נטל ההוכחה בטענת פרעתי במזומן נגד פסק דין למזונות
תיק 43179/12
הנדון: נטל ההוכחה בטענת פרעתי במזומן נגד פסק דין למזונות של ביה''ד ושל ביהמ''ש
פסק דין
בפני בקשת הצדדים לערוך חשבון ביחס לסכומים שכל אחד זכאי לו, הכל לפי תנאי ההסכם שנערך ונחתם בבית הדין.
הצדדים קיבלו עליהם סמכות דיין יחיד.
רקע וטענות הצדדים
הצדדים התגרשו כדמו"י ביום כ"א בסיון תשע"ט (24.06.2019) עפ"י הסכם גירושין מיום 13.6.2019, בו נקבע בסעיף 3:
"הצדדים הגיעו להסכמות בנושא הלוואה משותפת ובמימון הצהרונים, לפיהן האשה תשתתף בתשלום ההלוואה המוסכמת בסכום של 750 ש"ח לחודש עד לסיום פירעון ההלוואה.
כמו כן, הסכימו הצדדים כי צדדים יישאו במשותף בהוצאות הצהרונים, לאחר קיזוז כל הנחה או החזר שיתקבל צד מהצדדים בגין הצהרונים."
מזונות נדונו בביהמ"ש, ונקבע סך 3,600 ש"ח (1,200 ש"ח לכל ילד).
האשה פתחה תיק הוצל"פ ב-9/2021 בסכום פתיחה בסך 24,315 ש"ח, כאשר רשמה את "סכום החיוב בפס"ד" בסך 3,600 ש"ח לכל חודש, בלי התייחסות לקיזוז הסך 750 הנ"ל.
לטענתה, הפנייה להוצל"פ הייתה על רקע חוסר פירעון גמור של הבעל במזונות הילדים בשנה אחרונה, אך האשה לא התכחשה לקיזוז המוצדק ממזונות הילדים לטובת ההלוואה הנזכרת.
הפניה של האיש לביה"ד הייתה על רקע תביעה זו של החזר ההלואה, וביחס לזה ניתן פס"ד בנפרד.
בנוסף (אגב התביעה של גבייה יתירה בהוצאה לפועל תוך התעלמות של פס"ד של בית הדין הרבני), עותר הבעל לגבייה מיותרת של הוצל"פ עבור סכום מזונות ששילם עליו. בטופס טבלת פירוט דמי מזונות שוטפים שערך הבעל, טען שעבור מזונות 1-2/2022 שלא שילם במועדן, שילם 5,600 ש"ח מזומן ביום 6.3.2022, בנוסף לסך 2,800 ש"ח ביום 11.3.2022 עבור חודש זה.
נעיר גם בזה שהבעל שילם, לטענתו, עבור חודשים אלו סכום של 5,600 ש"ח לאחר קיזוז מכספי ההלוואה לפי שיטתו. אולם ההוצל"פ גבה ממנו על חודשים אלו באופן מלא על כל חודש 3,600 ש"ח כפי שנפסקו מזונות הילדים במקור החיוב.
טענת האישה הייתה שהיא לא זוכרת פירעון זה שטוען הבעל שהיה במזומן, ולדעתה הבעל לא פרע חודשים אלו, ועל כן לטענת האישה טוב עשה הוצל"פ שחייב את הבעל על חודשים אלו שלא שולמו.
נותר לנו איפוא לדון בנושא השני שמוטל לפתחנו והוא: גדר טענת "פרעתי" של הבעל (כלפי החודשיים שטוען שפרע אח"כ במזומן), ביחס לפסיקה חלוטה של בית הדין או בית המשפט.
כפי שנראה במסקנת הדברים, גם בהלכה נטל הראייה מול פסק דין היא על המתחייב, בנידון זה הבעל.
דיון והכרעה
סמכות בית הדין
טרם נפתח את היריעה בשלימותה, נתייחס לעניין הסמכות.
האיש פנה לבית הדין בדרישה לחייב את גרושתו לשאת בהתחייבותה של הלוואה לפי ההסכם שנערך ונחתם בבית הדין.
לעניין הסכם הגירושין בעניין ההלוואה, בית הדין "דן ופסק", מאחר שכל עניינו נדון בפני בית הדין וגם ההסכם הוכתב ישירות לפרוטוקול הדיון, ובכך יש לו סמכות נמשכת בנושא.
עם זאת המחלוקת בין הצדדים אינה בשאלת שינוי ההסכם, ביטולו או שינוי נסיבות כלשהו המצדיק דיון מחדש בפסק הדין. אדרבה, שני הצדדים מעוניינים בקיום ההסכם, והמחלוקת היא לעניין ההתחשבנות בין הצדדים בלבד, שהוא עניין אכיפתי מוגבל. מוקד המחלוקת הוא עניין של ביצוע שני פסקי דין, ביחס בין פירעון לפי ההסכם בבית הדין לבין פירעון פסק דין למזונות של בית המשפט.
כדבר שבשגרה מחלוקת כזו צריכה להיות מופנית ללשכת ההוצאה לפועל. ראש ההוצל"פ מוסמך לדון בטענת "פרעתי" לגבי שני פסקי הדין הנ"ל (ראו חוק ההוצאה לפועל, סעיף 19א).
אולם, הצדדים התדיינו בפני בית הדין במחלוקת זו, וקיבלו סמכות דיין יחיד ולא עלתה טענת חוסר סמכות בשני העניינים.
בנושא, הראשון סברתי שבהסתמך על נקודות שצוינו בפסה"ד שניתן, נראה נכון שביה"ד יפסוק במחלוקת בין הצדדים לגופה.
אולם, ביחס לנקודה השנייה נשוא החלטה זו של תשלום או אי תשלום מזונות עבור חודשיים במזומן, כאן אכן ישנה מורכבות יותר גדולה, מאחר ועניין זה לכאורה הוא בסמכות הבלעדית של הרשם בהוצל"פ.
זאת ועוד, הואיל ותיק ההוצל"פ הוא בעניין מזונות של בית המשפט, הרי שכניסת ביה"ד לעניין זה גובל בתפיסת סמכות לא לו. אולם, מאחר והצדדים הביעו את רצונם לפתור אף נידון זה בפני ביה"ד, וישנה כאן סוגיא עקרונית הנזקקת להכרעה, נראה שביחס לנקודה זו אדון בסוגיא העקרונית, ואבחן האם ישנה הצדקה לתביעה זו של הבעל כלפי הוצל"פ. יכול ונימוקים אלו יהיו לנגד עיניהם של הצדדים וישלימו עם פסיקה זו, או לכל הפחות ישמשו בהמשך הדרך, ככל ותהיה כזאת, את הרשם בהוצל"פ.
טענת פרעתי של הבעל כנגד פסיקת מזונות
ביחס לטענת הבעל על תשלום 5,600 ש"ח במזומן ביום 6.3.2021 עבור מזונות 1-2/2021 (טענת "פרעתי"), ואילו האשה כופרת בהחזר זה שנעשה לטענת האיש, יש לבחון טענת פרעתי מול פסק דין, והאם נאמן האיש בטענת פרעתי במזומן.
