על פסק 13981- חזרה מהתחייבות של ציבור ללא קניין
חיוב על מזכירות ישוב לעמוד בדיבורה
הערת הרב
איתמר ורהפטיג:
בגליון
האוצר פז עמ' שמח (מובא באתר פסקים מספר 13981) דן הרב ברוך פז בשאלה, האם ישוב
שערך הסכם עם פלוני על השכרת קרוואן ללא קנין, יכול לחזור בו מסיבות שונות. הדיון
הוא בגדר מחוסר אמנה על ידי שליח, והרב פז מגיע למסקנה שבאותו נדון, יש סיבה טובה
יותר ממצב של "תרי תרעי", שבו נחלקו הפוסקים [חו"מ רד, יא], ולכן יכול היישוב לחזור בו.
אבל יש פה
נקודה אחרת, שלא נידונה. יש פוסקים הסבורים כי התחייבות של ציבור אינה צריכה קנין.
ראה הגהות מרדכי ב"מ סי' תנז-תנח ביחס לציבור ששכר מלמד ללא קנין:
"שכל דבר הנעשה ברבים, אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין...".
יתר על
כן, התחייבות ציבור מתגברת על עוד מגבלות של קנין, כמו דבר שלא בא לעולם או אף
קנין דברים, ולכן בי"ד רבני [פד"ר ו, עמ' 166] הכיר בתוקף הסכם בין
מפלגות באשר לחיוב התפטרות במצב מסוים, למרות היותו בגדר קנין דברים.
וענין זה
הובא להלכה בשו"ע חו"מ רד, ט.
בספרי
'ההתחייבות: תוקפה, אופיה וסוגיה' (מורשת המשפט בישראל, תשס"א), עמ' 399,
הבאתי כעין ראיה לשיטה זו מן המסופר בתורה על הסכם בני גד וראובן עם משה, באשר
לקבלת נחלה בעבר הירדן, אם יעברו למלחמה עם בני ישראל. משה אומר להם:
בְּנֽוּ־לָכֶ?ם עָרִים? לְטַפְּכֶ?ם וּגְדֵרֹ?ת לְצֹנַאֲכֶ?ם וְהַיֹּצֵ?א מִפִּיכֶ?ם תַּעֲשֽׂוּ [במדבר לב, כד].
אומר
רש"י:
"והיצא מפיכם תעשו - לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו".
ומה חייב
אותם? הרי לא אמרו בלשון נדר, הם הבטיחו, אבל הבטחה בעל פה לא מחייבת?
אלא יש
לומר, כי מכיון שאמרו בציבור, קבל עם ועדה, נחשב דיבורם כנדר.
יש הסברים
אחרים, כגון, שבציבור יש גמירות דעת ללא מעשה קנין, ואכמ"ל. יהא ההסבר אשר
יהא, עכ"פ הדין קיים.
לפ"ז לא תוכל מזכירות הישוב לחזור בה בטענה שלא נעשה קנין [לא דנתי בטענות אחרות, כטעות, אם ישנן].
תשובת הרב ברוך פז:
עיון
בהגהות מרדכי ובשו"ע
ונראה
שאין דחיה לדבריי מדבריו.
בהגהות
מרדכי הנ"ל מדובר בציבור שהתחייבו על פה לשכור מלמד וכעת רוצים לחזור בהם.
הג"מ כתב שהציבור לא יכולים לחזור בהם משלושה טעמים:
1. דברי ציבור לא צריכים קנין וגם על פה דינם כמו שקנו. הראיה של
הג"מ מהנאמר בפרק בני העיר במסכת מגילה, שכל דבר שנעשה לפני ז' טובי העיר או
אפילו לפני ג', אי אפשר לחזור בהם: "דאין דומה מעשה רבים כמעשה יחיד".
ואפילו יחיד שעושה על פי רבים אין יכול לחזור בו, כדין נדר על דעת רבים וכל שכן
רבים עצמם. "ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך
קנין..."
2. ועוד ראיה דאין יכולין לחזור דלא גרע ממתנה, דאם היו אומרין
לאדם אחד אנו רוצין ליתן, אינם יכולין לחזור, דה"ל לגבי רבים מתנה מועטת
דאמרינן בפרק הזהב מתנה מועטת אין יכול לחזור אפילו יחיד.
3. ובשלהי מסכת שבועות קאמר דנעשה נדר, וכל החוזר בו אין רוח חכמים
נוחה ממנו.
לפי
הטעם הראשון יש אמירה עקרונית, שדברי רבים לא צריכים קנין.
