תביעת דמי שימוש ראויים בבעל שהורחק

תיק 1044930/9

התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שמעון גנון)

נגד

הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר הרב אשריאל עטיה)

הנדון: תביעת דמי שימוש ראויים בבעל שהורחק וחשש לחזור לדירה, לאחר פסק דין לגירושין

פסק דין

בפני ביה"ד תביעת הבעל כנגד האשה לתשלום דמי שימוש בדירת המגורים המשותפת.

רקע מקדים לתביעה שלפנינו

להלן השתלשלות העניינים הנוגעת לתביעת הגירושין, ובהשלכה לנשוא פסק דין זה - תביעת דמי השימוש בדירת המגורים.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 31.7.1991 ולהם 3 ילדים.

לצדדים דירה משותפת ברחוב ... קרית גת. 

ביום 5.7.15 הגישה האשה תלונה במשטרה כנגד הבעל בגין תקיפה. 

למחרת היום הבעל הורחק עד לדיון שנקבע ליום 13.7.15. בדיון ניתן צו הרחקה ל 15 יום נוספים. לאחר מכן, במסגרת צו הגנה בבימ"ש הורחק הבעל ל 3 חדשים נוספים עד ליום 23.10.15. 

בינתיים, ביום 19.8.15 הגישו הצדדים לביה"ד בקשה משותפת לגירושין, אליה צירפו הסכם גירושין. 

בדיון ביום 18.10.15 הבעל חזר בו מהסכמתו לגירושין, טען לעושק בחתימת ההסכם ותבע שלום בית. עם זאת טען כי האשה מורדת כשנתיים. האשה עמדה על תביעתה לגירושין. ביה"ד סגר את התיק וחייב את הבעל בהוצאות משפט.

סמוך לזה, האשה הגישה בקשה נוספת לצו הגנה ובדיון שהתקיים בבימ"ש השלום בקרית גת ביום 26.10.15 הוארך צו ההגנה בהסכמה עד ליום 25.12.15. בדיון הודיע הבעל כי אינו מוותר על זכויותיו בדירה. 

בסופו של ההליך, הוגש כנגד הבעל ביום 21.12.2015 כתב אישום ובתאריך 3.5.16 ניתן גזר הדין בבימ"ש השלום בקריית גת ע"י כב' השופטת נגה שמואלי מאייר, ולפיו, במסגרת הסדר טיעון, הודה הבעל בעבירה של איומים. הבעל התחייב בהתחייבות כספית שלא לעבור את העבירה המיוחסת למשך שנה וכן הורחק מהאשה למשך 3 חודשים.

למעשה, מיום שהבעל הורחק הוא לא שב להתגורר בביתו.

לאחר סגירת התיק לאישור הסכם הגירושין כאמור לעיל, הגישה האשה בתאריך 10.11.15 תביעת גירושין וכן תביעות לחלוקת רכוש, מזונות אשה ומזונות ילדים. 

במסגרת הדיונים למזונות ביום 11.2.16 הושגה הסכמה לגירושין. 

למועד סידור הגט (28.2.16) הבעל לא הופיע. לאחר דיונים נוספים הוחלט (16.6.16) כי הבעל חזר בו מכוונתו לגירושין.

משכך, קיים ביה"ד מספר דיונים בתביעת הגירושין וביום 5.8.18 הוציא פס"ד מנומק כי על הבעל לגרש את אשתו וכי אם יסרב לגרש יש לפתוח תיק לסנקציות כנגדו ביוזמת בית הדין.

ביה"ד הורה לקבוע מועד לסידור גט וכי לאחר מכן יתבררו שאר העניינים.

ביום 8.8.18 התקבלה בקשת האשה לדחות את מועד סידור הגט, ולהשלים את בירור שאר העניינים לפני הגט. 

ביה"ד נעתר למבוקש ובהתאם המשיך בהליך חלוקת הרכוש.

יצוין, כי בעקבות אי שיתוף פעולה עם האקטואר חויב הבעל ביום 12.3.19 בהוצאות. 

תביעת הבעל הנוכחית לדמי שימוש ראויים

בתאריך 25.3.19 הגיש הבעל תביעה כנגד האשה לתשלום דמי שימוש ראויים בדירת המגורים המשותפת. הוא תובע מהאשה תשלום עבור שימושה בחלקו בדירת המגורים המשותפת מיום 26.10.15 (מועד הארכת צו ההרחקה בהסכמה) ועד למועד מתן פסה"ד לפי ערך של שכ"ד העומד על 3,200 ש"ח לחודש. התביעה כוללת תביעה להצמדה (כמובן שביה"ד אינו מתייחס לתביעת הריבית האסורה על פי ההלכה).

