אופניים וספרים שנשכחו בבית הכנסת
גבאי בית-כנסת שם לב לאופניים חשמליות שעמדו זמן רב בחצר המקום, בחניה המיועדת לאופניים, ללא תזוזה במשך תקופה. הגבאי החליט לפנות את האופנים על אף שלא הפריעו לבאי המקום. זאת, מכיוון שחפצים נטושים משווים למקום מראה מוזנח. כך נהג הגבאי גם עם ספרים שנמצאו ברחבי בית-הכנסת.
לאחר תקופה, פנה לגבאי אדם שביקש לדעת האם הוא יודע להיכן נעלמו האופניים שלו, ואף נתן בהן סימנים.
טענת בעל האופניים: יצאתי זה עתה מהליך רפואי ארוך ולא הספקתי לקחת את האופניים מחצר ביהכ"נ. האופניים הם רכוש אישי שלי ולא היית רשאי לפנותם.
טענת הגבאי: בהיותי מופקד על ניהול וטיפול המקום, סברתי וכן חיוו אנשים נוספים דעתם שהאופניים הופקרו, לפיכך פיניתי אותם.
תשובה
אבידת ישראל שהונחה ולא נפלה – אסור ליטול אותה גם אם אין בה סימן, שכן תולין שהבעלים יחזור לקחתה. אם נטלה – מחוייב בשמירתה לאורך ימים ושנים. אומנם, אם אין בה סימן והאומדן שהתייאשו בעלים, יוכל ליטלה. אם מאתר את הבעלים – ישיב להם האבידה לפנים משורת הדין.
למעשה, כשלא מאתרים את בעלי האבידה, אם זו אבידה שמצוי לקנות כמותה (כמעט כל האבידות הן כאלו, למעט מזכרות ומצלימה שבה תמונות אישיות) נהוג לאמוד את שוויה (ואם אינו יודע ערכה, ישאל ג' אנשים), ולכתוב את פרטי האבידה, ויוכל להשתמש בעצמו. אם יבוא הבעלים ביום מן הימים ויתן סימן, ישלם לו את הערך האמוד.
הגבאי נהג שלא כדין שלא פרסם התראה על פינוי האופניים, ופינה אותם על דעת עצמו, ומחוייב בהשבתן לבעליהם.
באופן כללי, על מנת למנוע הישנות של מקרים מהסוג המתואר בשאלה, מוטב לכתוב מודעה במקום המתנה את הכניסה למקום על דעת שכל חפץ שלא ידרש תוך חודש, יפונה. כך, הגבאי יוכל לפנות את כל החפצים במקום שנשכחו, כהבנתו, ולדאוג לטיפוח בית-הכנסת והמתחם ולשוות לו מראה נכבד ונעים.
נמוקי הדין
מצא אבידה שנשכחה, ולא איתר את בעליה
הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה. על כן מחוייב כל המוצא אבידה ששווה פרוטה ויש בה סימן ליטול אותה ולהכריז על האבידה שמצא. ואם לא נמצאו הבעלים, דינו הוא שיניחנה עד שיבוא אליהו.
ואם מצא חפץ ופריט שנראה מההקשר שלא נפל מבעליו, אלא הונח מדעת ונשכח, כמו חליפה או מטריה שתלויה במקום ציבורי, פסק השו"ע בסי' רס סעי' ט:
'כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם'.
ממילא, המוצא ספר שמצא בבית הכנסת אינו רשאי לקחתו לעצמו, וכן אינו רשאי להפקירו לאחר שנטלו, מפני שאין זה שלו, אלא רק מופקד בידו, ומחוייב להכריז עליו עד שיבואו הבעלים לתבוע את ממונם. לא סביר שכל העובר ליד המתלים התלויים מחוייב להכריז עליהם, כיון שיש יסוד להניח שהונחו בכוונה, אך אם נטלו ויש יסוד להניח שנשכח ע"י הבעלים והפקירו, הרי שגזל את הבעלים.