נזכיר את העומד לפנינו. ישנה פסיקת מזונות שנפסקה ע"י בית משפט, וכנגדו טענת הבעל פרעתי במזומן.
יודגש שאין כאן מתן לגיטימציה הלכתית כל שהיא לפסיקת בית משפט ("ערכאות"), ולא נעסוק בגדרי הליכה לערכאות על כל השלכותיו. עם זאת, נציין שבני הזוג קיבלו על עצמם פסיקה זו על כל מרכיביה, ואין בכוונתן לחזור בהם או לערער על זה. כמו כן, נידון זה של מעמד "פסק דין" וגדרו המובא בהלכות הלוואה הינו על התוקף המחייב שיוצרת עמידה בפני ביה"ד כערכאת משפט, ולא על הדרך בה הוא נפסק, ולהגדרה זו לא נראה שיהיה הבדל בין הדברים. ועל כן נדון בשאלת הרוחב של כל פסיקת ביה"ד, כאילו בנידו"ד היה נפסק כן בבית דין. להלן נעיר על הבדלים שיכול ויהיו בין פסיקת בית הדין ובית משפט.
טרם ניגש לגדר זה של טענת פרעתי מול פסק דין, יש לעורר על כל דין פסק דין ולתהות מהו דין פסק דין האם כחיוב רגיל כגון הלוואה בעל פה או שמא ישנו תוקף מחייב נוסף שהופכו למילוה בשטר.
תוקף פסק דין – כמילוה בשטר
מעיון בסוגיות, עולה סתירה בין הסוגיות, והישוב ביניהם ע"י רבותינו הראשונים יוביל אותנו לחילוקי הדינים הנלמדים בגדרו ותוקפו של פסק דין.
איתא בגמ' בב"מ (דף טו ע"א), וז"ל:
"בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא, ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים! (רש"י - דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל, הא מלוה על פה הוא, ולא טרפא ממשעבדי) - הכא במאי עסקינן - כשעמד בדין והדר זבין."
הרי לן בפשטות שדין פסק דין לאחר עמידה בדין מקבל תוקף של מילוה בשטר, וניתן לגבות ממשועבדים ע"י פס"ד זה כפי שניתן לגבות בשטר חוב.
כדברי סוגיא זו משתמע אף בסוגיא נוספת במס' ב"ב (דף קעה ע"ב) שמקשה הגמ' על רב ושמואל הסוברים שעבודא לאו דאורייתא מהברייתא, וז"ל הגמ':
"מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו - פטור; ולא עוד, אלא שאם מת השור - יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו! אמר ר' אלעא אמר רב: בשעמד בדין."
מבאר רשב"ם: "כשעמד בדין - דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי".
יעויין בתוס' (שם בד"ה לא מן היורשין) שמסתפק בזו הלשון:
"ועמד בדין דבסמוך מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק דכל מעשה ב"ד אין משמיטין. ואי הוה מעשה ב"ד הוה טעמא דעמד בדין משום דהוי כמוחזק בכך ואי לא מיירי אלא בכתובה [כלומר, לאחר שכתבו את פסה"ד – א.ה] הוי טעמא דעמד בדין משום דאית ליה קלא והלכך גבי מן יורשין משום פתיחת דלת בפני הגזלנין וכ"ש [מן] הלקוחות וזה נראה עיקר דעמד בדין משום קלא הוא ולא משום דתפיס דאונס ומפתה גופייהו בעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותיה דשמואל בהמביא תניין (גיטין דף יח.)."
הרי שלמסקנת התוספות, דין עמד בדין רק כשנכתב פסק הדין, ומשום קלא. אולם, יעויין במאירי על אתר שצידד כאופן הראשון בתוס', משום מעשה ב"ד.
עוד יעויין בתוס' מסכת בבא קמא (דף ח ע"א ד"ה כולן נכנסו) ששואלים על חיוב נזיקין איך גובין ממשעבדי, וז"ל:
"וא"ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא (לקמן קיב)."
הרי לן שעמידה בדין הופכת זאת למילוה בשטר. אולם בנמוק"י בשם הרמ"ה כתב ליישב אחרת, והיינו שמדובר בכתב המזיק שטר לניזק על החוב, יעויין ברשימות שעורים (הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל) במה שכתב לבאר מחלוקת נמוק"י ותוס'.
יעויין בקצוה"ח (סימן קיט ס"ק א) שלמד מהגמ' בב"ב לעיל גבי נזיקין שעמידה בדין יוצרת מציאות של שטר, בה לא ניתן לטעון פרעתי, וככל קניין דסתם קנין לכתיבה עומד. ההכרח לכך היא שבנזיקין ממילא יש קול, ומ"מ למ"ד שעבודא לא דאורייתא אין בזה לגבות ממשועדים בלא שטר בפועל, וא"כ אמאי גובה בעמד בדין? ועל כרחך שגדר פסיקת דין אינה נובעת מהקול שכבר קיים בעצם ההיזק, אלא משום דעומד לכתוב, ועל כן לא ניתן לטעון פרעתי וכן ניתן לגבות ממשועבדים.
אולם בסוגיא להלן בב"מ (דף טז ע"ב - יז ע"א) משמע לא כך, וז"ל:
"וכפרן, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו צא תן לו ואמר: פרעתי - נאמן. בא מלוה לכתוב - אין כותבין ונותנין לו. חייב אתה ליתן לו, ואמר: פרעתי - אינו נאמן. בא מלוה לכתוב - כותבין ונותנין לו. רב זביד משמיה דרב נחמן אמר: בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי - נאמן. בא מלוה לכתוב - אין כותבין ונותנין לו."
לפי גמ' זאת משמע להדיא שפסק דין אינו כמילוה בשטר ולכן לא כותבים ונותנים לו, ואף אם יתנו לו נאמן לטעון פרעתי. וזה צריך ביאור, והרי לעיל ראינו שיש לפסק דין תוקף מחייב כשל שטר?
הבנה ראשונה ברי"ף
הראשון שעמד על סתירה זו הוא הרי"ף על אתר (דף י ע"א בדפה"ר), וכך כתב ליישב:
"וקיי"ל כרב זביד ואף על גב דקי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמרי' לעיל בין לרבה בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין ופרקינן הכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין אלמא העמדה בדין כשטר דמיא ה"מ היכא דלא צאית לדינא א"נ צאית לדינא ואתברר דלא פרע אבל היכא דצאית לדינא ונפיק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דלמא פרע ליה."
דברי הרי"ף אינם ברורים, שכן לא כתב לנו רבינו הרי"ף איך להתייחס לפסק דין ומהו תוקפו המחייב של פסק דין, אלא רק עוסק הרי"ף בשאלת הסבירות של הפירעון אל מול אמירת פרעתי של בעל הדין. זה עצמו לא מהני לעצם הסתירה שעולה מהגמרות על היחס לפסק דין והאם ניתן לכתוב לבעל הדין פסק דין, ושאלת הפירעון והסבירות אינה עונה על גדרי הדין הנצרכים.
