כסף שנאסף במגבית פורים
כסף שנאסף במגבית פורים עבור תלמידי ישיבה
הופיעו בפניי שני הצדדים
צד א' - מגייס הכסף שיקרא להלן צד א'' יחד עם גבאי הצדקה של קופת שיעור ג'
בישיבה.
צד ב' - גבאי הצדקה של קופת שיעור ב' שיקרא להלן צד ב'.
רקע:
צד א' למד עם חברי שיעור ב' בשנה שעברה בעת שלמדו בשיעור א' וידע
שיתכן שיעלה בסוף השנה לשיעור מעליהם זה שכיום הוא שיעור ג', אך באותה נקודת זמן
לא יכול היה לדעת שבסופו של יום כך יהיה, לפני פורים יצאו כל בני השיעורים במגבית
לצורך עריכת שבת התאחדות התעלות והתרוממות יחד כל בני השיעור, וצד א' גייס סך
5,000 ₪ בהסכמת הצדדים השתמשו בסוף השנה בסך 450 ₪ מתוך הכסף לעריכת סיום וכעת יש
דיון על סך 4550 ₪ מי ישתמש בהם האם חברי שיעור ב' שלמדו עם צד א' בשנה שעברה או
חברי שיעור ג' שלומדים עם צד א' בשנה זו.
טענות צד א'
ברור שהתורמים שרובם הם חברים של אבי והם [החברים של אבי] נתנו את רוב
הכסף על דעת שאני יהנה ממנו ולכן צריך לתת אותו לשיעור ג'. שאלתי את הרב ר. והוא
אמר שאני צריך להשאיר בשיעור הקודם כמה שבחור רגיל היה אוסף ואת השאר אני יכול
להעביר איתי לשיעור שבו אני לומד היום.
טענות צד ב'
שאלנו את צד א' כמה פעמים לאחר שכבר גייס את הכסף לאיפה ילך הכסף והוא
אמר במפורש גם לרבים וגם ליחיד שהכסף בכל מקרה ילך לקופת השיעור שלנו. התורמים
תרמו לקופת השיעור שלנו כי זה מה שאמרו להם אז. הכסף הגיע לידיי ואני נתתי את זה
למשגיח שישמור עד שהרב יפסוק.
תגובת צד א'
אכן אמרתי כך אבל לא באמת התכוונתי לתת להם את זה אלא כדי שלא יהיה לי
לא נעים מהחברים שאני הולך לקחת איתי את הכסף.
לשאלה: אם היית עוזב את הישיבה האם היית יכול לקחת איתך את הכסף?
תשובה: לא. התורמים ידעו שהם תורמים לישיבה הזו ולא יכולתי לקחת את זה
למקום אחר אבל הם לא נכנסו לשאלה אם לתת את זה לשיעור זה או אחר.
לשאלה: כמה כסף עלות החזקת בחור אחד בשבת מעין זו?
תשובה: 700-800 ₪.
דיון והכרעה:
הנה דבר זה לכאורה מפורש בשו"ע (יו"ד סי' רנט סע' א - ב) וז"ל:
האומר: סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. הגה: וכן אם הקדיש כלים, יכול למוכרם לפני ג' בקיאים בשומא, ונותן דמיהם לצדקה. (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות). משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. ... צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת, אפילו אם הבעלים מעכבים, ... ואפילו אם הוא במקום שאסור לשנות, אם אינן צריכים לדבר שנדר, כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בית המדרש ואינן יכולין לבנות מיד, אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה. (מרדכי פ' בני העיר). וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר, אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו, או אפילו במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת, כגון ספר תורה או כלי כסף וכדומה, וכשירצה חוזר ולוקחו, וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים, הולכים אחר המנהג. דכל מקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש, ולב ב"ד מתנה על זה, ובלבד שיהיה מנהג קבוע. (כן משמע מהב"י וממהרי"ק שורש קס"א). ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה, פשיטא שאסור לשנותו. וע"ל סי' רנ"ו ס"ד.
הרי חזינן כמה הילכתא גיבוורתא מדברי השו"ע בזה:
א. הזכות לשנות הנמצאת ביד התורם היא
אך ורק עד שבאו ליד הגבאי.
