אי תשלום לעובד בטענה שלא עבד כראוי

      תיק מספר: 149

תביעה הדדית בענין שבין: ר'

לבין:  ש'

עובדות מוסכמות

 ש' וש' (להלן 'המעסיקים') פנו לר' בכדי שישמש כמנכ"ל לעמותה ומוסד  שהקימו. סוכם בין הצדדים על שכר של 13,000 ₪ לחודש ברוטו ותוספת תשלום עבור הנסיעות 1.75 ש"ח לק"מ. וב14/7/22 (למניינם) החל המנכ"ל בעבודתו. לאחר כחודש בתאריך 16/8 (למניינם) התקיימה שיחת סיכום, בין הצדדים, ולמחרת ב17/8 (למניינם) בערב הודיעו למנכ"ל שמפסיקים את העסקתו.

המעסיקים לא שילמו עד עתה את השכר עבור אותו חודש ושלושה ימים.

טענות התובע: 

המנכ"ל טוען שהוא עבד כראוי ולכן מגיע לו את מלא השכר עבור חודש ושלושה ימים. כמו כן תשלום עבור הנסיעות. 

התובע העביר לבית הדין פירוט נסיעות לתקופת העבודה כפי שנתבקש. סך כל הנסיעות 1157 ק"מ+ 24 ₪ פנגו.

טענות הנתבעים והתובעים:

המעסיקים טוענים שהמנכ"ל לא עבד כראוי בכל החודש ולכן הוא לא ראוי ליטול שכר. הם פירטו בפני בי"ד באריכות את הליקויים בעבודתו של המנכ"ל, ולהלן מקצת הליקויים:

א. המנכ"ל העלים פרטים בשעת ההעסקתו, כגון שלא הודיע שאשתו בסוף הריון, ושאין לו נסיון קודם בעבודה כמנכ"ל, ושהוא עובד במקביל כסוכן למכירת ספרי קודש.

ב. המנכ"ל לא עבד באינטסיביות המצופה ממנכ"ל, כגון הוא יצא לחופשה עם משפחתו במשך כמה ימים.

ג. המנכ"ל לא ביצע את המשימות שהוטלו עליו.  

המעסיקים טוענים שלכן הם פטורים מלשלם למנכ"ל עבור עבודתו. בנוסף, הם תובעים פיצויים על סך 7,000 ₪ עבור השעות שהם נצרכו להשקיע בקידום בית המדרש במקום המנכ"ל וזאת על חשבון עבודות אחרות רווחיות שהם עובדים בהם, וכן עבור פגיעה בתדמית שנגרמה לבית המדרש בעזיבת המנכ"ל לאחר תקופה כה קצרה. 

פסק הדין:

א. פועל שלא עשה מלאכתו נאמנה

זה ברור שפועל שלא עשה את הפעולה שלשמה נשכר, אינו נוטל שכר. 

וכן מבואר בשו"ע (סימן ש"א, סעיף א)- 

ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים, אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עובדי כוכבים ולא בהקדשות של מזבח או של בדק הבית. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים, ומכל מקום שומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי.

ומוסיפים שם האחרונים שגם אם שמר באופן חלקי, לא נוטל שכר כי נמצא שלא עשה את העבודה המוטלת עליו, וז"ל הפת"ש (ס"ק ב)-

עיין בתשובת בית דוד חלק חו"מ סי' א' שכתב דאם מסר בידו עשר שטרות והתחייב ליתן לו שכר שמירתן עשרה זהובים, ונאבד אחד מהם בפשיעת השומר באופן דמפסיד שכרו, פשוט דמפסיד שכר כולן וא"צ לשלם לו שכר שמירה כלל אפילו בעד השטרות ששמרן יפה... דהיכא דשכרו בהבלעה על כמה חפצים, כל כמה דלא השלים כל מלאכתו לא יהיב ליה שכר כלל, וא"כ ה"ה היכא דנאבד אחד מהם אבד כל שכרו ע"ש.

דהיינו שאם נשכר לשמור כמה חפצים ולא ביצע את מלאכתו ביחס לאחד מהחפצים, אינו נוטל שכר על שמירת שאר החפצים, כיון שלא ביצע את העבודה שלשמה נשכר. 

ב. רשלנות או חוסר כשרון

אמנם יש לשים לב שמדובר בפועל שלא ביצע את עבודתו ברשלנות ובפשיעה, מה הדין בפועל שהשתדל לעשות את עבודתו נאמנה אך לא הצליח לבצע אותה כראוי? 

מסברא נראה שזה תלוי אם זה קבלן או פועל, שכן פועל מקבל שכר על עצם העבודה, ואילו קבלן מקבל שכר על התוצאה ואם לא עמד בתוצאה אין זה משנה אם לא עמד מחמת רשלנות או מחמת חוסר יכולת. בנידו"ד מדובר בקבלן שלא נשכר עפ"י שעות אלא עפ"י תוצאות (אמנם נשמעה טענה בדיון שבשעת מינויו הוזכרו 8 שעות עבודה. אך זה הוכחש בדיון, וגם לא מסתבר שכן המעסיקים סיפרו שסוכם איתו שיתחיל את עבודתו מדי יום בסביבות השעה 12 לאחר שילמד בבוקר).

ג. ספק האם עשה מלאכתו נאמנה

אמנם יש לדון מה הדין במקרה של ספק האם עשה מלאכתו כראוי או לא. מחד, הכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה [ב"ק מו ב] וכיון שהמעסיקים מוחזקים בממון א"א להוציא מהם, מאידך יש חוזה בין הצדדים ויש להניח שהחוזה קיים כל עוד לא הוכח אחרת. 

דבר זה מבואר בדברי הרשב"א (חלק ד סימן קל), וכן פסק הרמ"א (סימן ש"ו, סעיף ה)- 

שאלת הא דקי"ל בפרק הגוזל עצים (צ"ט ע"ב) בטבח אומן שקלקל שאם עושה בשכר חייב לשלם. אם שחט כראוי ונמצא סכינו פגומה מהו שישלם, ואמרת דמסתברא לך שהוא פטור מלשלם דאימור בעור נפגמה. תשובה כדין אמרת לפוטרו מן התשלומין. ואפי' למ"ד דעור לא פגים משום דאימור בעצם דמפרקת נפגמה. ומספק אל תחייבהו בתשלומים. וכדרב דפטריה לההוא טבחא דעבד הגרמה דמפסקא ליה בהגרמה כמאן ופטריה. אבל שכרו הפסיד. דאף הטבח אינו נוטל שכרו מספק דדילמא בסכין פגומה שחט.

מפורש ברשב"א שכל שיש ספק האם עשה מלאכתו נאמנה או לא, אזי הולכים לפי חזקת הממון, והממע"ה. 

למעשה בנידו"ד

המעסיקים טענו טענות רבות בבית הדין אך ניתן לסווגם כדלהלן:

א. נתונים שהמנכ"ל העלים מהם בזמן חתימת החוזה. 

ב. המנכ"ל עבד באופן לקוי.

ג. המנכ"ל לא עבד בצורה אינטסיבית כמצופה. 

ביחס לטענה א', בית הדין דוחה את הטענה. יש פרטים שהמעסיקים ידעו (כגון, המעסיקים ידעו שלמנכ"ל אין נסיון קודם בפרויקטים מסוג זה וכדומה), ויש פרטים שהמנכ"ל לא היה צריך לדווח עליהם בשעת העסקתו (כגון שאשתו בהריון או שהוא עובד בעבודה קטנה במקביל או שהוא סטודנט).  

ביחס לטענה ב', נראה שיש לדחות אף את הטענה הזו. שכן מדובר במי שנשכר לעבודה שבאופן טבעי לא רואים בה תוצאות מיידיות. תפקידו של מנכ"ל הוא להתחיל תהליכים שנותנים את פירותיהם לאחר זמן. כמו כן, המנכ"ל הסביר לבית הדין את התהליכים שאותם ניהל ושלא הניבו בסופו של דבר פרי כיון שנעצרו לבסוף ע"י המעסיקים. 

ד. כמו כן, יש מקום לצרף עדות של עד אחד, שהוא זה שהציע למעסיקים את המנכ"ל וליווה את עבודתו של המנכ"ל. לפי עדותו בבית הדין, המנכ"ל עשה את עבודתו נאמנה ובמסירות אלא שלא היה לו מספיק זמן כדי להשלים תהליכים שהחל בהם. ואף שמדובר בע"א שאין בעדותו תוקף להוציא ממון, מ"מ מן התורה עדותו מחייבת שבועה, וקיי"ל שמפשרים. ואין כללים קבועים כיצד מפשרים, ותלוי בראות עיני הדיינים, ועיין שו"ת דברי מלכיאל (ח"ב, סימן קל"ג), וז"ל-

והנה מאז ניתנה עלי משא ההוראה אני נוהג באופן כזה. דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים. הדרך האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש זה היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה. וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה. ובערך השבועה אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או לא. והדרך השני לפי הענין כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש או להיפוך שהנתבע כופר בשקר. ובדין ההכרח לדון כפי טענות הב"ד וכמו"ש הרמב"ם ובח"מ סי' ט"ו שבזה"ז אסור לדון ע"פ אומדנא. אבל כשהדיין מפשר ביניהם אסור לו לחייב את הזכאי באמת. ומוטל עליו לתת להתובע רק דבר מועט בעד תביעתו אם נראה לדיין שאין בה ממש. או אם דברי הנתבע אין בהם ממש צריך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה. ובכה"ג שייך גם סברת הדרך הראשון. כי כיון שהדיין מרגיש שהאמת עם התובע א"כ הנתבע אין יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כי תהא לשקר. ושפיר השבועה שוה הרבה. כי בעד כל הון אין ראוי שישבע איש לשקר ח"ו. ולזה באופן כזה בודאי צריך כל דיין ירא ד' לפשר ע"פ דרך השני.

כיון שבנידו"ד נראה יותר שעל המעסיקים לשלם שכר מלא כנ"ל, לכן גם אם נפסוק ע"י שנפשר את שבועת העד, הפשרה תהיה נוטה בצורה מובהקת לכיוון זה. 

ביחס לטענה ג', בסה"כ בית הדין התרשם מכלל הדיון ומדברי העד שהמנכ"ל עבד בצורה אינטסיבית כמצופה, אך נראה לבי"ד לנכות משכרו את שלושת ימי החופשה שנטל ללא תיאום עם המעסיקים. שכן היה עליו לתאם איתם את יציאתו לחופש, ודאי כשמדובר בחודש הראשון לעבודתו שהוא גם חודש לחוץ מאד מבחינת המעסיקים שכן בו היה עליהם להשלים את ההכנות לפתיחת השנה החדשה. ואף שהמנכ"ל טען שעבד כרגיל באותם הימים, יש כאן הכחשה וגם כאמור לעיל יש צורך לפשר מחמת השבועה. 

לכן למעשה נראה לבית הדין לחייב את המעסיקים לשלם שכר מלא לחודש אחד בלבד סך של 13,000 ש"ח ברוטו. כמו כן תשלום עבור הנסיעות בסך כולל של 2,048.75 ש"ח.

כיון שכן, בית הדין גם דוחה את תביעת המעסיקים לפיצויים.

החלטה:

על המעסיקים לשלם שכר של חודש אחד דהיינו 13,000 ש"ח ברוטו למנכ"ל כמו כן עליהם לשלם תשלום עבור הנסיעות בסך של 2,048.75 ש"ח. סה"כ שכר+ נסיעות 15,048.75 ₪ הכל יינתן בתלוש שכר כולל רכיב הנסיעות. התשלום יינתן לא יאוחר משבוע ימים מיום הינתן פסק הדין היינו עד יום חמישי ב חשון תשפ"ג.

'והאמת והשלום אהבו'

___________     ___________   __________

הרב אביעד תפוחי     הרב דרור טויל, אב"ד   הרב שלמה בן- יאיר