היה מקום לומר שאין תוקף לפסק דין ללא כתיבת הפסק דין עצמו, ולפי"ז עומד הרי"ף על השאלה מתי לכתוב פסק דין וליתנו לבעל הדין, ותשובתו היא שאם הוא לא ציית דינא, כך שאין סיכוי שפרע, ניתן לכתוב פסק דין ולמסור לו, ואילו בציית לא ניתן לכתוב ולמסור לו.
ולענ"ד נראה שכך למד הב"י בדעת הרי"ף שכן העיר שדברי הרי"ף תואמים את דברי הרמב"ם (שנזכיר להלן) כשנכתב פס"ד לא ניתן לטעון פרעתי, הרי שלמד שדברי הרי"ף באים לומר מתי כותבים פס"ד ואם כותבים פס"ד לא ניתן לטעון פרעתי, אלא שסברא זו בדעת הרי"ף קשה, שאם אכן זה עצמו המחייב הרי מה יהא הדין אם הוא ציית וידוע שלא פרעו עדיין? גם כאן כותב הרי"ף שניתן לכתוב. הרי ששאלת הציית דינא היא לא העומדת למבחן, אלא הסבירות לפירעון, וחוזרת השאלה מה תוקפו המחייב של פס"ד.
כמו כן יש לשאול מה יהא הדין אם חייב מודה שלא פרע, כי גם אז אמר שיפרעו ממשועבדים ולא נאמן לומר פרעתי לאחר שנכתב. וזה צריך ביאור, שאם אין תוקף מחייב לעצם פסק הדין אלא מכח הודאתו, א"כ מדוע לא טוענים ללקוחות פרעתי, וכפי שהקשה הש"ך (סימן לט ס"ק כד) על שיטת הסמ"ע (שם ס"ק כד וסימן עט ס"ק לא)?
ליישב דברי הרי"ף יש ללכת בשני דרכים. הדרך הראשונה היא להשוות דברי הרי"ף עם דברי הרא"ש (פעמים רבות הרא"ש נוקט כדברי הרי"ף), וז"ל הרא"ש (בבא מציעא פ"א סימן מב):
"דאע"ג דאמרי' לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי. היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא. אבל מצי למימר פרעתי. דאפילו במלוה בשטר הוה מצי למימר אי לאו דא"ל שטרך בידי מאי בעי. והיכא דידוע שלא פרע או שהוא מודה גובה מן הלקוחות."
מבאר לנו רבינו הרא"ש שהסוגיות עוסקות בשני נושאים שונים. מה שכתוב בגמ' בדף טז שפסק דין הוי כמילוה בשטר הוא לעניין גבייה מלקוחות, וכן הוא כלפי הסוגיות שהבאתי לעיל העוסקות בשעבודא דאורייתא או דרבנן, ולזה עמידה בדין יש לה גדר נוסף כאל מילוה בשטר, ולדברי הרא"ש הכוונה רק לעניין יצירת השעבוד. אולם לעניין טענת פרעתי, אין פסק דין מקבל תורת שטר, ולכן לעולם יהיה נאמן בעל הדין לטעון פרעתי אלא א"כ נודע לנו שלא פרע או שחייב מודה, שאז ניתן לגבות מכח פסק הדין.
רואים מדברי הרא"ש שכשדנים בפס"ד אכן עוסקים בתוקפו כעין של שטר, ויצירת השעבוד היא יצירה של מציאות של פסק דין. אולם, שאלת הפירעון הוא לא פועל יוצא ישיר של תוקפו של שטר ואף לא של פסק דין, אלא שאלה מציאותית של פירעון, והחזקת השטר היא עצמה מהווה סוג של ראיה של חוסר פירעון, וראיה זו אינה מתקיימת בפסק דין, וכפי לשונו של הרא"ש להדיא.
ומוכרח לומר כפי הגדר הזה, שאל"כ מדוע הרא"ש לא תירץ באופן פשוט את הסתירה בין הסוגיות שקיים הבדל אם נכתב פס"ד או לא נכתב, הן לגבי טענת פרעתי והן גבי גביה ממשועבדים, וכפי שאכן כתב הר"ן (בחידושים ב"מ דף טו ע"א) ליישב בין הסוגיות, ובפרט שישנו קושי לגבות ממשועבדים אם ניתן לטעון פרעתי, שהרי מדוע לא טוענים ללקוחות, וכפי שהעיר הש"ך שנביא להלן על דברי הסמ"ע. אלא על כרחך סובר הרא"ש שאין תכלית פסק הדין אלא ליצירת מילוה שיש בו שעבוד, וזהו כוחו היחיד של פסק דין, אף כשנכתב, ואינו יכול לשמש כראיה מאחר ותכליתו לשמש כמסירת הדין לידי בעלי הדין ושידעו איך נפסק.
ובגדר זה מיישב התומים את הטור, מדוע הביא את שיטת המרדכי שלא נאמן בטענת פרעתי מול שטר, והרי מאביו הרא"ש אין הכרח לסברא זו? מיישב התומים (סימן לט ס"ק כ) כדברינו, וז"ל:
"ויש להבין איך סתם הטור כראבי"ה דנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין מבלי הזכרת חולק, במקום דנראה דהרא"ש חולק, דהא נתן טעם לכך בעמד בדין יכול לומר פרעתי דהא אפילו בשטר היה נאמן לולי הטעם דמצי למימר שטרך בידי מה בעי, וזהו שייך בעמד בדין בלי פסק דין, אבל בישנו בידו פסק דין עדיין יטעון שטרך בידי מה בעי, ונראה דהטור הוכיח דעל כרחך הא דכתב הרא"ש דבשטר לכך אינו נאמן משום שטרך בידי מה בעי, כוונתו אבל כאן הן שלא נכתב והן שנכתב לא שייך הך טעמא כמש"כ הראבי"ה, דלא נתכוון זה ליטול הפסק לעדות רק לדעת איך נפסק הדין, וכיון דלא ניתן לראיה לא שייך שטרך מה בעי בידי, דאל"כ מה קשיא ליה לתוס' ורא"ש (ב"מ פ"א סי' מב) מהך דעמד בדין (שם טו א), דילמא התם משום דכתבו לו פסק דין, ואי דאין כותבין דילמא איירי דידעו דלא פרע, אלא צ"ל דסבירא ליה דאף בפסק דין נאמן לומר פרעתי, ואם כן אף דנימא בפסק דין מכל מקום צריכין לחלק בין משעבדי לטענת פרעון, אם כן תירץ בקצרה דיש לחלק בין טענת פרעון לטענת גביות מלקוחות."