יוער כי מאוחר יותר תיקן התובע את תביעתו וגרע ממנה את שלושת החודשים בהם הורחק בהסכמה במסגרת הסדר הטיעון (ראה סיכומים שהוגשו בתיק הכתובה ביום 22.04.2021).

לטענתו הוא זכאי לדמי שימוש בכל התקופה בה נמנע מיוזמתו לשוב לדירת המגורים אותה הוא מנמק כאילוץ שאליו הוא הוכרח מחמת חששו כי הנתבעת תגיש תלונות שווא כנגדו.

בדיון ביום 15.5.19 נשמעו טענות הצדדים.

ביה"ד הורה לצדדים על הגשת סיכומים. 

הסיכומים הוגשו.

עיקרי טיעוני הצדדים

טענות התובע

1. האשה מתגוררת בדירה הרשומה על שם שני הצדדים, ועל כן הוא זכאי לדמי שימוש ראויים עבור שימוש האשה בחלקו. 

2. אמנם גם לאחר תום צווי ההרחקה הוא נמנע מלשוב לביתו, אך הוא היה אנוס בזה מפני החשש שהאשה תטפול עליו עלילות שווא במשטרה, והוא הקפיד להבהיר מספר פעמים כי הוא אינו מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה.

3. עוד מוסיף התובע שעל אף שעם האם מתגורר בן אחד קטין, אולם בפסק הדין למזונות (מיום 28.11.2016) נקבע שהסכום שמקבל הבן בסך של 1,500 ש"ח כולל גם את מדורו ונמצא שלא ניתן לטעון כי חלקו של התובע בדירה משמש לצורך מדורו של הקטין בו הוא חייב. 

4. האשה היא זו שמונעת את מתן הגט עד סיום כלל ההליכים.

סוף דבר לדברי התובע האשה צריכה לשלם דמי שימוש על שימושה בחלקו בדירה המשותפת.

טענות הנתבעת

הנתבעת סבורה כי היא פטורה מתשלום זה בשל שלש סיבות:

1. צו ההרחקה שניתן בתחילה ניתן מחמת אלימות, והמשטרה היא שהרחיקה את הבעל מביתו, לאחר מכן הצו ניתן בהסכמה של הבעל, ולאחר מכן הוא לא שב לבית מבחירתו למרות שהיה יכול לחזור (וככל שלא היה יכול לחזור הרי זה בשל צווי ההגנה שהוצאו בשל אלימותו ובזה אין לו להלין אלא על עצמו). במקרה כזה אין לחייבה בתשלום בדמי שימוש בהתאם לדברי הרשב"א בתשובותיו ח"ב סי' קמ"א שהובאו ברמ"א חו"מ סי' קע"א סעיף ח' שכל שטרם קבעו השותפין את אופן חלוקתם בדירה לא יכול שותף שנמנע מלגור לדירה לתבוע מחבירו לא שיעלה לו שכר על שימושו עד עתה לבד, וגם לא לתבוע שהוא זה שישתמש בנכס כנגד הזמן שבו השתמש חבירו.

2. הגשת התביעה לדמי שימוש כ-4 שנים לאחר עזיבת הנכס מעידה על ויתור על זכויותיו לדמי שימוש (בעניין זה מצטט התובע שנית את דברי הרשב"א הנ"ל ואת דברי הלבוש בסי' קע"א כי השותף אינו יכול לתבוע לאחר כמה שנים להשתמש כנגד השנים שהשתמש חברו לבד כשלא היה בעיר או שהיה בה ושתק).

3. נוכח החלטת ביה"ד בעניין הגירושין שהבעל בגד באשת בריתו, הרי שבוודאי במקרה כזה האשה זכאית למזונות אשה וכחלק ממזונותיה היא זכאית למדור ספציפי.

4. חלקו של הבעל בדירה משמש את הקטין, בן הצדדים, לצורך מדור הקטין, בו הוא חייב (סכום המזונות שנפסק בפסה"ד, 1500 ש"ח, אף שצוין כי הוא כולל מדור, מתייחס בהכרח, לפי גובהו, למצב הנתון שהקטין מתגורר בדירה ועל כן לא היה צורך לתמחר את המדור עצמו ובהכרח שהכוונה להוצאות המדור בלבד. לו היה מתומחר המדור היה צריך לקבוע סכום מזונות גבוה בהרבה בתחשב בכך שמקובל לפסוק עבור קטין סכום של 30% מעלות מדור).

5. עוד מציינת הנתבעת כי הבעל הוא זה שסירב מתחילה לגרש (פרוטוקול הדיון מ-03.2016). וכי דחיית סידור הגט עתה הינה בהסכמה משותפת.

