות שהן לטובת שני הצדדים, שהרי
סעודת הנישואין היא לטובת הכלה באותה מידה שהיא לטובת החתן!
מיהו, נראה שלסעודת נישואין יש דין של
דבר שהוא כולו לרווחת החתן, אע"פ שיש לכלה הנאה ממנה. והראיה לכך, מדין שהחתן
חייב לממן הסעודה, כמו שנפסק בשו"ע (אה"ע סד,ד):
אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה, כופין אותו שיעשה סעודה...
כלומר, החיוב של החתן לשלם על הסעודה מהווה
סימן לכך שהיא בעיקרה לטובתו. לכן, למ"מ הכלה אינה מחזירה את הוצאות הסעודה.
אמנם נראה, שעל הוצאה שהיא לטובת שניהם, מגיע לחתן החזר של לכל הפחות חצי.
וכן בנידון דידן, גם לפי המ"מ, מגיע
ליזם חצי מההוצאות.
3. האם מנהג בתי הדין לחלק בין הוצאות לטובת החתן להוצאות שמחויב לפי
המנהג?
האם מנהג בתי הדין לפסוק כהבנת המגיד
משנה ברמב"ם, או כהבנת הט"ז והגליון מהרש"א ברמב"ם?
בערוך השלחן (אה"ע נ,טז) כתב:
וכן נראה המנהג פשוט בכל בתי דינין שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו...
משמעות דבריו היא שמחזירים את כל
ההוצאות, ולא מחלקים בין הוצאות לטובת החתן או הוצאות לטובת הכלה או הוצאות לטובת
שניהם. פסק זה הינו כהבנת הט"ז וגליון מהרש"א, ודלא כהבנת המגיד משנה.
ונציין לכמה פסקי דין שהובאו באתר
פסקים בענין חזרה של חתן וכלה:
בפסק 518 של ארץ חמדה, פסקו כרמב"ם לחייב החזר הוצאות והביאו פד"ר שאי
אפשר לומר 'קים לי' כראב"ד. מיהו, פסקו כמגיד משנה שעל הוצאות שלטובת החתן הצד
השני פטור.
בפסק 2396 של בית הדין בשדרות, פסקו כרמב"ם וחייבו החזר של כל ההוצאות, גם אלו
שהיו לטובת החתן.
בפסק 12945 של בית הדין לממונות שע"י רבנות ירושלים, פסקו לחייב החזר הוצאות
ולא חילקו כשיטת המ"מ.
ונראה שאכן מנהג בתי הדין לחייב על כל ההוצאות ולא להתחשב בדברי המ"מ, כמו שמשמע מערוך השולחן ומרוב פסקי הדין הנ"ל.
ז. האם יש לחייב את החוזר בו גם כאשר
יש לו טענה?
כאשר הצד שביטל את העיסקה או השידוך
טוען שיש הצדקה לביטול, האם הוא פטור מתשלום ההוצאות?
הגמרא במסכת בבא בתרא (לעיל) סתמה
וכתבה שאם "חזרה בה" חייבת להחזיר את כל המתנות שקיבלה, ולא חילקה בין הסיבות
השונות לחזרה. וכן הרמב"ם סתם ולא חילק בסיבות החזרה. מיהו, בשו"ע (שם
סע' ה) כתב שאם החתן חזר בו מסיבה נשמעת, כגון שאחות המשודכת המירה דתה או אם
המשודכת נשתטית או כאשר המשודך קלקל מעשיו, פטורים מלשלם הקנסות וכו' שהתחייבו
בתנאים. נראה שאותם כללים יחולו על החזר הוצאות, שאם יש טענה רצינית, אפשר לחזור
בו בלי לשלם הוצאות.
מיהו, עיין פסק דין 518 באתר פסקים, שהביאו ממהרי"א הלוי (סי' צט) שהחזרה צריכה להיעשות עקב
דבר חדש שהתעורר ולא היה ידוע בעת השידוך.
ח. על מי להביא ראיה שיש סיבה לחזור בו?
האם החוזר בו צריך להביא ראיה שיש
סיבה לחזרתו, מפני שהוא בא לפטור עצמו, או שהנפגע צריך להביא ראיה מפני שהוא מוציא
מהמוחזק?
שאלה זו היא שאלה כבדה ויש לדון בה גם
כאשר מעסיק טוען שהעובד לא עשה עבודתו כדבעי ובא לקצץ משכרו. על מי להביא ראיה? על
המעסיק, מפני שהוא בא לפטור עצמו מחיוב ברור, או על הפועל, מפני שהמעסיק מוחזק?
ובפסק של בית הדין במצפה יריחו (מספר 312 באתר פסקים) נפסק שהמעסיק נאמן, מפני שהוא מוחזק. אמנם, רק כאשר יש ברי
וברי, אבל בברי ושמא העובד נאמן. וצע"ע בזה.
לפי זה, היה נראה שעל היזם להוכיח
שעמד בכל דרישות התפקיד והחוזרים בו חוזרים בלי סיבה מוצדקת.
מיהו, בשו"ת ישועות מלכו (אה"ע
סי' מה, מובא בפסק 518) משמע שעל החוזר להוכיח שחוזר בו מטענה מוצדקת, שכתב שם שעל החוזר בו
להעמיד "אומדנא מבוררת" לפני בית דין כדי לפטור עצמו. אם כן, נראה שעל
החוזר בו להוכיח שחזר על פי דין.