עוד יעויין ברא"ש (בבא בתרא פרק א סימן ט), וז"ל:
"ורש"י לטעמיה שפי' בפ"ק דב"מ (דף יז א) גבי צא תן לו ואמר פרעתיך והעדים מעידים אותו שלא פרע כגון שאמרו עדים בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ושם כתבתי שאין נראין לי דבריו גם כאן נראה לי כמו שכתב ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ד' אמות וסרב על צווי ב"ד הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר שוב נמלכתי ופרעתי."
הרא"ש בב"ב משלים את המקרים שהביא הרי"ף של חוסר פירעון, היינו שסרב לציווי ביה"ד או שיודעים שלא פרע, ואלו המקרים של לא ציית או ציית וידעינן דלא פרע שהזכיר הרי"ף.
הרי לן שדברי הרא"ש מתאימים לדברי הרי"ף, ובזה ניתן ליישב דברי הרי"ף. לפי"ז גדרו של פסק דין הוא בעצם יצירת השעבוד, וזהו כוחו של פסק דין. מתוך נקודת מבט זאת תוהה הרי"ף על הסוגיא בב"מ דף יז, וע"ז מיישב הרי"ף שעניין הפירעון אינו עוסק בשאלת התוקף שניתן לפסק דין אלא לשאלה המציאותית של פירעון, ומכח הסוגיא בדף יז נראה לעניין פרעתי לא יהיה לפסק דין את היתרון הקיים בשטר, כיון שבציית לדינא לא ניתן להוכיח שלא פרע, ולדברי הרא"ש מבואר הטעם דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר.
איברא, דיעויין בשו"ת מהר"י בן לב (חלק א סימן קכה) שסובר שישנה מחלוקת בין הרי"ף לרא"ש, והטעם לכך הוא מפני שהרא"ש לא הביא את חילוקי הדין שהביא הרי"ף, וז"ל:
"הא קמן בהדיא שלא חלק הרא"ש ז"ל בין היכא דציית דינא להיכא דלא ציית דינא אלא דסבירא ליה במאי דאמרינן דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימר פרעתי כיון דליכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי כיון דסתם הדברים ולא פירש."
הבנה זו של מהר"י בן לב גרמה לו להתקשות בדברי הרא"ש שלא ציין שהוא חולק על הרי"ף, ועוד התקשה על הטור מדוע שינה מפסיקת אביו הרא"ש, וז"ל:
"ותמיה מילתא איך הרא"ש ז"ל סתם הדברים ולא פירש שהריא"ף ז"ל חולק עליו וגדולה מזו יש לתמוה דנראה מדברי הרב בעל הטורים שהוא חולק על הריא"ף ז"ל בתרתי ועל הרא"ש ז"ל בחדא (נראה דצ"ל בהיפך: על הרי"ף בחדא ועל הרא"ש בתרתי, וכן הוא בש"ך חו"מ סי' ע"ט ס"ק ל"ה) וסתם הדברים כאילו מאי דקאמר הוי אליבא דכולי עלמא שכתב [חו"מ סי' עט] וזה לשונו במה דברים אמורים דצאית דינא אבל אם יוצא מלפני ב"ד בסרבנות ושמתוה אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי שכל העומד בדין והוא סרבן כמלוה בשטר דמי לפי שיש לו קול לפיכך כותבין למלוה אפילו בלא דעת הלוה כנראה מדבריו דסבירא ליה דדוקא היכא דלא ציית דינא הוא דגבי ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל היכא דציית דינא לית ליה קלא ודלא כהרא"ש וכן נמי סבירא ליה דהיכא דלא ציית דינא אינו נאמן לומר פרעתי והאי הוי נמי דלא כהרא"ש דאילו הרא"ש סתם הדברים ולא חלק בין היכא דציית דינא להיכא דלא ציית."
יעויין בש"ך (סימן עט ס"ק לה) שכתב ליישב שאכן הרא"ש סובר כדברי הרי"ף, רק שהרא"ש בב"מ התייחס למציאות אחת בה התברר שלא פרע, אולם בב"ב השלים הרא"ש מקרה נוסף המובא ברי"ף של לא ציית לדינא. וסיים הש"ך, וז"ל:
"ואין ספק דאשתמיטתיה למהר"י ן' לב דברי הרא"ש אלו דפ"ק דב"ב [וגם הרמב"ן פרק חזקת גבי הא דאמרינן התם דף מ' [ע"א] קנין אי כמעשה ב"ד דמי, מתחילה כתב כתירוץ הרא"ש, ואח"כ כתב דינו של הרי"ף דהיכא דלא צאית דינא אינו נאמן לומר פרעתי, ע"ש. משמע דלדינא דברי הרי"ף אמת], וכן עיקר."
הרי לן שביאור דברי הרי"ף המונחים לפנינו יושלמו ע"י רבינו הרא"ש, וכפי הגדר שכתבנו, וכך היא מסקנת הש"ך הנזכר. וכן משמע מהגר"א (סימן עט ס"ק לז וסימן לט ס"ק מה), עיי"ש. אלא שיש קצת להתקשות בדברי הגר"א, שכן כתב שהיה לפניו גירסא בדברי הר"ף בה כותב הרי"ף ליישב את הסתירה בין הסוגיות בשני אופנים, הראשון דברי הרא"ש והשני כפי באורו של הרי"ף, ומזה נראה ששני תירוצים הם ולא אחד. ואולי י"ל ששני התירוצים הוו תירוץ אחד, דדוקא לעניין גבייה ממשועבדים עמד בדין הוי כמילוה בשטר ולא לעניין טענת פרעתי, והתירוץ השני הוא דדוקא כשלא צאית לדינא הוי כמלוה שטר, אבל צאית לדינא לא הוי כמילוה שטר.
בדרך זו שהעלנו מיושבת קושיית הגידולי תרומה (שער יב חלק ב אות א) על דברי הרי"ף, וז"ל:
"ותמיהא לי מלתא טובא, א"כ מאי רבותיה דבי דינא בהא, ומאי אירייא שהעמידו בדין להחשב כמלוה בשטר, הא אפילו בלא בי דינא ובמלוה ע"פ נמי כל דאיתברר דלא פרע ע"י עדים או שחייב מודה פשיטא דאינו נאמן, וכיון שכן הוא מאי אולמיה דעמד בדין ומאי נ"מ דליהוי כמלוה בשטר. וכ"ת דאהני מאי דאית ליה קלא לענין דמצי טריף ללקוחות, נמצא לפ"ז דבטענת פרעתי אין העמדה בדין מעלה ומוריד כל שנתברר הפכו. וא"כ קשה דלא הוה להו לפלוגי אלא בין צאית ללא ציית, אבל ההוא דאתברר בעדים או חייב מודה וכו' אין בזה שום חלוק בין הודאה בב"ד לחוץ לב"ד. וכעת צ"ע.
ואולי מטעם זה לא רצה הרא"ש ז"ל להכנס בשום חלוק אלא בענין לטרוף מן הלקוחות [...] אלמא מאי דמהני היותו כמלוה בשטר היכא דידיע דלא פרע היינו לגבות מן הלקוחות, דאלו לטענת פרעתי כך הוא במלוה בעלמא כמו בעמד בדין כל דידיע."