אומנם אם הספר נטול כל סימן ועבר זמן רב שמסתבר שהבעלים התייאש ממנו, פסק השו"ע שם: 'ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן, בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברה"י בין בר"ה, חייב להכריז'. הנו"כ דנו בטעם ההיתר ליטול לעצמו ואין בעיה ש'באיסורא אתא לידיה'. אבל לדינא כאשר נטלו לאחר פרק זמן רב, יכול ליטול לעצמו בהעדר כל סימן.
נמצא, שאם ישנו ספק אם הבעלים מודע לספר שנשכח, או שיש בו סימן – מחויב המוצא, או הגבאים 'לשמור' את הספר על שיבוא אליהו. והטירחה והנטל רב.
בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' שח באר שכיון שבית הכנסת אינו קונה בקניין חצר, אזי אינו קונה ב'איסורא', ולכן אין מניעה שיזכו בחפץ לאחר זמן סביר שיתייאשו בעלים: 'אבל יותר יראה דאין כאן חשש יאוש שלא מדעת דעיקר טעמו דלא הוי יאוש משום דבאיסורא אתי לידי' לא מבעיא לדעת מהרש"ל בש"ך סי' רס"ב א', ובסי' רס"ח דלא שייך בחצר כלל איסורא אתי לידי' אפילו חצר של יחיד, אלא גם למסקנת הש"ך והפוסקים דלא כמהרש"ל מכ"מ זה בחצר של יחיד דשייך קנין וא"כ באיסורא אתי לידי', אבל בית הכנסת וחצר של הקדש דאין דין חצר להרבה פוסקים ולא הגביהו אדם לשם לקחת אותו ובמשך הזמן בודאי נודע לבעלים ומיאשי מהם ויכולים הגזברים לזכות בו אח"כ, ועיין כעין סברא זו בנה"מ סי' רס"ב ס"ק א'. נמצא, אף משורת הדין יתכן ויכול המוצא לזכות בספר שמצא בבית הכנסת לאחר זמן שסביר להניח שהבעלים התייאשו.
עבר זמן רב
מצאנו כמה מקורות שניתן להניח שבעלי האבידה התייאשו מאבידתן, מעצם הימצאות האבידה במקום זמן רב, ולפיכך מותר ליטלה לעצמו.
א. הגמ' בב"מ בדף כג: הביאה דין מציאה שמצוייה זמן רב במקום, וניכר שנשכחה במקום:
'ההוא גברא דאשכח כופרא (רש"י: 'זפת, דבר שאין בו סימן הוה') בי מעצרתא. אתא לקמיה דרב, אמר ליה זיל שקול לנפשך. חזייה דהוה קא מחסם. אמר ליה זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה... אמר רבי אבא משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי (רש"י: 'אורטי"א בלע"ז (עלים) גדלו עליה, שמע מינה מימים רבים היה שם, וכבר נואשו הבעלים'. פסקי רי"ד: 'עשבים צמחו עליה, ומוכיח כי מרוב ימים היתה שם ונתייאשו בעליה')'.
הרי אף שהכופרא הונח בדרך הינוח במקום, אם ישנה הערכה מבוססת שבעליה התייאשו ממנה, רשאי ליטלה.
ב. הגמ' בב"מ בדף כה: העמידה את דין המשנה: 'מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו': 'תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים. הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי. לא צריכא, דשתיך טפי (רש"י: 'העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו. הרמ"ך בשטמ"ק שם כתב: 'והוא דשתיך טפי, דודאי נתייאשו הבעלים של הבית')'. התוס' רא"ש דימה בין הסוגיות, ובאר שהחלודה שנוצרה ברוב הימים מעידה על ייאוש הבעלים: 'וצ"ל דאיירי בדשתיך טפי דודאי נתיאשו ואין יודע היכן הצניע, מדלא בא לבקש עד עתה מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא'. נמצא, שכל עוד לא ידוע אם הבעלים התייאש בנקודת זמן שנמצא, לא יוכל ליטלו אף אם אין בו סימן. אך אם הערכה שהיה יאוש בעלים, יהא רשאי ליטלו.