דיון והכרעה

בפנינו תביעת הבעל מהאשה לתשלום דמי שימוש בדירת המגורים מאז הורחק ממנה ביום 26.10.2015 בניכוי שלושת החודשים בהם הורחק בהסכמה במסגרת הסדר טיעון. הבעל כאמור לא שב מאז לבית למרות פקיעת הצו.

בהחלטת ביהמ"ש בקרית גת מיום 03.05.2016 במסגרת הסדר הטיעון הנזכר הוכרע ע"י כב' השופטת נגה שמואלי-מאייר על יסוד הודאת הבעל כי הוא אכן איים על האשה ונקבע כי הוא יורחק למשך 3 חודשים. לאחר מכן לא שב הבעל לבית אף שלא עמד כנגדו כל צו.

כאמור לעיל, לטענת האשה היה יכול הבעל לחזור לבית ואילו הבעל טוען כי הוא חשש מתלונת שווא. הכרעת שאלה זו תלויה לכאורה בשאלה מהו המעמד של הודאה במסגרת עיסקת טיעון, אך נראה שבני"ד אין צורך ואין זה המקום לבוא לבירור ממצה בשאלה מעניינת זו, ונבאר. 

כפי שפורט לעיל, ביום 10.11.2015 הגישה האשה תביעת גירושין. עמדת הבעל לאורך ההליך (למעט שלב מסויים במהלכו) היתה כי הוא מעוניין בשלו"ב.

בפס"ד מנומק שנחתם ביום 05.08.2018 קבע בית הדין כי על הבעל לגרש את אשתו מיידית וכי שאר העניינים ידונו לאחר מתן הגט. 

בנימוקיו קבע ביה"ד כי הבעל מוגדר כ"רועה זונות" בהתאם לדברי הרמ"א בסי' קנד סעיף א' על בסיס דברי הרמ"א והאחרונים שהאריכו בביאור והרחבת דבריו וכפי שמובאים הדברים בערוך השולחן סי' קנד סעיף טז שיש כאן גם טענת מאיסות ברורה, וז"ל ביה"ד שם בפסה"ד: 

"הפסיקה המקובלת בבתי הדין היא שיש לחייב את מי שבוגד ברעייתו בגט הן משום רועה זונות והן משום הטעם הכללי יותר של מאיס עלי באמתלא מבוררת". 

ביה"ד אף קבע כי אם יסרב לגרש יש לפתוח תיק לסנקציות.

ביה"ד פתח תיק לסידור גט ואף נקבע מיד מועד לסידור הגט, אלא שכשלושה ימים לאחר מתן פסה"ד, ביום 08.08.2018 התקבלה בקשה מטעם ב"כ האשה בה הוא מבקש בשם מרשתו לדחות את סידור הגט עד לאחר בירור ענייני הרכוש והכתובה.

וז"ל ב"כ האשה בבקשתו:

1. ביום 6.8.2018 בית הדין הנכ' הזמין את הצדדים ליום 9.10.2018 לסידורי גיטין.

2. הובהר כבר בפני בית הדין הנכ' כי ברצונם של הצדדים להסדיר את עניני הכתובה והרכוש קודם למתן הגט.

3. על כן מתבקש כב' ביה"ד הנכ' כדלקמן:

1. לבטל את הזימון לדיון סידורי גיטין ליום 9.10.2018.

2. להורות על אופן המשך ההליכים בגין חלוקת הרכוש והכתובה."

נוכח העובדה כי האשה לא היתה חפצה בגירושין וגם הבעל מצידו לא היה חפץ בכך שהרי עמדתו היתה כי הוא מעוניין בשלו"ב (אם כי יש להעיר כי בפסה"ד הנזכר קבע ביה"ד כי בקשתו לשלו"ב אינה כנה יעוי"ש), לא נותרה לביה"ד ברירה והוא קיבל את בקשת האשה, ובהחלטתו מיום 20.08.2018 כתב:

"בפני בית הדין בקשת האשה לביטול הדיון לסידור הגט לנוכח רצונה להשלים את הליך חלוקת הרכוש והכתובה לפני כן. עמדתו של הבעל החפץ בשלום בית ידועה זה מכבר.

לנוכח זאת יש הסכמה בין הצדדים שאין לקבוע כעת מועד לסידור גט, יש לבטל את מועדי הדיון ולהקפיא את התיק לשנה. 

החלטות בעניין המשך ההליך ינתנו בתיקים המתאימים."

תביעת דמי השימוש מטעם הבעל הוגשה לביה"ד ביום 25.03.2019 ובה הוא תובע דמי שימוש למעשה החל מיום 26.01.2016 (מועד פקיעת צו ההרחקה המוסכם).

