מחוייבות הלקוח לעו"ד שנפסל מלייצג בתיק

התובע (והנתבע בתביעה הנגדית): ר', הלקוח, ע"י בא כוחו: טו"ר הרב יוסף תאנה

הנתבע (התובע בתביעה הנגדית): עו"ד, הרב נ'

פרטי העובדות המוסכמות על הצדדים 

1. בתאריך כו אדר תשפ"א (10.3.21) פנה התובע אל הנתבע על מנת שייצג אותו. פניית תובע הייתה על פי המלצת הרב פלוני. למחרת הם נפגשו. בפגישה זו לא נחתם חוזה ומבחינה רשמית הנתבע עוד לא הועסק אצל התובע.

2. בתאריך ז תמוז (17.6) חתמו התובע והנתבע חוזה שפרשנותו היא חלק מדיוני הצדדים. חתימת החוזה התקיימה ביום חמישי בשבוע (נתון זה חשוב להמשך השתלשלות האירועים). במהלך ימים אלו שולמה מקדמה על מחצית מהסכום הכולל. יצוין שעל פי החוזה, במקרה ויצליח הנתבע להביא את האישה לפשרה במסגרת גישור טרום הגשת תביעה והתייצבות בביה"ד הרבני, שכר הטרחה שישולם לו יהיה בגובה המקדמה.

5. בתאריך יא תמוז (21.6) נפגש הנתבע עם אשת התובע (היום גרושתו) על מנת להגיע איתה להסדר גירושין שימנע תהליך גירושין ארוך כואב ויקר. פגישה זו לא צלחה והיה צורך בהמשך הליכים.

4. בתאריך יג תמוז (23.6), כשבוע לאחר החתימה על החוזה, הגיש הנתבע בשם התובע כתב תביעה לגירושין בביה"ד הרבני.

5. לאחר בקשת הנתבע בשם התובע להקדמת הדיון, בתאריך ה אב (14.7) התקיים דיון ראשון בביה"ד הרבני. מעבר לטענות לגופו של עניין הועלתה טענה של האישה שהנתבע ניסה לשכנעה להתגרש ללא שהזדהה כבא כוחו ובא מטעמו של הבעל. לאור זאת פסל ביה"ד הרבני את הנתבע מלשמש כבא כוחו של התובע בהמשך ההליך.

6.  הנתבע הציע לתובע עורכי דין אחרים אך התובע הודיע שאינו מעוניין. בתאריך כד תשרי תשפ"ב (30.9) חתם התובע חוזה שבו שוכר את שירותיו של טו"ר הרב תאנה שליווה אותו עד סיום ההליך בביה"ד הרבני.

7. בסיום ההליך חויב התובע, בסוג של הצעת פשרה, ב-15,000 ₪ לידי האישה.

טענות התובע:

1. שכרתי את הנתבע על פי המלצת הרב פלוני. ההמלצה הגדירה את הנתבע כמקצועי ומתייחס ללקוחותיו בהגינות. שני הנתונים אינם נכונים.

2. מיד לאחר חתימת החוזה הנתבע 'נעלם'. למרות הנחיצות בהגשת התביעה, מרגע פתיחת התיק לא הזדרז הנתבע להגיש את התביעה. הנתבע ניסה להביא את התיק לסיום מהיר ולשלשל לכיסו את כספי המקדמה ללא שום נכונות להיכנס לתיק ברצינות.

3. יתרה מכך, בתקופה זו 'סינן' הנתבע את שיחות הטלפון שלי, ענה להודעות בזלזול ולא פעל כפי שאמור לנהוג עו"ד בלקוחו.

4. גם לאחר הגשת כתב התביעה לא עשה הנתבע את עבודתו כראוי. לאור הנתונים החד משמעיים בתיק זה, התיק אמור היה להיסגר לאחר דיון אחד.

5. בחוסר מקצועיותו נפגש הנתבע עם האשה לפני הדיון. לאור זאת פסל ביה"ד הרבני את הנתבע וכל מי שמטעמו להמשיך לייצג בתיק.

6. לאחר פסילת הנתבע, 'משך' הנתבע את הזמן כדי לנסות לשכנע את ביה"ד הרבני לתת לו לייצג בכל זאת. ביה"ד הרבני לא קיבל את דעתו ופסל אותו לאורך כל ההליך.

7. לאור משיכת הזמן הזו נאלצתי לשכור טו"ר רק סמוך לדיון הנוסף. עיכוב זה גרם בסופו של דבר, לצורך שלי להתפשר בהסכם הגירושין ולוותר על 15,000 ₪ לאשה.

8. אמנם הנתבע הציע שמות של עו"ד נוספים אך לא הסכמתי מכמה סיבות:

א. שכרתי דווקא את הנתבע על פי המלצת הרב פלוני הנ"ל ואיני מעוניין באחר. ב. לאחר שהתובע הוכיח חוסר מקצועיות איני סומך עליו ועל המלצותיו. ג. ביה"ד הרבני פסל את כל מי שמטעמו של הנתבע כך שכל מי שחבר במשרדו פסול (יצוין שהנתבע מוגדר במשרד כראש תחום משפחה ולא ניתן שהוא יעמוד בדרישת ביה"ד הרבני שלא להיות חלק מהתיק. וממילא ביה"ד הרבני היה פוסל כל אחד מהמשרד). ד. גם לו יצויר שיתכן וביה"ד הרבני לא היה פוסל (מה שהוכרע לא כך בהבהרת ביה"ד הרבני שנשלחה לאחמ"כ והובאה לפני הדיינים כאן), עצם האפשרות שאני מגיע עם עו"ד מטעם משרד לא אמין אינה טובה בשבילי ומוציאה אותי כלא אמין בעיני ביה"ד הרבני. לדבר זה עלולות להיות השלכות לאמינות שלי בהמשך הדיונים. ה. גם על פי החוזה איני מחויב להמשך העסקת הנתבע.

