על פסק - שכר מתווך בויכוח אם הרכב היה תקין

 חובות השליח שעיוות - הערה על פסק דין תיווך רכב - הרב ברוך פז

לכבוד דייני בית הדין מעלה אדומים שליט"א

ברצוני להעלות נקודות למחשבה בקשר לפסק הדין - שכר מתווך בויכוח אם הרכב היה תקין.

נראה לי להוסיף כמה מקורות רלוונטיים וחשובים בנדון,

ולאורן נראה לעניות דעתי שתוצאות הפסק צריכות להיות שונות ממה שנפסק בפועל. 

א. הסוגיא במסכת בבא בתרא

נאמר בב"ב (קסט:):

ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא. אזל זבן לה שלא באחריות. אתיא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות.

ונפסק הלכה זו ברמב"ם שלוחין א,ג ובשו"ע קפב,ו. וזו לשון השו"ע:

נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע, וקנה לו שלא באחריות, ה"ז עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה, וחוזר ומוכר למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח.

ממקור זה רואים ששליח שטעה, עליו לתקן את העיוות עד כדי קבלת אחריות על המכר במקום המוכר (כאשר אי אפשר לבטל את המקח).

בנדון דידן, אי אפשר לבטל את המקח בגלל שהשליח לא סיפר למוכר שהקונה רוצה קילומטראז' נמוך וכו' וגם בגלל שהמוכר כבר הסתלק ואי אפשר כלל לתובעו לדין.

עקב כך, על שליח לקבל את כל האחריות על המכר, והרכב שלו לפי ההלכה (כמו שכתוב בשו"ע: "והשליח לוקח אותה לעצמו") ועליו להחזיר את הכסף למשלח.

יתר על כן, השליח חייב לקבל על עצמו גם הפסדים עקיפים, כמו בסוגייתנו, שהשליח היה צריך לקבל על עצמו את אחריות המכר אע"פ שזה רק הפסד בגרמא, הואיל ופשע. לכן, על השליח לקבל על עצמו כל ההפסדים של המשלח, כגון הביטוח, נסיעות הכרחיות במונית וגם תיקון הגיר שהתקלקל לאחר מכן, בגלל שהרכב עקרונית שלו והקלקול היה ברכושו.

מן האמור לעיל ברור שכל מה שנתבע התאמץ למכור את הרכב היה חובה עליו ולא טובה שעשה למשלח.

לאור זאת מבואר גם שהמשלח צדק כאשר סירב לקבל ההצעה של 26,000 ש"ח, אע"פ שהיתה הצעה נדיבה, בגלל ההפסד שיבוא לו מכך, בגלל שלפי הדין היה לשליח לפצות את משלח בכל ההפסד שלו. אם כן, למה לו לקבל תשלום נמוך יותר?!

מעבר לכך, הרי הרכב היה מתקלקל בידי הקונה גם והוא היה דורש קיזוז מהסכום הנ"ל, ולכן אין כאן רווח נקי של 26,000 ש"ח כלל.

סיכום חלק זה: על השליח לקבל כל הפסד שמעשיו גרמו למשלח, אפילו הפסד בעקיפין, כאשר הרכב שייך עקרונית לשליח ועליו לדאוג שהמשלח לא מפסיד.

ב. הסוגיה במסכת כתובות

נאמר בכתובות (פה.):

אבימי בריה דרב דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. שדרינהו בידי חמא בריה דרבה בר אבהו. אזל פרע. אמר להו הבו לי שטרא. אמרו ליה סטראי נינהו... לענין שלומי שליח מאי? אמר רב אשי חזינן, אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי, משלם. הב זוזי ושקול שטרא לא משלם. ולא היא! בין כך ובין כך משלם, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

ונפסק דין זה ברמב"ם שלוחין א,ו ובשו"ע נח,א. וזו לשון הרמב"ם:

מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום מלוה בין משום פקדון או שכירות ונתן המעות ביד השליח ואמר לו הולך ממון זה לבעל חובי אין השליח צריך להטפל לו וליתן לו בפני עדים, ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם, וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות בין שאמר לו תן המעות וקח השטר ונתן בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם שהרי לתקן שלחו ולא לעוות.

גם מסוגיא זו רואים שעל השליח לדאוג שלא ייצא שום נזק למשלח על פי מעשיו, אפילו אם משתמע מדברי המשלח עצמו שאינו מקפיד בזה (כגון שאמר 'תן לו המעות ואחר כך קח השטר', וכן עשה, ונגרם עי"ז נזק למשלח כאשר הלווה סירב ליתן את השטר וטען סטראי).

משום כך, לענ"ד על השליח לספוג את כל ההפסדים.

בכבוד רב,

הרב ברוך פז

ב"ה י' אייר תשע"ט

תגובה לדברי הרב ברוך פז שליט"א

להלן תגובת בית הדין להערות הרב ברוך פז:

א. הראיה משו"ע חו"מ קפב, ו

לענ"ד הנידון שלנו איננו דומה למקרה המובא שם מסיבות רבות, נמנה את הסיבות העיקריות:

1. מוסכם על בית הדין (ואף הובא בפסק הדין) שהשליח פגם בשליחותו, ואם התובע היה דורש לבטל את המקח עם המוכר הראשון הוא היה רשאי לעשות כן. ובאמת, השולחן ערוך (חו"מ סי' קפב, ו) עוסק במקרה בו המשלח מבקש לבטל את המקח עם המוכר הראשון, אך למוכר הקרקע אין עוד את הכסף להחזיר (ראה שם בנתיבות ס"ק ז שמאריך בביאור הגמרא והשולחן ערוך ע"פ יסוד זה) ולכן מטילים את האחריות לתקן על השליח שעיוות.