שתי התקופות אליהן מתייחסת התביעה

נראה כי על מנת לדון בתביעה שלפנינו עלינו לחלק את הדיון לשתי תקופות

1. עד מועד מתן פסה"ד לגירושין – עד אז עמד הבעל בסירובו לגרש וביקש שלו"ב.

2. ממועד מתן פסה"ד לגירושין ואילך – מאז עיכבה האשה את הגירושין לצורך סיום חלוקת העניינים הרכושיים, עיכוב שנעשה בהסכמת הבעל (מסיכומיו עולה כי הוא סבור שהוא אינו זה שמעכב כעת את הגירושין, ואכן אין להניח שהוא אינו ציית דינא).

עד מועד מתן פסה"ד לגרושין – האשה פטורה מתשלום הן משום שהבעל יכול היה לחזור והן משום שהבעל חייב במדורה.

נראה כי עד מועד מתן פסה"ד לגירושין אין כל מקום לחייב את האשה בדמי שימוש משני טעמים:

1. משום שהבעל היה יכול לשוב לביתו ומבחירתו לא חזר.

2. משום שהוא חייב במזונות אשתו ובכלל זה במדורה.

ונבאר:

אי חזרת הבעל לדירה

בני זוג נשואים, דירתם משמשת אותם למגורים משותפים, אדעתא דהכי נישאו ואדעתא דהכי הם מתגוררים בדירה. מדובר א"כ בנכס משותף שנועד לצורך שימוש משותף.

במקרה שלפנינו, הבעל יצא מתחילה את הבית מכח צו ההגנה שניתן בהסכמה אך לאחר זמן, אף שהיה יכול לשוב לדירה, שהרי כאמור הוא היה מעוניין בשלו"ב והדירה עומדת לשימוש של שניהם יחד, בחר שלא לשוב אליה. בכה"ג נראה שאין צריכה האשה לשלם דמי שימוש, בהתאם לדברי הרמ"א בחו"מ סי' קע"א סעיף ח' בשם הרשב"א בתשובה שכשהשתמש שותף אחד בנכס מספר שנים ללא שהסדירו מראש את אופן חלוקת השימוש בנכס, אין חבירו יכול לתבוע להשתמש כננגדו את מספר השנים שהראשון השתמש, והראשון יכול לומר לו בשלי השתמשתי משתמש (ונדון בדבריו בהרחבה בהמשך פסה"ד, ושם נבאר גם מדוע אין לראות בהצהרתו בבית המשפט כי הוא אינו מוותר על זכויותיו הקניניות כתביעה לדמי שימוש). 

הבעל אמנם טוען כי היה אנוס לחזור מחשש לתלונות שווא, ובהתאם לכך לכאורה היה מקום לתבוע דמי שימוש ע"פ מש"כ בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' נ"ח ז"ל: 

"אמנם כיון... שפעם אחת לפני כמה שנים שרצה שמעון ג"כ להיכנס לבית ולא הניחו ראובן, נראה דלפי"ז הדין עם שמעון... מבואר... מסיום דברי הרשב"א שהטעם הוא משום דבלא"ה היה הבית פנוי, ואילו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו. אבל בנ"ד דפעם אחת רצה שמעון להכנס ולא הניחו ראובן, בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו, וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו כנ"ל. וגם זה דבר ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון להכנס בו לאו כל כמיני' להשתמש בחלקו של שמעון בעל כרחו... עכ"פ בנ"ד שלא הניח ראובן ליכנוס את שמעון בבית והשתמש בו הוא לבדו בע"כ של שמעון בבל הבית נלע"ד שחייב ראובן לשלם לשמעון דמי שכירות בעד השנים שאח"כ שדר בחלק שמעון."

וכעי"ז כתב גם בכסף הקדשים חו"מ סי' קעא ז"ל:

"כששותף אחד ברח ע"י אונס או בדומה איזה טעות מודה הרשב"א שיובל אח"כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חבירו ממש."

אך נראה שאין לומר כן. 

לא נראה כי בני"ד יש להגדיר את הבעל כאנוס מלחזור לביתו. העובדה שהאשה התלוננה פעם אחת אף אם היתה זו תלונת שווא אינה אומרת בהכרח שתמשיך להתלונן ואינה מוחזקת בכך (ולא דמי למי שלא הניחו חברו להיכנס), וגם קשה לומר שבכה"ג מקרי ממש אונס שהרי סוף סוף הוא זה שבחר שלא לחזור לבית בתום הצו, והיה ביכולתו להתגבר על חששותיו באמצעות התקנת מצלמות אבטחה או אמצעים דומים אחרים, או לפחות מיד בתום הצו להודיע לאשה כי הוא מעוניין בדמי שימוש ולתעד זאת, או לחילופין להגיש מיד תביעה ספציפית על כך.

