פינוי פסולת
פסק
דין פינוי פסולת
התובע- י'
הנתבעים - א' (נתבע 1), ב'
(נתבע 2)
התביעה:
בחודש אב תשע"ח
המגרש היה נקי ומוכן לבנייה, בחודש כסלו תשע"ט ראיתי שיש ערימה של פסולת
בנייה באמצע המגרש, מבדיקה שעשיתי אמרו לי שזה עובדים של א' שפינו פסולת … למגרש של י'. יש עד אחד שראה את
העובד של א' מעביר את הערימה, כמו כן יש בערימה מספר פריטים שרק א' משתמש בהם כגון
בלוקים של איטונג ורצפות שמזוהות מהבית של …
נתבע 1:
התובע פנה אלי בחודש
כסלו, מכיוון שידעתי לאן הפועלים שלי לוקחים את הפסולת הסברתי לו שזה לא קשור אלי,
וכנראה זה מהבית של ב', אם היום יש שם גם פסולת שלי אני אקח אותה מיד מבחינתי. אני
יודע בוודאות שרוב הערימה לא שלי.
נתבע 2 -
אין לזה שום קשר אלי,
הפועלים של א' יצרו ערימת פסולת בקצה המגרש של … והערימה התחילה לזלוג למגרש שלי,
דיברתי על כך עם א'. בשלב מסוים ראיתי את הערימה הזאת במגרש של … , לגבי הפסולת
שלי לקחתי קבלן שהטמין הכל על פי החוק.
סיכום המקרה:
שני הצדדים מחפשים רק את הישר
והטוב, אין פה האשמות לנזקים במזיד, אך לצערנו נוצרה תקלה שחייבת תיקון.
התובע תובע את א' בשמא על ידי
עדות והודאת בעל דין, ואת ב' רק כברירית מחדל כיוון שגם פועלים שלו היו באזור.
נתבע 1 מודה במקצת על חלק
מהערימה,
נתבע 2 כופר בכל, אך גם הוא
אומר שמא יש שם משהו שלי אבל זה שולי לגמרי.
שני הצדדים קיבלו על עצמם
בחתימת ידם את הרב אריאל איגרא לבורר וחתמו על שטר בוררות.
פסק
הדין.
נתבע 1 יפנה את כל הערימה,
ביחד עם הפינוי הקרוב שהוא מבצע לערימות שלו. (לא יאוחר משישים יום).
נתבע 2 ישלם רבע מעלות הפינוי.
נימוקי הפסק
א.
במקרה שלפנינו ישנה תביעה על
פינוי פסולת בניה, פינוי פסולת זו פרוצדורה רגילה שכל מי שעוסק בבניה מכיר ועלותה
היא כמה אלפי שקלים [במקרה שלנו מדובר על 4000 ש"ח בערך] לכל הדעות נוצר פה
מצב לא תקין, שפסולת ממגרשים סמוכים הגיעה למגרש שעדיין לא בבניה ויצרה בו נזק
שמחייב פינוי והוצאת ממון.
אמנם בהלכה ישנו כלל שמוציא
מחברו עליו הראיה (ב"ק מו א) ופה התובע טוען בשמא על כל הנתבעים ואין לו ראיה איזה פועלים
השליכו את הפסולת.
התובע הביא עד אחד שהעיד
בטלפון (הצדדים קיבלו עליהם עדות בטלפון) שראה פועל של א' מעביר פסולת מהבית של …
אך לא ראה לאן, לכן עדות זו לא מעלה ולא מורידה לענייננו.
שני הנתבעים מעידים שהם ראו
איך נוצרה הערימה כל אחד טוען שזה הפועל של השני, עדות זו לא קבילה בבית דין כי הם
נוגעים בדבר, וברגע שהתובע הגדיר גם את נתבע 2 כנתבע הוא לא יכול להעיד עדות.
כיוון שכלל גדול בדין המוציא
מחברו עליו הראיה ואין פה שום ראיה יכול להיווצר פה מצב שהתובע סופג את כל הנזק
למרות שלכל הדעות זה לא אשמתו וברור שהפועלים מהמגרשים הסמוכים יצרו את הנזק.
מקרה זה דומה למובא בערוך
השולחן חושן משפט סימן ת סעיף ב:
היו שני שוורים רודפים אחר שור אחד ויש עדים שראו שאחד מהם הזיקו ואינם יודעים איזה משניהם זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים ואם הניזק טוען לאחד מהם אתה יודע ששורך הזיק אם היה מועד נשבע שאינו יודע ובתם פטור כמ"ש ופשיטא שבעלי השוורים המזיקים אין אחד מהם דינו כעד על חבירו לחייבו שבועה דאורייתא או להצטרף אף עד אחר לחייבו ממון דכיון שיש עדים שראו שגם שורו רדף אין לך נוגע בעדות גדול מזה [נ"ל]:
לכן מעצם התביעה אי אפשר לחייב את הנתבעים ללא ראיה.
ב. מודה במקצת
אך ישנה פה טענה שלכאורה מחייבת את הנתבע שבועה - מודה במקצת:
נתבע 1 מודה שחלק
מהערימה זה פסולת שלו, לטענתו אחרי שנוצרה הערימה, יכול להיות מצב שפועל התעצל
ללכת לאתר המסודר ולכן השליך את הפסולת בערימה הקרובה. הנתבע מודה בחלק קטן
(בלוקים של איטונג ודליים של שליכט) ומוכן לפנות אותו מהמגרש. ידועה ההלכה בשולחן
ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף ב):
מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים, חייב לישבע מן התורה שאינו חייב לו אלא חמשים, ונותן החמשים שהודה.
כיון שפה הנתבע מודה בחלק קטן
מהחיוב, הוא חייב שבועה דאורייתא על השאר והוא לא יכול להישבע כי כל טענתיו הם
ב"שמא"- הוא לא יכול לדעת לאן הפועלים לקחו את הפסולת, ויש לנו כלל
"מתוך שאינו יכול להישבע משלם" לכן בפשטות הנתבע צריך לשלם על כל הפינוי
כי הוא לא יכול להישבע.
[שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עה סעיף יד
לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, אלא בשבועה דאורייתא. אבל אם מן התורה הוא פטור משבועה, אף על פי שמדרבנן חייב, לא מקרי מחוייב שבועה.]
אמנם המקרה שלנו הוא לא ממש
"שמא" כי על חלק מהערימה הנתבע טוען ודאי שהם לא שלו, ובפשטות היה יכול
להישבע על זה. מנהג בתי הדין כיום הוא לחייב בסביבות חצי מהתביעה במקום שבועה.
[פסקי דין - ירושלים
דיני ממונות ובירורי יוחסין ט פס"ד המתחיל בעמוד צט
וכתב בס' תרשיש שהם חו"מ סי' עא שבמחוייב שבועת הנפטרים אם זו שבועה דאורייתא נוהגים לפשר לחצאין, ובשבועה דרבנן נותן שליש. ובבעי חיי חו"מ ח"ב סי' ע כתב לגבי שבועה דאורייתא דמפשרין על חצי. ובדברי מלכיאל ח"ב סי' קלג כתב שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה, ולמעשה כתב שיש שני דרכים בפשרה זו, האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש הזה, היינו כמה היה נותן להיפטר ממנה, וזה תלוי בערך האיש המחוייב השבועה ובערך השבועה,]
כיוון שחצי מהתביעה הוא חייב מ"פדיון שבועה" ועל חלק הוא מודה
נראה לחייב 75% מהתביעה.
ג.
לגבי נתבע 2 אמנם הנתבע כופר
בכל, אך גם הוא חושש שחלק מהערימה נוצרה מפועלים שלו, והוא מודה שיש סיכוי לזה.
הוא לא ראה בעיניו את כל הפינוי אך ברור לו שעיקר הערימה לא שלו.
מקרה זה דומה למובא בסימן עה סע' יט שהתובע טוען איני יודע והנתבע אומר שהוא לא יודע אבל חייב לכל הפחות פרוטה
אז נקרא מודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, אמנם פה לא ברור החיוב אפילו על פרוטה ולכן בטענות הם שמא ושמא ובאותו סימן בסע' יח השו"ע מביא שתי דעות מה המקרה בשמא ושמא, האם חייב לצאת ידי
שמים?
טענו שניהם ספק, כגון שטענו: הלויתיך ואינו יודע כמה, והשיבו: אמת שהלויתני ואיני יודע כמה, אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים. ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל. ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו.
הש"ך פוסק שאין חיוב לצאת ידי שמים אך התומים פוסק שיש חיוב. לכן במקרה שלנו שיש פה כעין הודאה במקצת בכל מקרה יש חיוב לצאת ידי שמים, לכן גם הנתבע השני ישתתף בפינוי הנזק.
כיוון שנתבע 1 הודה הודאה
גמורה ויש עליו חיוב שבועה דאורייתא הוא יקבל אחריות על הפינוי ויבצע את זה בפועל.
לאחר הפינוי הוא יבצע חישוב מדוייק כמה עלה הפינוי ויוכל לקבל רבע מהעלות מנתבע 2.
(בשביל לא לפגוע בתובע שרוצה למכור את המגרש, הנתבע יפנה את המגרש בפינוי הקרוב
שהוא עושה, ולא יאוחר משישים יום)
נתבע 2 חייב רק לצאת ידי שמים
ומכח פשרה קרובה לדין כיוון שברור שהערימה נוצרה מפועלים רבים, בי"ד מחייב גם
אותו להשתתף בהוצאות, יש לציין שנתבע 2 יכול להוציא זאת מהפועלים שעבדו אצלו אם
אכן הם לא פינו טוב את האשפה מרשותו.
בברכת השיבה שופטינו כבראשונה,