9. לאור חוסר מקצועיותו התביעה היא:

א. החזר כל המקדמה ששולמה. ב. החזר 15,000 ₪ ששולמו לאשה לאור ההתנהלות השגויה של הנתבע.

טענות הנתבע:

1. המלצת הרב פלוני הנ"ל שרירה וקיימת. ההתנהלות מול לקוחותי בכלל והתובע בפרט הייתה במקצועיות וברצון טוב וכנה לסיים את הסיפור העצוב בצורה הכי טובה.

2. התובע אינו מודע כיצד הדברים מתנהלים. הפגישה עם האשה היתה דבר מקובל שנעשה על מנת לייתר את ההליכים בבי"ד. במקרה זה, מכיוון שהפגישה היתה לפני חתימת ההזמנה לדיון אף לא הייתי מחויב לכללים שקובעים שצריך ליצור קשר עם בא כוחה של האשה ולא איתה בעצמה. דבר זה מתעצם לאור זאת שהצעתי לאשה לבוא עם עו"ד/ אדם נוסף.

3. לענין טענת התובע על משיכת זמן מרגע החתימה על החוזה ועד הגשת כתב התביעה, בהתחשב בכך שהחוזה נחתם בסוף השבוע ורק ביום ראשון התחלנו לעבוד, ובהתחשב בכך שהכנת כתב תביעה אינה מלאכה פשוטה (להבין היטב את הסיטואציה, להבין את פרטי ההלכה והחוק החשובים לענין זה, לגבש אסטרטגיה ועוד) הרי שהתביעה הוגשה בזמן סביר ואף יותר מכך.

4. טענותיו של התובע על יחס שאינו מכבד אינן נכונות. אין בשכירת עו"ד התחייבות של עוה"ד להיות זמין בכל רגע. גם כאשר לחץ והגזים בדרישותיו הייתי זמין ועניתי כמקובל במקצוע.

5. בנוגע לפסילה ע"י ביה"ד הרבני. הפרקטיקה בה נקטתי היא פרקטיקה מקובלת ליישוב סכסוך. ביה"ד הרבני טעה בפוסלו אותי ובכך שהאמין לאשה. האשה בדתה מליבה שניסיתי לשכנע אותה בכך שכדאי להתגרש בלא שאמרתי לה שאני מייצג את הבעל. האשה שיקרה שאמרה שהזדהיתי כרב ושיקרה כשאמרה שלא הזדהיתי בתור בא כוחו של הבעל התובע דנן.

6. ביה"ד הרבני אף לא נתן את נימוקו בהחלטה. מה שמנע הגשת ערעור לביה"ד הרבני הגדול. הנימוק ניתן לאחר שהגט ניתן והתיק בא אל סיומו.

7. גם לאחר הפסילה הצעתי לתובע שמות נוספים שיכולים להחליף אותי בייצוג. שניים מהם מהמשרד שלי ואחת ממשרד אחר. כל עוה"ד מתמחים בתחומם והייתי מלווה אותם על מנת להגיע לתוצאות הטובות ביותר לתובע.

8. התובע חתם על נספח לחוזה. במסמך, בסעיף 13, נכתב מפורשות שבאם לא אופיע בעצמי יופיע עו"ד אחר מהמשרד. ע"פ סעיף זה מחויב התובע למשרדנו עד סוף החוזה.

9. התובע נהג לא ביושרה בפיטורי. הוא לא חיכה לערעור בביה"ד הרבני הגדול ודרכו אצה לו למצוא מחליף. ככל הנראה מצא התובע מייצג אחר במחיר זול יותר ולכן החליט לוותר על ייצוגו על ידי בתואנות שונות.

10. מלבד פיטורי שלא כדין מבקש התובע שאחזיר את דמי הקדימה ששילם ואף שאפצה אותו ב15,000 ₪ שהפסיד בביה"ד הרבני.

11. מכיוון שפיטורי היו שלא כדין ושלא על פי המקובל אני תובע בתביעה נגדית את התובע בתשלום יתרת הסכום הנקוב בחוזה (בכתב התביעה מפורטות האסמכתאות המשפטיות לתביעה זו. הסיבה ההלכתית לחייב תביעה זו היא על פי המובא בסימן שלג סעיף א שלאחר קנין אין בעל הבית יכול לחזור בו משכירת פועל).

12. בנוגע לתביעת 15,000 ₪. לא זו בלבד שהתובע הוציא אותי מהתיק שלא כדין, כאשר הפסיד עם בא כח אחר וחוייב לשלם הוא עוד מפיל עלי אשמה זו ודורש שאפצה אותו? מלבד זאת, גם על פי טענתו, הרי זו גרמא בעלמא.

13. גם על פי דין תורה איני חייב כלל בתשלום. כאמור לעיל הוצאתי מהתיק היתה שלא כדין. לאור זאת יש לתובע דין של בעה"ב ששכר פועל ליום שלם (תקופת החוזה). הדין הוא (בסימן שלג) שאם בעה"ב שכר פועל ליום שלם והפסיק את עבודתו באמצע היום, מחויב בעה"ב לשלם לו את כל שכרו.

פסק הדין:

1. לפנינו מערכת יחסים בין עו"ד ללקוח. התרשמותנו הייתה ששני הצדדים התנהלו בתום לב ללא כוונה להזיק. אך למרות זאת נעשו מעשים שפורשו בצורה לא נכונה על ידי הצד השני וטעויות שתחילתם בכוונה טובה אך בסופם הגיעו למשבר אמון חמור בין הצדדים וגרמו להם להיפרד ולהגיע לדין לפנינו.

2. לאחר העיון במכלול הפרטים והאירועים בדין זה, ולאחר התייעצות עם עורכי דין ותיקים המסקנה שעלתה היא שלאחר פסילת הנתבע על ידי ביה"ד הרבני אכן היה רשאי התובע לסיים את העסקת הנתבע ולא לשלם לו על מה שלא עשה ולא לשלם על השלמת הסכום של החוזה.

3. בנוגע לפעולות שכן נעשו על ידי הנתבע מצאנו לנכון לפסוק שמגיע לנתבע סך של 7,550 ש"ח. 