מה עוד שבסופו של דבר הבעל בעצמו, בכך שהסכים לעיסקת הטיעון, הוא זה שגרם לכך שיוצא מהבית, ויש לומר שיש כאן ממ"נ, אם אכן האשה צודקת אז בודאי שהוא אשם, ואם לאו הרי שהיה יכול להילחם על חפותו, וכיון שבחר שלא לעשות כן אלא להודות, נמצא שהוא זה שבהסכמתו גרם להרחקתו ולא האשה. 

ולכאורה היה מקום לומר עוד שעצם זה שהודה במסגרת עיסקת הטיעון, יש בזה הוכחה שהאשה צודקת, שהרי יש הודאה לפנינו. 

אלא שיש שהסתייגו מכשרותה של עסקת טיעון, ונימוקם עימם שאין כאן הודאה של ממש שהרי היא נעשית במסגרת של עיסקה מכח שיקולי כדאיות של בעל הדין למחיקת חלק מסעיפי האישום והקלה בעונשו, ומי ערב לנו שאכן יש ממש בהודאה זו. אך יש להעיר שסוף סוף כיון שע"פ החוק אין בית המשפט מחויב לקבל את העיסקה והיא תלויה באישורו, ואם לא יקבלנה יוכל השופט להרשיע את בעל הדין ע"פ הודאתו, נמצא שאין לבטלה כליל, ולפחות רגלים לדבר יש כאן, ויש לעיין בזה.

ולכאורה היה ניתן להשיב על הטוענים שאין מקום לעיסקת טיעון, שאף שאפשר ולו היה הדבר נתון בידינו לא היינו מסכימים לתת תוקף לעיסקה שכזו, סוף סוף כיון שבחוק הישראלי יש לכך תוקף, הרי שיש לזה תוקף מכח משפט המלך, ועי' רמב"ם בפי"ח מהלכות סנהדרין ה"ו שמלך יכול אפי' להרוג ע"פ הודאת פה של הנאשם (אמנם שם לא מדובר על הודאה במסגרת עיסקה אלא על הודאה רגילה, ופשוט שיש לחלק ביניהם). 

אלא שיש להעיר בזה שאף שנראה בודאי שיש כח למלך להעניש ע"פ הודאה זו, אין זה אומר שמצידנו אנו נוקטים שיש כאן גדר של הודאה לכל דבר ועניין, ושגם במה שנוגע לשאלות הממוניות שביה"ד דן בהן ניתן לזה תוקף של הודאה. המלכות אמנם יכולה להעניש מכח סמכותה על פי הודאה זו, אך אין זה הופך את עצם ההודאה לראיה קבילה בדיני הראיות לכל משפטי התורה.

סוף דבר, בוודאי שלא ניתן לומר שתלונת האשה היתה תלונת שווא, וכאמור לעיל, למעשה, הבעל בכך שהסכים לעיסקה גרם בסופו של דבר להוצאתו מהבית, נמצא שמעשיו הן שגרמו, וכל שלא חזר אינו יכול לתבוע דמי שימוש, ובשלה האשה משתמשת.

הבעל חייב במדור האשה

נימוק נוסף לפטור את האשה מתשלום עבור השימוש בחלק הבעל הינו משום שהבעל היה מעוניין בשלו"ב וממילא הוא חייב במזונות אשתו ובכלל זה במדורה. 

אין לשלול את זכאותה של האשה למזונות מכוח תביעתה לגירושין, שהרי ביה"ד קבע כי תביעתה לגירושין מוצדקת והוא אף חייב את הבעל לגרש בשל כך. 

אמנם בשל היות האשה משתכרת למחייתה משכה האשה את תביעתה לדמי מזונות אשה (ראה פרוטוקול הדיון בתיק המזונות מיום 27.11.2016), אך נראה שהדבר מתייחס לדמי המזונות בלבד ולא לחיובו של הבעל במדור אשתו שעל זה ודאי לא ויתרה, ועל אף היותה משתכרת כ-5,000 ש"ח, נראה כי אין זה עולה באופן מלא אף לדמי המדור. וראה בעניין זה בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' ל"ג שאחר אריכות דבריו סיכם וכתב בעמ' 868:

"כשהאשה גרה בדירה המשותפת בלא בעלה, גם ללא זכותה כשותף בנכס, בסתמא האשה יושבת במדור מכח זכותה למזונות ומדור עבורה... על כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכח הזכות הנ"ל."