לדרך זאת אתי שפיר שדברי הרי"ף מבוססים על הנחתו של הרא"ש, שאכן כל תוקפו של פסק דין הוא רק ליצור שעבוד ולא לגבי טענת פרעתי.
יעויין בש"ך (סימן עט ס"ק כט) שהוסיף נופך יסודי לתירוץ זה, שאכן אין זה רק שטר למליצה, אלא שיש כאן "שטר" העומד בכללי השטר לעניין השעבוד אף אם לא נכתב מדעת המתחייב, וזה עצמו החידוש שבכאן, שיש ביד ביה"ד הכח ליצירת שטר זה אף ללא דעת המתחייב ואכן מבואר כן להדיא בדעת הר"ן בחדושיו לב"מ (דף טו.).
כשעולים למעלה בקודש רואים שהיא מחלוקת קדומה בין הראשונים, כפי שמובא במרדכי (בבא מציעא פרק שנים אוחזין רמז רנ), וז"ל:
"כתב ראבי"ה וז"ל ה"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר פרעתי ובשבועה שאין זה דומה לשטר העומד לעדות ולראיה אבל פסק דין כותבים מפני שאין הדיינין נאמנין לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אלא בזמן שבעלי דינין לפניהם וכשפרע אפשר שלא חש ליטול מידו וכן קבלתי מאבא מורי שקבל מריב"א כן הלכה למעשה אבל הרב רבינו (*משה) [*מאיר] ז"ל כתב וז"ל אין הנתבע נאמן לומר פרעתי כשפסק דין ביד התובע דהאי דינא איתיה בגמרא פ' גט פשוט דגרסינן התם כל טירפא דלא כתוב ביה קרענא לשטרא דמלוה לא טרפינן ביה וטירפא הוא פסק דין שכתוב בב"ד שנתחייב לו שכנגדו ממון זה בכל ב"ד שיוציא הפסק דין עכ"ל."
ושמחתי לראות ביאור זה בשו"ת מהרלב"ח (סימן קט) (שהביא זאת בשם תשובה אשכנזית), וז"ל:
"פסק רבינו אב"ה אם יש לאדם פסק דין על חברו נאמן לומר פרעתי שמה שכותבין פסק דין זהו כדי שלא ישכחו בית דין פסק דינם והא דאמרי' צא תן לו ואמר פרעתי נאמן אם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו לאו משום דאז לא יהא נאמן לומר פרעתי אלא משום דאפילו למאן דאמר למחזי כשקרא לא חיישי' הכא מודה דהוי שקרא ממש דכיון שנאמן ממה שיאמ' פרעתי אם כן למה יכתבו לו."
ונראה שהרי"בם חולק על זה, שהקשה למה אנו אומרי' כשעמד בדין דטריף ממשעבדי, ניחוש דילמא פרע וטוענים ללוקח, ואפי' כשחייב מודה ניחוש לקנוניא. ופי' הרי"בם דהא דחשבינן עמד בדין כמלוה בשטר היינו כשכתבו לו פסק דין, דאז לא יהא נאמן לומר פרעתי, ואף על פי שלא נכתב בשעת הלואה מצי למימר שטרא בידי מאי בעי.
לפי ביאור זה של המהרלב"ח נחלקו רבותינו הראשונים בדיוק בנקודה זו. דעת הראבי"ה היא שאכן ישנו תוקף מחייב לפס"ד רק לעניין גביה ממשועבדים, אולם לעניין פרעתי אין דינו כשטר, ונאמן בעל הדין לטעון פרעתי כנגד פס"ד. הנימוק לזה הוא שכל עניינו של כתב פס"ד הוא כדי ליתן טעם לדין או תיעוד לעצם פסה"ד ולא לשמש כשטר שלא ניתן לטעון כנגדו טענת פרעתי. וע"ז חולק הריב"ם ואומר שאם אכן נאמן בעל הדין לטעון פרעתי, מדוע ניתן לגבות ממשועבדים ולא טענינן פרוע ללוקחות, ומדוע בחייב מודה לא חיישינן לקנוניה? ומכאן הסיק שלא ניתן לטעון פרעתי כנגד פסק דין.
ואכן בשיטת הרא"ש והטור נחלקו ממש בנקודה זו נושאי כלי השו"ע. הסמ"ע (סימן לט ס"ק כד ועט ס"ק לא) כותב להדיא שנאמן הלוה לומר שלא פרע מכח פס"ד, ואף שאם היה אומר פרעתי נאמן, מכל מקום גובין ממשועבדים. ולדרכו הביאור ברא"ש הינו שלעניין פרעתי אין כוחו של פס"ד כשל שטר. ואילו דעת הש"ך (סימן לט ס"ק כד ועט ס"ק ל) אינה כן, אלא סובר שכל אימת שיכול לטעון פרעתי טוענים ללקוחות פרעתי. ועיין בט"ז (סימן לט על סעיף ט). ומספר ישובים נאמרו בזה, יעויין בגר"א (סימן לט ס"ק מה) שביאר שמחלוקת האחרונים הללו תלויה במחלוקת ראשונים בביאור הגמ' בב"ב דף קכח, עיי"ש, וכן יעויין מה שהאריך בנקודה זו התומים (סימן לט ס"ק טו).
רמז להבנתנו ראיתי שכותב הרמב"ן בחידושיו למסכת ב"ב (דף מ ד"ה קנין), וראה שם שלא חש לקושיית הש"ך מדוע לא טענינן ללקוחות.
להבנה זו של הרי"ף והרא"ש, במקרה דנן נאמן האיש לטעון פרעתי, וככל מילוה על פה שנאמן לטעון פרעתי, ועל האישה להביא ראיה שהאיש לא פרע.
שיטת הרמב"ם ושו"ע
אלא שיש הבנה אחרת לדברי הר"יף, וכהקדמה להבנה זו נדון בשיטת רבינו הרמב"ם, ויש מהראשונים שדימו שיטת הרי"ף לשיטת הרמב"ם. זאת ועוד, שיטת הרמב"ם היא זו שפסקה מרן השו"ע, ועל כן נדון בשיטה זו.
פוסק הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ז הלכה ג-ה):
"ג. בית דין של שלשה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו, אבל אם לא היו קבועין ולא שלחו לו אפילו קבץ אותן והושיב השלשה והודה בפניהן ואמר להן הוו עלי דיינין ובא אחר כך התובע ואמר כתבו לי הודייתי אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר [...]
ה. כבר בארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו, אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי, בין שאמרו הדיינין חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו, לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודייתו אין כותבין לו שמא פרעו, וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין ויצא ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע, היו העדים מעידין אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שנשבע בפניהם."
דברי הרמב"ם הובאו בשלימותם בשו"ע (סימן לט סעיפים ז-י, וסימן עט סעיף יב-יד).