4. בנוגע לתביעה של 15,000 ש"ח לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבע והוא פטור מתביעה זו.

5. לאור כל זאת חייב התובע ר' לנתבע עו"ד הרב נ' 7,650ש"ח (לפני מע"מ) על כל ההתקשרות ביניהם. מאחר ושולם סכום גבוה יותר מידי התובע לנתבע, על הנתבע להשיב לתובע כל סכום שקיבל מעבר לסכום הנ"ל בתוך חודש ממועד שליחת המייל המכיל את פסק דין זה לצדדים. 

נימוקים לפסק הדין

בבואנו לנתח את השתלשלות האירועים יש לשים לב לפרטים הבאים ולנתח כל אחד מהם: מה הייתה המציאות, האם אכן היא משמשת עילה לתביעה ומה המשמעות שלה:

1. הפגישה מיד לאחר החתימה על החוזה. הפגישה שהביאה בסופו של יום לפסילה על ידי ביה"ד הרבני. השלכת פגישה זו על המשך התיק וביטול החוזה להבא.

2. זמן כתיבת כתב התביעה והגשתו. בסעיף זה נכלל גם היחס של הנתבע אל התובע במהלך זמן זה.

3. התנהלות הצדדים לאחר הפסילה ובתגובה אליה (בקשת הערעור, דיווח על התקדמות ועוד).

4. הגדרת הפסילה כאונס או פשיעה וההשלכות של כך לדינא.

5. הצעת עוה"ד החליפיים. ניתוח היכולת שלהם לייצג ומחויבות התובע אליהם.

6. הדיון העובדתי וההלכתי בטענה של הנתבע שהתובע פשוט חפץ בייצוג אחר וזול.

7. דיון בתביעת ה- 15,000 ₪ שחויב התובע לשלם לאשה.

דיון:

א. ניתוח הפגישה, הפסילה וביטול החוזה שבעקבותיה והמשמעויות ההלכתיות לכך.

לפנינו מצב בו הנתבע פוטר על ידי התובע באמצע העבודה. לטענת התובע הפסקת העבודה היתה לאחר וכתוצאה מכך שהנתבע פשע ולא עשה את עבודתו כראוי ומתוך כך נפסל ע"י ביה"ד הרבני. לעומת זאת טוען הנתבע שהוא עשה את העבודה כראוי וממילא פסילתו על ידי ביה"ד הרבני נחשבת כאונס. 

כידוע, וכך הזכיר גם הנתבע בעצמו, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי - כמובא בגמרא במסכת בבא בתרא קלח עמוד ב, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות עדות פרק ו הלכה ה. הנתבע טען באריכות שטעות הייתה ביד בית הדין שפסל אותו בעקבות פגישתו עם האישה.

גם אם, למרות האמור לעיל, ננסה להתחקות אחר החלטת הפסילה נוכל להיווכח שמובנת החלטת ביה"ד הרבני לפסילת הנתבע.

לצערנו הרב אין באפשרותנו לדעת מה אכן היה בפגישה זו וכיצד היא התנהלה. בין הפרוטוקולים של בית הדין הרבני לבין טענתו של הנתבע על מה שהתרחש בפגישה יש פער גדול שיש לו משמעות רבה לנידוננו. 

אמנם, חשוב לציין שהפגישה נערכה לאחר שנחתם חוזה הייצוג. לאור זאת יוצא שגם אם נלך על הגרסא המקילה של הנתבע, יוצא שישנה סתירה מובנית (ולא רק חוסר התאמה) בין הגרסה של הנתבע כפי שהיא לפנינו בכתב התביעה, לבין פרוטוקול הדיון בביה"ד הרבני. לפי טענת הנתבע, כפי שהיא מיוצגת בכתב התביעה שלפנינו, הרי הפגישה הייתה לאחר החתימה על החוזה אך לפני הזמנה לדיון. אך לפי הפרוטוקול של ביה"ד הרבני, טוען הנתבע שהפגישה הייתה לפני החתימה על החוזה. דבר זה מעיד על הודאה של הנתבע שיש הבדל בין לפני החתימה ללאחריה. והרי לפי כתב התביעה אין צורך כלל לדון מתי הייתה החתימה. העובדה שהנתבע מסביר לביה"ד הרבני מתי הייתה החתימה מעידה, גם לשיטתו, שאכן היה בפגישה זו נקודה בעייתית שאותה רצה הנתבע להסביר בכך שהיה זה לפני החתימה (לא למותר לציין שלבית הדין יש נאמנות על הפרוטוקול מכמה סיבות, ובהן לדוגמא, נאמנות שליח ביה"ד- שו"ע חו"מ סימן יא ואכמ"ל).

מעתה, גם אם היינו נכנסים לדיון האם צדק ביה"ד הרבני בהחלטתו לפסול את הנתבע הרי אנו רואים שיש, עכ"פ, רגליים לדבר לפסילה זו. מאחר וכך, מובנת החלטתו של ביה"ד הרבני לחשש ולפסילת הנתבע גם על פי סברתו. מעבר לכך, מאחר והנתבע, גם לשיטתו, בא לנסות ולגשר ולא הציג זאת כדיון משפטי, הרי מובנת טענת האשה גם אם מבחינה פורמלית הציג את עצמו כמייצג. כאן מבינים אנו את הסברו ההלכתי של ביה"ד הרבני, בהסברו את הטעמים לפסילה, בדבר סתימת הטענות.

מעתה, לאחר שהוכחנו שעילת הפסילה מובנת, יש לדון על המשמעויות ההלכתיות לכך. את הדיון יש לחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא ניתוח המצב לאחר הפסילה ורמת המחויבות להמשך החוזה לאחר מכן. בחלק זה נדון האם הפסילה נחשבת פשיעה או אונס. לאחר שנדון על יתרת החוזה, נשוב ונדון על העבודה שכבר נעשתה והמשמעויות לכך.