ב. הזכות לשנות היא רק פיזית על החפץ
הזה אבל צריך להביא חפץ אחר במקום אם משתמש בו.
ג. הזכות לשנות נמצאת ביד בני העיר
דהיינו מי שהכסף נאסף עבורם.
ד. גם בני העיר מוגבלים ואינם יכולים
לשנות לכל מטרה שיחפצו.
ה. גם במקום שיש מנהג שאפשר לשנות לבני
עיר אחרת ו \ או לחזור בו מהתרומה הרי זה רק במקום שיש מנהג קבוע שכך
נוהגים.
לעניינינו, הרי אין כאן מנהג קבוע שכל אחד שהולך לוקח איתו את
הכסף והזכות לשנות יעוד נמצא בידי בני שיעור ב' שלהם נתרם הכסף א"כ לכאורה
אין זכות לצד א' לקחת איתו את הכסף, אלא שהטענה של צד א' איננה אני רוצה לשנות עכשיו
את יעוד הכסף אלא התורמים לא תרמו על דעת זה, וצריך לעשות את רצון
התורמים.
ואמנם דבר זה לכאורה ג"כ מבואר שם בש"ך (ס"ק ו) שכתב
וז"ל:
וכל זה במקום שאין מנהג ידוע כו'. ואז אפילו טוען המקדיש טענת ברי שלא הקדישו לאו כל כמיניה לאפוקי מחזקת הקדש אלא א"כ התנה ברבים או בפני עדים בשעה שהקדיש כ"כ מהרש"ל בתשובות סי' ט"ו ומביאו הב"ח.
דהיינו שאפי' אם המקדיש בעצמו עומד בפנינו וטוען טענת ברי שאי"ז
הקדש [וה"ה בכוונתו להעבירו להקדש אחר או לעיר אחרת] אי"ז מועיל אם אין
כאן מנהג קבוע שאפשר לשנות ורק אם התנה במפורש ברבים או בפני עדים ניתן
לשנות, וא"כ מאחר וכאן הצדדים אינם טוענים שהיה תנאי שכזה לא ניתן לשנות ועל
הכסף להשאר בחזקת בני שיעור ב'.
אלא שטענת צד א' איננה שכך נאמר על ידי התורמים שיש מקום לדון
אם יש לכך הוכחה ואם הדברים נאמרו במפורש, אלא שהדבר גלוי וידוע בלבם ובלב כל
העולם שכל מטרת התרומה היא שצד א' יהנה מכך ולא אחרים ולכן מאחר והשתנתה המציאות
וצד א' הלך, גורר הוא איתו את הכסף.
שאלה בדומה לכך נשאלה במפני המהר"ם גלאנטי (שו"ת סי' עו)
ואכן הוא השיב שבמקרה שהשתנתה המציאות והדבר ברור שבמקרה כזה התורם היה תורם לצורך
מטרה אחרת ניתן לשנות לצורך מטרה אחרת וז"ל:
שאלה יורנו רבינו ראובן הקדיש ארבע מאות זוז מנכסיו והוא מתעסק בהם ופירש שהקרן יהיה לעיר פלונית לאחר מותו לת"ת וגם הריוח אך בעודנו חי יהיה הריוח לת"ת שבעירו והיה נותן הריוח לתלמידי עירו מדי שנה בשנה. אמנם בשעת נדרו לא היה בנו חפץ ללמוד תורה ועתה נכנסה בבנו רוח טהרה ורוצה לעשות תורתו אומנותו והחל לעשות והולך ומצליח ועתה ראובן אביו רוצה ליתן הריוח לבנו כדי שיצא ת"ח מי אמרינן כיון דהכל תלמוד תורה יכול לשנות אפילו לאחר שאינו בנו כל שכן בנו שהרי אף ממצוה למצוה יכול אדם לשנות צדקתו עד שלא באה לידי גבאי כפשט דשמעתא דערכין פ"ק ואפילו לדעת מקצת מפרשים שדחקו לפרש דלשנותה היינו ללוותה אבל לשנותה ממש למצוה אחרת אסור נראה דהכא מודה דמאיש לאיש לא הוי שינוי כיון דהכל תלמוד תורה וכל שכן לבנו דמצות למודו מוטלת עליו מסיני יותר מלימוד כל אדם מי אמרינן ודאי בנו קודם לכל אדם יורנו רבינו על הדין ועל האמת ושכרו כפול ומכופל מן השמים.