עמדו נושאי כלי הרמב"ם והשו"ע על גדר נוסף שכתב הרמב"ם ואינו מופיע בגמ' שהבאנו לעיל, ועל כרחך הרמב"ם מתייחס לגמ' נוספת, ועומד על סתירה נוספת בין הסוגיות, והכוונה לגמ' בסנהדרין (דף כט ע"ב), וז"ל הגמ':
"אמר רב אדא בר אהבה: הא אודיתא, זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן. כניפי ויתבי - לא כתבינן, כנפינהו איהו - כתבינן. רבא אמר: אפילו כנפינהו איהו - לא כתבינן, עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר הוו עלי דייני - לא כתבינן, עד דקבעי דוכתא, ושלחי ומזמני ליה לבי דינא."
הגמ' מתייחסת לשאלת היסוד מהו התנאי בו ניתן לכתוב פס"ד לידי בעלי הדין, ובפשטות הצורך בכתיבה הוא שישמש את זה שהתחייבו לו כשטר שלא ניתן לטעון כלפיו טענת פירעון. מסקנת הגמ' היא שהתנאים לכתיבת פס"ד הם שתיים: א. מכונסים ביחד במקומן הקבוע. ב. שלחו לקרוא לבעל הדין. בהתקיים תנאים אלו ניתן לכתוב פס"ד.
הרי שכותב הרמב"ם שהגמ' בסנהדרין גם מניחה שיש גדר של כתב פסק דין שיש לו תוקף מחייב כשטר, וכפי הגמ' בב"מ טז, אולם הגמ' מוסיפה תנאים נוספים שצריך שיתקיימו על מנת שיהיה תוקף מחייב לפס"ד זה, ולא יכול בעל הדין לטעון כנגדו טענת פרעתי.
ולפי"ז יש להניח (וכן מדוקדק לשון הרמב"ם עצמו, וכן למדו בדבריו הלבוש והתומים), שהגמ' בב"מ דף יז שמעלה חשש פירעון אף בפס"ד עוסקת באופן כזה שהתנאים המובאים בגמ' בסנהדרין לא התקיימו.
בביאור שיטת הרמב"ם נחלקו רבותינו. הרב המגיד על אתר כתב שדעת הרמב"ם הינה כפי דברי הרי"ף, וכן למדו מספר אחרונים, נביא דבריהם להלן. אלא שיש להקשות על ביאור זה ברמב"ם, מניין ראה המגיד משנה ברמב"ם את גדר ציית לדינא? כמו כן יש להקשות, מניין רואים ברי"ף את גדר הגמ' בסנהדרין שמכונסים ושולחים לבעל דין? קושיות אלו עמדו בבסיס הדברים של המהרלב"ח, הלח"מ והגר"א שהתנגדו לפרושו של המגיד משנה וסיעתו בדעת הרמב"ם, וסוברים הם ששתי שיטות שונות הם.
עוד טוען הלחם משנה שמה שעמד בבסיס דברי הרמב"ם זו הגמ' בסנהדרין, בו בזמן שהרי"ף התעלם מגמ' זו והתייחס רק לסוגיות בב"מ, ומכאן נובע ההבדל בין השיטות, והרי"ף יעמיד את הסוגיא בסנהדרין רק בהודאה ולא בגדר פסק דין.
עיון בדברי הרמב"ם מעלה שהרמב"ם עוסק בשני סוגי פסקי דין: הראשון הוא ע"י תביעת בעלי הדין, והשני הוא הודאה בפני ביה"ד, וזהו המקרה של אודיתא בגמ'. יש לתהות מה יהא הדין בפסיקת ביה"ד ע"י תביעה מבלי עמידה בתנאי הגמ' בסנהדרין מכונסים ושלחו?
בשאלה זו עסקו רבותינו האחרונים. טרם נביא דבריהם נביא שיטת הנמוק"י שחידש גדר זה.
שיטת הנמוק"י
וז"ל הנמוקי יוסף (מסכת סנהדרין דף ח ע"ב בדפי הרי"ף):
"כתבו מן המפרשים ז"ל דהא דמר רב אשי דלא כתבינן עד וכו' היינו משום דבמודה מעצמו איירי בלא תביעת בעל דבר הלכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה ע"י תביעה בפני ג' ואמר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור ויכולין לחייבו וכל שהם יכולין לחייבו כותבין לו שטר וכן נראה ודוקא קודם שיצא מלפני ב"ד אבל לאחר שיצא אין כותבין דחיישינן שמא נתן לו ובהכי מתוקמא ההיא דריש מציעא [דף יז א] דבין בתן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו."
דברי הנמוק"י מובאים בב"י (סימן לט), אך הדרכי משה (הקצר סימן לט ס"ק ז) התקשה בדבריו, וז"ל:
"[אבל בספר מישרים נ"א ח"ז לא משמע כן אלא אף על גב דתבע ליה אפ"ה לא מקרי הודאה] בב"ד עד שקבעו מקום וישלחו אחריו. ובאמת שדברי נמוקי יוסף תמוהים דבודאי כל ששולחין הבית דין אחריו מכח תביעת התובע הוא ואי זה לחוד מהני למה הצריכו לקבוע עצמן תיפוק ליה דתבעו התובע וצ"ע."
וכן תמה הב"ח על דברי הנמוק"י הללו, ודחה דבריו מכח קושיא זו.
ליישב הדברים כתב הש"ך יסוד בדברי הנמוק"י, ובדרך זה מיישב את לשון הסוגיא בסנהדרין העוסקת באודיתא, ומאי שנא אודיתא מכל טופסי ביה"ד, ומדוע לא עוסקת הסוגיא בעיקר דין פסק דין. וז"ל הש"ך (סימן לט ס"ק יח):
"קשיא להו להמפרשים ונ"י הא דאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] האי "אודיתא" זמנין כתבינן וזמנין לא כתבינן, מר בר רב אשי כו', מאי שנא דנקט האי לישנא האי "אודיתא", ועוד אמאי לא אשתמיט כן בשום דוכתא אחרינא, כגון באדרכתא ופסק דין ושאר מילי דבי דינא, אמאי לא קאמר בש"ס דבעינן קבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה, ואדרבא אמרינן סתמא בכמה דוכתי בש"ס כשעמד בדין, משמע דכשעמד בדין הוי כמלוה בשטר, וכותבים אפילו בלא צוואת הבעל דבר [...] ולכך קאמרינן בפרק זה בורר האי "אודיתא", כלומר שאין הב"ד מחייבין אותו בכלום רק שמודה מיד בפניהם בלא תביעת הבעל דבר, כלומר שהבע"ד לא תבעו לדין, וא"כ כיון שאין הבית דין עושים כלום רק שזה מודה לפניהם כמודה בפני שאר עדים, לכך אין שם דיינים עליהם לכתוב בלא צוואת הנתבע עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לדינא, וכמ"ש רש"י שם [סנהדרין ד"ה כניפי] ע"ש. אבל במודה ע"י תביעה בפני ג', כלומר שתובעו בפני ג' לדין ואינו רוצה ליתן להתובע מעצמו אלא שמודה ע"י תביעה, דהיינו שנתחייב בהודאתו מכח תביעתו, כגון שהכירו הב"ד שמכח טענותיהם הוא חייב לו, הרי זה ב"ד גמור כיון שקבלום עליהם להיות דיינים ויכולים לחייבו ע"פ פסק דינם, וכל שיכולים לחייבו ופוסקים ביניהם כותבים לו שטר. נמצא דרבינו ירוחם ושאר פוסקים אף על פי דמיירי שתבעו התובע, מ"מ הנתבע מודה מעצמו ולא שנתחייב ע"י תביעה, ולכך כתבו דין זה כאן בסימן זה דמיירי מעניני הודאה ולא כתבו כן בשאר מקומות, אבל בנתחייב בהודאתו ע"י תביעה אין חולק על הנ"י, ואדרבא משמע מדברי הפוסקים כדבריו וכמ"ש."