במבט ראשון יש לחלק את נידוננו לשתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא שצודק התובע שביה"ד הרבני פסל את הנתבע מחמת פשיעתו וחשיב כפועל שפושע שמותר לבעה"ב לפטרו. אבל אם נאמר שהנתבע נהג כמצופה, הרי שפסילתו היא אונס וצריך לדון במערכת המחויבות הנובעת מכך.

אמנם נראה שלדיון הראשון אין צורך כלל להזקק לכך. הסיבה היא שיש לחלק בין שני סוגי אונס. ישנו את האונס הידוע מפרק השוכר את האומנין (דף עו-עז), והוא שנפסק בהלכות פועלים בשו"ע (ס' שלג-שלה) אונס זה מדבר על מקרים בהם מופסקת העבודה באמצעה על ידי כל אחד מהצדדים ומשמעויותיה ההלכתיות. אולם ישנו מקום נוסף בו נפסק על הפסקת עבודה. 

פסק הרמ"א (סימן תכא סעיף ו):

…הגה: וכן מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות; ואם מסרב, יוכל להכותו עד שיצא…

על גבי השו"ע שפסק שיש מקרים שמותר לאדם לחבול בחברו אם נכנס לחצרו שלא ברשות, כתב הרמ"א שלעיתים מותר לחבול במשרת על מנת לסלקו. והוסיף הרמ"א שאם חושש בעה"ב שהמשרת יגנוב מותר לו לסלקו לפני סוף זמן השכירות. מפשט הרמ"א נראה שדי בכך שחושש מגנבה וכבר מותר לו לקצר את זמן שכירותו של המשרת. 

מקורו של הרמ"א הוא מהסוגיא במסכת ב"ק (כח.).

ת"ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת"ל: לא תקחו כופר... לשוב, לא תקחו כופר לשב! הכא במאי עסקינן - בעבדא גנבא. עד האידנא לא גנב, והשתא גנב? עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה, השתא לית ליה אימתא דרביה עליה. 

וכתב על סוגיא זו המרדכי:

נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה פטור. ופירש ר"י דאורחא דמלתא נקט נרצע שכלו ימיו שאז רגיל לסרהב ולהוציאו… משמע שהוא הדין משרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם דעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב:

מדברי המרדכי משמע שכאשר אדם מעסיק משרת, וחושש המעסיק שהמשרת יגנוב לו, יכול המעסיק להפסיק את העסקת המשרת למרות שתוקף ההסכם ביניהם עוד לא נגמר. 

אבל הפת"ש (סימן רלב ס"ק ה) הביא בשם תשובת שבות יעקב (ח"א סימן קעד) שכדי לסלק משרת כזה יש צורך בראיה ברורה שאכן העבד גנב. וכך כתב השבות יעקב:

בעל הבית אחד ששכר שפחה עברית לשמשו ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית אם הבעל הבית יוכל לחזור בו או לא כיון שהיה יכול' לשכור במקום אחר ויש עליו תרעומת או לא: 

תשובה הנה בודאי לא נעלם מאתו מה דאית' בחו"מ סי' של"ג, דאם הבעל הבית חוזר בו אין לו עליו אלא תרעומת. ובשהיו יכולין להשכיר במקום אחר הרי זה כדבר האבד ונותן להם שכרם כפועל בטל. אכן בנדון שלפנינו דאיכא מום וחסרון גדול כזה כי אי אפשר להשתמר ממנה כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת... ועל כל פנים בישראל, ודאי דהוי מום גמור אי איכא עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות…

השבות יעקב מכריע שלא די בחשש אלא צריך עדות ברורה שאכן הפועל מוחזק לגנב ואינו ראוי למלאכה לשמה נשכר. השבות יעקב אינו מביא את הרמ"א שהובא לעיל. וכתב על השמטה זו הבאר היטב (על הרמ"א סימן תכא):

…בתשובה שבות יעקב… נשאל בדין זה וכמדומה דאישתמיטתיה הג"ה זו…

הערך ש"י (על סימן תכ"א) חולק להדיא על דעת השבות יעקב. הוא מאריך בראיות לדעתו, שאם יש רגליים לדבר שהמשרת עלול לגנוב אין צורך בעדות גמורה וכבר מותר לפטר את העובד ללא השלמת הזמן. 

כאמור לעיל הלכה זו נראית בסתירה גמורה לכל הידוע לנו מהלכות פועלים. לדוגמא, פסק השו"ע (סימן שלג סעיף ד):

כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה, ונוטל… ואם קבלן הוא, שמין לו את שעתיד לעשות… הגה: ובע"ה החוזר בו דינו כקבלן, שידו על התחתונה…

על פי הלכה זו, שעניינה דומה למקרה שלנו, בעל הבית שחוזר בו דינו כקבלן. משמעות דין זה שאין לבעה"ב היתר להפסיק את עבודתו של הפועל באמצע. ואם הפסיק את עבודתו מקבל הפועל או את ערך מה שעבד או את ערך הסכום שסיכם עם בעל הבית בעד עבודתו בניכוי כמה שעלה לבעה"ב לסיים את העבודה עם פועל אחר, הגבוה מביניהם.

התשובה לשאלה זו מונחת כהנחת יסוד בדברי הערך ש"י. הערך ש"י כותב (שם):

…ונראה דאין צריך כאן לברר בעדים ממש, רק מברר על פי קרובים או שיש רגליים לדבר לפי ראות הב"ד סגי, כיוון דיש מקום לחשדו, אדעתא דהכי לא שכרו ובטל השכירות עכ"פ מכאן ולהבא. כדאיתא פרק הגוזל (ב"ק דף קי) גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה…, דהכא אפשר לשכור על זמן שירצה וא"כ יכול לומר מה ששכרתיך על זמן ארוך משום דהיית נאמן ביני עד דאתרע אומנותך…

יוצא מדברי הערך ש"י שבעוד בסימן שלג הדיון הוא בתנאים שבין בעל הבית לפועל, דכל זמן שאין תנאים מסודרים הרי ההסכם הוא על דעת מה שנאמר בהלכות פועלים. 