כאמור לעיל, בני"ד, לגבי התקופה שקודם מתן פסה"ד לגירושין, ומאחר שביה"ד קבע שעילת תביעת הגירושין מוצדקת, הרי שהאשה זכאית למדור לפחות עד למועד מתן פסה"ד.

וראה עוד בפס"ד ביה"ד האזורי צפת (תיק מספר 617243/6 מיום כ"ג ניסן תשע"ב 15.04.2012 התפרסם במאגרים משפטיים) (הרה"ג אוריאל לביא, הרה"ג חיים בזק והרה"ג יועזר אריאל שליט"א) שאין מקום לתביעת דמי שימוש כל עוד הבעל חייב במזונות האשה.

לאחר מתן פסה"ד לגירושין

לגבי התקופה שלאחר מתן פסה"ד הרי שפני הדברים הם כך. מכיון שהאשה היא זו שיזמה את דחיית סידור הגט מיד לאחר מתן פסה"ד (וגם אין סיבה להניח שהבעל אינו ציית דינא והוא מסרב לגרש. יתירה מזאת, אחת מטענותיו הינה שהאשה היא זו שמעכבת את הגט, ויש ללמוד מכאן כי הבעל נכון לתת את הגט בכל שעה שיתבקש), הרי שמאותה שעה ואילך כבר אין האשה זכאית למדור. 

מאותה שעה ואילך גם נראה ברור שלא ניתן לטעון כלפי הבעל שהיה עליו לשוב ולהתגורר בבית, ובלא להיזקק לטענתו כי הוא חשש מתלונות שווא, אלא משום הטעם הפשוט שכיון שניתן פס"ד לגירושין, הרי שלמעשה תמו הנישואין והעיכוב בסידור הגט הוא טכני בלבד. במקרה כזה יש לדון את הבעל והאשה לכל היותר כשני שותפין רגילים, שברור שמגורי האחד מפריעים לחברו ואין להם יכולת לדור יחד.

הצדדים הזכירו בכתבי טענותיהם את דברי הרמ"א בחו"מ סי' קע"א סעיף ח שכתב:

"לא חלקו (חלוקת שימוש-ע"מ) והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש."

מקור דברי הרמ"א בתשובת הרשב"א ח"ב סי' קמא שכתב ז"ל:

"ואם אירע שישב בו האחד שתים ושלש שנים נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר דכל שלא חלקו - בשלו הוא משתמש, ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי, וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה, דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן, דכל שלא חלקו - בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו."

הנתבעת רצתה לומר שמכיון שהתביעה הוגשה בשנת 2019, לא ניתן לגבות דמי שימוש למפרע בהסתמך על דברי הרשב"א הללו. התובע מזכיר כי הוא הודיע כבר במועד הדיון בבית המשפט ביום 26.10.2015 כי הוא אינו מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה למרות הסכמתו לצו ההגנה.

באשר להודעתו זו של התובע בבית המשפט, הרי שבפשטות היא לא התייחסה לתביעת דמי השימוש אלא לבעלות על הדירה, ועל כן לא ניתן לפרש אותה כתביעה לחלוקת השימושים בדירה, ובפרט שעמדתו של הבעל באותה שעה היתה כי הוא מעונין בשלו"ב, ועל כן בוודאי שלא התכוון לתביעת דמי שימוש או חלוקת זמני שימוש, שהרי כל רצונו היה לשוב לביתו ועל כן הודיע כי הוא אינו מוותר על חזקתו הקניינית בדירה.

אשר על כן היה נראה לכאורה כי יש לדמות ני"ד לדברי הרשב"א, ואו אז באנו למחלוקת האחרונים האם דברי הרשב"א מתייחסים רק לשותפות בחצר הראויה לשימוש שניהם גם יחד (בית דוד חו"מ סי' נה, זרע יעקב (ן' נאים) סי' יז, שו"ת נפת צופים (בירדוגו) חו"מ סי' ריא), או אף לשותפות בבית שאינו ראוי למגורים של שני השותפים (דבר משה (אמריליו) ח"ב סי' מ', אדרת אליהו סי' יח, ובעקבותיהם בשו"ת פני יצחק (אבולעפיא) ח"ג חו"מ סי' א' דף ב'. ובספר פני הבית (ענתיבי) חו"מ סי' קעא סק"ג ושו"ת תשורת שי סי' תרח), ועיין בשו"ת "עטרת דבורה" שם שהביא את דברי האחרונים באורך ודן בדבריהם, ולסיכום כתב להכריע כדעה האחרונה וז"ל:

"לדעת הרבה אחרונים אין חילוק בין שותפות בחצר הראויה לשניהם יחד לשותפות בבית שאינו ראוי למגורים של שני השותפים בעת ובעונה אחת וכן נראה עיקר בשיטת הרשב"א.

