נזק למוכר פלאפל, במניעת קבלת השגחה מבד"צ
בס"ד
באו בפני הצדדים.
צד א' - ביקש לפתוח חנות פלאפל ממול פתח ישיבה,
צד ב' - הישיבה, שבקשה מהבד"צ של ... שלא יתנו לו הכשר, וברור הדבר שאם הישיבה מבקשת
דבר כזה הבד"צ לא יתן הכשר ללא הסכמת הישיבה, וכעת תובע בעל החנות את הישיבה
בנזקיו, שכן בסביבות הישיבה יש שתי חנויות פלאפל ושתי חנויות פיצה ושתי מסעדות
ולמה דווקא אותו חוסמים? ואלו הן:
א. דמי השיפוץ ס"ה כארבעים אלף ₪.
ב. דמי השכירות של חודשיים מיום השכירות והתיווך
ס"ה כעשרים אלף ₪.
ג. דמי עבודתו כקבלן שיפוצים בחנותו ס"ה כארבעים
אלף ₪.
ד. דמי שכירות של עשרת החודשים הבאים שעדיין לא עברו אך
אין לו סעיף יציאה ועל כן הוא מבקש שהישיבה תישא גם בעלות זו.
דיון והכרעה:
א. דמי השיפוץ והשכירות
הנה לכאורה מה שיש לדון
בזה אם חייב בזה משום גרמי, ומצאנו בזה מחלוקת הראשונים מהו הגדר של גרמי
וז"ל התוס' (ב"ב כב ע"ב):
חילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו, ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק. ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק? ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין.
והנה לכאורה לדעת הר"י כיון שיש כאן ב' תנאים כדי
לחייב בדינא דגרמי א. שהוא בעצמו עושה הנזק והיינו בידים. ב. שההיזק
בא מיד. וכאן אין את ב' התנאים שהרי הנזק לא נעשה בידים, וגם הנזק לא בא מיד שהרי
משדברו עד שהחליטו לקבל את בקשת הישיבה מסתבר שהיה זמן ואי"ז נחשב שהנזק נעשה
מיד, מה גם שבעל החנות היה יכול לנסות לפתוח בהכשר אחר כמו שיש חנויות אחרות שפתחו
בהכשרים אחרים באזור והם מתפרנסים מחנותם וא"כ אין כאן נזק ודאי וכ"ש
שלא מיידי, וגם הנזק לא נעשה בידים, ולדעת הריצב"א וכן הכריע הרמ"א (סי' שפו
ס"ג), הרי הנזק שאנו מחייבים בגרמא הוא רק נזיק ששכיח שעושים
אותו, וזה לא שייך כאן שהישיבה איננה סוגרת חנויות כסדר, ואילו כן היה הרי הישיבה
לא היתה חייבת מאומה שהרי הוא הניח את כספו על קרן הצבי, וכל טענתו שנעשה לו נזק
זה רק משום שלא היה יודע שהישיבה תתנגד לחנותו, א"כ למעשה אין זה גרמי אלא
גרמא, ועלינו לדון אם יש חיוב נזק בגרמא.
והנה כתב הסמ"ע (סי' שפו ס"ק א):
נשמע מכל זה דהרמב"ם ושאר הפוסקים דכתב המ"מ משמם דמחייבי בכל הני, טעמייהו משום דמחשבי לכל הני לדינא דגרמי [דמחייב] בהו רבי מאיר ... ולדידהו אין חילוק כלל בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין, ואף שנזכר בגמרא בכמה מקומות דפטרי בגרמא, ס"ל דהנהו סוגיות אזלי אליבא דרבנן דפליגי עם ר"מ ופטרי בדיני דגרמי כדאיתא בפרק הגוזל [קמא], אבל לר"מ והפוסקים כוותיה בכולהו מחייבין, ומשו"ה התחיל הרמב"ם הנ"ל וכתב ז"ל, "כל" הגורם להזיק ממון חבירו חייב, ש"מ דכייל להו ומחייב בכולהו, וכן כתב הנ"י שם (ב"ק ל"ה ע"א מדפי הרי"ף) ... ומהאי טעמא נמי התחיל המחבר וכתב ז"ל, קיימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי לפיכך ... שמע מינה דס"ל דכל הני שמחייב הרמב"ם משום דקי"ל כר' מאיר, ומינה נלמד דס"ל דהרמב"ם מחייב נמי בשאר כל הגרמות, אלא דנקט המחבר הני משום [דהן] מימראות דרבה תכופים זה אל זה בהגוזל כנ"ל, וגם ההוא דזורק כלים מהגג כו' מימרא דרבה הוא בסוף פרק כיצד הרגל (ב"ק כ"ו ע"ב) ע"ש. ודלא כעיר שושן שבריש דבריו שהן אליבא דהרמב"ם כתב דהרמב"ם מחייב בהני משום דדיני דגרמי נינהו ובגרמא בנזקין כו"ע מודו דפטור, וזה אינו.