מקרה שונה הוא כאשר הפועל לא עשה את עבודתו כמצופה ובעטיו המלאכה לא יצאה כראוי. במקרה כזה, אין הוא אנוס בדבר שאינו תלוי בו כלל (כמו חלה וכד'), אלא האונס נובע מהתנהלותו ומחלק מתחום אחריותו. כתוצאה מכך אנו נכנסים לגדרים של מקח טעות. ופוסק הערך ש"י, על פי פשט המרדכי והרמ"א, שבמקרה כזה רשאי בעה"ב לפטר את הפועל אפילו קודם הזמן.

על פי הרמ"א והערך ש"י יוצא שבמקרה שלנו, גם אם אין עדים שאכן הנתבע פעל שלא כדין, הרי שיש יותר מרגליים לדבר שהנתבע פעל כך. הכרעתו החד משמעית של בית הדין הרבני מייתרת את השאלה האם אכן חששו של התובע מוצדק או לא. לאור זאת נראה שמותר לתובע לדרוש את פיטוריו של הנתבע, עכ"פ מכאן ואילך, ולבקש עו"ד אחר.

כאמור לעיל, דעת השבות יעקב שכדי שיוכל בעה"ב לחזור בו צריך עדים על גנבת המשרת (ובמקרה שלנו על פשיעת הנתבע). כאמור לעיל גם כבר כתב הבאר היטב שאשתמיטתיה לבעל השבות יעקב דברי הרמ"א לעיל. אך לכאורה במקרה שלנו גם השבות יעקב יודה. השבות יעקב דיבר על אשה שהוחזקה כגנבת אך אין ביסוס כלל לשמועה זו. במקרה כזה כתב השבות שכל עוד אין ידוע שאכן היא גנבת אין זה נחשב מקח טעות. לדבר כזה ניתן לקרוא אונס דבא מעלמא. אבל במקרה בו פסק בי"ד שאכן הפועל אינו עושה עבודתו נאמנה ואינו יכול ליצגו, ודאי שיודה השבות יעקב דהוי מקח טעות דלא על דעת זה שכרו. לאונס כזה ניתן לקרוא אונס הבא מחמת הפועל והוי מקח טעות.

ראיה לזה היא מה שמחלק השבות יעקב בין עבדים עבריים לכנענים. השבות יעקב אומר שבעבד כנעני שהתגלה כחוטף אין בו מקח טעות כי עבדים כנענים מוחזקים בכך. אך לעבד עברי יש חזקת כשרות ולכן כל זמן שידוע לנו שחטף יש לו חזקת כשרות. אמנם יוצא מדברי השבות יעקב, אם ידוע לנו שעבד זה הוא חטפן וכד' הוי מקח טעות. 

על פי כל האמור לעיל יוצא שזכותו של התובע לפטר את הנתבע לאחר פסילתו על ידי בית הדין. וזאת מכך שאונס כזה של הפועל יחשב כאונס הבא מחמתו ולא על דעת זה שכרו בעה"ב והוי מקח טעות. כתוצאה מכך אין דינו של הנתבע כקבלן האמור לעיל.

גם אם נפליג ונאמר שהדקדוק בדעת השבות יעקב אינו מוכרח ויכול הנתבע לומר קים לי כשבות עקב שצריך ראיה שהיתה פשיעה וכל עוד אין ראיה אין יכולת לפטר, וגם אם נאמר שדברי ביה"ד הרבני אינם נחשבים הוכחה, עדיין יש מקום רב להוכיח שהתובע צריך לשלם לנתבע רק על מה שהוא עשה בפועל ולא יותר מכך.        

כתב הרמ"א (סימן שלג סעיף ה):

…ואם חזר בעל הבית וקבלן לאחר שעבר האונס, סתם, וחזרו ועשו אחר כך מלאכתן, צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום ... אבל בלאו הכי, מנכה לו כל ימי חליו או אנסו, אעפ"י שלא חזר בו הפועל... וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י"א דאינו צריך להחזיר… 

הרמ"א מדבר על פועל שנאנס ובעה"ב אינו רוצה לשלם לו על ימי חוליו ועל מה שלא עשה באותם ימים. מדובר על פועל שחלה וכד' שזהו אונס גמור ואעפ"כ אין בעה"ב צריך לשלם על מה שלא עשה. הרמ"א מביא שני חריגים: הראשון- אם קיבלו לעבודה לפני כן. והשני, בשם יש אומרים והחשוב לענייננו- אם כבר שילם, אף על פי שלא עשה את עבודתו, אין מוציאים ממנו.

מקורו של הרמ"א הוא בדברי הרא"ש (ב"מ פ"ו ס"ו). הרא"ש הקשה מסתירה בין מסכת ב"מ שם משמע שפועל שנאנס אינו מקבל שכר על מה שלא עבד לבין מסכת קידושין שם משמע שעבד עברי (וממנו לומדים לכל פועל) שנאנס מקבל שכר גם על מה שלא עבד. תוס' (קידושין יז. וכן נראה מדברי הרמב"ם) תירץ את הסתירה בחילוק בין עבד עברי לפועל ולפיו בימינו ודאי לא משלמים לפועל שנאנס על מה שלא עשה. אך הרא"ש הביא תירוצים אחרים. התירוץ הראשון בשם מהר"ם הוא שאם כבר שילמו לפועל ואח"כ נאנס אין צריך הפועל להחזיר את התשלום. והתירוץ השני הוא שאם בעה"ב החזיר את הפועל לעבודה אז מראה שמחל על מה שלא עבד ולכן צריך לשלם לו אף על כך. כאמור לעיל הרמ"א מביא להלכה את התירוץ השני ואת תירוץ המהר"ם ב'יש אומרים'.