אבל אם אחד השותפים תובע חלוקת שותפות (דהיינו את הסדרת השימוש של השותפין בנכס-ע"מ) שבכל דרך שהדין נותן... כיון שהדין עמו, מכאן ולהבא כבר לא יוכל חברו לטעון בשלי השתמשתי ולהיפטר מתשלום שכר דירה...".

ונמצא א"כ לפ"ז שהיינו פוטרים את האשה מתשלום דמי שימוש עד מועד הגשת התביעה מכח דברי הרמ"א אך מחייבים אותה משעת התביעה ואילך.

אלא שבאמת נראה שאין לראות כך את פני הדברים. דברי הרשב"א אמורים בשותפין שמעוניינים להשאיר את שותפותם על כנה וכל הנידון הוא אופן חלוקת השימוש בנכס ביניהם, ובזה כתב הרשב"א שכל שהשתמש האחד והשני לא תבע את זכות השימוש שלו אין לו כלום. אבל ני"ד נראה שדומה טפי לבני זוג שכבר התגרשו ששם כלתה כבר השותפות ביניהם לגמרי והוו כשותפין שתבעו לפרק את השותפות. בכה"ג כתב שם בשו"ת "עטרת דבורה":

"כמו כן במקרה שהבעל והאשה כבר התגרשו, הדבר פשוט שגם לשיטת הרשב"א אין מקום לטענה "בשלי השתמשתי" מאחר שעפ"י ההלכה בן הזוג השני מנוע ממגורים באותה דירה ודינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם...".

ועי"ש שהביא מפד"ר כרך יח עמ' 300 בפס"ד של ביה"ד האזורי ירושלים שהגר"ש שפירא שליט"א כתב כדבר פשוט שלאחר הגירושין, מאחר שהזוג מנוע על פי ההלכה ממגורים משותפים, יש חובת תשלום שכר דירה.

אלא שהעיר ב"עטרת דבורה" על דברי הגר"ש שפירא שאמנם הדין עמו אך לא מטעמו. כי הוא דייק דבריו מלשון הרשב"א שכתב "ואילו רצה חברו היה משתמש בו" אלמא כאשר אינו יכול להשתמש בו, כגון לאחר גירושין, ניתן לתבוע דמי שימוש, ונמצא שלפי דעת הגר"ש שפירא הפטור מדמי שימוש מיוסד על דעת הרשב"א. אבל ה"עטרת דבורה" כתב שלדעת הרבה אחרונים דינו של הרשב"א נכון אפילו בבית שלא ניתן להשתמש בו יחד, וכאמור לעיל, אך מכל מקום הדין נכון משום ש"כבר כלה זמן השותפות".

ונראה שהגדרה זו ש"כלה זמן השותפות" אינה תלויה בגירושין בפועל ובאיסור של בני הזוג לחיות יחד, וגם במקרה כמו ני"ד בו ניתן פס"ד לגירושין והעיכוב בסידור הגט הינו טכני בלבד על מנת לסיים את ההליכים הרכושיים, (כאמור לעיל, הבעל טען בסיכומיו כי לעת הזאת האשה היא זו שמעכבת את הגט ולא הוא, ולמדנו מכאן שהוא זנח את בקשתו לשלו"ב וקיבל על עצמו את פסק הדין, ונמצא שגם הוא מוכן לגרש, והעיכוב א"כ משני הצדדים הוא לצורך הסדרת ענייני הרכוש בלבד), ניתן לומר ש"כלה זמן השותפות", שהרי כל שותפותם היתה לצורך חיי הנישואין, ומשתמו חיי הנישואין הוי כשותף שתבע לפרק את השותפות, שהרי הרכוש עומד לחלוקה, ובפרט בני"ד שישנה כבר תביעת חלוקת רכוש כוללת התלויה ועומדת מזה מספר שנים שהאשה אף "רעננה" אותה מיד לאחר מתן פסה"ד לגירושין וביקשה מפורשות לדון בה טרם ביצוע הגירושין בפועל.

 וב"עטרת דבורה" ג"כ כתב שלעיתים ניתן לקבוע כי כלה זמן השותפות והוו כשותפין שנפרדו לענין שאי אפשר לטעון שבשלו הוא משתמש אפילו קודם הגירושין בפועל. 