הרי יש לנו מחלוקת דלדעת הסמ"ע דעת הרמב"ם
והמחבר שחייב גם בגרמא, ולדעת הלבוש בעיר שושן כאן אין חייב לדעת הרמב"ם אלא
בגרמי, אבל הש"ך (ס"ק ד) כתב על הסמ"ע דהע"ש אינו חולק
בביאור דעת הרמב"ם אלא בדעת שאר ראשונים:
ושלא כדת השיג על הע"ש כי הע"ש לא הזכיר את הרמב"ם רק כ' דגרמי חייב וגרמא בניזקין פטור וס"ל דיש חילוק בין דינא דגרמי לגרמא וכ"ע מודו דגרמא בנזיקין פטור וכן הוא להדיא כת' הרשב"א שהביא ב"י (מחודש א) וכן כ' הרמב"ן בדיני דגרמי שלו ומשמע שם להדיא שגם דעת הרי"ף כן וכן מוכח באמת דעת הרי"ף (ס"פ הכונס) גבי ליבה ולבתה הרוח וכן בפ' לא יחפור גבי ההוא דהוה נפצי כיתנא וגם בחדושיו פ' לא יחפור השיג הרמב"ן אפירש"י דס"ל דגרמי וגרמא הכל אחד ע"ש וא"כ דברי הע"ש נכונים שהם אליבא דהרי"ף והרמב"ן והרשב"א והמחבר דמחלקין בין דיני דגרמי לגרמא וכן משמע בתוס' מכמה דוכתי וכן הרא"ש וטור ושאר פוסקים וס"ל להע"ש דכל הנך שהזכיר המחבר דחייב גרמי נינהו ובשאר גרמא בניזקין פטו' וכן הם דברי רי"ו (נל"א ח"ב) להדי' וגם מל' המחבר מה שרשם בתחלת הסי' ממה שמדבר הסי' נראה כן שכתב ורשם: שפ"ו חילוק שבין גרמא לניזקין לדינא דגרמי כו' וכן כ' מהרש"ל (פ"ב דב"ק סל"ו ופרק ט' סי"ט) ע"ש.
הרי הש"ך חולק על הסמ"ע בדעת הע"ש
וס"ל שהע"ש גם לא נחלק ולכו"ע דעת הרמב"ם שחייב גם בגרמא
בניזקין, אבל בדעת המחבר נחלק על הסמ"ע וס"ל שאין חייב בגרמא וכתב
שכ"ה דעת רוב הפוסקים, אבל בקצוה"ח (ס"ק ב) חולק על
הסמ"ע והש"ך להדיא גם על דעת הרמב"ם וז"ל:
אלא ודאי דהרמב"ם נמי מחלק בין גרמי לגרמא אלא דס"ל דדוחף ופוחת וזורק בכלל גרמי דחייב הוא.
א"כ נמצא דדעת רוב הפוסקים שאין חיוב על גרמא
בנזקין וכמש"כ הרמ"א (חו"מ סי' שפו ס"ג):
הגה: וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור.
ויש לדון במקרה דידן אם זה נקרא גרמא או לא, ואמר לי
הגר"מ שמואלביץ שליט"א שי"ל שכיון שאין לבעל החנות זכות לקבל
'הכשר' מהבד"צ וברצונם יתנו וברצונם יקחו אי"ז נחשב גרמא בנזקין כיון
שלא עשו לו שום נזק, אמנם כתב הרמ"א שם:
ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לגוי, ובא שמעון ואמר ליה לגוי שאינו שוה כל כך, חייב לשלם לו (מהר"ם מריזבורג).
הרי אף דאין לו זכות למכור דווקא לגוי זה כיון שמכר
ונתקיים המכר ובא אחר ועשה לו נזק הו"ל גרמא בנזקין ואם הוא נזק דשכיח חייב
ועכ"פ גם אם הוא נזק שאינו שכיח הרי דינו כגרמא בנזקין ולא פחות מכך וכתב
הש"ך שם (ס"ק
כה) בביאור דברי הרמ"א:
נראה דאף הרב לא מיירי אלא כשהגוי מחזיק המקח לעצמו ומחסר לראובן בשביל דבורו של לוי שלא כדין בכח כי המקח שוה באמת כ"כ כמו שמכרו ראובן אבל היכא שהגוי מחזיר לראובן את שלו אף על פי שמתוך כך מוכרח למכרו לאחר בפחות אין שמעון חייב לשלם לו מה שהפסיד שהרי אינו מחסרו כלום כן נ"ל.
