חזרה מערכאות לדין תורה, וחיוב הסרבן בהוצאות התביעה בערכאות

היתר ערכאות-2

בנידון: היתר ערכאות שניתן על ידי ביה"ד דידן נגד שכנים בענין ביהכ"נ שפתחו במקום שלא מיועד לכך ועל שטח משותף. 

סיכום הטענות

יובהר כי למרות שנטענו בפנינו טענות הנוגעות לגופו של הליך, ביה"ד איננו מסכם כאן את הטענות לגופו של הליך מאחר והנתבעים אינם מעוניינים להתדיין בפניו לאור צו המניעה שהוצא על ידו, ועל כן ככל ואין לכך רלוונטיות לשאלת היתר הערכאות לא יובאו בסיכום זה טענות הנוגעות לגופו של הליך.

רקע:

השכנים פתחו בית כנסת על שטח של חנַיות פרטיות ושטח משותף, בשלב מסוים החליטו המתפללים להרחיב את ביהכ"נ לכיוון החנַיות של התובע בדרך של ריצוף לטובת עריכת קידושים וכדומה והוא הרגיש שהוא ניזוק מכך ועל כן פנה לביה"ד לקבל צו מניעה לכך שבית הכנסת לא יתרחב לכיוונו, צו המניעה ניתן במעמד צד אחד, והצדדים הוזמנו לדיון דחוף כמקובל בבתי הדין כשניתן צו מניעה במעמד צד אחד, במועד סמוך פנה לביה"ד טו"ר הרב פישל אדלר שליט"א והציג את עצמו כב"כ שני השכנים הנ"ל וביקש לקיים דיון בתוקפו של צו המניעה, הדיון התקיים בדחיפות לאור חג השבועות הממשמש ובא, בנוכחות ב' הנתבעים שחתמו על בוררות, וביה"ד לא ראה מקום להסיר את צו המניעה, צו המניעה הופר על ידי השכנים ו\או המתפללים, וביה"ד נתן היתר ערכאות כדין שהרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"ב):

היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.

זאת אומרת מי שאין יכול להציל ממנו בדייני ישראל צריכים תחילה לתבוע אותו בפני ביה"ד ולקבל מביה"ד רשות, ואיך יודעים מי הוא שאין יכולים להציל ממנו בדייני ישראל אם תובעים אותו לביה"ד ג' פעמים והוא לא בא, ניתן להניח שלא ניתן להוציא ממנו בדיני ישראל, אך אם ביה"ד הוציא צו מניעה והוא הפר אותו אין צריך הוכחה לכך שלא ניתן להוציא ממנו בדייני ישראל מכך שהוא לא בא, שהרי הוא הוכיח שדברי ביה"ד אינם מחייבים אותו, על כן משפנה שוב לביה"ד וביקש היתר ערכאות קיבל התובע היתר ערכאות כדין.

בהמשך פנה התובע שוב לביה"ד וביקש היתר ערכאות גם כנגד אותם שחתמו על השט"ב ואומרים שהם רוצים לציית לדי"ת, מאחר ולא ניתן לנהל הליך נגד שנים שהם 'צייתי דינא' אבל אינם מסוגלים לקיים את פסק הדין, וניתן היתר ערכאות גם כנגדם.

בשלב זה כשבידו היתר כדין פנה התובע לערכאות כנגד השכנים ואז באו השכנים לביה"ד בטענה שהם לא ידעו מעולם שהתקיים דיון והם 'צייתי דינא' אלא שאינם רוצים להתדיין בפני ביה"ד דידן אלא בביה"ד אחר שיוסכם לאחר שהיתר הערכאות יוסר, טען התובע שמדובר בהתחמקות בעלמא שכן לאחר שיוסר היתר הערכאות יגררו השכנים רגלים בכך שיגידו שהם עדיין לא הגיעו להסכמות ביניהם, ולכן פנו השכנים לביה"ד ע"ח חתמו על שט"ב וטענו כי הם רוצים להתדיין בפניו ומשכך הם מבקשים להסיר את היתר הערכאות בנימוקים: א. הם לא ידעו מעולם על הדיון וממילא ההיתר ניתן שלא כדין, ב. כעת הם צייתי דינא!

מנגד טען התובע במכתבו [מה שרלוונטי לאחר שכבר הלכו לביה"ד ע"ח] כי:

א.      המתפללים בחרו שלא לציית לצו המניעה.

ב.       המתפללים לא הופיעו לדיון.

ג.        הנתבעים שחתמו על שטר בוררות מעידים כי המתפללים האחרים גברו עליהם ועל כן הפרו את צו המניעה.

ד.       הונח בתיבות הדואר של השכנים מכתב התראה על הליכה לערכאות לאחר היתר מביה"ד לאור העובדה שצו המניעה הופר והשכנים לא הגיעו לדין תורה.

ה.      חלק מהנתבעים עדיין לא חתמו על שט"ב וע"כ לא ניתן יהיה בסופו של יום ליישם את פסק הדין.

ו.        אחד המתפללים איים על התובע באלימות ומשכך הוא גברא אלמא ולא ציית דינא.

על כך השיבו הנתבעים במכתב ובו נטען [שוב רק מה שרלוונטי לאור העובדה שהשכנים כבר חתמו בביה"ד ע"ח] כי:

א.    השכנים מעולם לא הוזמנו לדיון אלא נתלתה הזמנה בבנין וכפי הנראה הורידו אותו לאחר זמן קצר, ובהתאם לא ניתן לומר כי השכנים לא צייתי דינא, או כי הפרו את צו המניעה או כי לא הופיעו לדיון שלא הוזמנו אליו.

ב.     לא היו 3 הזמנות לדי"ת כמתבקש, לגבי השכנים שכלל לא נטען כי הפרו את צו המניעה [אלא שטענה זו לא מובנת שהרי נטען שהשכנים הפרו את צו המניעה ואכן ביה"ד נתן היתר בשל כך].

ג.       השכנים ישבו עם התובע לשיחת פיוס ולכן חשבו שאין צורך לשוב לביה"ד ולבקש את הורדת היתר הערכאות.

ד.       מוכחשת הטענה כי אותו נתבע הוא גברא אלמא.

ה.      השכנים מוותרים על דיון ורוצים לשבת למו"מ.

ו.      אף שנחתם שט"ב על ידי חלק מהנתבעים הרי רוב רובם של הנתבעים רוצים להתדיין בביה"ד אחר והלכה 'תובע הולך אחר הנתבע', זאת ועוד לשיטת התובע הרי אין ערך בשט"ב החתום רק על ידי שנים מהנתבעים א"כ לדבריו אין לו טענה על כך שחלק מהנתבעים חתמו על שט"ב.

ז.      מאחר וביה"ד הוטעה על ידי התובע שהנתבעים הוזמנו ולא כן הם פני הדברים לכן השכנים אינם מסכימים כי הדיון יתנהל ביה"ד דידן אשר כבר קבע בטעות כי הנתבעים אינם "צייתי דינא" ויש להעביר את הדיון לבי"ד אחר.

ח.      התובע ביקש היתר ערכאות בעקבות טעם מסוים שביקש, אולם לבסוף עשה שימוש בהיתר בניגוד לאותו טעם. כך, התובע ביקש היתר כי אינו יכול להגיש תביעה כנגד חלק מהדיירים, אולם לבסוף התביעה הוגשה רק כנגד אלו שנקבע שהם צייתי דינא ונגד גורמים שכלל לא הוזמנו לדיונים הקודמים ושכלל לא ניתן כנגדם היתר ערכאות.

על כך השיב התובע כי ברצונו להגיב, וכי בכל סעיף וסעיף יש במכתב הנתבעים דברי שקר, ובסוף בחר בפלך השתיקה ביחס למכתב הנתבעים וטען רק כי בלאו הכי הגיעו הצדדים להסכמה בביהמש"פ שהוא זה שבוחר את ביה"ד ולכן אין טעם בכל דבריהם, וכפש"כ בשו"ע (חו"מ סי' יג ס"ב) שמשכתבו אין יכולים לחזור בהם, ובפרט שההסכמות ניתנו לאחר שיש לתובע היתר לילך לערכאות.

על כך השיבו הנתבעים:

א. מכך שלא השיב יש כאן הודאה בכך שמכתב הנתבעים אמת.

ב. ההסכמה היתה שתינתן לו אפשרות לבחור בי"ד מוכר וככל והם יסכימו לאותו בית דין הדיון יעבור לשם.

ביה"ד שאל את הנתבעים לאחר שיש הסכמה להתדיין בדין תורה לאיזה צורך הם מבקשים להסיר את היתר הערכאות והנתבעים השיבו:

א.      אין מקום להיתר ערכאות כשיש הסכמה להתדיין בדין תורה.

ב.    במידה והנתבעים לא יסכימו לביה"ד שיציג התובע הרי מאחר וזכותם להתדיין כנתבעים לקבוע את ביה"ד הם רוצים שהתובע ילך אחר הנתבע וכפי ההלכה המקובלת – ההסכמה בבית משפט הייתה ניסיון נוסף להימנע מקיום הדיון בבית משפט – דהיינו גם אם יש היתר ערכאות הייתה הסכמה לנסות לדון בבוררות על פי דין תורה – מבחינת המשפט האזרחי, בעניינינו הדיון עודנו נסוב על השאלה האם יש היתר ערכאות.

ג.      התובע לא עמד בהתחייבותו וכלל לא הציג בית דין מוכר – הווה אומר התובע מנסה בכל דרך לא לדון בדין תורה.

סוף דבר התובע טוען שמדובר במשיכת זמן, והנתבעים טוענים שהם באמת רוצים ללכת לדין תורה.

בהמשך שב התובע והשיב לביה"ד כדלקמן:

א.     אין מקום לילך אחר הנתבע מאחר ומייצגי הקהל (ה"ה ב' ור') חתמו על בוררות בפני ביה"ד דידן, ואין ערך לעובדה שכיום רוב השכנים רוצים להתדיין במקום אחר, ועל כן אין לטעון שביה"ד הוטעה כשנתן את ההיתר ומבקש להתדיין בביה"ד דידן ולחילופין מסכים להתדיין בבי"ד י' בהרכב של הרבנים א' ב' ג'.

ב.     היתר הערכאות ניתן כנגד ה'קהל' והקהל ולפחות רובו ידע גם ידע ובחר שלא לציית לדי"ת, זאת ועוד כשהגיע הדיין הרב ועקנין לראות את המקום התגודדו סביבו המון רב ושמעו כי יש צו מניעה, כך גם עולה מטענותיהם של הרבנים ב' ור' בביה"ד שהם ניסו לשכנע את הקהל לקיים את צו המניעה והם סירבו, גם מהעובדה שהוזמנה משטרה לקיים את הצו ידעו מכך השכנים.

ג.        הקהל הם כמו נכבד בעירו והתובע מפחד להתדיין בביה"ד אותו הם יבחרו.

ד.       התביעה של הנתבעים נגד התובע לביה"ד של ע"ח הופכת את התובע לנתבע ולכן הוא מבקש להתדיין באחד משני בתי הדין הנ"ל.

ה.      מאחר ולשיטת התובע הוא 'הנתבע' האמיתי והנתבעים מסרבים להתדיין בביה"ד 'ברוך שאמר' א"כ אין מקום לבטל את ההיתר.

ו.        אין טענה של חילול ה' בהמשך הדיון בערכאות שכן התובע מוכן להתדיין בבתי הדין הנ"ל.

ז.      התובע מסכים שיבטלו את היתר הערכאות ככל והנתבעים יחתמו שהם מוכנים להתדיין באחד מבתי הדין הנ"ל, ועצם העובדה שהם מוכנים להתדיין בדי"ת איננה אומרת שהם צייתי דינא שכן הם הגיעו להסכמה זו רק לאחר תביעה בערכאות.

ח.      אין מקום לפשרה שהרי הנתבעים טוענים שקיימו עם התובע שיחות לפשרה ולא הגיעו איתו לפשרה א"כ איך אפשר לטעון עכשיו שיש לעכב את הדיון בשל כך?

ט.      דעת הגרמ"מ הכהן שפרן שליט"א שבמקום ריבוי נתבעים הולכים אחר התובע.

י.        משלא הגיעו הנתבעים להסכמות עם התובע אין שום סברה לסמוך על שיחת הפיוס שנערכה, והתובע מוכן לשבת עם הצדדים למו"מ אך רק לאחר חתימה על שט"ב.

יא.    מבוקש להעיד עדים שיוכיחו שאחד הנתבעים הוא גברא אלמא, ומאוחר והוא גברא אלמא מבוקש להעיד שלא בפניו כדין גברא אלמא [יוער כי אין ערך הלכתי לטענה זו מאחר שגם גברא אלמא צריך להזמין אותו לדין תורה רק במקרה של מי שהוא גם גבר אלים וגם לא ציית דינא ניתן היתר ערכאות כמו שהבאנו לעיל משו"ע כך שאין שום טעם לנהל הליך על כך].

יב.    החתימות שהובאו לביה"ד אינן חתימה על שט"ב אלא הסכמה להתדיין בדי"ת, שכן חלק מהשכנים הם שוכרים ולא מעוניינים להתחייב בדיני נזיקין.

יג.     כולם מודים שאותו אדם שהתובע טוען שהוא 'גברא אלמא' הוא גם לא ציית דינא שכן הוא זה שהפר את צו המניעה והמשיך את ריצוף ביהכ"נ.

תגובת הנתבעים:

א.      אין דבר כזה מייצגי הקהל הרבנים ב' ור' הלכו לדיון על דעת עצמם ואף כתבו זאת בחתימתם על שטר הבוררין וביה"ד טעה היטב היטב.

ב.       היתה הסכמה בביהמש"פ ל'בי"ד' ולא ל'הרכב' מסוים בבי"ד על אחת כמה וכמה הרכב שלא יושב אף פעם ביחד והורכב מיוחד לצורך הדיון הזה.

ג.        היו מספר אנשים כשהגיע הרב ועקנין ולא המון, והמשטרה לא התייחסה בכלל לדברי התובע, וגם העובדה שהוא הזמין משטרה איננה אומרת שהשכנים ידעו שיש תביעה בבי"ד.

ד.       התובע אינו רוצה לדון בביה"ד, ולא רק מפחד לדון בביה"ד.

ה.      התובע הוא נתבע ביחס ל'הליכה לערכאות' אבל ביחס לגופם של דברים הוא איננו נתבע אלא תובע.

ו.        יש הסכמה של כלל השכנים לדון בע"ח מבלי לגרוע מכבודו של ביה"ד 'ברוך שאמר', ההתייחסות לדיון היתה לאחר שכבר היה והשכנים לא הוזמנו לדיון.

ז.        אף שהפשרה הקודמת נפלה, ידינו עדיין מושטת לפשרה אם רק יאמר התובע מה באמת מפריע לו.

ח.      השכנים יחתמו השבוע על שט"ב, מעניין שהתובע תובע גם מי שהוא רק שוכר בבנין.

ט.      שקר העובדה שאותו פלוני שהתובע טען שהוא גברא אלמא וגם המשיך את הריצוף זה פשוט שקר לא הוא זה שהמשיך את הריצוף.

י.        כל הטענה שלו זה בגלל שהורסים לו את החניות שלו כי בתחילה הוא היה מתפלל בביהכ"נ הזה ג"כ.

בהמשך השתכללו ההסכמות בין הצדדים בביהמש"פ לכדי הסכמה לדון בפני הרכב מסוים שנבחר על ידי התובע והוסכם על ידי הנתבעים, ובעקבות זאת בקשו שוב הנתבעים ליתן החלטה בדבר ההיתר שניתן אם הוא עדיין בתוקף שכן משהצדדים החליטו ללכת לדין תורה אין טעם יותר ליתן היתר ערכאות.

ועל כך השיב התובע:

א.      כי הוא חושש שהנתבעים לא יעמדו בגדרי ההסכם ולכן על ההיתר להיות בתוקף עד שיחתמו על בעלי הזכויות בנכס על שטר בוררין בפני ההרכב שהוסכם על הצדדים.

ב.       סוכם גם, בפני ביהמש"פ כי ההליך בוררות יתקיים תחת מטריית ביהמש"פ וכי באם לא יתקדם ההליך הוא יוכל לפנות שוב לביהמש"פ ולכן אין לבטל את ההיתר [יובהר כי ביה"ד לא מצא זכר להסכמה זו בנוסח הסכמת הצדדים שהוצג בפניו, וכי אם טענה זו חשובה לתובע עליו להציגה או להבהיר על מה המדובר].

ג.        למרות זאת מאחר והוא מעדיף הכרעה הלכתית הוא מוכן לדון בביה"ד בתנאי שיהיה לכך כח אח"כ לכוף את הצדדים להתדיין בפניו.

על כך [ועל הטענות שנטענו בפני ביהמש"פ ונדחו] השיבו הנתבעים:

א.      ביהמש"פ קיבל את טענת הנתבעים.

ב.       השכנים חתמו על שט"ב והחתימות החסרות מדובר בבני זוג ואף הם יחתמו אך בלא"ה אין צורך בכל החתימות ודי ברוב החתימות וגם ביהמש"פ קיבל טענה זו שאין צורך בכל החתימות [יוער כי על פי ההלכה אכן לפעמים אין צורך בחתימת בני הזוג אבל לכאו' לא זהו המצב כאן שכך מבואר בשו"ע (חו"מ סי' קעו סכ"ה): 

היה להם תביעת ממון עליו ויצא השותף חייב אם לא היה שותפו בעיר יכול לתבעו פעם אחרת (וקטן כמאן דליתא בעיר דמי וי"א דה"ה אשה) (נ"י בשם הריטב"א) היה בעיר אינו יכול לתבעו: הגה: ודוקא כשהן התובעין אבל כשהן נתבעין ואחד טען אינו מזיק לחבירו כלל הואיל ולא צוהו לטעון ולדון בשבילו ... (מרדכי פ' מי שהיה נשוי).

וא"כ כאן כיון שהשותפים הם נתבעים צריך חתימה של כולם, ובפרט אם מדובר בנשים בכל אופן צריך חתימה שלהן אפי' במקום בו הן 'תובעות' ולא נתבעות].

ג.        השכנים כולם מעוניינים לדון בדי"ת וחתמו על שט"ב ולכן התובע ממציא טענות.

ד.       מאחר והולכים להתדיין בפני הרכב אחר הרי שהיתר ערכאות זה בטל וכלל ויגיע לתובע היתר ערכאות עליו לקבל אותו מההרכב אליו הוא הלך להתדיין.

ה.      הנקודה האמיתית שהתובע מבקש להתדיין דווקא בערכאות ולכן הוא ממציא טענות כל הזמן, לכן הוא לא הזמין את הצדדים בפועל רק תלה הזמנה, בשונה מביהמש"פ שהזמין את כולם, לכן בחר הרכב שלא קיים וכפי שכתב שאם הרכב זה לא יוכל יחזרו לביהמש"פ, ולכן הוא רוצה להשאיר את ההיתר ללא הצדקה שהרי ביהמש"פ קבע שאין צורך במטריה, ובחר להאמין לנתבעים שאכן חתמו על שט"ב, ולכן אין הצדקה לטענתו שעליו להשאיר את ההיתר.

על כך הגיבו הנתבעים:

א.      ככל ויש צורף נחתים גם את הנשים [וגם התובע לא החתים את אשתו].

ב.       מאחר ומדובר בביהכ"נ, לכאורה הדין שונה ביחס להחתמת הנשים.

על כך הגיב התובע:

א.      אשתו של התובע איננה רשומה כבעלת דירה.

ב.       הנתבעים לא מילאו את חובותיהם על פי ההסכם בביהמש"פ.

ג.        התובע מסכים כפשרה שהיתר הערכאות יבוטל ובלבד שביה"ד בהרכב בו נבחר יאשר שאכן מולאו כל תנאי ההסכם בביהמש"פ.

ד.       מבוקש לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט שכן הן אלה שגרמו לכך שהנתבעים מוכנים כיום לבא לדי"ת

ועל כך הגיבו הנתבעים:

א.      התובע לא הוכיח שהיו לו הוצאות, וגם אילו היו לו הוצאות עליו להוכיח שיש לו הוצאות עודפות בשל ההליך בביהמש"פ.

ב.       מאחר והתובע בהסכם בביהמש"פ לא ביקש את ההוצאות הוא אינו יכול לבקשן כעת, שהרי מאחר והתובע בחר ללכת לערכאות קיבל ע"ע את דין הערכאות וכידוע כאשר לא נקבעו הוצאות בהליך שיפוטי הדבר מהווה מעשה בי"ד המונע וחוסם תביעת הוצאות.

ג.        אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים.

ד.       התובע הוציא את ההיתר בדרכי רמיה שכן הוא אינו טוען עד היום שהנתבעים ידעו על ההליך בביה"ד דידן.

ה.      המקום לדיון על הוצאות הוא בביה"ד בו ידונו על התיק העיקרי.

ו.        אין קשר בין ביטול ההיתר לתשלום ההוצאות.

ועל כך הגיב התובע:

א.      מצ"ב אישור על ההוצאות, והן ישירות רק על ההליך בביהמש"פ ולא על הדיון בביה"ד.

ב.       בכל מקרה הנתבעים לא עמדו בהסכם בביהמש"פ ומוגש על כך ערעור [הכוונה על כך שהשופט לא הסכים לקיים את הדיון כפי הנראה], ובביהמש"פ לא סוכם מאומה על ההוצאות.

ג.        מוכחש התובע טען ושב וטוען כי דיירי הבנין ידעו היטב על צו המניעה והפרו אותו.

ד.       העובדה שהנתבעים מבקשים את ביטול ההיתר מוכיחה שאין רצונם בדי"ת [שהרי התובע הסכים לביטול ההיתר מרגע שתחתם הבוררות בביה"ד י'] מאחר והנתבעים ניהלו התכתבות ארוכה כ"כ מול ביה"ד דידן הרי שהוא המקום הנכון להתדיין על ההוצאות, מה גם שהיו הוצאות על כך שהם מתעקשים לנהל הליך ללא צורך של ביטול ההיתר.

ה.      למרות שהתובע מוכן לביטול ההיתר במקרה של קיום ההסכם בביהמש"פ הוא עומד על תשלום הוצאותיו.

דיון והכרעה:

א. היתר ערכאות על חלק מהדין

טענת הנתבעים כי מעולם לא ידעו על כך שיש צו מניעה ומשלא ידעו לא יתכן לומר שהפרו אותו וממילא אין ערך להיתר ערכאות שניתן בטעות כנגד מי שלא הפר, אלא שמעיון בתיק נראה כי לא כן הם פני הדברים וכך נאמר בהחלטת בית הדין מתאריך אור לי"א סיון התשפ"ב:

לאחר בירור כדין, התברר לביה"ד שאכן כן הנתבעים ו \ או מי מאנשי ביהכ"נ הפרו את צו המניעה ואם אלו הנתבעים גם את החלטת ביה"ד.

ועל כך השיבו הנתבעים דאז [הרבנים ב' ור'] במכתב לביה"ד מתאריך ט"ו סיון תשפ"ב:

... באנו בזאת בהבהרה ברורה כי אנו לא הפרנו את צו המניעה כלל וכלל, ומהרגע שנתוודענו לו, הבענו את דעתנו כי יש להפסיק לאלתר את עבודת הריצוף, היו שסברו שלא כדעתנו, אך לאחר לחץ ממושך שלנו אכן הופסקה העבודה מעט זמן לאחר התחלתה, הצו נתלה בשעות הערב לאחר סיום העובדה, ולמחרת בשעות הבוקר מעט מאד לאחר תחילת העבודה כאמור לאחר הפצרה שלנו הופסקה העבודה כליל. כך שלומר שהוברר כדין שהפרנו את צו המניעה אי"ז אמת, ואדרבה אנו דאגנו לקיימו. ובהקשר להחלטת ביה"ד כמ"כ לא הפרנו כלל וכלל, וכפי שציינו שהננו שני גבאים מכלל כמה וכמה גבאים והיות וזה ביכ"נ של הבנין אז כמות הגבאים גובהה בשונה מכל ביכ"נ, וכלל הגבאים והשכנים קיבלונו בתרעומת עזה בעת שובנו מביה"ד, על כך שהלכנו להתדיין ... ועל כן הם החליטו לפטרנו מכל החליטות ביהכ"נ ובכעס גדול נטלו שאר הגבאים לסיים את המלאכה. כך שהננו מבקשים מביה"כ להחריג אותנו כי לא יתכן שגם נלך לביה"ד ונקיים את החלטתו כנגד כלל הגבאים והמתפללים, ולבסוף אנחנו אלה שהפרו את צו ואולי החלטת ביה"ד. [ההדגשות לא במקור – ביה"ד].

בעקבות זאת, ולאור העובדה שעיקר מה שקבע ביה"ד בהיתר הערכאות הראשון הוא כי צו המניעה הופר על ידי מי מהשכנים, ובשלב זה לא היה ידוע לביה"ד [מה שקרה לאחמ"כ] שהם פוטרו מהגבאות, שוב לא היתה הצדקה להיתר ערכאות נגד מי שהוא ציית דינא, הוציא ביה"ד החלטה בתאריך כ' סיון התשפ"ב בה הוא לא בירר את טענת הנתבעים אלא השאיר את ההיתר על כנו בלא לקבוע שמותר לפעול כנגד הנתבעים באופן אישי.

וכעת אם נבא לחשב חשבונו של ענין האם ניתן לומר ששאר השכנים לא ידעו מצו המניעה? הרי לטענת הנתבעים הראשונים בפני ביה"ד שהם הוכיחו באמת רצינות ורצון לשמוע לדי"ת הרי שהם צייתי דינא ושאר כל השכנים כפו אותם ופעלו נגד צו המניעה, וכעת יש בפנינו שתי גירסאות שהרי שאר השכנים טוענים שהם לא ידעו מכך מאומה ורק שכן אחד מנע מהם לקיים את צו המניעה, שזו גירסא שלא ניתן לקבל שהרי כשהגיע הדיין הגר"ע ועקנין שליט"א לביקור במקום הוא דיבר שם עם מספר שכנים, כמו כן העבודה הופסקה בערב שבועות דבר שקשה מאד להניח שלא הגיע לידיעת השכנים, וא"כ נמצא שטענת הנתבעים בהליך זה שהנתבעים הראשונים [הרבנים ב' ור'] שיקרו במצח נחושה לביה"ד והם אלו שהפרו את צו המניעה היא גירסא שקשה לקבלה, וע"כ ביה"ד נוטה לומר שניכרים דברי אמת ולא יתכן לומר שהרבנים ב' ור' היתלו כך בביה"ד שלאחר שהופיעו בפני ביה"ד והודיעו שרוצים, החליטו לשקר כאילו השכנים האחרים כפו עליהם וזאת בשעה שהשכנים האחרים לא ידעו, זאת ועוד הרי באמת יכלו להודיע לשכנים האחרים ולטעון שהם לא מצליחים להחתים שכנים נוספים וכך היו יכולים להתדיין בביה"ד אחר, אך ברור שהמשמעות של דבריהם שהשכנים סירבו לכל ענין של דין תורה, אמנם מאחר ואין ביה"ד יכול לדעת בוודאות מה אירע, אין ביה"ד מכריע בכך, אך לכאורה אין צורך להכריע בכך שהרי לאחרונה פנה התובע לביה"ד וביקש היתר לערכאות גם אם חלק מהשכנים הינם צייתי דינא ועל כך נתן לו ביה"ד היתר כדלקמן:

לצורך כאן עלינו לעיין במקורות ההלכה והנה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"ב):

היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו: הגה: ויש רשות לב"ד לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא) וכל זה דוקא כשאינו רוצה להיות ציית דין אבל בלא"ה אסור לב"ד להרשות לדון לפני עכו"ם (מהרי"ק שורש א').

הרי להדיא דברי מרן והרמ"א ברור מיללו לכאורה שאין להתיר לילך לערכאות גם במקום שאינו ציית דינא רק אם זה מחמת שהוא 'אלם' כלשון מרן, או כלשון הרמ"א שאינו רוצה לציית דין, אבל אם אינו אלם ורוצה לציית דין רק שלא שייך לנהל נגדו דיון וכמו במקרה שלפנינו, מנין לנו להתיר לילך לערכאות במקום כזה?

והנה כתב שם בבי' הגר"א (ס"ק ז) שמקור ההיתר הוא מדברי הגמרא (ב"ק צב ע"ב):

אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה א"ל (יחזקאל כד, יג) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד.

הרי מפשטות לשון הגמ' משמע שאם אין לאדם אפשרות להוכיח את חברו מכל סיבה שלא תהיה יכול להפיל עליו כותל גדול ומכך הוציאו בשו"ע שמותר ללכת לערכאות וא"כ גם באינו אלם ורוצה לציית דין יש להתיר אמנם עי' פירש"י שם שכתב:

קרית חברך - להוכיחו ולא ענך: דחי גודא - כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים:

וא"כ גם רש"י כתב להדיא שכל ההיתר הוא רק משום שהוא רשע וע"כ יש להתיר שיפול ברשעו, אבל אם אינו רשע לא התירו!

וכ"כ בח"א למהר"ל מפראג שם:

רמי גודא עליה. פי' כי ראוי לכך מדה כנגד מדה הוא קראו ולא ענהו והרי הוא היה דוחה אותך, גם אתה תדחה אותו ושדי גודא עלייהו.

הרי דזה עונש על מה שלא רצה לבא לדי"ת, ובאמת מקור הדברים הם מסמ"ג שכתב קובץ שיטות קמאי (עשין סי' ק"ז):

אמנם בזמן שיד גוים תקיפה ובעל דינו אלם ולא ציית דינא והוא מסרב לבא לבית דין נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גוים, וגרסינן בפרק החובל (ב"ק צ"ב ע"ב) קרית לחברך ולא ענייך גודא רבא שדי עילויה ופירש רבינו יוסף טוב עלם (הובא ברא"ש סימן י"ז בשם רב פלטוי גאון) קראת לחברך בדיני ישראל ולא רצה לבא השלך עליו הכותל הגדול שלא יוכל להשמט כלומר שיבא עליו בדיני גוים.

הרי דגם הוא למד מדברי הגמ' שאין היתר אלא כשלא רצה לבא! וכיו"ב כתב בס' התרומות (שער סב), ורי"ו (מישרים נ"א חי"ב), ובארחות חיים (הל' דיינים סי' א), ובפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוס' (פ' משפטים).

אמנם הדיוק הזה קשה לקבלו שהרי לפ"ז יוצא שמי שיש לו סיבה שא"א לתבוע אותו לדין תורה והוא אינו לא ציית דינא לא יוכלו לתבוע אותו בשום מקום בעולם? והרי יותר מסתבר שכל מה שכתבו זה שבדר"כ המציאות היא כזו שהסיבה שא"א לדון היא משום שאינו רוצה ואז זה בא כעונש, אמנם בפועל גם אם הוא ציית דינא אם א"א לדון בדין תורה מותר לדון בדין הערכאות ובאמת כ"כ בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רצ):

וכן כת' רבינו שרירא ז"ל כל המורד בדין מתרין בו תחלה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידין בו וגובין ממנו דכי אמרינן לפניהם ולא לפני עכו"ם במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל או בדיין מומחה אל תזקק להדיוטו'. אבל במקום שאין ב"ד מומחה בהדיוטו' נידון ואל יאבד...

הרי דעיקר הדין כן הוא שאם אין בי"ד שיכול לדון בדיני ישראל מכל סיבה שלא תהיה מותר לילך לערכאות וכ"כ נכדו בחוט המשולש (טור ג סי' ו), ובאמת כן משמע גם בשו"ת הרא"ש שכתב (שו"ת כלל סח סי' יג):

והא דכתבי' בשטרות בין בדיני אומות העולם יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון אי גברא אלימא הוא ואין רשות וכח דייני ישראל שולטת עליו אז יש לו רשות להביאו בערכאות של עובדי כוכבים קודם שיפסיד ממונו, כההיא קרית לחברך ולא ענייך דחי גודא ושדי אבתריה. 

הרי דכל מה שהביא ראיה מדברי הגמ' הוא בדרך דוגמא וגם הוא כתב דאין איסור רק שהדוגמא שמצא הוא בלא ציית דינא!

וכ"כ בשו"ת אהל יהושע (בומבך - סי' קטו) שאם יש היתר ערכאות לתבוע חצי תביעה בערכאות אפשר לתבוע את כל התביעה בערכאות מאחר שלא שייך לנהל הליך רק על חצי מהדבר.

וע"כ ביה"ד מתיר לך ללכת לערכאות נגד כל דיירי הבנין, לרבות אותם אלה שאין אשם בהם במה שלא צייתו לדין תורה.

וא"כ ההיתר כנגדם ניתן כדין מאחר ולדברי שתי הקבוצות יש שכנים שהם לא צייתי דינא ולכן מותר ללכת לערכאות.

ב. בטלות ההיתר אחר שהנתבעים הסכימו לדין תורה

אמנם טענו הנתבעים טענה נוספת שגם אם בעבר היה אי מי מהם לא ציית דינא כעת הם צייתי דינא! ולכן ההיתר אמור להיות בטל מאליו.

נציין כי משמעות הטענה היא, כי יכול אדם לסרב לדין תורה אך ברגע שהוא מחליט שלא נח לו מאיזה סיבה שלא תהיה להתדיין בביהמש"פ על הצד השני לעזוב את כל ההליכים שהחל ולשוב לדין תורה ונמצא חוטא נשכר, אך מאחר והטענה הועלתה ביה"ד ידון בכך.

ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת האחרונים דהנה כתב בחדושי ההפלאה (חושן משפט סי' כו ס"ב):

ע"ל סי"ג בט"ז ובסמ"ע סק"ה דמשמע דנותנין לו רשות לדון בדיני גוים ולא לכופו לעמוד בדיני ישראל. ולענ"ד דודאי בדבר שהדין שוה אין מצריכים לכופו בדיני ישראל כיון שעכ"פ צריך לילך לפני גוים אבל אם אין דינו שוה ודאי דאסור להפסיד ממונו בדיני גוי תדע דהא אם יחזור ויתבענו אח"כ בדיני ישראל נזקקין לו וא"כ כ"ש שלא ניתן לו רשות להוציא יותר, ואפילו למ"ד דאין נזקקין לו הא כבר כתב דהוא מטעם מחילה וקבלה על עצמו משא"כ כאן שהכל ע"פ כפיי' ודאי דנזקקין לו וא"כ אין כאן מחלוקת כן נלענ"ד ודו"ק.

הרי כתב בחידושי הפלאה להדיא שאפילו לאחר שהפסיד בביהמש"פ יכול לחזור לדי"ת ולבקש שידונו אותו מחדש וא"כ על אחת כמה וכמה שזכותו לבקש לדון בדי"ת קודם שהתקיים דיון בערכאות!

וסברתו היא מכיון שהדין בדיני הערכאות שונה ע"כ זכותו לבקש להתדיין שוב בבית דין של ישראל וא"כ לא מבעיא למ"ד שנזקקין למי שהפסיד בערכאות ודאי אף כאן נזקקין, אלא אף למ"ד דאין נזקקין כאן יש מקום לומר דיזדקקו לו שהטעם שאין נזקקין לפי שהוא בא מרצונו להתדיין בפני ערכאות של גוים אבל כאן לא בא מרצונו אלא רק בכפיה וע"כ אין כאן מחילה.

ובאמת דבריו תמוהים מאד, דמה שייך לומר שבא להתדיין בערכאות של גוים בכפיה והרי הוא סירב לבא לדין תורה ולכן הגיע לערכאות של גוים ואין לך הסכמה ומחילה גדולה מזו?

אך בעיקר דבריו מש"כ שאין ההיתר לערכאות לקבל ע"ע את דין הערכאות אלא רק באותם הדברים שהם דנים לפי דין תורה כ"כ ג"כ בנתיבות המשפט (שם חדושים ס"ק ח): 

דדוקא שהבית דין יודעים שחייב על פי דין כגון שיש לו שטר וכיוצא בו, אבל אם אין הבית דין יודעים שחייב לו, כגון במלוה על פה, אין הבית דין נותנים לו רשות, רק לכפותו על ידי גוים לדון לפני ישראל.

א"כ מצאנו ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד שכל מה שהותר לילך לערכאות היינו לדון לפי די"ת ולא שקבל ע"ע את דין הערכאות, וכ"מ בערוה"ש (שם ס"ב), וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לז) דאם בא להוציא דבר שהוא שלא כדין בערכאות אף שלא בא לדי"ת ודאי הוא עבריין ואסור לעשות כן [אלא שיש לדחות שדבריו בתביעה שכולה נגד דין תורה אבל לבא לתבוע תביעה שהיא כדין ולזכות יותר ממה שמגיע לפי די"ת לא שמענו בדבריו לא איסור ולא היתר], ולפ"ז ודאי זכותו לשוב להתדיין בדי"ת כדי שידונו לפי דין תורה!

אמנם כבר השיג על זה באורח משפט (שם ד"ה כתב הנה"מ) וז"ל:

ולפ"ז תמהתי על מה שנוהגין לתת רשות אף כשאין אנו יודעין שודאי חייב אבל באמת הדבר ברור דמאחר דאינו ציית לבא לפני דייני ישראל נותנין רשות אף כשאינו חייב בודאי. ועי' בעהי"ט (שער ס"ב ח"א סי' ג) שכתב לשון הרמב"ם ואם לא רצה לבא נוטל רשות מבי"ד ומציל מבע"ד, ואח"כ כתב וז"ל רבינו שרירא גאון מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואין יכולים להוציא ממנו וכו' יש לזקנים ותלמידים רשות שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ע"כ. וכתב מהריב"ל (ח"ג סי' מח) ולכאורה היה נראה דהרמב"ם חולק על רש"ג דהרי לא כתב דמטפלין בי"ד להציל מבע"ד, אלא שיש מקום לחלוק ולומר דהרמב"ם מיירי היכא דלא בא האשם לבי"ד דכיון דלא נתברר הדבר אם הוא חייב אלא שאינו רוצה לעמוד בדין לפני דייני ישראל משום הכי אין בי"ד חייבין להטפל בעניין אלא שנותנין רשות להתדיין בערכאות שלהם להציל מבע"ד אבל היכא דנתברר הדבר וחייבוהו בי"ד בחוב או בפקדון ואותו האיש גבר אלמא ולא ציית דינא דחייבים ב"ד להטפל בדבר וע"י הזקנים והתלמידים יוציאו לאור משפטו וכמש"כ רש"ג ע"כ, הרי להדיא דבאינו ידוע שהוא חייב ג"כ נותנין רשות אלא שאין בי"ד בעצמן מטפלין בזה. ויפה נוהגין והנח להם אם אין נביאים בני נביאים הן, ועיין גדו"ת (שער סב) שם שהביא ג"כ דברי מהריב"ל הנ"ל ומבואר דבעיקר הדבר דאף אם לא עמד בדין ואינו ידוע שחייב נותנין רשות, וראיות הנתיבות מהא שכ' האדרכתא כתוב ג"כ בבעה"ת שם ואפ"ה לא דקו בזה.

וכ"כ גם בדברי גאונים (כלל נב אות ג) בשם הרמ"מ אב"ד סיגט, וכ"כ בס' אמרי בינה (הל' דיינים סי' כז) שסוגיין דעלמא דלא כהנתה"מ, גם בערך ש"י שם האריך לתמוה על דברי נתה"מ ומכח הדחק בדבריו יצא לחדש דאף לדעת הנתה"מ אף אם אין בי"ד נותנין רשות להוציא יותר ממה שחייב לו אבל אם הלך אין מונעין אותו וז"ל:

ואפשר שגם הנתיבות לא סגר הדרך בפני התובע רק אין הבי"ד יכולין ליתן רשות אבל ג"כ אין אוסרין ונפק"מ לענין שאי"צ הנתבע להחזיר לו ההוצאות דמבואר ביש"ש (פ"י דב"ק סי' סד) והוא בפת"ש (לעיל סי' יד ס"ק יג) דאם עשה ברשות בי"ד מחויב הנתבע להחזיר לו ההוצאות ואם לא נטל רשות אף שבהיתר הלך בערכאות .... אי"צ להחזיר לו ההוצאות דאינו רק גרמא ולא הוציא ברשות בי"ד וכן משמע בנתיבות לעיל (סי' יד ס"ק ה).

הרי דאף להנתה"מ אף שאין בי"ד נותנים היתר אבל אם הלך אין מונעין אותו להוציא ממון יותר ממה שחייב לו ע"פ דין תורה, וע"ע בזכרון משה שם בשם גור אריה בשם משפט צדק (ח"ב סי' ב) דהמסרב לבא לדין אי"צ רשות בי"ד כדי לתבעו לערכאות.

ובאמת מצאנו רבים מדברים בפשיטות איפכא, וכדעת האורח משפט, וזה יצא ראשונה מש"כ בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף שם ס"ק ב):

גודא רבה שדי עלויה וכו'. נ"ב: פירש רש"י ז"ל הפיל עליו את הכותל דחהו בידים. ומינה יש לדון דאע"ג דאם יבואהו לעש"כ יכבדו עליו העול ואולי יבא לסכנה גדול' יש התר בדבר. (משפטי שמואל סימן צ"ד וקי"ד), אמר המאסף, לכאורה נראה שזה חולק על מה שכתב תומת ישרים (סי' כ"ב כתבתי בהגהת הטור אות י"ט) ואפשר דלא פליגי, דבעל תומת ישרים מיירי דאם אי אפשר להציל את שלו יגלגל עליו הזק ממקום אחר, אבל משפטי שמואל איירי כשמוליכו בעש"כ נמשך ממנו הזק וק"ל.

הרי דדעת בעל משפטי שמואל שמותר להזיקו בערכאות אפי' הרבה ואפי' יבא לידי סכנה אם לא בא לדי"ת, וכן הוא פשטות לשון הגמ' דגודא רבה שדי עליה, ומדברי הכנה"ג בעצמו שיישב שלא יסתור לדברי התומת ישרים משמע דגם הוא ס"ל כן.

וכ"כ בשו"ת דברי חיים (חושן משפט ח"ב סי' ט):

שדבר פשוט בשו"ע (סי' כ"ו ס"ב) בגברא אלמא שאינו ציית דין ישראל מותר לבוא עמהם בדיני ערכאות ואין לומר הא הערכאות ירדו לנכסיו אם לא ירצה לישבע ועל פי דין תורה הקדושה אין יורדין לנכסיו הא קיימא לן דמותר לילך עם גבר דלא ציית דינא דישראל לפני ערכאות אפילו דידעינן שיכבדו עליו יותר והוא מגמרא בבא קמא (צ"ב ע"ב) אמרינן א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הני מילי דאמרי אנשי קרית חברך ולא ענך רמא גודא רבה שדי עלוי' א"ל יען כו' עכ"ל הגמרא ופירש רש"י ז"ל הפל עליו את הכותל דחהו בידים ומינה יש לדון דאף על גב דאם יביאהו לערכאות של נכרים יכבדו עליו העול ואולי יבא לסכנה גדולה יש היתר בדבר וא"כ בוודאי אם אינו רוצה לציית דין ישראל מותר לילך לפני ערכאות הגם שיכבידו עליו יותר מכפי דין תורה הקדושה.

ומקור דבריו שם הוא מדברי הכנה"ג הנ"ל, וכן מתקנות מהר"ם אשר בסוף תשובות מהרי"ו והו"ד בשו"ת הרמ"א (סי' פו), וכ"מ בכלי חמדה (ריש פ' משפטים) דאין בזה נפק"מ אם הולך להוציא את שלו או יותר מזה, וכ"כ בכסף הקדשים (חו"מ סי' כו ס"ב ד"ה רשות): 

שאחר התראה וסירוב הולכים בעש"ג להוציא את שלו. גם אם ידוע שיהי' פסידא עי"ז אל המסרב כהנה וכהנה.

ג. אם הנתבע חוזר ורוצה לדון בדיני ישראל

אלא שעדיין אנו צריכין לידע אם רוצה לחזור לדון בדיני ישראל אם יכול לחזור שהרי כל מה שכתב ההפלאה שיכול לחזור זהו משום שיש לו זכות לדון לפי דייני ישראל ולפ"ז אם אין לו זכות כהסוברים כן מנ"ל שיכול לחזור ולדון בדייני ישראל, ובאמת כתב הלבוש שם מפורש שאין חוזר לדון בדיני ישראל וז"ל:

מיהו בזמן הזה שיד הגוים תקיפה ואין יכולת בידינו לכוף כל המעיזים והסרבנים והאלמים, אם הנתבע אלם ואין יכולין להוציא ממנו בדייני ישראל מפני שאין אימתם עליו, יתבענו תחלה לפני דייני ישראל, ואם אינו רוצה לבא נוטל רשות מב"ד והולך בפני דייני גוים ומציל את שלו מבעל דינו בדייני גוים, דהכי אמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי עלויה, ואסמכוה [ב"ק צב ע"ב] אקרא דכתיב [יחזקאל כד, יג] יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד, הכי נמי כשקראו לו לפני דייני ישראל שהוא דרך טהרה, והוא לא רצה לטהר ולבא לא יטהר עוד רק ידון בדייני גוים.

א"כ משמע בדברי הלבוש שאם לא רצה לציית לדין תורה שוב אין לו זכות לבקש לדון בדין תורה, ואין לומר דאי"ז כוונת דברי הלבוש שהרי ביפה ללב (חו"מ סי' כו ס"א ח"ד אות ז) הביא מדברי הלבוש כאן ראיה לדבריו וז"ל:

י"א שאין נזקקין לו ואסמכוה אקרא דכתיב (יחזקאל כד) יען טיהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד הכא נמי כשקראו לו לפני דייני ישראל שהוא דרך טהרה והוא לא רצה לטהר ולבא לפני דייני ישראל וילך אחרי ההבל לעש"ג ונתחייב שם לא יטהר עוד לשוב ולבא לפני דייני ישראל עד הניחי את חמתי כך לפרוע מה שנתחייב שם בעש"ג כי פועל אדם ישלם לו והשיב לאדם כפעלו ויפול בשחת יפעל וכמ"ש הרב הלבוש בס"ב ...

הרי היפה ללב מביא ראיה לדין שאין נזקקין לו מדברי הלבוש בס"ב והיינו דבריו אלו שכתב שכיון שקיבל היתר ערכאות שוב אין יכול לבקש לדון בדין תורה, וכ"מ בשו"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סי' מו) שכתב: 

מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדין תורה הקדושה ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדין תורה הקדושה ומעולם נצטערתי על זה אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כל אחד בידו וכל אחד יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא.

הרי דמעיקר הדין ס"ל שאפי' בעניינים אחרים כיון שהוא לא ציית דינא אין להרשות לו לדון בדי"ת אלא שכיון שאין כח בידינו לענשם אין אנו עושים כן, ומשמע דבאותו דבר אין שום צד דיש ליתן לו היתר לדון בדי"ת.

ויותר מזה כתב בשו"ת שאילת דוד בהשמטה (דף עה ע"ד) מדברי הגמ' (סנהדרין כח ע"ב - כט ע"א):

בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו, אתו לקמיה לדינא. אמר להו: פסילנא לכו לדינא. - אמרו ליה: מאי דעתיך, כרבי יהודה? אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי יהודה. - אמר להו: אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו? דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא.

ופרש"י:

בקבא דקירא אידבקי בכו - בקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה, כלומר: איני דבוק בכם כלל, אלא אתון לא צייתיתון דינא.

וכתב על כך בשו"ת שאילת דוד שם:

מכאן יש ללמוד דמי שרגיל שלא לציית דינא אין נזקקין לו לדינו אם הוא תובע ודו"ק.

והיינו דלא כהדברי חיים וא"כ כ"ש שבדבר זה בעצמו לא יקבל היתר למה שמבקש לשוב לדון בדי"ת, אמנם עיין בשו"ת מהרי"א ענזיל (סי' צד) שכתב:

דזה לא עלה על דעת ב"י ורמ"א דמי שתובע את חברו בערכאות פעם אחת שוב לא יהיו בי"ד נזקקין לו לעולם.

והר"ז להדיא דלא כמש"כ בשו"ת שאילת דוד, ובאמת בעיקר ראייתו מדברי הגמ' אין ראיה כ"כ שהרי כתב באור זרוע (ח"ד פסקי סנהדרין סי' מו):

יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא. דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה אעפ"כ במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא (מלומר) להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא.

הרי מדבר במקום שיודע שאין נשמעין לו, ולא שיש כאן עונש למי שהוא לא ציית דינא, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"א - רשימות קצרות בחושן משפט אות ב):

אם נראה לב"ד שגם עתה לא ישמע יכולים להישמט מן הדין, ובהכי מיירי עובדא דמר עוקבא, דאל"כ למה לא אמר להם שישלישו זכיותיהם או ממון, ודוחק לומר שלא רצה לשמוע צעקתם, וע"ד דקי"ל (חו"מ יב, א) באחד רך ואחד קשה.

הרי כתב להדיא דהוא דוחק לומר שכיון שהם לא צייתי דינא לכן אף שהיה יכול לקחת מהם בטחונות ולנהל דיון לא רצה לשמוע את צעקתם אלא העיקר כהאו"ז דנראה שהיו יכולים להישמט מן הדין באיזו שהיא צורה, וכ"כ בתשורת ש"י (סי' תרלז), ובמחזיק ברכה (חו"מ סי' י) בשם מהר"ר אליהו ישראל, וכ"כ בשו"ת עזרת ישראל (סי' קטו) דלמד מכאן דאין לדון בלא השלשת בטחונות אם חושב שלא יקיימו הדין, וכ"כ בשו"ת צפנת פענח החדשות (סי' לט) דכיון שהיו יכולים להשמט לא היה חייב לדון בכך, ועוד כיון שבתחילה היה פסול להם שוב לא חל עליו חיוב עוד לדון אף שחזר והוכשר להם, ובשו"ת אבני שהם (פרלמוטר – סי' עה) כתב דאין היתר מדי"ת לדרוש בטוחות ומר עוקבא פסל עצמו שלא מן הדין לכן לא היה יכול לבקש בטוחות מהם ע"ש, אמנם בשו"ת יוסף אומץ להרחיד"א (סי' מז) כתב דהיה חובה על מר עוקבא להסתלק בזה, וכ"כ בשו"ת עצי חיים (אה"ע סי' א).

סוף דבר מצאנו בזה ב' דעות באחרונים אם מותר לדון בערכאות באופן שאין הדין של הערכאות שווה לדין הישראל, וסוגיין דעלמא שנותנין רשות לדון, ומן המתירים יש הכותבים מפורש שהוא היתר עולמית ומלבד ההפלאה לא מצאנו מי שכתב מפורש איפכא דהרי בדעת הנתה"מ והערוה"ש הרי אפשר לבאר כדעת הערך ש"י שהם מדברים רק על כך שבי"ד לא יתן היתר באופן זה אבל אם כבר עשה כן אין למנוע ממנו, וע"כ ודאי התובע יכול לומר קים לי כהסוברים שכיון שלא צייתו דינא יש לו היתר ערכאות עולמית, ואין לומר שכיון שהוא איסור תורה יש להחמיר בזה שהרי כתב החת"ס (שו"ת חת"ס ח"ה (חו"מ) סי' ג):

דאלו ברשות ב"ד, אפילו לשפוט בפניהם. משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם ב"ד שנתנו לו רשות.

א"כ אי"ז חשש איסור תורה בכלל להחת"ס וא"כ ודאי יכול לומר התובע קים לי כהסוברים שכיון שקיבלתי היתר ערכאות אין אני צריך לשוב לדון בדי"ת כלל, וא"כ ולאחר שהצדדים ויתרו על הדיון בטענת 'הולכין אחר הנתבע'.

 ד. 

נשאר לנו לדון רק אם רוצה לשוב לדין תורה אם מגיע לו הוצאות באופן עקרוני, ואם יש מקום לומר שכאן כיון שכבר הכריעו בערכאות שאין לו הוצאות ושהוא ישוב לדי"ת הרי קיבל עליו את דין הערכאות ואין יכול לחזור בו מזה ולבקש בבי"ד יותר ממה שהכריעו הערכאות, שאלה נוספת שעומדת לדיון לאיזה הרכב יש את הסמכות לדון בדין ההוצאות.

והנה דין ההוצאות מפורש לכאורה בשו"ע (חו"מ סי' יד ס"ה):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, ... אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש י"א, קמ"ד ונ"י פ' הגוזל בתרא ומהרי"ו ותשובת הרא"ש כלל ק"ז, וכלל ע"ג סי' ב). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של גוים, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' ב), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד, כדלקמן סי' כ"ו.

ולכאורה יש לנו כאן ג' דעות דעת המחבר בסתמא שאם הוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע כל ההוצאות שהיו לו משעה שנעשה סרבן, ודעת יש מי שאומר שאם הלך לערכאות מתוך סירובו אין חייב לשלם לו הוצאותיו [והרי אינו מדבר כמו הדעה הראשונה על על הוצאות לכופו לדין אלא על עצם ההוצאות בביהמש"פ], ודעה שלישית הביא הרמ"א שאם הוצרך להוציא הוצאות לכופו ע"י ערכאות של גוים [לא לכופו לדון בדין תורה אלא לכופו] חייב לשלם ובלבד שעשאו ברשות בי"ד והרמ"א מכריע כדעה זו.

ואין לומר דכוונת הרמ"א בלשונו דהוצרך להוציא הוצאות לכופו היינו לכופו לבא לדי"ת אבל לכופו לשלם אין משלמים הוצאות כמש"כ בשו"ת ושוב הכהן (סי' צט הו"ד בהגהות רעק"א כאן) וז"ל:

כיון שמדברי הרשב"א בתשובה נראה להדיא שמה שהוציא בערכאות בעמדו לפניהם לדין פטור לשלם אע"פ שסירב לבא עמו לדין ישראל, וי"ל שהרא"ש אינו חולק וכנ"ל, ודאי דפטור. אבל אם עשה ברשות בי"ד חייב לשלם. אבל אם כפה אותו ע"י ערכאות שיעמוד עמו לדין ישראל כיון שסירב מלעמוד עמו לדיון והוצרך לכופו ע"י ערכאות, לפענ"ד י"ל שחייב לשם הוצאות אע"פ שלא עשאו ברשות בי"ד דכיון שעשה זאת מחמת סירובו.

הרי מבאר בשו"ת ושב הכהן דמש"כ הרמ"א דמקבל הוצאות היינו ע"כ שלא לכופו לבא לדין תורה דבזה אין צריך רשות בי"ד דאפילו הלך לערכאות לכופו שלא ע"פ בי"ד נמי חייב בזה, וכ"כ בצדק ומשפט (סי' יד) ע"ש.

ומקור דברי הרמ"א כתב בבי' הגר"א (ס"ק ל) דהוא משום שהכריע כדעת הריצב"א שבדבר ששכיח הזיקו אנו דנים דינא דגרמי ואי"צ דווקא שיבא ההיזק ביד ומיד, ובשו"ת הרמ"א (סי' קח) כתב דהוא מדין הפקר בי"ד הפקר וז"ל:

גם יתחייב כל הוצאות והיזקות שיגיע לאלמנה או באי כחה ע"י זה כדין המסרב וכמ"ש הרא"ש (כלל ע"ג סי' ג), שמאחר שמכריח להכריחו ע"י כותים מחוייב לו כל הוצאותיו. ואף על גב דבתשובת הריב"ש (סי' תע"ה) לא משמע כן אנו אין לנו אלא דברי הרא"ש וכמ"ש הגאון הקאר"ו דהכי מסתברא. ועוד דגם הריב"ש לא קאמר אלא אם הלך מעצמו בעש"כ אף על פי שבדין עשה ס"ל דאין מחוייב לו הוצאות בזה, אבל ברשות ב"ד פשיטא דיש כח ביד ב"ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות.

וכתב ע"ז באורח משפט (חו"מ סי' יד ס"ה):

ומהא שכתב הרמ"א בתשובה דחייב לשלם הוצאות מטעם הפקר בי"ד משמע שצריכין להודיעו שאם לא ילך לבי"ד יתירו לו בעש"ג על הוצאות שלו. וכן נהגנו כמה פעמים להודיע להמסרב שיהיו על הוצאות שלו. ואולי אינו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא יש לעשות כן.

וא"כ כיון שכאן סיבת ההיתר לילך לערכאות היא מה שלא צייתו לצו מניעה לא היתה לביה"ד שום סיבה להתרות שאם לא יצייתו לצו מניעה שינתן היתר לילך לערכאות שהרי לא נחשדו ישראל ולכן לא התרה ביה"ד בכך שההוצאות יהיו עליהן וע"כ נחשב הדבר שהלך ברשות בי"ד וההוצאות שלו.    

וא"כ כיון שהוצרך להוציא הוצאות בערכאות אף שהם הסכימו לילך לדין תורה הרי מתחילה דרישת התובע היתה שיחתמו כל המעורבים בדבר כדי שיהיה תוקף לפסק הדין ועדיין דבר זה לא נעשה ולכן הלך לערכאות לכופו וא"כ ע"פ דברי הרמ"א יש חובה לשלם הוצאות באופן זה אמנם כתב שם בנתיבות המשפט (באורים ס"ק ה):

משמע מדבריו דוקא מה שהוציא בערכאות לכופו לדין ישראל, מחויב להחזיר, אבל אם נתן שוחד בערכאות לדון לו שחייב לשלם, אף אם דנו הערכאות כדין, אין צריך להחזיר, אם לא שהיתה לו תביעה בשטר, וכשסירב הנתבע נתנו לו הבית דין פסק דין שלא בפניו שחייב לו כדין, ואז נותנין לו הבי"ד רשות לילך בערכאות שישלם לו, ואז הוי הכפיה לקיים דין ישראל, אבל כשהבי"ד אינם יכולים לדון שלא בפניו שיהיה מחוייב לשלם, אז אין הבי"ד יכולין ליתן רשות לילך בערכאות להוציא הוצאות לכופו לשלם, כי אין יודעין אם הוא מחוייב לשלם, והוי כהוציא שלא ברשות בי"ד.

הרי הנתה"מ מחייב הוצאות רק בב' אופנים א. הוצאות לכופו לבא לדין תורה. ב. הוצאות להוציא מה שחייב לו ע"פ די"ת בשטר שאל"כ הרי אין ע"ז רשות בי"ד, וא"כ כאן לא נוכל לחייב אליבא דהנתה"מ? אמנם הנתה"מ לשי' דס"ל שאין היתר לילך לערכאות ברשות בי"ד רק באופן שדנים על פי דין ישראל, וכבר הבאנו דסוגיין דעלמא דלא"ה וא"כ יכול לגבות כל ההוצאות שהוצרך להוציא בערכאות.

ד. חובת תשלום הוצאות התובע

אמנם יש לדון בזה מצד אחר שהרי כתב הסמ"ע (ס"ק כז) עמש"כ המחבר שחייב לפרוע:

והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה. ריב"ש סימן תע"ה, ד"מ ה'.

וא"כ לכאורה יש לתלות את תשלום ההוצאות בתוצאות ההליך הסופי האם יזכה התובע בתביעתו או לא יזכה, אמנם כתב התומים (ס"ק ד):

ואני תמה הא הך דצריך לשלם הוצאות שגרם מה שסירב, יליף ליה רבינו מאיר (הו"ד ברא"ש סנהדרין פ"ג סי' מ) מהך (ב"ק קיב ב) דצריך לשלם הוצאות דשטר פתיחא שכתבו עליו בב"ד כשהזמינו ולא בא, וכי נימא דאם יצא זכאי דאינו מחויב לשלם שטר פתיחא מה שסירב בב"ד, דבר זה לא שמענו, וסתמא נאמר בכל מקום שאין מתירין לו נידוי עד שישלם שכר סופר עבור כתיבת פתיחא. ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית א"כ אין לשלם דלא היה לו לתובעו, אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע בכח הדין, מ"מ לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע, ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור, אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.

הרי מסיק התומים דזה רק במקום שהתביעה היתה בתרמית אבל אם התביעה היתה כדין אין יכול לומר הנתבע ידעתי שאני צודק שאין לומר דבר כזה שיש לתובע זכות לברר את תביעתו, אמנם לא ברור כ"כ אם התומים מכריע כדבריו או לא, שהרי הוא כותב שזה נראה ברור אלא שלא מצא בזה דבר ברור בפוסקים, אמנם המעיין בדבר באורים (ס"ק כג) שכתב להדיא שהניח דבר זה בספק וז"ל:

ועיין תומים שהנחתי בספק אם התובע לא תבעו בערמה, רק בתום לבבו חשב שהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע, דלמה לא יהיה מחויב לשלם הוצאות סרבנות, דלמה ליה זאת שסירב וגרם נזק לחבירו, וע"ז מתחייב משום מזיק, ע"ש. 

אמנם מה דמספק"ל לתומים פשיט"ל לפוסקים האחרים שהנתה"מ (ביאורים ס"ק ד) שהביא בפשיטות את דברי התומים שכ"ה דעתו וכ"ה הלכה, וכ"כ בפת"ש (ס"ק יב), וכן הכריע בערוה"ש (ס"י) ושהדבר תלוי בראות עיני בי"ד אם היה כאן ערמה או לא, אמנם בתפארת יעקב (שם ס"ק ו) דחה את קו' התומים וז"ל:

ובתומים הקשה על זה, דהא עיקר ראיית מהר"ם מהא דצריך לשלם שכר פתיחא, והא התם פשיטא דאפילו יצא זכאי בדין חייב לשלם. ואין כאן קושיא כלל, דהתם צריך לשלם מיד שכר פתיחא, להתירו מן הנידוי, והוא גרם לעצמו שלא עמד לדין לפני הבית דין, ואפילו יצא זכאי חייב לשלם קודם שנפסק הדין להתיר עצמו מן הנידוי, מה שאין כן הכא שהוא עושה הוצאות כדי לכופו, אם כן יכול לומר את הוא דאפסדת אנפשך, שלא ידעת שאיבדת זכותך בדין, ואני לא רציתי לילך בשביל זה, שידעתי שאני איני חייב כלום, וכיון דהוא עצמו אפסיד אנפשיה פטור, אבל כשנתחייב בדין, הוא עשה כהוגן שכפהו, והוא שסירב גרם לו כל הוצאות, לכך חייב, וזה ברור.  

וכ"כ ושו"ת מהרא"ל (סי' ל) וישועות ישראל (חה"מ אות ו), ובפשטות מחלוקת סיעת התומים עם התפארת יעקב וסייעתו היא בתוקף זכותו של אדם לתבוע את חברו לבירור בביה"ד אם יכול הנתבע לומר אני יודע שאני צודק ולכן לא אבא לדיון דלהתומים ודעימיה אין אדם דן דין לעצמו ואפי' אם הוא צודק חייב הוא לבא לבירור בפני ביה"ד ולהתפארת יעקב הדין הוא עם הנתבע שאינו חייב כלל לבא לדיון ולכן גם אינו חייב לשלם את ההוצאות שנגרמו בעקבות סירובו.

מלבד במאזנים למשפט (ס"ק י) שמבאר דהטעם דפטור הנתבע אם יצא זכאי משום שהוא כמו המשנה ובא חברו ושינה בו שפטור, ומש"כ שמשלם שכר הפתיחא היינו לסופר ולא לתובע, עכ"ד ומשמע דגם הוא ס"ל שהנתבע צריך לבא לדין רק שאם לא בא הוא פטור מדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו שהוא פטור, אלא שדבריו צ"ע שהרי כתבו התוס' (ב"ק כז ע"ב ד"ה אמאי פטור) דדין זה הוא רק בבהמה אבל באדם אין אומרים כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, וצ"ל דגם הוא נקטו רק למליצה ועיקר כוונתו כהתפארת יעקב ודעימיה שאין חובה לבא לדין כשאין חייב אף כשהשני תובע בתום לב, וכ"כ בשושנת יעקב (ס"ק ג) דזה תלוי אם משלם לסופר או לבע"ד, וכתב דלפ"ז אם הצד השני כבר שילם שכר הסופר לא יצטרך לשלם ונשאר בצ"ע.

וע"ע בערך ש"י (סי' יד סוה"ס) שנוטה לומר דמשלם לו גם שכר בטלה שהתבטל בגין המשפט שזה בכלל הוצאותיו הוא ע"ש.

ובנוגע לטענה שכיון שביהמש"פ לא פסק לו הוצאות והרי הוא הלך לביהמש"פ אם כן קיבל עליו את דין הערכאות הנה דבר זה מבואר ברמ"א (חו"מ סי' כו ס"א):

מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז); ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר.

הרי דמי שהלך בערכאות של גוים והפסיד נחלקו הראשונים אם נזקקין לו או לא, והכריע הרמ"א דאין נזקקין לו, וא"כ יש מקום לקבל את טענת הנתבעים שכיון שבערכאות לא פסקו לו הוצאות אינו יכול לשוב ולתבוע את זה בדי"ת, אמנם בכדי להכריע בדין זה עלינו להבין מה טעם ההולך לערכאות אין נזקקין לו, וכתב התומים (ס"ק ב) ב' טעמים בזה:

א.      מהרי"ק הביא כן בשורש קפ"ז בשם ר"י בר פרץ שאם מסר לחבירו בדין מלכות ואחר כך רוצה לתבוע לחבירו בדין מאותו תביעה, אין נזקקים לו כיון שהניח דיני ישראל ובחר בדיני אומות העולם שוב אין נזקקין לו מאותו תביעה דדינא דמלכותא דינא, עכ"ל. וזהו יסודו של דין זה.

ב.       ואמת חשבתי כי בשביל כך אין נזקקים לו, לא בשביל שנתרצה לדיני אומות העולם, רק הואיל והלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדיני אומות העולם ולא טוב עשה בעמיו, אין אנו אחראין לשמוע בקולו, וכי אנו אחראין לרשעים המבזים דין תורה ומייקרים שם ע"ז. ועשיתי לזה סמוכים מדברי גמרא (ב"ק דף צ"ב ע"ב) מנא הך מילתא קרית חברך ולא ענך רמי עליו גודא רבה דכתיב (יחזקאל כד יג) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד, עכ"ל. ופירשו המפרשים (רא"ש שם סי' יז) דמי שמסרב לילך בדיני ישראל דמותר לילך עמו בדיני אומות העולם, והדבר דחוק קצת דמה צורך לראיה מהך פסוק, הלא כל פסוקי תנ"ך מלאים מזה באשר לא שמעו לקול שרי ישראל נביאיה ושופטיה, באו עליהם נכרים ויבוזו חילם ואויביהם פלילים, ולמה בחר הגמרא בהך קרא, אלא י"ל כמש"כ קרית חברך לילך לדין תורה ומיאן, הפל עליו גודא רבה לבלי שמוע בקולו אף שיחזור וירצה לשמוע בקול ד"ת, אין שומע ומחיצה של ברזל מפסקת וגבה טורו, וע"ז מביא ראיה מפסוק יען טהרתיך וכו' לא תטהרי עוד ואפס תקוה, וכן בזה אין להזקק לטהרתו וחרטתו.

ותלה ב' טעמים אלו אם זה משום שקיבל ע"ע את דין הערכאות או משום קנס במחלוקת מרן והרמ"א וז"ל:

וזה נראה פירוש כוונת רבינו ב"י (סעי' ז) דהבין דלכך אין נזקקין לו משום קנס דהלך בדיני גוים אין ב"ד אחראין לפקח בטובתו ובאיבוד ממון שלו, ... אבל הרמ"א סבירא ליה באמת אין הטעם בשביל כך, רק הטעם כמש"כ לעיל דנתרצה לקבל עליו דין ערכאות.

וא"כ לפ"ז מי שהלך לערכאות ברשות בי"ד הרי הטעם של קנס אין שייך, וגם הטעם השני י"ל שאין זה חשוב שנתרצה לקבל ע"ע דין הערכאות כיון שהוא הלך ברצון נפשו לביה"ד ורק משום שהצד השני הפר די"ת נאלץ לילך לערכאות א"כ אי"ז נחשב שקבל ע"ע דין הערכאות מחמת שעשה כן בלית ברירה, ובפרט כאן שהרי לא ביקש התובע הוצאות ולא קבל אלא כלל לא ביקש וא"כ לדבר זה לא קיבל ע"ע את דין הערכאות לכו"ע וע"כ ודאי אין נפק"מ ויכול לגבות ההוצאות כדין ועוד שדבר זה מצאנו מפורש שאין מפסיד ההוצאות בשל העובדה שביהמש"פ לא קבע לו הוצאות כמש"כ בשו"ת לבושי מרדכי (חו"מ סי' ב):

והנה מעכ"ת הביא מקור הדברים מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תתקמ) ש[אין] צריך לשלם ההוצאות, אבל בתשו' הרא"ש (כלל עג סי' ד, וכ"ה בכלל קז סי' ו) דעל הלוה לשלם ההוצאות ובב"י סי' יד מסתבר ליה סברת הרא"ש, והנה מח' הרשב"א והרא"ש אינה לענין אם התובע לערכאות צריך להחזיר ההוצאה ללוה, רק בפשיטות היתה השאלה אם לא היה הנתבע או הלוה מסרב לעמוד בב"ד של ישראל, והמלוה הכריחו על התשלומין בערכאות, וע"י כך הוצאי כמה הוצאות, אם הנתבע צריך לשלם ההוצאות הנ"ל ... אבל אם הוא להיפך, שהערכאות הטילו הוצאות על הנתבע, מי שהמתחייב כדרך משפט שלהם, מזה לא איירי הרשב"א, דהיינו אם התבוע צריך להחזיר ההוצאות הנ"ל, ואדרבה משמע מדבריו דפטור דהא זה כגרמא.

הרי דכל המחלוקת של הרשב"א והרא"ש שפסק הרמ"א שברשות בי"ד ודאי חייב היא רק במקום שהערכאות לא חייבו בהוצאות דאם הם חייבו בהוצאות אין ספק שהוא חייב לשלם, וזכותו לעכב את הדי"ת עד שישלמו לו ההוצאות כמש"כ בשו"ת תשורת ש"י (סי' רנ) דבמקום שאין גובה ההוצאות לפי די"ת אין לו לעכב הדין עד שישלמו לו ההוצאות ומשמע שאם גובה כדין יכול גם לעכב את הדיון משום כך.

בקשר לטענה לחוסר סמכות, מאחר ולפי הנראה הנתבעים לא עומדים בגדרי ההתחייבות בערכאות וע"כ אם ירצו לפנות לדין תורה יצטרכו את רצונו הטוב של התובע לכן ביה"ד דן בכך אם מותר לו לעכב את חזרתו לדין תורה ולהציב לכך תנאי שהוא רוצה לקבל קודם לכן את ההוצאות.

קנצי למילין, מסקנת הדברים היא כדלהלן:

א.      ביה"ד לא קבע באופן אישי על אף אחד מהנתבעים שהוא לא ציית דינא וזאת מחמת הספק.

ב.       התובע קיבל היתר ערכאות כדין כנגד כל הנתבעים והיתר הערכאות לא בטל, וזכותו של התובע להמשיך בביהמש"פ עד סוף ההליך.

ג.        ההתחייבות שקיבל ע"ע התובע בענין חזרה לדי"ת היא התחייבות תקפה וככל והנתבעים יעמדו בגדרי ההתחייבות יהיה חייב גם התובע לעשות כן.

ד.       הנתבעים חייבים בתשלום ההוצאות המוכחות של התובע כפי שהציג בפני ביה"ד.

ה.      במידה והתובע רוצה לחזור לדי"ת זכותו להציב כתנאי לכך את תשלום הוצאותיו וכמנהג בתי הדין.

שלמה שרגא  - אב"ד                              עובדיה ועקנין – דיין                                משה פרקוביץ – דיין