ג. איתא בגמ' בב"ב בדף מו.: 'ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן, הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו, בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו'. והקשתה הגמ': 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא', ומדוע כלים שהתחלפו בבית אומן ישתמש, ובבית אבל ומשתה לא ישתמש. ויישבה: 'אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמר לי, וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי'. כלומר, תולים לומר שבעל הכלי הקנה לאומן את הכלי והשימוש בו (הרא"ש פ"ג סי' מז: 'כיון שראובן היה דחוק למעות ומכר טליתו, אינו מקפיד אם ישתמשו בו אחרים, שגם הוא משתמש במעות. הריטב"א שם: 'ואפילו הטלית ביד האומן מוכרו לו, ונמצא שהוא קנוי לאומן, וכיון שנתנו לזה להשתמש בו הרשות בידו'), והאומן נתנו ללקוח, ולכן מותר להשתמש, משא"כ בכלים שהתחלפו באירוע, שהבעלים לא הקנה להם כליו, ולכן הגיע ליד חבירו חפץ שאינו שלו, ואל לו להשתמש בו ללא רשות.
התרומת הדשן בסי' שיט נשאל על כובסת נוכרית שנתנה לאדם סדין של חבירו, אם הוא מחוייב להשיבו לבעלים. והשיב שדברי הגמ' בב"ק בדף קיד. לגבי 'נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחר, הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן', אמורים רק משום יאוש בעלים:
'אבל כל היכא דליכא יאוש בעלים כנ"ד אם נתן לו הגנב או הגזלן של חבירו במקום שלו, לא מצי לעכב את שלו. ותו תניא פ' חזקת הבתים נתחלפו לו כליו בבית האומן הרי ישתמש בהן... וכשבא זה ותבע טליתו מן האומן ידע שטעה ונתן מדעתו לזה הטלית שהיה לו למכור שישתמש בו עד שיחזיר לו טליתו מן הלוקח. אבל בבית האבל ובבית המשתה דבטעות בא לידו לא ישתמש בו'.
להכי הסיק לגבי דין הכובסת שכיון שהסדין ניתן בטעות, לא ישתמש בו:
'וכיון דדינא הכי בטעות כל שכן ע"י גזלן אם נתחלף כנ"ד, דאפשר הכובסת הפסידה לראובן הסדין שלו וגזלה לשמעון את שלו, ונתנה לראובן משום דקרבה נפשיה לגביה טפי או יראה מפניו... דכיון דע"י טעות נתחלף, צריך להמתין עד שיבא חבירו ויתן לו את שלו ויקח את שלו, אבל תוך כך לא ישתמש בשל חבירו'.
כדבריו מבואר להדיא במרדכי בב"ק ריש פ' הגוזל בתרא סי' קלט:
'נטלו לסטין או מוכסין את כסותו ונתן לו כסות אחרת, הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. אבל אם נתנו לו בעוד שהבעלים של אותו כסות מרדפין אחריו [*ולא נתייאשו], חייב להחזיר לבעלים הראשונים, אף על פי שלאחר שבאת ליד זה נתייאשו, חייב להחזיר לבעלים הראשונים, דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, אבל יאוש ואח"כ שינוי רשות קני. מ"מ אם בא להחזיר ואמר איני חפץ בממון שאינו שלי, יחזור לבעלים הראשונים. ומכאן הבאתי ראיה על מעשה שבא לידי על כובסת'.
וכבר תמה הט"ז בסי' קלו סק"ב שהתרוה"ד לא הזכיר את המרדכי.
הרמ"א בסי' קלו סעי' ב הביא את דברי התרוה"ד:
'וכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו, אעפ"י ששלו נאבד. וכן כובסת עובדת כוכבים המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו (תרומת הדשן סימן שי"ט)'.