תשובה על ההיא שמעתא דערכין כבר פסק הרמב"ם ז"ל פרק שמיני שקודם שהגיע ליד הגבאי יכול לשנותו באחר אף על גב דהפריש ואמר סלע זו לצדקה אבל משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו עכ"ל .... הנה ביארנו מימרא דרב לדעת כל הפוסקים וכולם מודים שקודם שיגיע ליד הגבאי למצוה אחרת מותר אפילו מקדושה חמורה לקדושה קלה כגון מתלמוד תורה לבית הכנסת ושאר מילי כל שכן מתלמוד תורה לתלמוד תורה וכל שכן לבנו דעניי ביתו קודמין לעניי עירו ובודאי שמחמת שבנו לא היה רוצה ללמוד תורה נדר לתלמוד תורה אחרת אבל צדקה שנכנס בו רוח טהרה וקבל ללמוד ולהיות תמיד שקוע בלימוד ודאי הוא קודם לכל אדם וכל שכן שרוצ' לקבוע לימודו פה בארץ ישראל שהוא עניי עירך לכל העיירות שבחו"ל ... הנה לפנינו כמה וכמה יתרונות לחזור הריוח לבנו אם יעסוק בתורה הוא ובנו מתלמוד תורה לתלמוד תורה ובארץ ישראל קובע לימודו מעתה פטור ומותר אך בזאת אם ח"ו יתחרט ולא ילמוד חזר הנדר למקומו ונעשה מצוה אחרת אם הנודר יתחרט מההיא מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. הצעיר: משה גאלנטי.
ותשובה זו הובאה גם להלכה באשל אברהם (אופנהיים – שם ס"א), ומשם בפת"ש (ס"ק א), א"כ
לכאורה מצאנו בשו"ת מהר"ם גלאנטי שאם זה לצורך בנו הרי בנו קודם, אלא
שגם אם נרחיב את הגילוי דעת מבנו לבנו של חברו לא יועיל לנו הדבר רק מה שהוא
לצורכו בעצמו שהוא יהנה ממנו דהיינו אותם 700-800 ₪ שהם עלות של בחור אחד לשבת כזו
אבל לא מצאנו שמועיל גילוי דעת לחברי בנו, אמנם מאידך גיסא יש לומר ששם הטענה היתה
שבנו רוצה ללמוד ועל כך יש גילוי דעת, אבל כאן הטענה היא שברור שלא התכוונו לתרום
תרומה מעין זו רק מפני ההיכרות שיש להם עם אביו ורצונם שהוא יהנה מזה בכל דרך שהיא
והוא רוצה שחבריו יהנו מזה ובזה מנ"ל שלא ניתן לתת גם לחבריו? אלא שאפי' אם
נקבל טענה זו בסופו של יום המהר"ם גאלנטי מתיר רק קודם שבאו ליד גבאי
ולא אח"כ וא"כ איך אפשר להתיר להעביר צדקה זו מבני שיעור אחד לבני שיעור
אחר ע"י גילוי דעת לאחר שבאו ליד גבאי?
וכ"כ להדיא בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' קג) וז"ל:
נשאלתי איש אחד הניח עשירות ליורשים גם סך לירושלים ולשאר צדקות דהיינו שיהי' הקרן קיימת ולחלק כל שנה רוחי' ולעת זו אחד מהיורשי' יש לו דוחק גדול ויש לחוש שילך בדרך שאינו הגון בכן אם מותר ליקח מהקרן הנ"ל לסמוך יד היורש וע"י זה יכול לעשות שידוך הגון עכ"ל השואל. אמרתי להשיב בקצרה דבר זה כבר נתחבטו בו גדולי ראשוני' והביא הב"י (יו"ד סי' רנ"א) בשם המרדכי וז"ל מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימי' ירדו קרוביו מנכסיהם דקצת גדולי' היו אומרי' שיש ליתן אותה צדקה לקרובים שירדו מנכסיהם דתניא בפ' י"נ באחד ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דהילכת' כר"ש בן מנסיא דאומר דאין מתנתו מתנה דאזלינן בתר אומדנ' ה"נ אמדינן דעתי' שאלו ידע שירדו קרוביו מנכסיהן לא הי' מניח קרוביו ונותן לאחרים הילכך יהבינן לקרובי' ויש גדולי' אחרים שחולקי' ואומרים אדרב' אומדן דעתו שאפילו אם הי' יודע שעתידין לירד מנכסיהן הוי יהיב צדקתו לעניים דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתיהוי ליה כפר' ותלך לפניו צדקתו והשתא דקרוביו עשירי' ימנע מלעשות מצוה לעצמו וימתין עד שירדו מנכסיהן ועד אותו זמן יהי' נידון אלא ודאי הואיל ובהאי שעתא עשירי' היו אין להם באות' צדקה אלא כשאר עניי' עכ"ל וכן פסק בש"ע א"כ ה"נ דכוותי' ואפילו מן רוחי' די"ל דכ"ע מודו דאמרינן בזה אומדן דעתו כשיצטרכו בניו ויורשיו אחריו שהם יהיו קודמי' מ"מ אם באו ליד גבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים ומעשה כיוצא בזה הבי' הב"י בשם המרדכי על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה ממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשכור רב הישר בעיניהם והקרן יהי' קיים כו' ואחר מותו השכירו הקהל רב אחד ונמצא רב אחר שהי' נשוי מבנות המקדיש גדול כמותו אם שייך כאן אומדנ' והשיב דאחר שבא ליד הגבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים וגדולה מזו כתב אפילו בחייו אם הודיע כבר להקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי ושוב העני אפי' הוא גופי' לא מצי לעכובי לעצמו דאנן ידי עניים אנן א"כ בנדון דידן נמי אם לא בא ליד גבאי וגם לא אמר בפני הקהל יכולים ליתן כל הרוחי' ליד יורשיו עניים אבל ליקח מקרן לא תיגע בו יד דכאן אומדן דעתו בהיפך שכוונתו הי' שיהי' צדקתו עומדת לעד ואם יכלה קרנו יבטל כוונתו אבל ליתן לבניו מהריוח בזה שפיר אמרינן אומדן דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם ואולי ילכו בדרך טובי' ועיי' בח"מ סי' רנ"ג ובש"ע סי' י"ז הנלע"ד כתבתי.
הרי מפורש כתב בשו"ת פנים מאירות שכיון שהיא ליד הגבאי אין מועיל
לשנות ממטרתו אפי' בבירור שאומדן דעתו כן, ואפי' הוא בעצמו נהיה עני וברור הדבר
שרוצה שהכסף יגיע אליו אין משנים כיון שהגיע ליד הגבאי.
ובלא"ה שיש לדון מי יודע דעתם של התורמים הרי צד א' לדבריו אמר
ושב ואמר במשך כל הזמן שלמד בשיעור א' שהוא רוצה לתת להם את זה, והמטרה היתה שזה
יעזור לו מבחינה חברתית וא"כ יתכן שהסיבה שהתורמים תרמו כדי שיהיה לו טוב
מבחינה חברתית, או שהם התכוונו לתת מה שטוב לו ויתכן שזה מה שטוב לו וא"כ אם
נתנו על דעת מה שטוב לו הרי זה צריך להשאר שם, ויותר מכך ברגע שיש סברא כזו הרי
ודאי כבר אין גילוי דעת ושוב א"א להוציא את הכסף מחזקת בני שיעור א'.
זאת ועוד הרי אין הוא רוצה את הכסף לעצמו [מעבר למה שהוא בעצמו יכול
לאכול ולהנות] אלא רוצה להנות מ'טובת הנאה' של הכסף והנה מצאנו שנחלקו בכך תנאים אם
טובת הנאה ממון או אינה ממון ומחלוקת בתוקפה קיימת עד היום אם טובת הנאה ממון או
לא, אמנם אין טובת הנאה לגזבר בעצם מה שהוא מחלק את הכספים כמש"כ הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' לז ס"ט) וז"ל:
הגזברים, כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש, ולא בפירותיהם, כשרים להעיד. הגה: וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד, אף על פי שהגזבר מחלק הממון למי שירצה, למ"ד טובת הנאה אינו ממון.
הרי דעצם מה שהגזבר נותן את הצדקה לעניים והעניים מכירים לו טוב על כך
כמו שאמרו ז"ל (ב"ק צב ע"ב):
אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה? אמר ליה, דכתיב: וסמכת את ידך עליו... למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל, וכתיב: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל וגו'.
ופירש"י:
חמרא למריה וטיבותא לשקייה - היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.
אין זה מוגדר טובת הנאה ורק מה שהוא מחלק את הממון למי שירצה הוא טובת
הנאה, וא"כ כיון שנתנו לו התורמים למה שביקש ולא שיחלק כרצונו אי"ז
מוגדר אפי' שיש לו טובת הנאה בכך!
אמנם אפי' אם נאמר שהיתה לו טובת הנאה ושהלכה שטובת הנאה ממון הרי
טובת הנאה איננה חפץ אלא זכות וזכות ניתנת למחילה כמש"כ
מהרי"ק (שורש צד) ע"ש, וא"כ כיון שאמר ושב ואמר שהוא נותן את זה לבני השיעור
שלו הרי אפי' אם זה היה חפץ זה היה מועיל אבל אפי' אם לא אמר לשון מתנה ואם זה היה
חפץ זה לא היה מועיל כיון שאי"ז אלא זכות וזכות ניתנת למחילה א"כ
ודאי שהכסף שייך לבני שיעור ב' ולא לבני שיעור ג'.
ומה שאומר שלא התכוון למה שאמר אין הדברים ראוים להאמר ואין לאדם
נאמנות לומר כן כדאיתא בגמ' (יבמות
כה ע"ב), ועל כן לא ניתן לקבל את הדברים,
אמנם אפי' אם לא היה אומר אותם לא היה מועיל לו הבקשה לקבל את הכסף מאחר והתכוונו
התורמים שה'טובת הנאה' תהיה שלו [מלבד כאמור עלות החזקתו האישית לשבת זו שאת זה
בלאו הכי יהיה לו ונמצא שכל מה שהוא מבקש זה רק את הטובת הנאה הזו של 'טיבותא
לשקייה', אבל אפי' אם כוונתו שהתורמים התכוונו שתהיה לו טובת הנאה בכל עת שיכול
להעביר את הכסף כרצונו למטרות אחרות הרי בסופו של יום זה רק טובת הנאה] והרי בזה
כיון שהכסף כבר נמצא אצל בני שיעור ב' [ונתנו את זה למשגיח שישמור להם את זה על פי
הדין] הרי כתב במחנה אפרים (הל'
טובת הנאה סי' א' בד"ה ונראה) דלהמ"ד
דס"ל דטובת הנאה אינה ממון אם לקחם כהן שלא מדעת הבעלים זכה בהם היינו דוקא
אם נטלן בהן דכיון דכהן שייך בגווייהו זכה בהם ואפי' לצאת י"ש נראה קצת דאינו
חייב להחזיר!
וע"ע בדרכי תשובה (סי' סא ס"ק קעב)
שכתב:
ועי' בכנה"ג (הגהב"י אות מ"ו) שכ' מהדמש"א דהעיקר לדינא דאם חטף הכהן מתנות מישראל שלא מדעתו אם ישראל בעל הבהמה תובע לכהן החוטף ממנו מוציאין מידו כיון דטובת הנאה שלו הוא ... ועי' בס' ערך השלחן הספרדי (אות כ"ד) שהשיג על הכנה"ג בזה והעלה לדינא דכהן שלקח מתנות שלא ברשות אפי' אם בעל הבהמה תובע ממנו אין מוציאין מידו כיון דקיי"ל העיקר כהמ"ד דטובת הנאה אינו ממון.
וא"כ כיון שהכסף כבר נמצא בידי בני שיעור ב' אפי' אם נאמר
שהתורמים התכוונו לתת את זה על דעת שטובת הנאה תהיה לצד א' לגבי טיבותא לשקייה
ואפי' אם נאמר שטובת הנאה שלו לגבי לקבוע למי לחלק, כיון שהכסף כבר נמצא ברשותם
יכולים הם לומר קים לי שטובת הנאה אינה ממון, ולדעת המחנה אפרים יתכן שאפי' לצאת
יד"ש אין חייבים להחזיר הכסף, וזאת מלבד כל הנימוקים האחרים שהזכרנו בזה
לפיהם הכסף שלהם בלי תפיסה ואין צריך לצאת יד"ש.