לפי
הטעם השני נאמר שמתנה מרובה לציבור דינה כמתנה מועטת. לא נאמר שיש לדיבור של
הציבור משקל מעבר לזה של יחיד. נאמר שהתחייבות של ציבור היא כזו של יחיד, שיש דין
מחוסר אמנה בהבטחה ליתן מתנה מועטת. מיהו, לציבור, מתנה מרובה דין מתנה מועטת
עליה, ולכן ציבור חייב לעמוד בהבטחה ליתן מתנה מרובה, כדין יחיד שהבטיח ליתן מתנה
מועטת, והיינו מדין מחוסר אמנה. אין קנין, רק מחוסר אמנה.
לפי
הטעם השלישי, יש להתחייבות של ציבור דין נדר. ולא מצאתי את המקור של הג"מ
בשבועות. ועוד קשה, שאם מדובר בנדר איך נאמר ש"אין רוח חכמים נוחה"
מציבור שאינו מקיים דבריו? הרי מדובר בחיוב דאורייתא של נדר. וצ"ע.
הב"י
בחו"מ סו"ס רד הביא מהג"מ רק את הנימוק השני:
"כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק ו דמציעא (סימן תנח) רבים שאמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה אינם יכולין לחזור בהם אפילו אם הוא מתנה מרובה".
וכך
פסק בשו"ע חו"מ רד,ט:
"יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה אינם יכולים לחזור בהם אפילו אם הוא מתנה מרובה".
הדין
הזה מובא בשו"ע אחרי הדין של יחיד שחייב לקיים דבריו ליתן מתנה מועטת מדין
מחוסר אמנה. מהקשר הדברים ברור שהחיוב על הציבור הוא רק מדין מחוסר אמנה ולא מעבר
לכך! וכך משמע מהד"מ ג' שציין על דין זה של הב"י שדין מתנות כהונה דין
מתנה מועטת עליהן. הרי מדובר בגדרי מחוסר אמנה ולא מעבר לכך. וכך משמע מהגר"א
שם יא: "דלגבי רבים הו"ל מתנה מועטת".
הרי מבואר שהב"י והשו"ע לא פסקו להלכה כנימוק הראשון של הג"מ, אלא שציבור שמתחייב ליחיד, דין מחוסר אמנה עליו ולא דין קנין. אמנם הב"י הזכיר את הדין של הג"מ בשלד,ה וכן בד"מ שם, אבל לא פסקו אותו להלכה.
עיון
בדברי הרמ"א בסימן קסג
ברם,
בסוף סימן קסג הרמ"א אכן הביא פסיקה כעין זו של הג"מ:
"קהל שפטרו אחד ממסים פטור וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין".
מקור
הרמ"א מדברי שו"ת הרא"ש ו, יט שדן במקרה שהקהל פטרו לאחד ממס
שחייב, האם יכולים לחזור בהם או לא, וכתב:
"ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם, מנהג פשוט הוא מה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין, ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים, ומסיעין על קיצתם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמי".
ונראה שהדין של הרא"ש שונה מהדין של הג"מ. הרא"ש כתב שתקנות הקהל וכל מה שהקהל עושה בענייני הקהל, לא צריך קנין. ולכן אם פוטרים מישהו מהמס, הפטור קיים בלי קנין. ובנידון של הג"מ, הקהל באו בהתקשרות עסקית עם מאן דהוא להיות מלמד בעיר. אין בין זה לענייני הקהל ולא כלום. זו התחייבות עסקית לכל דבר, כמו כל התחייבות בין שני גורמים. אין ללמוד מהדין שמסיעין על קיצתם לנידון של ההג"מ, ולכן הרמ"א לא ציין לנימוק הראשון של הג"מ כמקור לדבריו, מפני שהרמ"א אינו פוסק כנימוק זה של הג"מ.
עיון
בדברי הרמ"א בסימן כב
הרמ"א כב,א כתב לענין קבלו עליהם קרוב או פסול לדין:
"מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור בו, כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו".
מקור הדברים משו"ת הג"מ שופטים י. גם בדין זה מקור
הרמ"א אינו מהג"מ הנ"ל בב"מ אלא משו"ת הג"מ שופטים
י.
ונראה שוב שיש לחלק: שו"ת הגהות מיימוניות מסתמך על הגמרא של "מסיעין על קיצתם" שהרא"ש הנ"ל הביא:
"וכן כתב ר"ת בתשובה דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן אפילו בדברים דלא שייכי לכל הקהל אלא ליחידים, אם מתחילה קיבלו עליהם, אין יכולין לחזור בהם, וז"ל על הקרקע שמערער ראובן על שמעון וכו' אם על פי גזירה שגזרו הקהל רוצה להחזיק בה כו' אם על ידי טובי העיר נגזרה ולא ערער ראובן עליה אז כששמע, אין בדברי ראובן ממש דהא אמרי' רשאין בני העיר להסיע על קיצתן שנעשית הקיצותא מדעתו או בלא מחאתו, וטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו. ואם על ידי (פשרה) [עשרה] נגזרה הגזירה לאו כל מיניינו דכל (פשרה) [עשרה] לאפקועי ממונא לא הוו כחבר עיר עכ"ל. וטעמא נ"ל דטובי העיר הוו בעיר למה שהוזכרו, כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי העיר הפקרן הפקר בכל מקום במיגדר מילתא ותקנתא, הכי נמי טובי העיר בעירם דעלייהו סמכי כל בני העיר וכל הנסמכין עליהם, וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (כז:) אם יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר, וטעמא דבתרייהו גרירי בעל כרחן וכו'. ושלום מאיר ב"ר ברוך שיחיה".
הרי מבואר שזה שהדין לפיו אם קבלו עלייהו לפני טובי העיר, הקבלה לא צריכה קנין ואפילו אם טעו, הוא מפני שדינם כגדולי הדור שהפקרן הפקר כענייני מיגדר מילתא. כך כתב הר"ם בשו"ת הנ"ל. מיהו, לפי ר"ת נראה טעם אחר, מפני שקבלו עלייהו, ועיין בהמשך דיון בזה. אין בין דינים אלו לכך שטובי העיר שמתקשרים לנותן שירות לא צריכים קנין! הרי לענין שכירת המלמד אין לז' טובי העיר דין של גדולי הדור, והרי גם גדולי הדור ששכרו עובד צריכים קנין, ואין על כך תקנה או קבלו עלייהו ולכן דינם בהשכרת המלמד כדין יחידים. ונראה שכך דיוק לשון הגהות שכתב שדינם כגדולי הדור "למה שהוזכרו" ולא לכל דבר. וזה דלא כהגהות מרדכי הנ"ל.
"בני
העיר מסיעין על קיצתן"
נעיין
כעת בגמרא שהרא"ש והגהות מיימוני הביאו בתור מקור לדבריהם.
נאמר
הגמרא ב"ב ח:
"רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן",
ויש
מחלוקת גדולה בין הראשונים ביסוד הדין שבני העיר יכולים להסיע על קיצתן. המרדכי
ב"ב תפ הביא בשם ר"ת ועוד, שבני העיר דין שותפים עליהם. לפי זה כתבו שכל
תקנות הקהל צריכים להיות פה אחד, ומה שכתוב בברייתא הנ"ל "ולהסיע על
קיצתן" נאמר על תקנות קדומות בעיר או אלו שהתקבלו פה אחד. אין לרוב קולות כח
להכריע את המיעוט בענייני הקהל. וכתבו שהחלטות הקהל שהתקבלו פה אחד מחייבות בלי
קנין מההוא הנאה. ולמדו מדיני בני העיר לדיני שותפים ששותפים מתחייבים בלי קנין.
והמרדכי
שם הביא בשם הר"ם ועוד שבני העיר דינם כגדולי העיר וכבית דין הגדול, ולכן
הולכים בענייני העיר אחר הרוב ויש לבני העיר הכח להפקיר ממונם של יחידים וכו'.
לשיטתם, מה שכתוב בברייתא הנ"ל "ולהסיע על קיצתן" אינו מוסב על
הנאמר בברייתא לפני כן, ש"רשאין בני העיר להתנות על המידות...", אלא זו
הוראה עצמית שיש לבני העיר רשות לתקן תקנות חדשות ולא רק לאכוף תקנות קדומות.
לשיטתם, אין ללמוד דיני שותפים מדיני בני העיר, ולכן הם פסקו ששותפים צריכים קנין.
לפי
הסוברים שבני העיר דינם כשותפים, ברור שכל כוחם של בני העיר הוא אך ורק בדברים
שהסכימו ביניהם במסגרת השותפות, ואין שום השלכה מזה שהם כשותפים לומר שדבריהם אינם
צריכים קנין, בדברים שאין עניינם הסכם בתוך השותפות. ולכן דינם מול המלמד שהשכירו
כדין יחידים לכל דבר, ואין לומר שבני העיר מתחייבים על פה במקום שיחיד צריך קנין.
דינם כשותפים, והואיל ואין שום הבדל בין התקשרות בין שותפות לאדם אחר לבין יחיד
שמתקשר עם אדם אחר, דינם כיחיד, כך גם אין שום הבדל בין התקשרות בין בני העיר
למלמד.
החידוש
של ההג"מ בב"מ הנ"ל שכל דברי בני העיר מחייבים גם בלי קנין, יתכן
לאומרו אך ורק לפי ההסבר של הר"ם הנ"ל שבני העיר דין גדולי הדור עליהם
שהפקרם הפקר.
מיהו,
גם לפי הסבר זה שבני העיר כוחם כגדולי הדור, יש לחלוק ולומר שדין גדולי הדור על
בני העיר אך ורק בהנהלת ענייני העיר, כגון מיסים, שהם מענייני העיר במהותם, או שלא
צריך קנין אם מישהו קיבל אותם לבורר מוסכם, שבזה דינם כגדולי הדור והנאמר לפניהם
מתחייב. אין להשליך מכך שדבריהם לא צריכים קנין גם כאשר הם מתחייבים מול אדם אחר
בענין עסקי רגיל, כגון האם משכירים מלמד.
נראה
לפי מה שהוכחתי למעלה שהשו"ע והרמ"א הבינו שדין בני העיר כגדולי הדור,
אינו כולל דין שהתקשרות עסקית שלהם אינה צריכה קנין. והראיות לכך:
1. שהם פסקו רק את דברי הג"מ בב"מ שיש לכל התחייבות שלהם
דין מתנה מועטת, ומתחייבים מדין מחוסר אמנה מפני שאין עניות לציבור, והשמיטו את
הנימוק העיקרי של הג"מ שבני העיר מתחייבים בלי קנין.
2. גם כאשר פסקו את היתרון של בני העיר בזה שמחילתם על מסים לא
צריך קנין, מקורם משות הרא"ש ולא ציינו כלל להג"מ הנ"ל.
3. גם כאשר הרמ"א פסק שקבלת בני העיר כבורר לא צריך קנין,
המקור הוא משו"ת הגהות מיימוניות ולא מהג"מ הנ"ל בב"מ.
אם כן,
השו"ע ורמ"א לא פסקו כהג"מ בב"מ שכל דברי בני העיר גם
בעניינים עסקיים לא צריכים קנין, אלא הם סוברים שדינם בזה כיחיד.
ונציין
אגב אורחיה שר"ת סובר שבני העיר דין שותפות עליהם, כמו שמובא במרדכי ב"ב
תפ הנ"ל. וכך מבואר בדבריו שמצוטטים בשו"ת מיימוני הנ"ל, שהרי כתב
שם שתקנת הקהל מחייבת את היחיד רק אם הסכים לתקנה או שמע ולא מחה. משמעות הדברים
היא שאין הרבים יכולים לחייב את המיעוט בענייני העיר.
ברם בשו"ת שם כתב על דברי ר"ת:
"וטעמא נ"ל דטובי העיר הוו בעיר למה שהוזכרו, כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי העיר הפקרן הפקר בכל מקום במיגדר מילתא ותקנתא, הכי נמי טובי העיר בעירם דעלייהו סמכי כל בני העיר וכל הנסמכין עליהם...".
הרי הר"ם כתב טעם לדברי ר"ת ההיפך ממה שר"ת עצמו כתב! וצ"ע.
הפוסקים
כהגהות מרדכי
אמנם
יש שפסקו את דברי הג"מ בב"מ הנ"ל שדברי רבים מחייבים על פה בלי
קנין.
על דברי השו"ע - "יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה אינם יכולים לחזור בהם אפילו אם הוא מתנה מרובה",
כתב הגר"א רד, יא:
"יש מי שאומר כו' דלגבי רבים הו"ל מועט ועוד דרבים אינם יכולים לחזור כמ"ש סו"ס קסג כל דברי הקהל אינם צריכים קנין, ממ"ש ב"ב ח: ויכולין להתנות, ופירש ר"ח אפילו בלא קנין".
וכ"כ
הגר"א קסג, ט.
ועיין
סמ"ע על הנאמר למעלה ברמ"א כב, א שציין להג"מ מב"מ הנ"ל.
ונראה שפסקו כנימוק הראשון של הג"מ.
האם במקרה שלנו לכל הדעות אפשר לחזור
בו?
אמנם,
נראה שגם הסוברים כנימוק הראשון בהג"מ בב"מ, יודו שבנידון דידן הישוב
יכול להחליף את הקרוואן שהקצו לזוג לקרוואן אחר.
לפי
שיטת הג"מ בב"מ, האם הישוב חייבים להמשיך להיות השליח של אמנה להשכיר את
הקראוונים שלהם בישוב מפני שהתחייב לזוג קרוואן מסוים של אמנה, ואם יחזור בו
משליחותו, העסקה תתבטל?
נראה
שאם הישוב היה ממשיך להיות שליח של אמנה ולהשכיר קראוונים שלהם בישוב, לישוב היה
אסור לחזור בו מהתחייבותם לשבץ את המשפחה לקרוואן המסויים. לפי הג"מ יש בזה
התחייבות גמורה, מפני שכל דברי רבים לא צריכים קנין, ולפי החולקים על הג"מ יש
כאן מחוסר אמנה.
מיהו,
נראה שאין לחייב את הישוב להמשיך להיות שליחים של אמנה, הואיל והישוב רוצה לחזור
בו מעצם השליחות, ובזה ההתחייבות מול המשפחה מתבטלת מעצמה. וזה נכון גם
להג"מ.
ובזה
יש לעיין, האם לשיטת הג"מ חל דין קנין על התחייבות על פה של רבים, או דילמא
אין דין קנין לדבריהם אלא שחלה על הרבים התחייבות גמורה שאין להם לחזור בם? האם
הנאמר בהג"מ ש"כל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין" פירושו שדין קנין
על דבריהם, או שהתחייבות גמורה על דבריהם אבל אין כאן קנין ממש?
היה
נראה להוכיח שדברי רבים אינם עושים קנין, אע"פ שהרבים מחויבים לקיים דבריהם.
אחרי שהמרדכי הוכיח לשיטתו, שהתחייבות של רבים מחייבת ואין להם לחזור בם, ולכן
רבים שהתחייבו להשכיר מלמד לא יכולים לחזור בהם, המרדכי כתב בסוף דבריו שאם היה
ערב להתחייבות הקהל, הערב מתחייב. ותוך כדי דבריו כתב: "ואי משום דעדיין לא
התחילה שנתו, אפ"ה אין יכולין לחזור, אחר שאין מוצא להשכיר עצמו במקום
אחר".
ויש
לעיין. אם התחייבות הקהל עושה קנין, ויש קנין בין הקהל והמלמד, ברור שהערב מתחייב
אפילו אם שנתו של המלמד לא התחילה, שהרי יש קנין בין הקהל והמלמד ככל קנין אחר.
ומדוע המרדכי נזקק לכתוב שהערב מתחייב כאשר לא התחילה שנתו, מפני שהמלמד לא מוצא
להשכיר עצמו במקום אחר? הרי זו סיבה משנית! אלא נראה מכאן שאין קנין בין הקהל
והמלמד אלא התחייבות על הקהל לעמוד בדיבוריהם, והתחייבות זו אין בכוחה לחייב את
הערב. ולכן המרדכי נזקק לטעם אחר, דהיינו שיש הפסד למלמד אם הקהל יחזור בו.
והואיל
וההתחייבות של הקהל כלפי המלמד היא התחייבות גרידא ולא קנין, נראה שחלים על
ההתחייבות הזו כללים של מחוסר אמנה. כלומר, כאשר יש מחוסר אמנה בחזרה של יחיד,
לציבור אסור לחזור בו כלל. ברם, כאשר אין מחוסר אמנה על היחיד, גם הקהל אינו חייב
לקיים התחייבות שלהם, שהרי המרדכי כתב שדברי הציבור לא צריך קנין מה שאין כן
היחיד. ונראה שיש כאן הקבלה בין יחיד לציבור, ולכן כאשר אין על היחיד דין מחוסר
אמנה, אין על הציבור חיוב.
והואיל וכתבנו בפסק דינו שאין איסור מחוסר אמנה לשליח כאשר הוא חוזר בו מעצם שליחותו, גם על ציבור אין מחוסר אמנה כאשר חוזרים בהם מעצם השליחות שלהם.
האם
בימינו המנהג הוא כמו דבר הרמ"א
הרא"ש
בתשובה (שם), הג"מ בב"מ (שם) וכן הג"מ בשו"ת (שם) כתבו שהמנהג
היום ליתן לבני העיר כח של גדולי הדור.
מיהו, בערוך השולחן (חו"מ כב, ז) כתב שהיום לא נוהגים מנהג זה.
על פי זה עוד צד להתיר, מפני שגם לסוברים בנימוק הראשון בהג"מ יש
לעיין אם המנהג היום כדבריו.