זאת אומרת הש"ך דן איך ניתן לחייב בגרמא באופן שלא ברור שהיה כאן נזק שהרי יתכן שאין נזק אמיתי מאחר והחפץ לא שווה כמה שרצה למכור אותו, ולכן אמר שאם סוכם בין הישראל לגוי מחיר ואח"כ הגוי משלם רק חלק בגלל אמירת הישראל הוה ליה גרמא, אבל אם הוא מתחרט מהמקח ואח"כ לא מצא קונה במחיר הזה הרי לא הזיק לו כלום כי קיבל בחזרה את החפץ שהיה שווה את כל הכסף ומה שלא מוצא קונה זה כבר אינו נקרא גרמא.
ב. החובה לשלם מה שחייב בדיני שמים
וא"כ בנידון שלפנינו שהנזק ברור ואין אנו צריכים להגיע
לשאלה כמה החפץ שווה כי ברור שיש כאן כסף שהושקע לאיבוד בזה נחשב הדבר לגרמא
בנזקין ופטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובירושלמי (ב"ק פ"ו ה"א, ומקורו
בתוספתא שבועות פ"ג ה"א) אין הלשון חייב בדיני שמים אלא
אין השמים מוחלין לו, ובבית הבחירה (מאירי – ב"ק נו ע"א) כתב שאף שא"א
להוציאו בדיני אדם הוא פסול לעדות ולשבועה עד שישיבנו:
כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו אלא שלענין השבון נאמרה ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב.
ועי' בישועות ישראל (טרונק – חו"מ סי' כח עין משפט
ס"ק ג) שהביא החולקים על המאירי ומסיק שהעושה דבר שחייב בדיני
שמים במזיד פסול לכה"פ מדרבנן לעדות.
וא"כ אף שהישיבה עשתה כדין כיון שהמטרה היא אופי
וצביון הישיבה ומותר היה לעשות כן אבל ודאי שחייבים בדיני שמים לשלם את אשר נעשה,
ותורת גזלה חלה עליו עד שישיב, וכתב הב"ח (חו"מ סי' יב):
וכן במצא ארנקי בשוק בפרק אלו מציאות (שם) דקאמר חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין לפחות משמע חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים כדאמר פרק הגוזל בתרא (ב"ק קיח ע"א) אמתניתין דהאומר לחבירו גזלתיך וכו' דחייב בבא לצאת ידי שמים דאם לא כן מאי חייב ולכן פסק המרדכי (ב"מ סי' רנז) דכייפינן ליה למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות שהוא עשיר ושכן פסק ראב"ן (ב"מ עז ע"ד) ואבי העזרי וכן כתב באגודה פרק אלו מציאות (סי' לד) וז"ל: חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין וכן אנו נוהגים להחזיר וכן פסק ראב"ן וראבי"ה דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ"ל. מיהו בית יוסף (מחו' ה) הביא דברי הר"ר ירוחם בשם הרא"ש דאין כופין על לפנים משורת הדין וכתב וז"ל ופשוט הוא בעיני ותמהני על מה שכתב המרדכי דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין דהנך עובדי דמייתי ראיה מינייהו לא נזכר בהם כפייה עכ"ל וליתא אלא הנהו עובדי מיירי בכפייה כדפירשתי וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך ואפשר דהר"ר ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר.
הרי דהב"ח סובר שבמקום שיש עשיר כופין אותו על
לפנים משוה"ד והטעם משום שהוא רוצה לצאת יד"ש וכל שכן במקום שחייב מדינא
בדיני שמים שיש לכפות עשיר לשלם, וכתב הפתחי תשובה (שם ס"ק ו) לאחר
שהביא את דברי הב"ח:
וכן משמע דעת הש"ך (לק' סי' רנ"ט סק"ג) ע"ש. ועיין בתומים (סק"ד) שכתב דהך כפיה היינו בדברים, שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין, אבל כו"ע מודים דאין כופין בשוטים ונידוי וכדומה כיון דאין שורת הדין כך כו', ומעתה י"ל דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל, ע"ש. וכ"כ בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ח), ודלא כתשובת צמח צדק (סי' פ"ט) דמסיק להלכה דכופין ע"י שמתא, וזה אינו ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר (יו"ד ס"ס רל"ט) הזכיר שם דברי הצמח צדק סי' פ"ט הנ"ל, ומשמע קצת שמסכים עמו, ע"ש.
וע"ש שהביא דעת החולקים ומסיק דיתכן דבדברים בכל
אופן כופין לעשיר לכו"ע.
וכתב מהרש"ם (ח"ז סי' קצא)
דה"ה ציבור משום שאין עניות בציבור, וז"ל:
ובתשו' הש"מ (יו"ד סוסי' מ"ח) כתב שדברי הב"ח כאלו נתנו בסיני ע"ש וא"כ מכ"ש ברבים נגד יחיד ובמקום שאין מוציאים מהם ממון וגם הרי קיי"ל דציבור לא מיענו כדאי' בירושלמי (סופ"ג דגיטין) וכעשירים דמי ואף דמבואר שם דכמו דלית ציבור כולא מיעני ה"נ לית כולי' עתר היינו בפרטות אבל בגופה של ציבור... בודאי דינם כעשירים...
וכ"כ בעל כנסת יחזקאל (ר' יחזקאל קצינאלפוגין במכתב בקובץ
בית אהרן וישראל גליון ע עמ' יד) וז"ל:
ואף שגמרתי בכי טוב רואי שהדין עם הקהל אעפ"כ בקשתי מאת כבוד קציני פרנסים ומנהיגים ומאת הגאונים והחכמים אשר בק"ק מנטובה אף שהדין עמהם יוותרו ציבור לפנים משורת הדין לקיים אשר יעשון.
הרי דיש כאן חי' יותר גדול דאף מה שאין עליו דין חייב
בדיני שמים ראוי לציבור לוותר לפנים משוה"ד.
ועוד שכיון שהכל בישיבה נעשה ע"פ ראש הישיבה
שליט"א הרי כיון דהוא אדם חשוב ודאי ראוי שינהג כן לפנים משורת הדין כדאיתא
בגמ' (ב"מ
פג ע"א):
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר.
הרי דכיון שהוא רב בר בר חנן אמר לו רב שחיובו ב'למען
תלך מדרך טובים' וב'ארחות צדיקים תשמור' הוא מדינא, וכ"כ להדיא בתלמיד
הרשב"א שם:
אף על פי שאמרנו שכל ששיברו במקום שיש שם רואין חייבין לשלם עד שיביאו ראיה, ואם אדם ירא שמים הוא ואינו ברור לו שפשעו אין לו לקבל תשלומין מהן, שנאמר למען תלך בדרך טובים. ולא עוד אלא שאם הפועלים עניים וצריכין פרנסה ראוי לו שיתן להם שכרם, שנאמר וארחות צדיקים תשמור.
וכתב הרי"ף על עין יעקב שם:
כיון דבסיפיה דקרא דאמר תלך בדרך טובים להכנס לפנים משה"ד חזר באותו פסוק לומר וארחות צדיקים תשמור הוא להכנס לפני ולפנים משורת הדין.
ועל זה אמר לו שדינא הוא שיכנס אפילו לפנים משורת הדין
כיון שהוא אדם חשוב, וכ"כ להדיא במשנת רבי אהרן (קוטלר – ח"א ע' רטז):
הרי דלרבה בר בר חנן הוא דין גמור דהא השיב לו אין על שאלתו דינא הכי ודו"ק.
וא"כ יש לנו ב' סיבות לחייב בזה הן מדין ציבור והן
מדין אדם חשוב.
ועוד כיון שאילו היה תובע את הבד"צ של .. שבתחילה
אמרו לו שהם מוכנים לתת לו כשרות ועל בסיס זה השקיע בחנות את ההוצאות האלה
ואח"כ חזרו בהם היו חייבים לשלם לו כמש"כ הרמ"א (סי' יד ס"ה):
מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי ס"פ זה בורר).
ואף כאן כן הוא הדבר כיון שעל פיהם סמך והוציא הוצאות היו צריכים לשלם לו וכיון שהם עשו על פי הישיבה ודאי על הישיבה לשלם להם זאת, והרי אם לא ישלמו להם ודאי גם יתנו לו הכשר וע"כ חובה לשלם את ההוצאות גם מטעם זה.
ג. תביעת דמי קבלנות
ומה שמבקש דמי קבלנות סך 40,000 ₪ ודאי שאין זה המחיר
האמיתי שהרי רווח קבלני מקובל לחשב בין 15% ל 20% והרי כל העבודה היתה באזור ה
40,000 ₪ וא"כ הרווח צריך להיות לכל היותר באזור ה 8,000 ₪ ואמנם מסתבר שקבלן
קטן מרויח יותר באופן יחסי מקבלן גדול אבל ודאי לא סכום גדול כ"כ ולפי הבדיקה
במקרה הטוב ביותר לא מרויחים יותר מ 50% וע"כ יותר מ 20,000 ₪ אין לתת על
הסעיף הזה.
לגבי השכירות מכאן ואילך נראה שצריך השוכר לומר למשכיר
שהשכיר לו מקום שאינו ראוי לשימוש שהוסכם ביניהם ולכן לכה"פ מכאן ואילך ודאי
אין חייב לשכור ממנו את החנות.
פסק הדין: הישיבה תשלם לקבלן עבור השיפוץ ושכירות של חודשיים שעברו, סך
60,000 ₪, ועבור דמי קבלנות עוד סך 20,000 ₪. מכאן ואילך אינו חייב לשכור את
החנות, כיון שהמקום אינו ראוי לשימוש לו הוסכם.