הט"ז מקשה כיצד הרמ"א יכול לפסוק את שניהם הרי קולא זו לפועל, לקבל על מה שלא עשה, היא חידוש וא"כ צריך לקבל להלכה או את תירוץ הרא"ש או את תירוץ המהר"ם. על כן להלכה מעדיף הט"ז את תירוץ המהר"ם המחלק בין אם כבר קיבל את הכסף לבין אם עוד לא קיבל.

שאר האחרונים (ש"ך ס"ק כו, גר"א ס"ק כה ועוד) חלקו על שני התירוצים ועל הרמ"א שהביאם להלכה והאריכו להוכיח כתירוץ התוס'. כתוצאה מכך הם הכריעו להלכה שלעולם פועל אינו מקבל שכר על מה שלא עשה ואפילו אם נאנס.

גם אם נאמר כי"א ברמ"א וכשיטת הט"ז אין זה מכריח שבכל מקרה של אונס שהעבודה שולמה מראש, התשלום ישאר אצל הפועל. הקצות (שם ס"ק ט) מוכיח שגם לדעת מהר"ם, הלומד מעבד עברי שאם כבר שולם אין גובים מהפועל, כל זה אם עשה כבר מחצית מהעבודה. אך אם לא עשה מחצית מהעבודה הרי שמקבל שכר על מה שעשה ותו לא.

ערוך השולחן (סימן שלג סעיף כה) כלל לא הביא את שיטת המהר"ם ואף חלק על הרמ"א וסבר כשיטת התוס' והש"ך. על פי זה נראה שמכיוון שהרמ"א הביא את שיטת המהר"ם רק בי"א ויתכן שלא התכוון להכריע כך, ומכיוון שגם אם נאמר שפסקו להלכה וכן פסק הט"ז הרי זה רק אם עשה חצי מהמלאכה, כדברי הקצות, ומכיוון שרבו האחרונים החולקים ומכריעים דלא כמהר"ם ניתן לומר שלא ניתן אפילו לומר קים לי וחייב הפועל להחזיר את הממון.

לענייננו, גם אם נאמר שהנתבע נאנס ונפסל שלא כדין, הרי שעל פי דברי הערך ש"י והבאה"ט שהכריעו כפשט דברי המרדכי והרמ"א (בסימן תכא), ועל פי מה שנראה מדקדוק דברי השבות יעקב, יכול התובע לפטר את הנתבע וממילא לשלם לו רק עבור מה שעשה. גם אם לא נקבל את הדקדוק בדברי השבות יעקב, לאחר שהפועל נאנס וכתוצאה מכך לא עשה את מלאכתו, הרי לדעת רוב הפוסקים וכך נראה להכריע, יקבל הנתבע רק עבור מה שעשה וצריך להחזיר את הנותר.

על השאלה מה החבות של התובע וכיצד מעריכים את מה שעשה הנתבע עד לשלב הפסילה נתייחס בהמשך.

ב. העיכוב בהגשת כתב התביעה והזלזול בזמן זה

התובע טען שהנתבע התעכב משמעותית והתייחס אליו בזלזול בימים שבין החתימה על החוזה לבין הגשת כתב התביעה.

בבירור שערכנו הוברר שצדק בזה הנתבע באומרו שבהגשת כתב התביעה צריך חשיבה רבה והכנת אסטרטגיה לפעולה. אין זה סביר לצפות שמהלך כזה יגמר בשעות ספורות. הדברים אמורים לאור העובדה שבמהלך ימים אלו, מלבד עיסוקו של הנתבע בהכנת כתב התביעה, נפגש הנתבע עם גרושת התובע באישורו ובהסכמתו של האחרון. על כן דינה להידחות.

ג. העיכוב בתשובה לאחר הפסילה וחיוב 15,000 ש"ח בפשרת הכתובה

התובע הוסיף וטען שלאחר הפסילה הנתבע הוסיף ולא סיפק לו מענה. הנתבע לא ענה, לא הגיש את הערעור ולמעשה השאיר את התובע ללא ידיעה כיצד להמשיך את התהליך. הנתבע עונה על טענה זו שנתן לתובע את האפשרות לשלושה עורכי דין נוספים וביקש ממנו את רשות הערעור. מאחר ולא התקבלה רשותו של התובע לרעיונות אלו אין לו אלא להלין על עצמו. 

טוען התובע שמאחר ונותר לו זמן קצר למצוא מייצג ומאחר וטו"ר הרב תאנה נשכר סמוך לדיון וללא זמן מספיק להכרת התיק וכו' חויב התובע בסכום של 15,000 ש"ח על הכתובה. 

על טענה זו לא ניתן לחייב מאחר וגם אם נכונות טענות התובע נכונות הוי רק גרמא וכבר כתב הרמ"א (סימן שפו סעיף ג)

…או המזיק לחבירו בעצתו שיעץ לו… כולם פטורים, דלא היו אלא גרמא בנזקין…

וא"כ כאן לא גרע מעצה רעה שהוי גרמא ופטור. אמנם בנזקי גרמא יש לדון האם יש חיוב בדיני שמיים. בפרט לאור החתימה על שטר הבוררות המתירה לבית הדין לחייב במקרים כאלו.

אמנם כדי לחייב בגרמא אנו צריכים לדעת עכ"פ שודאי הנזק נגרם מחמתו של הנתבע. וודאות האומרת שאם לא שהיה הנתבע נפסל ומתרחש כל ענין הפסילה ומה שבא בעקבותיו היה התובע נפטר אף מתשלום סכום זה.

אך צדק הנתבע שטען כי אין אפשרות לשייך תשלום זה אליו מכמה סיבות:

1. ייתכן שהיתה בחירה לתובע לנסות דיונים נוספים בביה"ד הרבני ולאחריהם היה זוכה אף בסכום זה. התובע רצה לתת גט ולסיים את הפרשה, בהחלטה זו אין הנתבע צריך לשאת.

2. כמו כן ייתכן שאם היה מייצג אחר לא היה מתחייב התובע לשלם. מכיוון שהתובע הוא בחר את המייצג שהציע לו להסכים להצעה זו, אינו יכול לגלגל זאת על הנתבע.

3. ב"כ התובע, הרב תאנה, אמר במסגרת הדיון כי הנתבע כלל "לא הבין את הסיטואציה". טענתו הייתה, שעיקר הצורך היה לשכנע את האשה לגירושין ושלא תתבע שלום בית. מדבריו משמע שחלק משכנוע זה היה קבלת סכום זה. א"כ יתכן שגם לו הנתבע היה ממשיך בקו התביעה שלו ולא היה מצליח, היה צריך לעבור לקו התביעה של ב"כ התובע ולהפסיד את התובע סכום זהה.

מכל סיבות אלו אנו חושבים שאפילו חיוב בגרמא, המחייב בדיני שמיים וניתנה לנו הזכות לחייב בו, אין כאן. ופטור הנתבע מלשלם סכום זה.

ד. הסעיף בחוזה המחייב את הנתבע בהמשך העסקת התובע

הסעיפים הרלוונטיים בייפוי הכח הם סעיף 1 וסעיף 13. בסעיפים אלו התובע ממנה את הנתבע באותה מידה בה הוא ממנה כל אחד אחר מהמשרד וא"כ אין לו לכאורה לטעון שרצה את הנתבע יותר מהאחרים. הדברים אמורים בתוקף חזק יותר עת רואים את הנאמר בסעיף 13 בו מוענק לתובע ולעו"ד נוספים זכות אף לפטר ולהכניס תחתיהם עו"ד נוספים.

על פי יפוי כח הזה רצה הנתבע לכפות את התובע להמשיך להעסיקו או, למצער, עו"ד אחר מטעמו. הנתבע הציע לתובע שני עו"ד נוספים ממשרדו או עו"ד אחרת שאינה ממשרדו. התובע התנגד, פיטר את הנתבע ולקח לעצמו טו"ר ממקום אחר.

מאחר וביה"ד הרבני בסופו של יום פסל את כל עוה"ד מהמשרד לדון, אנו נדון רק על חיובו של הנתבע להמשך החוזה עם עו"ד אחרת שאינה מן המשרד.

א. ראשית כל, עיון מדוקדק בנוסח ייפוי הכח מעלה שייפוי הכח נועד לאפשר לעוה"ד לתת לעו"ד אחרים לייצג את הלקוח במקומו. מטרת ייפוי הכח הוא להרחיב את יכולת הייצוג של הלקוח. אין מטרת ייפוי הכח לחייב את הלקוח לתת לעו"ד אחרים לייצג אותו. יושם לב: בפירוט ייפוי הכח נותן הלקוח את כוחו לעוה"ד מול צד שלישי (בתי המשפט, מנהל מקרקעי ישראל, הצד שכנגד ועוד). אין ייפוי הכח קשור כלל לתנאים שבין הלקוח לעוה"ד עצמו. דבר זה מוכח גם מתקנות לשכת עוה"ד וכדלקמן.

ב. מעבר לכך, על פי הערך ש"י שהובא לעיל, מאחר ויש רגליים לדבר שהנתבע עשה עבודתו בצורה שאינה טובה נכונים דברי הערך ש"י:

…א"כ יכול לומר מה ששכרתיך על זמן ארוך משום דהיית נאמן ביני עד דאתרע אומנותך…

כפי שהארכנו לעיל, על פי הערך ש"י, כאשר מפטרים פועל בגלל שהרע אומנותו אנו דנים בדיני מקח טעות. בדיני מקח טעות אין משמעות לחתימה על החוזה, שהרי כל החתימה על החוזה גם היא חלק מאותה הטעות. החתימה על החוזה הייתה מתוך מחשבה שהנתבע יודע לעשות את עבודתו. מאחר ויש רגל"ד, כאמור לעיל באריכות, שהנתבע לא עשה כראוי, הרי שהחתימה על החוזה היא מקח טעות ודינה להיבטל.

ג. גם מכח המנהג ומכח קבלת בעלי המקצוע עורכי דין מחויבים לכללים המחייבים של לשכת עוה"ד. בכללי האתיקה של עוה"ד (סעיף 18) נאמר:

על אף הוראה כללית שבייפוי כוח המרשה להעביר את הטיפול לעורך דין אחר, לא יעביר עורך דין את ייפוי הכוח לעורך דין אחר, אלא אם כן נתן לכך הלקוח הסכמה נפרדת ומפורשת בכתב, אולם רשאי עורך דין, על פי הוראה כללית כאמור, לאצול מסמכויותיו לעורך דין אחר או להיעזר בו בפעולותיו.

על פי כלל זה, הרי שעל אף סעיף זה בחוזה אין הדבר שייך בענייננו. דברים אלו נאמרו כאשר עוה"ד יכול עדיין לעזור למחליפו וכד'. הדברים אמורים בק"ו כאשר עוה"ד אינו יכול לטפל בתביעה והוא נאלץ, שלא בטובתו, להעביר זאת לעו"ד אחר.

ד. מעבר לכך, גם במובאות שהביא הנתבע בכתב התביעה (הנגדית) שלו מפורש שאם הפיטורין הם בתום לב רשאי הלקוח לפטר את עוה"ד. וזאת גם לפי הלכת קורפו. האם לאחר פסיקת ביה"ד הרבני שהנתבע עשה שלא כדין לא יתכן לתת מקום לכך ש"יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד"?

על פי זה ודאי מוצדקת טענת התובע על ביטול החוזה, אי הסכמתו להמשיך לתת את היצוג למשרד עוה"ד או כל מחליף אחר מטעם התובע. 

ה. התשלום על מה שנעשה

כאמור לעיל, נדחו תביעותיו הנגדיות של הנתבע לקבל תשלום על מה שלא נעשה ולהשלמת התשלום על פי החוזה. מעתה עלינו לדון האם וכמה מגיע לו תשלום על מה שעשה. 

