[1] ומה שהעמודי אור סי' קז (הביאו פ"ת, שם ס"ק כו) מדמה את הקבלן בעבודת בניה לזרעים דמשמע שנחשב רק כעוסק במחובר לקרקע (ולא בעבודת קרקע עצמה) שהרי עבודתו לחבר לקרקע את חומרי הבניה, וכעין הכנסת זרעים לאדמה, וממילא הרי הוא רק ספק כמו בזרעים (והפ"ת גם הוסיף על דבריו דכיון שחלק ממלאכת הקבלן נעשית ודאי בתלוש בטרם יתחבר לבנין, כגון הכנת חומרי הבניה קודם שמחברם לבנין, ובזה בודאי יש דין אונאה, על כן צריך לשום כל חלק מהעבודה לחוד, ועל החלק שנעשה בתלוש יש דין אונאה, ועל החלק המחובר אין דין אונאה מספק מכיון שבעה"ב הוא המוחזק),

י"ל דכל זה דוקא במבני עץ שהעבודה בתלוש ואח"כ מחבר לקרקע, אבל הבניה שלנו שהוא באבן שכל העבודה היא בקרקע אינו דומה לזריעת חיטים ובודאי שאין אונאה כדין מחובר לקרקע. פי' הבניה שלנו אין לה שום שייכות לנידון של העמודי אור, דהבניה במינסק היתה מעצים וכל העבודה היתה בתלוש, שיפוי הקורות והעצים של התקרה והסמוכות של הגג והגג בעצמו היה הכל בתלוש, ואח"כ כשהכל היה מוכן היו מחברים את זה לקרקע, וזה הנידון של העמודי אור, ובאמת חיבור זה דומה לזריעה בקרקע. אבל הבניה שלנו, החומרים הם מוכנים במחיר קבוע ואבן וסיד ומלט ובלוקים וברזל וחמרי אינסטלציה לכולם יש מחיר קבוע, ולא שייך עליהם לומר שדינם כמחובר לקרקע, אלא הם כחומרי הבניה שבודאי שייך בהם אונאה כמטלטלים כדלהלן, אלא הבניה, חפירה, עבודת הטיח וחיבור של האינסטלציה וריצוף הכל הוא עבודת קרקע, וכדין עבודת קרקע עצמה שאין בה דין אונאה (הגרב"י לוין בפסקי דין דיני ממונות ב' עמ' כח).

[2] וכיו"ב מבואר בשו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קלא, וראה נתה"מ סק"כ.

[3] אע"ג דקי"ל בשו"ע, רכז סעי' ט דאם נשתנה השער דאינו יכול לחזור, התם מיירי במטלטלים שהם בעין בשעת המכירה, אבל בנידון דידן שהחומרים אינם ברשותו והתחייב לקנות אותם א"כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה עכ"פ כשלא נתן מעות על כל המקח [שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ח הביאו פת"ש סק"ז, אבל בית אפרים חו"מ סי' מסתפק בזה עי"ש].

[4] ראה פתחי חושן אונאה פ"י הערה י. והוסיף, שאם נודע לו באמצע העבודה, צריך להודיע לבעה"ב קודם שממשיך במלאכה. וכך מנהג בעלי המלאכה ורוב הקבלנים להודיע מיד לבעלים בעת שהתגלו דברים חדשים שמייקרים את העבודה. ולכן נראה שאם לא הודיע עד סוף העבודה שוב אינו יכול לבקש תוספת שכר על זה, כי במה שלא הודיע בשעת מעשה הרי יש בזה ויתור על התוספת מאחר שנהוג להודיע והוא לא עשה כן אלא המשיך בעבודה, גילה דעתו שאין תובע תוספת. ועוד שהרי גם כשנתגלו דברים חדשים, לא מתבטל בעצמו הסיכום הראשון שסיכמו על המחיר, אלא שיש לו זכות בשעת מעשה לקבוע מחיר חדש, אבל כשלא הודיע על שינויים נשאר המחיר הראשון בתוקפו.

[5] מהרש"ם שם.

[6] אע"פ שהקבלן הסכים לסכום זה רק בגלל שהעריך שזמן העבודה לא יקח יותר מזמן מסויים, ועתה התארך ליותר, מ"מ מה לבעה"ב לחשבונות של הקבלן איך הוא מחשבן את הרווחים שלו, מאחר שקבעו מתחילה סכום בלי לתלותו בשום דבר. ובדורנו זכינו לסימן מן השמים על חומר הענין, דהוה עובדא במונסי שבעל מלאכה נפטר ל"ע ובא בחלום לחתנו שיפרע עבורו חוב לפלוני, והתברר שסכום זה לא היה הלואה אלא תוספת תשלום שתבע מהמזמין מכיון שהעבודה התארכה יותר מכפי שסבר בתחילה. וחזינן חומר הזהירות בממונות שאם קיבל ממון שלא מגיע לו גורם לו חוסר מנוחה בעולם העליון, וגם סימנא מילתא שהמשכת זמן העבודה אינו מחייב את המזמין להוסיף בתשלום.

[7] ובאמת יל"ע אם התחלת פרעון נתשב לקנין כסף, דיתכן שצריכים כסף לשם קנין כדי לטפויי אותי שהפועל לא יוכל לחזור בו אלא יהיה כפוף לגמור עבודתו, וכסף לפרעון אינו לשם קנין כ"א לשם פרעון, וצ"ע.

[8] כמבואר בש"ך סי' של"ג סק"ד, ונתה"מ שם סק"א ונו"ב מהדו"ק חו"מ סימן ל סק"ט מובא בפת"ש שם. 

[9] כמבואר בסי' שלג סעי' ד. ונחשבת חזרה מחמת אונס אפילו כשאינו מפסיד כסף אלא די בכך שאינו מרויח, שהרי אינו יכול להמשיך לעבוד למשך זמן בחינם, ובודאי שזה בגדר "א"י לקיים השכירות".