הט"ז שם תמה מדוע התרוה"ד לא ציין והזכיר את דברי המרדכי, שתואמים את דבריו. ומכח זאת חידש בהאי דינא, שפריט שנשכח וננטש ימים מרובים, בעליו מתייאש ממנו, ומותר ליטלו:
'ולפ"ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין אחד תחת שלו ואינו יודע של מי הוא, ועי"ז הוא מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו – ודאי מתייאש ממנו, והכובסת סלקה אותו בדבר אחר. ובת"ה לא מיירי אלא בשנים באים לפנינו וטוענים בעדו שיחזיר לו, משא"כ באם לא בא שום אדם וצועק על סדין שלו אמרינן ודאי סלקה הכובסת אותו כל שנשתהה שם'.
כלומר, המרדכי מיירי שהבעלים התייאשו ממנו לאחר ימים מרובים שהוא נשכח, ולכן דומה דינו לנטלו ליסטים, ואילו התרוה"ד איירי שהבעלים מחזר אחריו, שאז אסור ליטלו ומחוייב בהשבתו.
הקצות החושן שם סק"ב שלל את דברי הט"ז, וסבר שאין משמעות לאורך הזמן שהפריט ננטש, וכיון שהגיע הסדין לידי הכובסת, היא מחוייבת לשומרו לבעליו לאורך ימים ושנים: 'ולענ"ד לא נהירא, דכיון דקי"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ומשום דאתי לידיה באיסורא, א"כ אפילו ימים רבים נמי לא מהני כיון דבשעה שנתנה הכובסת לידו לא הוי יאוש'. וסבר שאין משמעות לייאוש הבעלים ולא לשינוי רשות כשמכרתו: 'דאפילו סילקה אותו בדמים, כל שהסדין ישנו בעין חוזרת לבעלים.
הקצוה"ח לא הסכים לביאורו בדעת המרדכי, והסיק לדינא: 'ולכן נראה דהדרא סדין למאריה, אא"כ ידוע שנתייאש מריה מיניה קודם שנתנה לזה וזה ברור'. נמצא, שאם הסדין ניתן לאחר יאוש בעל הסדין, יכול המקבל להחזיק בו.
הנתיה"מ בביאורים שם סק"ב העמיד את הט"ז שדיבר באופן שהיה יאוש לפני שמסרה הכובסת לשני:
'ואפשר דהט"ז כתב כן מסברא, כיון שאינה מכבסת רק לבני העיר, ודאי אילו לא סילקה את האחרים היה נשמע הרדיפה. וגם אם לא היה תחת יד הכובסת קודם שבא לידו זמן רב היה נשמע הרדיפה, ובודאי הוא זמן רב תחת יד הכובסת עד שאינו נשמע שוב הרדיפה, ומקודם שבא לידו הוי היאוש. כלומר כיון שלא ידוע על כך שבעלים מרדפים אחרי הכובסת, והכובסת אינה מכבסת אלא לבני העיר, מן הסתם הבגד נמצא כבר תחת יד הכובסת, והיה יאוש בעלים ואח"כ היא מסרה למקבל'.
אבל גם הוא לא סבר שחפץ שנשכח במשך זמן רב מותר ליטלו, כיון שהונח בדרך הינוח.
הכסף קדשים מבוטשאטש, בסי' קלו שם דן בדברי הט"ז והאריך לבאר בדבריו שכוונתו היתה שלאחר זמן רב פקע חיוב השבת אבידה בשל יאוש הבעלים, ורק משום באיסורא אתא לידיה מעכב זכיית המוצא. ובכן אם גם ימצא לאחר זמן רב שהבעלים יתאיישו אמרינן הכי.
ליטול ולרשום דמיה
שמואל אמר בגמ' בב"מ בדף כט: שניתן למכור את התפילין שמוצא ולשמר לבעלים את דמיהן: 'אמר שמואל, המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר'. ובאר המאירי את טעם הדין על פי דברי אביי: 'שהתפלין מצויין הם ביד הכל, ומוצא מהם למכור בכל עת שהוא רוצה'.