שם דן בבני זוג שנפרדו וטרם התגרשו והאשה טענה "מאיס עלי" שכלתה השותפות, וזאת לאחר שאנו פוסקים להם דינא דמתיבתא המבואר בסי' עז ס"ג ברמ"א שבו נקבע חלוקת רכוש אף קודם הגירושין לרוב הפוסקים, או לפי דרכו של הבית יעקב סי' עז שהובא בפד"ר כרך יב עמ' 373 שאין מניעה שהאשה תקבל את חלקה בנכסיה אף קודם הגירושין כשאין לבעל זכות לפירות נכסי מלוג, דהיינו בטוענת מאיס עלי לשיטת הרא"ש לאחר י"ב חודש ולשאר הפוסקים גם קודם לכן. 

וכך כתב שם (במקרה הפוך שבו האשה עזבה את הדירה):

"...שאשה האומרת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת, ביטלה מיד תנאי האישות, אינה משועבדת לגור עם בעלה... בנסיבות אלו ודאי שיש לקבוע שהשותפות ביניהם הסתיימה, ויש מקום לדונם כשותפים שאחד מהם דורש לסיים את השותפות שבנסיבות אלו לא אמר הרשב"א את דינו."

ובמסקנה שם כתב:

"אך גם עבור התקופה שבטרם התביעה לתשלום שכר דירה, יש לחייבו החל מאותו מועד שאנו דנים אותם כשותפים שנפרדו, דהיינו לאחר שפסיקה של ביה"ד שאינה משועבדת לשוב לבעלה." 

ובני"ד נראה שכלתה השותפות לפחות משעת מתן פסה"ד לגירושין, ועדיף טפי מטוענת מאיס עלי, שהרי בודאי שאינה משועבדת לבעלה לאחר מתן פסה"ד לגירושין, וק"ו כאשר שניהם מעוניינים בפירוק השיתוף.

סוף דבר, נראה כי משעת מתן פסה"ד לגירושין באופן עקרוני זכאי הבעל לדמי שימוש בגין שימושה של האשה בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה.

עם זאת, למרות אמירתנו העקרונית שהבעל זכאי לדמי שימוש משעת מתן פסה"ד לגירושין, למעשה יש שני עניינים שגורעים, או עשויים לגרוע, מזכות זו:

1. חובת הבעל בתשלום מדור הבן:

נראה ברור כי דמי המזונות שנקבעו לבן אינם כוללים את התשלום עבור המדור עצמו, וכטענת האשה. הסכום שנקבע בהסכמה (1,500 ש"ח) בהחלטה מיום 28.11.2016 בתיק המזונות נקבע בהתחשב בכך שהקטין גר בדירה ועל כן לא היה צורך לתמחר את דמי המדור עבורו.

כך יש לקרוא גם את לשון החלטת ביה"ד בה נכתב:"בהתחשב בנתונים אלו הסכימו הצדדים כי האב ישלם 1,500 ש"ח לאשה לצורך הוצאות מזונות ומדור עבור הקטין". נראה כי פירוש הדברים הוא שדמי המזונות יכללו מלבד את הוצאות המזונות גם את הוצאות המדור, דהיינו ההוצאות הנלוות למדור כמו מים חשמל ארנונה גז וכד', אבל המדור עצמו לא תומחר כלל משום שלא היה צורך בכך.

נמצא לפ"ז שממחצית שכה"ד שמגיע לבעל בשל זכויותיו שהם כ-50% משכה"ד החודשי, יש לגרוע 30% בהם הוא חייב מכח מזונות הבן, ונמצא שעל האשה לשלם לו דמי שימוש בערך של 20% בלבד מהשכר החודשי (640 ש"ח לפי אומדן של 3,200 ש"ח לחודש).

2. טרם התבררה שאלת הכתובה וחלוקת הרכוש הכללית (הכוללת את הזכויות שצברו הצדדים), ואפשר שלאחר שיוכרעו עניינים אלו יהיה צורך לבצע קיזוז.

סוף דבר, ביה"ד מכריע כי עד מתן פסה"ד לגירושין פטורה האשה מתשלום דמי שימוש לבעל. 

ממתן פסה"ד ואילך באופן עקרוני יש מקום לחייבה אלא שיש לקזז את דמי מדור הקטין. 

לגבי הסכום שנותר לאחר הקיזוז, ימתין ביה"ד להכרעה כוללת בתביעת הרכוש ובתביעת הכתובה ולאחר מכן יבוצע חישוב האם בפועל תצטרך האשה לשלם או שמא התשלום יתקזז מול תשלומים שהבעל חייב להעביר לאשה.

כמובן שיהיה על הבעל להעלות זאת בפני ביה"ד כשתוכשר השעה לכך.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ח' בסיון התשפ"א (19.05.2021). 

הרב ישי בוכריס – אב"ד הרב בן ציון ציוני הרב עודד מכמן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה