חיוב הוצאות בדין תורה – עקרונות

תיק 1159793/5

הנדון: חיוב הוצאות בדין תורה – עקרונות

החלטה

לפניי תגובת המערערת כדלהלן:

המערערת מתכבדת בזאת להגיש את תגובתה [...] בדבר פירוט עלויות ואסמכתאות בדבר הסכום המבוקש לחיוב המשיב בהוצאות.

1. [...] דרישת המשיב לראות אסמכתאות [...] אינה אלא ניסיון להערים מכשול בפני המערערת לקבלת הוצאותיה.

2. בשום מקום בבקשה המנומקת לחיוב המשיב בהוצאות לא כתבה המערערת כי שילמה את הסכום המבוקש, נהפוך הוא: 

בסעיף 22 לבקשה כתב החתום מטה: "החתום מטה סבור שהחלטת כבוד בית הדין בעניין ההוצאות צריכה גם לשדר מסר למשיב ולשכמותו על ידי פסיקת הוצאות לדוגמא." 

ובסעיף 23 הוסיפה המערערת וכתבה כי: "הסכום שהחתום מטה סובר שישקף את כלל השיקולים וההיבטים שתוארו לעיל הינו 40,000".

3. [...] הסכם שכר הטרחה שבין המערערת לחתום מטה מבוסס על אחוזים. לכן בהתאם לסכום ההוצאות שייפסק – כך ייגזר גם שכר טרחתו של החתום מטה.

4. ייאמר כי שכר הטרחה שמשולם ברגיל [...] אינו מחייב את הערכאה השיפוטית (לפחות כך הדבר בבתי המשפט האזרחיים), ועוד ידוע שכאשר פוסקים בתי המשפט האזרחיים הוצאות [...] אינם מבקשים אסמכתאות לשכר הטרחה ששולם בפועל [...]

6. ב"כ המערערת הניח את השיקולים בפני כבוד בית הדין ויקש שייפסק הסכום שננקב. ברור שהחיתום מטה מותיר את ההחלטה לשיקול דעתו של כבוד בית הדין שיביא בחשבון את התנהלותו המזלזלת של המשיב לאורך כל הדרך ושגרם לחתום מטה להשקיע עשרות שעות עבודה נוספות ומיותרות [...] שהחתום מטה לא היה נדרש להן אילו היה מדובר בצד שכנגד נורמטיבי.

המשיב הטריח שלא לצורך גם את כבוד בית הדין. על המשיב לדעת שיש  מחיר להתנהגות נלוזה מעין זו [...] קל־וחומר לאחר שהותרה חזור ושנה על ידי כבוד בית הדין. 

הטרחת הערכאה [...] באה בהכרח על חשבון מתדיינים אחרים, כאלה שזקוקים לסעד אמיתי ומחכים ליומם.

7. לסיכום, המערערת תכבד ותקבל בהכנעה כל סכום שיפסוק כבוד בית הדין [...] אך מפצירה בבית הדין להביעה 'במעשה' ולא רק 'במילה' את מורת רוחו מהתנהלותו של המשיב.

אבהיר אפוא:

בית הדין לא קבע כי ישית בענייננו 'הוצאות לדוגמה' אלא כי אכן יש הצדקה לחייב בענייננו בהוצאות ריאליות.

על דרך כלל 'הוצאות משפט' בדין תורה הן תשלום בעל אופי של פיצוי נזיקי על הנזק שגרם צד לחברו באלצו אותו להוציא הוצאות ישירות או עקיפות לצורך או בגין ההליך המשפטי שבו נאלץ לנקוט בשל מעשיו או מחדליו של חברו, וכאשר על פי דין תורה יש מקום לחייב בשל כך מ'דינא דגרמי' או על בסיס התחייבויות הצדדים ואין מדובר ב'גרמא בעלמא', ולא כאן המקום להאריך בכך.

מורת רוח מהתנהלות לא ראויה של צד מן הצדדים מבוטאת בדרך כלל, אם מבוטאת היא בחיובי הוצאות, בחיובי הוצאות לטובת אוצר המדינה, שאף הן – לפי מהותן – תשלום בגין בזבוז זמן שיפוטי שהוא משאב יקר השייך למדינה ושמיועד להליכים הנצרכים בגין נסיבות המצריכות בירור והכרעה משפטית, שלצורכם ניתן משאב זה חינם (פרט לאגרה סמלית), אך כאשר ההתנהלות של אחד הצדדים גורמת לבזבוזו והשחתתו שלא לצורך – כשאילו היה הלה נוהג באופן נורמטיבי וכמצופה ממנו היה ההליך מתייתר או לפחות מתקצר – נדרש הלה לשלם למדינה בגין כך, דרישה שבצד תיקון הפגיעה באוצר המדינה יש בה גם הבעה ברורה של מורת הרוח ושל ראיית בית הדין את התנהלותו של אותו צד כהתנהלות פסולה מהמין המתואר, ואף יש בה, אגב כך, כדי להרים תמרור אזהרה מפני התנהלות כזו. 

'הוצאות משפט' אף בנסיבות אלה אינן מיועדות להעשיר את הצד האחר, אף אם נפגע מהתנהלות חברו, אלא לפצותו על נזקיו – הוצאותיו. להטרחת ערכאה שיפוטית לשווא על חשבון מתדיינים אחרים יש אומנם מחיר כדברי המערערת, אולם מחיר זה צריך להיות משולם לידי המדינה שהיא שמינתה את הערכאה השיפוטית ומשלמת את שכרה והוצאותיה לטובת כלל אותם מתדיינים, לא לידי בעל הדין שכנגד, המערערת בענייננו, שהפגיעה שנפגעה היא אינה מושפעת ממידת בזבוז זמנה של הערכאה השיפוטית ואינה מתעצמת נוכח היות הדבר על חשבונם של המתדיינים האחרים.

אשר לסוגיית שכר הטרחה המבוסס על אחוזים – הסכמי שכר טרחה כאלה מוכרים ולגיטימיים, אולם יש להניח, ולא נטען אחרת, כי אין מדובר ב"אחוזים" מהוצאות המשפט שייפסקו אלא ב"אחוזים" מכלל התביעה והפסיקה, ומשכך אמורים המערערת ובא כוחה לדעת כבר עתה מה הסכום שנדרשת המערערת לשלם לבא כוחה בשל ההליך כולו, ולפחות מה הוא הסכום בקירוב.

אכן מכשול אחר עומד לפנינו, שהרי תשלום מסוג זה, שאינו לפי שעות עבודה, נקבע לכאורה באופן גלובלי בגין ההליך כולו, כשהמשמעות היא שמבחינת המערערת עצמה הוצאותיה בסעיף 'שכר טרחת עורך דין' לא הושפעו מהצורך להגיש בקשות רבות חוזרות ונשנות בשל מחדלי ומעשי המשיב. 

ככל שבזה מדובר אכן אין מקום לכאורה להגשת קבלות או חשבוניות, אולם בצדק תטען המערערת – וכאן אולי יש לומר "יטען בא כוח המערערת" שכן מדובר בו עצמו ולאו דווקא בכובעו כמייצגה של מרשתו – כי המערערת אולי לא הוציאה ואינה צפויה להוציא הוצאות נוספות בגין מעשיו ומחדליו של המשיב, אך בא כוחה השקיע בגינם שעות עבודה שעליהן לא קיבל ולא יקבל ממנה תשלום נוסף (שכן שכרו הוא גלובלי כאמור ונקבע כאחוז מסוים מערך התביעה שנפסקה), שעות שיש להן ערך ומחיר שאותו מבקש הוא לגבות ממי שגרם לו את הצורך להשקיען בכדי, היינו מן המשיב.