ביאור המהרלב"ח והש"ך בדעת הרמב"ם
חידוש זה של הנמוק"י טוען הש"ך שהוא הבסיס לדברי הרמב"ם, ומכאן מחדש הש"ך בדברי הרמב"ם שישנם ג' מקרים בהן עוסק הרמב"ם, כדלהלן:
המקרה הראשון הוא המקרה בו עוסק הנמוק"י של פסיקת בי"ד, ופסיקה זו מגיעה תוך כדי טענות או קבלת עדות, וככל גדרי פסיקת דין. במקרה זה הרמב"ם יודה שלא צריך כינוס ביה"ד והזמנת הנתבע, שכן במקרה זה עצם פסיקת הדין מקבלת מעמד של שטר מבלי הגדרים שהגמ' בסנהדרין מצביעה עליהם, ובזה הנמוק"י והרמב"ם מסכימים. מחדש הש"ך שעל גדר זה הנמוק"י כל הראשונים מסכימים, ולהלן נראה שיש חולקים על הש"ך בנקודה זו אף בשיטת הרמב"ם.
מקרה שני הוא הודאת בעל דין, ובגדרי ההודאה מחלק הרמב"ם בין שני אופנים. אופן ראשון הוא הודאה ע"י כינוס ביה"ד וזימון הנתבע לפניהן, ובכה"ג הודאת בעל הדין מקבלת משמעות של פס"ד ויש לזה גדר של שטר.
מקרה ג' הוא המקרה של הודאה בפני ביה"ד, אולם להודאה זו לא קדמה תביעת התובע וזימונו ע"י ביה"ד, והגיעו מעצמם לביה"ד. במקרה זה אין משמעות של הודאה זו לכדי יצירת פס"ד, ואף אם יכתבו פס"ד זה לא תהיה לו משמעות של שטר.
הבנה זו קדם לכתוב המהרלב"ח (שו"ת מהרלב"ח סימן קט) בשיטת הרמב"ם, והוא מראה איך מיישב הרמב"ם את קושיית הרי"ף, וז"ל:
"ועתה תשובת הרב [הרמב"ם - א.ה] לקושיא שהקשה הרי"ף היא יפה ומיושבת ומדוייקת מאד שהרב סובר דמאי דמשמע מההיא דגזל שדה מחברו ומאי דאיתמר עלה כגון שעמד בדין דמשמ' דהעמידה בדין היא כמלוה בשטר זה הו' כשהוצרך התובע לב"ד לחייב הנתבע כגון שכפר והוצרכו הב"ד לקבל עדות או אפי' שהודה אלא שלא רצה לבא לב"ד עד ששלחו אחריו כי אז יקרא עמידה בדין אמנם כשהב"ד לא עשו דבר כמעט כגון שבא מעצמו לב"ד הנתבע עם התובע והודה זה לא יקרא עמידה בב"ד ולא יהיה חיובו כמלוה בשטר."
יעויין בש"ך שהוכיח הבנה זו ממה שכותב הרמב"ם: "אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי", ותשובת הנתבע "הן" לא מופיע בגמ', וזה תוספת של הרמב"ם. וצ"ב מדוע הרמב"ם הוסיף לכתוב זאת? ביאר הש"ך שכיון שהתובע תובעו מנה, ואם הרמב"ם לא היה כותב את הודעת הנתבע כי אז אף ללא הזמנה לדין היה לזה גדר של פסק דין, ועל כן בכוונה כותב הרמב"ם שהודה הנתבע, ואז כיון דיש לזה גדר של הודאה ללא הזמנה לדין אין דינו כשטר.
עוד יעויין במהרלב"ח שעמד על חידוש נוסף שיוצא מהרמב"ם, וז"ל:
"בין הכי ובין הכי די אתינן עלה לבאר סברת הרמב"ם הרי היא מבוארת ביאור שלם ושאין לנו הכרח לדייק מלשונו שכשיש פסק דין ביד התובע שיהא נאמן הנתבע לומר פרעתי ולא זו בלבד אלא שאפילו בלא ספק דין [צ"ל פסק דין אין - א.ה.] הנתבע נאמן לומ' פרעתי לדעת הרב כשעמד בבית דין ונתחייב על ידי ששלחו אחריו והודה או על ידי עדות גם שבא מעצמו אלא שבלא פסק דין יצטרך התובע לראי' שנתחייב הנתבע בא' מאלו האופנים אבל כשיש פסק דין בידו אין צרי' לראיה ואין לנו לחוש לב"ד טועי' שכתבו ונתנו לו הפסק דין כשנתחייב על ידי הודא' שבא מעצמו כי היכי דלא חיישינן בהודאה שכתבו הבית דין שאולי היתה ע"י שבא מעצמו לבית דין והודה שגם היא אינה הודאה לפי האמת וכדכתב הרב."
הרי לן חידוש נוסף, ששני המקרים של פסיקה ושל הודאה על פי הזמנה לדין מחדשות מציאות מחייבת, וזה עצמו נחשב כשטר אף ללא כתיבת פס"ד.
חידוש זה ברמב"ם מסכים עמו הש"ך (סימן לט ס"ק יח, כג וכח ובסימן עט ס"ק כט) בכל לבו, והוכיח זאת כך:
"נראה מדברי הרמב"ם [פ"ז מטוען ה"ה] דכשלא קיבל הדין עד ששלחו אחריו, אפילו יצא מב"ד ולא כתבו לו, שוב אינו נאמן לומר פרעתי, דכל מעשה ב"ד כמאן דנכתב דמי, דאל"כ הוה ליה לחלק בשלחו אחריו גופיה מיניה וביה, והכי הוה ליה למימר, אבל לא כתבו לו ויצא ואמר פרעתי נאמן כו'..."