כאן היה נראה לומר שנזדקק לדיון האם העבודה הופסקה באונס או בפשיעה. אם הפסקת העבודה הייתה בעקבות פשיעה ישלם התובע לנתבע רק על ההנאה. אך אם העבודה הופסקה באונס של הנתבע, היה נראה לומר, שצריך התובע לשלם לנתבע על מה שעבד, גם אם לבסוף לא הביא לו תועלת. 

אמנם נראה שהדבר איננו תואם את המציאות. התובע לקח עבודה בקבלנות. הסעיפים בחוזה נגעו בשני מסלולים בהם יכול הנתבע לממש קבלנות זו. על פי זה ניתן לומר שכל זמן שהנתבע לא הצליח לממש התחייבות זו הדבר דומה לאדם המזמין עבודה מפלוני ואותו פלוני עבד והוציא הוצאות על מנת לספק את התוצאה אך בסופו של דבר התוצאה לא סופקה. במקרה כזה, אפילו באונס, אין לאומן על בעה"ב כלום. דבר זה מוכח גם ממה שכתב הפתחי תשובה (סימן רסד ס"ק א) בשם תשובת חוות יאיר:

…ומבואר שם שאם בעת הפסיקה אמר לו לכשתגמור הדבר, אינו נוטל בלא עלה בידו אפילו הוצאות שהוציא, מאחר שלא התנה…

אמנם ודאי שאם בעל הבית נהנה מחלק מעבודתו של האומן הוא צריך לשלם על הנאה זו. אך במקרה כזה גם אם האומן הפסיק באונס הוא יקבל רק את שווי ההנאה ולא את שווי העבודה. על כן נותר לנו לנסות ולהעריך את שווי העבודה כפי שנעשתה.

לדעתנו, נראה שודאי היה שימוש בעבודתו של הנתבע. הנתבע הגיש כתב תביעה, הדריך את התובע כיצד לדבר עם האשה ונתן לו חומר והסבר כיצד להתקדם עם התביעה. 

על עבודה זו מוגדר התובע כיורד לשדה חברו. בסוגיית יורד לשדה חברו (שו"ע סימן שעה) ישנם חילוקים הנובעים מרמת ההנאה של אותו שירדו לשדהו. ישנה שם מחלוקת אחרונים מה הדין כאשר מציאותית לא ניתן לומר למהנה 'טול עציך ואבניך'. האם יחוייב על ההנאה או שנאמר שמכיוון שלא רצה להנות ולכתחילה לא היה מנסה להנות לא משלם כלל עבור ההנאה. החזו"א (בבא קמא סימן כב ס"ק ב) מסכם ואומר שהדברים הם כפי ראות בית הדין את ההנאה וכמה טענת הנהנה שלא נהנה נראית נכונה לבית הדין. 

כאמור לעיל ודאי שנהנה התובע מעבודת הנתבע. ואע"פ שיכול התובע לומר שאם היה יכול להתחיל מההתחלה היה עושה ללא עזרת התובע, מכ"מ כעת שנהנה צריך לשלם על הנאה זו.

קשה מאוד לקבוע מסמרות בתמחור הנ"ל. הדבר קשה אף יותר לאור העובדה שבית הדין השתכנע שאכן הנתבע חיפש את טובתו של התובע ולא התכוון לעשות לו נזק. אף אם נאמר שהנתבע שגה ואפילו פשע בפגישתו עם האשה, שוכנענו שהיה זה ברצותו את הפיתרון המהיר והטוב ביותר לתובע. הדברים אמורים בפרט שהנתבע מוחזק בחלק משמעותי מסכום התביעה. על כן בשלב זה אנו נלך על אומדן של ההנאה על העבודה שנעשתה.

כאמור לעיל יש לחלק בין הייעוץ שנתן הנתבע לשרותים המשפטיים אותם סיפק. על הייעוץ נראה נכון שיש לאמוד את הייעוץ בארבע שעות ייעוץ. במהלך הדיונים נקט הנתבע שעל שעת ייעוץ הוא לוקח 750 ש"ח. מדובר בסכום הגיוני המקובל בשוק ולכן על הייעוץ מגיע לנתבע תשלום של 3000 ש"ח.

כדי לתמחר את הגשת כתב התביעה והפעולה המשפטית הנדרשת כדי להקדים את הדיון נעזרנו בהתייעצות עם עורכי דין ובהמלצת לשכת עורכי הדין על מחירי מינימום לשירותים משפטיים. על הכנת כתב התביעה אנו מחייבים 4000 ש"ח. על הבקשה להקדמת הדיון אנו מחייבים 650 ש"ח. 

ו. מענה לטענות נוספות של הנתבע

הטענה על מציאת טו"ר זול יותר ופיטורין בעקבות כך- טענה זו לא נשמעה כלל במהלך הדיון ונוספה רק בכתב התביעה לאחר מכן, מה שמטיל עליה צל מסוים. מכיוון שידוע לנו שההסכם שנחתם עם טו"ר תאנה מאוחר מאוד ומאחר והתובע פנה כמה פעמים לביה"ד הרבני להבהרות על רמת הפסילה, רואים שאכן היתה כנות רבה בכך שהפיטורים נעשו לפני מציאת טו"ר הרב תאנה. על כן נראה שאין מקום לטענה זו. 

הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה שהנתבע כלל לא ניסה להביא ראיה לטענה זו בעוד שהובאו ראיות נוכחות לסיבות טובות והגיוניות אחרות לפיטורי הנתבע.

ז. הוצאות משפט

שני הצדדים תבעו בחזרה את הוצאותיהם. הנוהג הידוע של בתי הדין לממונות, על בסיס הנאמר בשו"ע סימן י"ד ובנו"כ שם, לא לגבות הוצאות מלבד בתביעות קנטרניות. מכיוון שאין אנו רואים בתביעה זו קנטרנות כפי שיוצא מפסה"ד, איננו רואים סיבה לפסוק הוצאות לאף אחד מהצדדים.

בברכת "והאמת והשלום אהבו"

על החתום:

הרב יהונתן אהרנברג - אב"ד               הרב אברהם פורטל- דיין                הרב בעז רוזנטל- דיין