אם זו הטענה הרי שמתבקש בא כוח המערערת לפרט בבקשתו כמה שעות השקיע בשל אותם מעשים ובעיקר מחדלים, היינו לא שעות העבודה שבליבת ההליך אלא אלה שנדרשו כדי לאכוף את ההחלטות שכבר ניתנו, מה שדרש ממנו להגיש שוב ושוב בקשות שונות, ולנקוב בסכום הראוי לדעתו, לפי המקובל, בגינן.

יובהר כי גם בבית הדין אין שכר הטרחה מחייב את בית הדין בבואו לפסוק הוצאות, אולם מתוך התפיסה שלפיה מדובר אכן בתשלום בגין 'הוצאות', בין שמדובר בהוצאותיו של בעל הדין שנדרש לשלם לעורך דינו ובין שמדובר ב'הוצאת' זמנו של עורך הדין עצמו שיש לו ערך ומחיר גם אם נקבע כי זה ישולם באופן גלובלי ויתרת הפסד הזמן היא נזק לו ולא למרשו כמו גם אם בחר עורך הדין ליתן לבעל דין מסוים את שירותיו חינם אין כסף – במובן זה אומנם אין שכר הטרחה מחייב, וכפי שלאידך גיסא אינו מחייב במקרה שהסכימו עורך הדין ומרשו על שכר טרחה מופרז. 

קבלות או חשבוניות בגין שכר טרחה הן אינדיקציה שאפשר לסטות ממנה לכאן או לכאן במקרים האמורים של שכר טרחה מופרז מן העבר האחד או של טרחה שבחינם או בהסדר תשלום גלובלי כשנקבע שרק חלק משעות העבודה מצדיקות חיוב בהוצאות, כאמור. בהעדרן של הללו תיתכן פסיקה לפי אינדיקציות אחרות, אך עדיין נדרש לה הסבר, פירוט ונימוק ולא נקיבת סכום סתמי. (יוער גם כי לעיתים נגרמות לבעל דין הוצאות נוספות שמעבר לשכר טרחת עורך דינו ולעיתים זכאי הוא לפיצוי אף בגינן, אך גם בנוגע להללו אין מקום, מן הדין, לנקיטת סכום שרירותי וודאי שלא סכום שרירותי מופרז.)

נעיר כי אומנם יש שקובע בית הדין חיוב הוצאות בסכום מסוים ללא האמור, אולם כך בעיקר כשמדובר בסכום נמוך יחסית, ובדגש על היותו של הסכום סכום שלהכרת בית הדין את ההליך משוכנע בית הדין כי אין בסכום זה כדי לפצות על ההוצאות במלואן, וכשסבור בית הדין שיש מקום לפסוק כך שלא מן הדין אלא בדרך של 'פשרה' או 'דין כעין פשרה', כשאיש מן הצדדים אינו דורש לעמוד על עיקר הדין ולברר את גובה החיוב הראוי ובית הדין מצידו מניח שפסיקה בדרך האמורה תיטיב עם שני הצדדים שכן לצד הנדרש לשלם את ההוצאות ודאי טובה היא ולצד התובע אותן עשויה היא להיות עדיפה על פני הצורך לקיים הליך שבו יוכחו הוצאותיו. 

כשאחד מן הצדדים מבקש למצות את זכותו ולפסוק את ההוצאות שלא בדרך זו, וכך ודאי כשהצד המבקש את פסיקת ההוצאות נוקב סכום שספק בעיני בית הדין, בלשון המעטה, אם אכן אפשר לראות בו 'כעין פשרה' ולא את תשלום מלוא ההוצאות ואף מעבר להן בנימוק של 'הוצאות לדוגמה'...

בא כוח המערערת יגיש לבית הדין אפוא פירוט והנמקה לסכום ההוצאות המבוקש על ידו ושראוי להיחשב כתשלום ריאלי בגין הטרחה שנוספה לו בשל מעשי ומחדלי המשיב כאמור לעיל וכמתואר בהחלטות שניתנו בעבר ושנקבע בהן כי אותם מעשים ומחדלים מצדיקים תשלום הוצאות.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. 

ניתן ביום ט' בתמוז התשפ"ג (28.6.2023).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה