ויכוח בין מעצבת לקבלן מי טעה בהתקנת הדלת

        תיקים מספר: 146-14

התובעים: ר'1 ור'

נתבעים: עמותת ש'1 וש'2

עובדות מוסכמות

עמותת ש' ביקשה לשפץ את משרדי הגרעין ולשם כך שכרה את שירותיהם של ר1 (הקבלן), ושל מעצבת הפנים ר' 2 (להלן המעצבת). הקבלן קיבל בתחילה תוכניות עבודה, ולאחר תחילת העבודה קיבל תוכניות עבודה מעודכנות. כשהגיע זמן המסירה, בסיור רג'קטים, מנהלי הגרעין הבחינו שהדלת נפתחת משמאל לימין, וזה לא לפי התוכנית בהם מצוין שהדלת תפתח מימין לשמאל. הם דרשו שזה יתוקן. ר' 1 טען שהוא לא צריך לתקן כיון שזו טעות של המעצבת, ואילו המעצבת טענה שזו טעות של הקבלן (טענותיהם יפורטו להלן). לבסוף ש' 1 מנכ"ל העמותה (להלן המנכ"ל) שלח לקבלן הקלטה קולית בווטסאפ בו אמר שהוא מבין שיש בעיה עם הדלת, ושאל 'מה המשמעות של זה'. הקבלן השיב לו שהפירוק עולה 150 ₪ והדלת וההתקנה שלה עולים 1300 ₪. המנכ"ל השיב לו "מעצבן, אבל לדעתי אין ברירה" ושאל האם ניתן למכור את הדלת שהותקנה בטעות לאדם אחר במחיר מופחת. ולאחר מכן כתב "אז קדימה". 

למעשה, העמותה שילמה לקבלן את המחיר המלא על עבודתו המקורית, ולא שילמה לו על התקנת הדלת. כמו כן, היא לא שילמה לאדריכלית 1300 ₪ משכרה. היא הותירה לקבלן ולמעצבת להחליט ביניהם למי מגיע הכסף הנ"ל, והתחייבה לשלם לאלתר למי שיוכרע שמגיע לו הסכום הנ"ל. 

טענות הקבלן

א. הקבלן טוען שלפני הזמנת הדלת התקשר למעצבת ושאל אותה "האם כל הדלתות אותו דבר", והיא ענתה "כן". דהיינו שאכן כל הדלתות צריכות להיות עם פתיחה לימין, ואף שלדבריו זה לא היה הגיוני, הוא עשה כפי שהיא הורתה לו.

ב. הקבלן טוען שהוא סירב לתקן עד שידע שיקבל תשלום נוסף, המנכ"ל כתב לי "קדימה" שזה מבחינתי הסכמה לשלם את הסכום הזה ועל דעת זה המשכתי ועכשיו טרם קיבלתי את שכרי. הקבלן תובע 3000 ₪, 1300 ₪ על הדלת ועוד 1700 ₪ על הלנת השכר. 

טענות המעצבת 

המעצבת טוענת שהיא לא זוכרת שיחה כזו, ובשום שלב לא התכוונה לשנות מהתוכניות, שהרי לשם כך היא כתבה תוכניות. ולכן על העמותה לשלם לה את השכר המלא 1,300 ₪. לדעתה על הקבלן היה לעבוד לפי התוכנית אלא אם כן יש לו ודאות שיש הוראה לשנות.

פסק דין

א. על מי היתה מוטלת החובה לתקן את הדלת 

בית הדין צריך להכריע על מי היתה מוטלת האחריות לתקן את הדלת- האם על הקבלן או על המעצבת.

בעניין זה ההכרעה היא שהאחריות מוטלת על הקבלן שכן זה מה שהיה בתוכניות, ולא היה לו לשנות מהתוכניות ללא הוראה ברורה ומדוייקת. אמירת "כן" בטלפון לשאלה כללית ולא מוגדרת, כאשר זה נגד ההגיון ונגד התוכניות, אין בה כדי לשנות מהברור והידוע. 

ב. האם המנכ"ל התחייב לשלם לקבלן תשלום נוסף על תיקון הדלת

למרות ההכרעה הברורה בסעיף הקודם, בית הדין צריך להכריע האם ההוראה של המנכ"ל "קדימה" משמעותה התחייבות לשלם עבור תיקון הדלת, אף שזו היתה באחריות הקבלן לתקן. 

ברור לבית הדין שלאחר שהמנכ"ל דן עם הקבלן על עלות התיקון, והקבלן כותב לו "גם לא לשכוח להעביר תשלום" ואז המנכ"ל עונה "מעצבן, אבל אין ברירה", ו"קדימה", הרי שזו אמירה ברורה שהמנכ"ל מתחייב לשלם את העלות של התיקון. 

גם אין לטעון שהמנכ"ל לא ידע שזו טעות של הקבלן, שכן התכתבות זו של המנכ"ל והקבלן באה לאחר שהסמנכ"ל היה בסיור רג'קטים כמה שעות קודם לכן וראה את הטעות בהתקנת הדלת ואמר לקבלן ולמעצבת שכיון שזו טעות שלהם אזי אחד מהם יצטרך לשאת בעלות התיקון. 

ולמרות זאת, יש מקום לדון שמא למרות ההתחייבות של המנכ"ל הוא רשאי להפטר מתשלום בטענה שהוא הטעה במתכוין את הקבלן כדי שזה ישלים את העבודה שהוא מחוייב בה. 

שכן שנינו במשנה מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב:

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען.

דהיינו שאם הפועל או הקבלן חזר בו בדבר האבד, יכול בעל הבית להטעות אותו, ומבאר השולחן ערוך (חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג, ד)-

כיצד מטען, אומר להם: סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה; ואפילו נתן להם השתים, מחזיר מהם התוספת.

דהיינו שבעה"ב יכול להבטיח לו שכר מעבר לשכר שסיכמו עליו, ולבסוף לא לשלם את השכר הזה. 

אמנם בנידון דידן לא שייך להטעות כי לא התמלאו התנאים המאפשרים להטעות. ונפרוט את הדברים:

ב1.

ניתן להשטות רק בדבר האבד, וכפי שהוסיף וביאר הרמ"א במפורש (שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף ה)-

הגה: ואם מצא פועלים אחרים (לשכור), והטעה את אלו, צריך ליתן להם כפי מה שפסק להן באחרונה (טור ס"ג בשם הרא"ש).  

דהיינו אם יש לבעה"ב אפשרות לשכור פועלים אחרים להשלים את המלאכה, והוא בחר דווקא להשטות את הקבלן אזי הוא חייב לשלם לו את הסכום הנוסף שהתחייב, שכיון שזה לא דבר האבד אזי ההתחייבות חלה. הסברא בזה, שאם זה לא דבר האבד אזי הקבלן רשאי לחזור בו (וידו על התחתונה) ובעה"ב לא יכול לכוף אותו לעבוד ע"י שמתחייב לו התחייבויות כזב. אבל בדבר האבד הקבלן אינו רשאי לחזור בו, ולכן בעה"ב רשאי אף לשטות בו כדי לגרום לו למלא אחר ההתחייבות שלו להשלים את המלאכה. 

בנידון דידן נראה שזה לא דבר האבד, שכן המשרד עם דלת הנפתחת לכיון השני הוא משרד שמיש אף אם הוא לא נח. 

ב2. 

ביה"ד סבר בתחילה שזה דבר האבד מצד שהבין שהעמותה שילמה את כל השכר של הקבלן מראש, עוד לפני התקנת הדלת, וא"כ במצב זה נחשב הענין כדבר האבד, שכן אם ישלמו לאדם אחר לתקן את הדלת ואח"כ יתבעו את הקבלן לנכות משכרו דבר זה עולה בהוצאות משפט ודורש זמן וטרחה. 

אך העמותה שלחה לבית הדין את רשימת התשלומים ובה מוכח שבשעה שהמנכ"ל אמר לקבלן "קדימה" עוד היה כסף של הקבלן ביד העמותה, וא"כ אף מצד זה אין כאן דבר האבד. 

ב3.

הש"ך (סימן של"ג, ס"ק כ"ט) כתב שניתן להטעות קבלן אף אם אינו דבר האבד. ולכאורה סברתו, שכל שמחוייב להשלים את המלאכה אזי בעה"ב יכול לכוף אותו לעשות כן אף בדרכי הטעיה והשטאה. 

אמנם האחרונים תמהו עליו, וזה לשון נתיבות המשפט (ס"ק י)- 

ולכאורה הוא תמוה, דלכאורה לא תני מטען רק בדבר האבד, ואפילו התחיל במלאכה אינו נראה שיהיה יכול להטעותן, כיון דיכולין לחזור רק שידם על התחתונה, יכולים לומר אילו לא [הטעיתנו] לא היינו עושין מלאכתך, כיון דלא תני במשנה מטען בזה, מה"ת לחדש מדעתינו דין שלא נזכר במשנה.

הנתיבות תמה, שהרי הקבלן יכול לחזור בו בחצי היום ורק מפסיד וידו על התחתונה, וא"כ מה ההיתר לבעה"ב לכוף אותו לעבוד בניגוד לרצונו על ידי שמטעה אותו. 

ולכן הנתיבות מבאר את הש"ך כך-

... ובעובדא דהרא"ש מיירי כשמשך, שפיר כתב הרא"ש דיכול להטעותן, כיון שאינם יכולים לחזור בהן דמי לדבר האבד.

דהיינו שמה שאמרנו שקבלן יכול לחזור בו וידו על התחתונה היינו במקרה שלא היה קנין, אבל במקרה של קנין אזי הקבלן לא יכול לחזור בו. לכן אומר הנתיבות, שמה שהש"ך אמר שניתן להטעות קבלן היינו במקרה שהיה קנין. והסברא בזה כנ"ל, בכל מקרה שהקבלן חייב לעבוד ולא יכול לחזור בו, בעה"ב יכול להטעות אותו כדי שיבצע את הדין שהוא מחוייב בו. ולכן זה נכון בין במקרה של 'דבר האבד' ובין במקרה שהיה קנין. 

אם הצדדים היו חותמים על חוזה הרי שזה עצמו היה קנין כמבואר בנוב"י (מהדו"ק חו"מ סי' ל' אות ח') המובא בפת"ש (סימן של"ג, ס"ק ב). אמנם למעשה, הצדדים הבהירו לבית הדין שהם לא חתמו על חוזה. 

ב4.

זאת ועוד כאשר בית הדין שאל את המנכ"ל האם התכוין ברצינות או להשטות, המנכ"ל לא השיב בצורה ברורה שהתכוין להשטות. והרי קיי"ל שלא טוענים עבור אדם שהוא התכוין להשטות אלא הוא צריך לטעון כן. וכפי שפסק השולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פא, ג:

דוקא איהו גופיה מצי למטען: משטה הייתי בך, אבל אי לא טעין, לא טענינן ליה אנן.

אמנם יש מקום לדחות ולומר שהמנכ"ל לא ידע שיכול להשטות ולכן התחייב. לו היה יודע ודאי שלא היה מתחייב וא"כ זו התחייבות בטעות. (עיין בחוברת מאמרים הישר והטוב, ח"ז, עמוד קי"א. ועיי"ש סברא נוספת). אמנם אף אם טעם זה אינו שייך, הטעמים הקודמים עדיין בעינם.

ב5.

ישנה סיבה נוספת שאין לקבל את טענת ההשטאה, שכן העמותה עצמה נהגה כמי שאינה יודעת על מי מוטלת האשמה, האם על המעצבת או על הקבלן, שהרי עיכבה את השכר של המעצבת. אם לעמותה לא ברור שהאשמה על הקבלן, היא אינה יכולה להשטות בו ולחייב אותו לעבוד בניגוד לרצונו כאשר יתכן שהוא פטור. השטאה בדבר האבד שייכת רק כאשר ברור לבעה"ב שהקבלן נהג שלא כדין, ואז בעה"ב רשאי להשטות בו כדי לכוף אותו לקיים את מה שמחוייב בו.

ג. פיצוי על הלנת שכר

הקבלן תבע פיצוי בסך 1700 ₪ על הלנת השכר. 

בית הדין דוחה את התביעה הזו, כיון שניכר שהעמותה פעלה ביושר וניסתה לשלם את השכר בזמן, אלא שלא היה ברור לה כמה היא חייבת ולמי היא חייבת. 

מסקנות:

א. העמותה חייבת לשלם לקבלן ר' 1 1300 ₪ תוספת שכר על עבודתו בהתקנת הדלת החדשה לא יאוחר משבוע מהינתן פסק דין זה.  

ב. העמותה חייבת לשלם למעצבת ר' 2 את השלמת שכרה, דהיינו 1300 ₪ לא יאוחר משבוע ימים מהינתן פסק דין זה.

'והאמת והשלום אהבו'