כן השו"ע סי' רסז סעי' כא פסק לגבי אבידות שמצויים לרכוש כמותן בכל שעה, שניתן לשום שוויים ולרשום פרטי הבידה וליטלם בהעדר יכולת לאתר את הבעלים, ואם יבוא הבעלים ויתן סימן ישיב לו את ערך האבידה: 'מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה'. הרי שזמינות היכולת לרכוש חפץ זהה מאפשרת למוצא לשום אותו ולשמר את ערך החפץ, ולא לשמר את החפץ כמות שהוא.
אמנם הרמב"ם הל' גזלה ואבדה פי"ג הי"ד סבר שסיבת ההיתר לשום את התפילין היא, משום שהוא דבר מצווה: 'מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו, שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד'. הבין הסמ"ע בסי' רסז סק"ל שהיתר זה לא נאמר בשאר חפצים אבודים, שכן ממונו של אדם חביב עליו בדווקא: 'משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויים לקנותן, מ"מ חביב לאדם דבר שרגיל בו' (המנחת אלעזר ח"ד סי' ט תמה על היתר זה למכור התפילין אחר שומא וליתן דמיו לבעלים, שכן וודאי הבעלים חפץ בתפיליו המהודרות אחר שיגע למצוא סופר הגון. וסבר שהאידנא אין לנהוג כן בתפילין). והש"ך ס"ק טז באר שהיתר זה לשום ולמכור אומנם נאמר רק בתפילין שאין אדם מקפיד שאחר יקיים מצווה בממונו, לעומת שאר חפצים שאין בהם ערך מצווה. אך הוסיף ולמד מדין פירות שהחלו להרקב שיכול לשום אותם ולמכור בכדי למנוע הפסד מהבעלים, וכן היכא שיש טירחה בטיפול האבידה וחשש הפסד ערכה יכול לשום ולמכור כל פריט שמוצא.
למדו מכך הפוסקים, שבחפצים המצויים לכל, שלא מסתבר שיש לבעלים חביבות יתירה לחפץ עצמו בדווקא מלבד שווי ערכו, שאין חיוב לשמר את האבידה כשלא מוצא את הבעלים. ורשאי לשום ערכה ע"י ג' אנשים שישומו, וירשום פרטי המקרה וערכו, ורשאי להשתמש בה או למוכרה. וכשאליהו התשבי[1] יודיע מיהו הבעלים, אם מכר – יתן להם את ערך ממונם כשווי שהיה בעת שמצאו, ואם השתמש בו – יתן להם שכר שימוש שנהנה ממונם, ואם נשחק החפץ בשל השימוש בו - ישלים המוצא את הפער בין שוויו הנוכחי לשווי שהיה בעת שמצאו.
וכן התיר בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קכב להשתמש בנזמים של זהב אחר שישום וירשום המקרה, ששכיחי טובא מתפילין, וכשיבואו בעלים צריך ליתן להם את שכר השימוש בנזמים, 'דאנן סהדי דבכה"ג ניח"ל לבעלים'.
כן הובאו במעשה איש ח"א אות קמו שתי עדויות, שהחזו"א הורה לנהוג כן בחפצים מעין אלו. וכן פסק האגרות משה ח"ב בסי' מה אות ד:
'וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו. ואחר זמן שמחוייב לטפל בו, יכול לרשום בפנקסו מה שמצא. וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה... ואז יכול להשתמש בו לעצמו. וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש'.
וכן הורה השבט הלוי ח"ט סי' שח לנהוג באבידה כזו:
'הנה בעניותי יראה דאם עבר זמן מה שבודאי הבעלים הכירו בחסרון הספר ולא באו, ומכ"ש אם הכריזו דאין חשש כלל מלקחת אותם לדבר מצוה. דלא מבעיא אם נימא כדעת הסוברים דבכל יאוש שלא מדעת האיסור רק ליטל החפץ, אבל מותר להשתמש בו, וירשום לעצמו עיין בפוסקים סי' רס"ב וגם אם נצרף שם דמיהן א"כ חייבים הגזברים רק לרשום מה שלקחו'.
בדרכי חושן עמ' צג באר שכיון שלא מקפידים בעלים על חפצים תעשייתיים, די שישום את החפץ וירשום פרטיו.