לעומת זאת, במקרה שלנו התובע מעולם לא ביקש לבטל את המקח עם המוכר הראשון, להפך, הוא רצה שהמקח יתקיים כדי שהשליח יוכל למכור עבורו את הרכב לאדם אחר בניסיון להרוויח (כל זאת ע"פ עצתו של השליח/נתבע, כפי שבארנו בפסק דין). ואפילו אם כדבריו במכתב הבהרה, בו כתב שרצונו היה רק לשמור על יחסי שכנות טובים, סופו של דבר הוא שהחליט שלא לבטל את מעשה המכר הראשון. ממילא, אין שום שייכות לדברי המחבר (שו"ע חו"מ סי' קפו) כל עוד התובע לא טען לביטול המקח הראשון! בית הדין כן נדרש לאחריות השליח בנוגע לעצה הרעה שנתן מדין מראה דינר לשולחני, כפי שנתבאר בפס"ד.

2. גם אם התובע היה מבקש לבטל מיד את המכר הראשון, הרי מדברי הגמרא והשולחן ערוך (ומובא בהרחבה גם בדברי הנתיבות שהוזכר לעיל) האחריות של השליח איננו חלה בצורה אוטומטית עם פגימת השליחות, אלא מחייבים את השליח לעשות קנין ולקנות את הקרקע בלי אחריות ולחזור ולמוכרו עם אחריות. וברור הדבר שכל עוד השליח לא יעשה קנין על הקרקע אין הקרקע באחריותו. במקרה שלנו, גם אם התובע היה דורש לבטל את המקח על המוכר הראשון (דבר שהוא כאמור לא עשה) ולא היה למוכר מעות להחזיר, אזי היה התובע היה רשאי לדרוש מהשליח לקחת אחריות על הרכב ע"י קנין, אך האחריות שלו לא חלה מעצמה.

3. לגבי נזקים עקיפין שנגרמו, אין שום ראיה מסעיף זה לחייב, אך ראה בסעיף הבא, בו יש לכאורה ראיה לדבריו, אך יתבאר שם מדוע במקרה שלנו אין מקום לחייב.

ב. הראיה משו"ע חו"מ נח, א

המקרה שלנו איננו דומה לדין השולחן ערוך המובא שם, מהטעמים הבאים:

1. ראה בנתיבות (ביאורים) ס"ק ב שביאר שהסיבה שהשליח לא פטור מדין גרמא במקרה בו נתן את המעות מבלי לקבל את השטר, היא מכיוון שהיתה לו אחריות שמירה כלפי מעותיו של המשלח שבידו, ולכן מדובר בחיוב מדין פשיעה בשמירה ולא מדין תשלומי נזיקין. מפורש בדבריו ששליח שפשע לא משלם עבור נזיקין של גרמא. וגם בתשובת הרשב"א (הובא ברמ"א חו"מ סי' נה, א) מפורש שגם שליח שפשע בשליחותו פטור מנזקי גרמא, וכן פסק המשאת בנימין (הובאו דבריו בש"ך סימן שפו ס"ק כב). המשאת בנימין כתב שרק ניתן לחייב את השליח עבור נזק ודאי (ברי היזקא) אך לא גרמא. במקרה שלנו, מכיון שהקלקול של הגיר איננו ברי היזקא, ואין כלל וודאות לגבי מתי בדיוק נוצר הקלקול ברי הדבר שאין לשליח אחריות כלפי נזק זה.

2. אמנם, בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סי' קמ) למד מהגמרא שיש לשליח אחריות גם על נזקי גרמא, אך ברור הדבר שכוונתו לנזקי גרמא שבאו כתוצאה ישירה ממעשיו של השליח. ודאי שאין כוונתו להטיל גם נזקים עתידיים שהתרחשו לאחר מכן כמו קלקול הגיר. ובכל מקרה, כיוון שהתובע 'מוחזק' הוא יוכל לטעון קים ליה כרמ"א, כש"ך וכמשאת בנימין.

3. עוד נציין, שבמקרה שלנו השליח פגם בשליחותו מול המוכר הראשון. ויתכן (לפי דעת החת"ס וסיעתו) שהיה לתובע תביעה כנגדו, בגין פגמים ונזקים שהתעוררו מחמת מכר זה, אולם כפי שהתבאר, התובע לא ביקש לבטל את המקח הראשון, אלא ביקש מהשליח למכור את הרכב לאדם אחר, ועיקר תביעתו הוא בנוגע לנזקים שהתרחשו בזמן השליחות השניה. ממילא, מכיוון שהתובע לא הצליח להוכיח בוודאות שהנזק של קלקול הגיר נגרם כתוצאה מהפשיעה הראשונה של השליח, ויתכן ומזלו הוא שגרם (כפי שנכתב בפס"ד), הרי שגם לשיטת החת"ס אין לחייב שליח על נזק עקיף שיתכן שהוא כלל איננו אחראי עליו.

ג. עוד נקודה שחשוב לציין, היא העובדה שהתובע כבר פנה לבית דין אחר בתביעה מול הקונה של הרכב הראשון (שהרכב התקלקל אצלו). ככל הידוע לבית הדין, בתביעה זו לא התובע ולא בית הדין ראה צורך להעביר את האחריות על הנזק לשליח. ברי היה לכל הצדדים שהדין ודברים של הקונה הוא מול התובע בלבד ולא מול השליח. ממילא, לטעון עכשיו שהשליח/נתבע אמור להיות הכתובת לתביעה יש בו מן הפגם.

סיכום דברינו:

אין בסעיפים שהרב ברוך פז הפנה אליהם בכדי לשנות את החלטת בית הדין.