אומנם הסמ"ע בסי' רסז ס"ק לו העיר על השו"ע בסעי' כד שכתב לגבי מכירת אווזים ותרנגולים שטירחה בטיפולם רב שצריך שומת בי"ד בערכם לפני שמוכרם, והרמ"א סבר שיכול לשומן בעצמו, ללא בי"ד. וסבר הסמ"ע בדעת השו"ע שכל חפץ שמוכר צריך לשומו בפני שלושה: 'ונראה דגם בסעיף כ"ב דכששם הבהמה לשותפות ובסעיף כ"א כששם התפילין לעצמו, ס"ל דצריך בהן שומת בית דין', והקשה על השו"ע והרמב"ם שלא ציינו זאת.
אך רעק"א הפנה לאורים גדולים וכן הוא בנתיה"מ חידושים שם ס"ק יג שלא צריך שומת בי"ד: 'משום דמשיב אבידה הוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותו'. ודי לן בהערכה אישית, ללא התערבות שומא חיצונית של שלושה.
וראה שהגר"מ פינשטיין באגר"מ חו"מ ח"ב סי' מה נקט דרך ביניים: 'וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע. ואם לאו, צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו'. כלומר, לא חשד במוצא שישום באופן לא הגון, אך אם הינו נדרש לברר שומתו, חייב לנהוג ככל בירורי השומה – בפני שלושה.
כתיבת מודעה בבית הכנסת
המציאות השכיחה בבתי כנסת ובמקוואות, באולמות ובחנויות שמקבלים חפצים ובגדים לתיקון – שנשכחים פריטים עם סימן ללא נקודות ציון שיאפשרו לאתר את הבעלים. ונופל נטל על הגבאים ובעלי החנויות לשמור על הפריטים שיש בהם סימן.
הפוסקים כתבו אפשרות למנוע מהצורך לשמור את האבידות תקופות זמן ממושכות, ע"י מודעה הכוללת התנייה בעניין. לא ניתן לכתוב מודעה והתנייה שאין על המוצא חיוב להשיב אבידה, שכן זהו מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל. אך יכול להתנות שהבעלים מקנה למוצא את החפץ, באם לא חזר ליטלו בתקופת זמן מסוימת.
האגרות משה חו"מ ח"ב סי' מה אות ב כתב:
'והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב'.
יסוד התועלת וההיתר להציב מודעה מעין זו מבוססת על כך שכל הנכנס למקום מחוייב להתנהג ומקבל את תנאי המקום, אם מטעם היותו מקום פרטי או שכך התנו וועד הציבור, ואדעתא דהכי נכנס למקום ובכך מקנה ממונו כפי שנקבע.
בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קמו דן בדבר היכולת לזכות בחפץ זה לאחר שהתייאשו בעליו, אם נאמר בכה"ג באיסורא אתא לידיה, והציע, שלכתחילה יכתבו מודעה שמקנה למוסד חפצים שנשכחו בו:
'באמת היא שאלה השכיחה, וכ"פ נשאלתי בזה (ולכתחילה יעצתי כגון במקואות שיפרסמו במודעה ניכרת על כותלי הבנין באותיות בולטות שאינם מקבלים אחריות על החפצים הנשארים רק עד זמן פלוני, ואח"כ עוברים החפצים לבעלות של הנהלת המקוה וכיב"ז), דנראה דכמו השכיחים בבתי כנסיות ובבתי חינוך ובמקואות וכיב"ז, דהבאים שמה להתפלל וללמוד ולרחוץ או לאסיפות שוכחים לפעמים מלבושיהם או שאר חפציהם בדרך הינוח ולא דרך נפילה'.
וכן הובא בהליכות שלמה בשם הגרש"ז אוירבעך.
כן הנהיג בשבט הלוי ח"ט סי' שח: 'ודרכי להורות שיפרסמו בבתי מדרשים ומקוה כה"ג דלא יחזיקו בחפצם רק עד חצי שנה או שנה, ואח"כ מותר לקחת אותם כפי התקנה'.
לכן העיצה להנהיג במקומות ציבוריים כבתי כנסת ומקוואות, אולמות ומוסדות לימוד, וכן בחנויות שמפקידים שם בגדים וחפצים לתיקון וטיפול כמו ניקוי-יבש ותופרות – לתלות מודעה בנוסח מעין זה:
'כל הנכנס למקום על דעת שכל חפץ שימצא במתחם בית הכנסת/ הישיבה/ החנות, ולא יבוא לתובעו תוך שלושים יום – הרי הוא מקנה החפץ לגבאים/ לבעלים לעשות בו בהבנתם'.
[1] בדבר יכולת אליהו הנביא לפשוט ספיקות חרף הנאמר במסכת שבת בדף קח. כפי שבאר רש"י: 'מאי אם יבא אליהו ויאמר - היתר ואיסור אין תלוי בו, דלא בשמים היא'. ואזי אין בפסקו שלאליהו לפשוט הספיקות, שהרי התורה לא בשמים.
הברכי יוסף או"ח סי' לב סק"ד באר: 'היינו שאליהו הנביא סבר כך או יפרש כך מכח חכמתו הרמה וידיעתו השלימה, לא שיאמר כך בדרך נבואה, דודאי אם אמרה בדרך נבואה לא צייתינן, דלא בשמים היא'. וכן חת"ס ח"ו תשו' צח סבר שלאליהו יש גם לבוש אנושי הוא מגדולי חכמי ישראל, ויתרץ קושיות ואיבעיות. וראה קוב"ש ב"ב תרמ. וכן סבר הגרי"ז ובאר את הפסוק 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה ישמעו מפיהו', שזה אליהו שהיה פנחס הכהן שקיבל תורה ממשה רבנו כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה 'אלעזר פנחס ויהושע, שלושתן קיבלו ממשה רבנו', ומכח מסורת התורה שקיבל ממשה רבנו יש ביד אליהו לפשוט הספיקות. וראה תוס' בבכורות בדף נח. שמאן להבין שניתן לברר ולהכריע את הדין עפ"י נבואת חגי זכריה ומלאכי כפי שמבואר בפשטות מהגמ', אלא מכח שיאמרו מה מסורת השמועה שקיבלו.
כן באר התורה תמימה בחוקותי כז, לד הערה רטז: 'אין הכונה שאליהו יגלה הדין עפ"י הנבואה, דזה אין לו רשות כפי שנתבאר. אלא הכונה דע"י רוח ממרום השורר בו יתגלו לו מעיינות חכמה ויברר הדין עפ"י דרכי ויסודות התורה ויסיר המחלוקת והטעותים והשבושים וממילא יתברר הדין לאמתו. וזה אפשר לכוין בכונת המשנה סוף עדויות, אין אליהו בא לטמא ולטהר אלא לעשות שלום בעולם, ור"ל, לא שיגלה דינים להוראות ויטמא ויטהר עפ"י הנבואה אלא רק יעשה שלום בין החולקים ע"י שיברר הסברות המחולקות עד שיודו החכמים זל"ז, וממילא יתברר ויצא הדין לאשורו'.
יש בארו שאין הכוונה שאליהו יתרץ, אלא לעתיד לבוא יתרבה התורה וחכמה ויתבררו איבעיות וספיקות. ובאם הבנים שמחה פ"ג סעי' יג תמה מדוע דווקא אליהו יתרץ לעתיד לבוא, ולא משה רבנו או שאר נביאים. והביא מהמבי"ט כי אליהו לא נבדל והסתלק מעוה"ז, וצריך להכריע מתוך הבנה איזו מידה נצרכת להנהגת עוה"ז.
אך הג"ר אלחנן בקובץ שיעורים בב"ב אות תרמ סבר להאמינו לאליהו כעד אחד. והביא מחלוקת ראשונים אם מהני ע"א באבידה. ותלה לומר שבאבידה אין צריך 'להוציא' ממוחזק, ולכן מהני עדות ע"א.