מכאן תמה הש"ך על פסיקת השו"ע (סימן לט סעיף י) שכתב שאם יש בידו פסק דין, אין הלוה נאמן לומר פרעתי. כותב הש"ך (שם ס"ק כח), וז"ל:
"לפי מה שכתבתי בסמוך ס"ק [כ"ג], יש לדקדק על המחבר [שפוסק את הרמב"ם כלשונו בסימן עט] דאזיל בשיטת הרמב"ם, שלא הוצרך לכתוב דין זה, דהא להרמב"ם כל היכא שנעשה פס"ד, אפילו לא כתבו הפס"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי, דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, ולכך לא כתב הרמב"ם דין זה כלל. ותשובות מיימוני (לספר משפטים להל' טוען פ"ז בסי' ס"ו) בשם מהר"מ דכתבוהו, היינו משום דס"ל דכל מעשה ב"ד כל זמן שלא נכתב יכול לטעון פרעתי, וק"ל."
אם כנים הדברים ברמב"ם, תמיהת הש"ך על השו"ע קשה היא. התומים והגר"א יישבו באופן כזה של פסיקת דין ללא תביעה, וכפי שיטתם, אלא שצריך עיון מדוע אינו נאמן לומר פרעתי וכפי הודאה ללא שלחו לו, וצ"ע.
נעיר שבניגוד לחידוש הראשון של פסיקת דין, שטוען הש"ך שזה לכל הדעות, בחידוש זה האחרון שלו ברמב"ם טוען הש"ך שכל שיטות הראשונים חלוקים על הרמב"ם.
שיטה זו ברמב"ם מלמדת על עקרונות שונים מזה שנקט בהן הרי"ף, ועל כרחך שישנה מחלוקת ביניהם, וכפי שהראנו לעיל, על יסודות שונים שהיוו את הבסיס לפסיקות וחילוקים אלו. וכן כותב בשו"ת מהרלב"ח (סימן קט), וז"ל:
"וכבר כתבתי למעלה שכפי הפשט הנכון בדברי הרמב"ם חולק עם הרי"ף וגם שדרכו ברוב כל פסקיו ללכת בעקבות הרי"ף בכאן אינו כן ויש לנו לומר דפליגי בהכרח."
שיטת הגר"א בבאור שיטת הרמב"ם והשו"ע שונה מדעת הש"ך, אולם אף הוא מעיר ששיטת הרמב"ם אינה יכולה להיות כשיטת הרי"ף.
הבנה שניה בדעת הרי"ף
אולם לא ניתן להתעלם מדברי הרב המגיד שדברי הרמב"ם קרובים לדברי הרי"ף. כמו כן, הש"ך כותב ששיטת הרמב"ם הינה פרשנות שלו להבנת הרי"ף, ויתירה מזה, מכאן מוכיח הש"ך ששיטת הרמב"ם היא שפסיקת דין אינה מצריכה עמידה בתנאי הגמ' בסנהדרין של כינוס וזימונו לביה"ד, וכפי שנביא להלן.
תפיסה זו של התאמת שיטת הרמב"ם לרי"ף תלויה בגירסא של ספר התרומות שעמדה בפני רבותינו האחרונים, וגירסא זו אינה זו העומדת לפנינו, ועל כן נעזר בדברי הגידולי תרומה (שער יב חלק ב אות א) שגירסא זו עמדה לפניו:
"ומה שהביא תירוץ הרי"ף ז"ל דה"מ היכא דלא ציית דינא וכו' ופירש בו כלומר שלא קבל דינו עד דשלחו אחריו והביאוהו בהכרח וכו'."
הביאור בזה הוא ד"לא ציית לדינא" ברי"ף כוונתו שסירב להגיע מעצמו לביה"ד והיה צריך לשם כך לזמנו, וזה הכוונה ברמב"ם שלחו לו. נמצא לפי הבנה זו שישנה התאמה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרי"ף, ומה שקורא הרי"ף לא ציית זה הכוונה שלחו לו, וציית היינו שהגיע מעצמו ולכן אין לזה תוקף של פס"ד.
ואכן כותב בגידולי תרומה, וז"ל:
"נראה שרצה לשלול בכונת הרי"ף ז"ל שלא נפרש דלא ציית דינא אחר שגמרו ופסקו עליו שהוא חייב סרב בפסקם ולא קבל עליו את הדין, אלא פירש שקודם בואו לדין לא היה רוצה לקבל דינו מעצמו עד שהוצרכו ב"ד לשלוח אחריו שיבא בעל כרחו. דומה למש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז דטוען, בד"א שלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו וכו'."
ביאור זה זכה לכוין מעצמו המהרלב"ח, אולם התקשה בבאור זה ברמב"ם מחמת סוף דבריו של הרי"ף, וזה לשון המהרלב"ח:
"ומי שיראה בעיניו שאפשר להלום לשון הרי"ף ולומר שסובר הרמב"ם דמאי דכתב הרי"ף צאית דינא רוצה לומר שבא מעצמו לבית דין והודה לתובע כי זהו הדבר המורה בשלמות דצאית דינא וישתדל לפר' לשון הרי"ף כפי כונת הרמב"ם בתירוץ הקושיא מהגמ' יעשה כרצונו והאמת שיש לו קצת על מה שיסמוך מלשון הרמב"ם שכתב בראשון בשלא קבל את הדין עד ששלחו וכו' שזה מורה קצת שכיו' להמתיק דבריו באופן שיסבל לשון הרי"ף כונת פירושו בהם אמנם סוף לשונו של הרי"ף שכתב ונפיק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא וכו' הוא זר בעיני לפרשו על פי זאת הכונה הנזכר."
הביאור של קושיית המהרלב"ח על הבנה זו הוא סוף דברי הרי"ף, שמשמע ממנו שצריך תנאי נוסף שיצא מתוך ביה"ד על מנת לקבל את הדין, כי אז ניתן לטעון פרעתי, ואם יוצא כשאינו מסכים לדין כי אז לא ניתן לטעון פרעתי, ואילו לדברי הרמב"ם העיקר תלוי בשאלה האם היה צריך לשלוח לו שיבוא או לא, ולא שייך האיך הוא יוצא מביה"ד. זאת ועוד, בספר התרומות עצמו לא ניתן לומר שזה הביאור, מאחר ובהמשך הדברים הביא התרומות שכך הוא הביאור בראב"ד, ומהראב"ד משמע דלא ציית לדינא הוא בביה"ד עצמו, ולא בסיבה שהביאתו לביה"ד. מחמת זה תמה גם הגידולי תרומה על באור זה של ספר התרומות, וז"ל:
"ובאמת דברי תימה הם ושגבו ממני מכמה פנים, דאפילו נניח שלשון הרי"ף יסבול פי' זה, קשה טובא היכי כתב רבינו ע"ז וכן כתב הראב"ד ז"ל כל העמדה בדין היא לאלתר כמלוה בשטר וכו', כאלו שניהם ז"ל מסכימים לדעת אחד, והרי מבואר מדברי הראב"ד דאף בהעמדה בדין אם אח"כ אינו מסרב בו לא אמרינן דאינו נאמן לומר פרעתי אלא דוקא בדאיכא סהדי דלא פרעיה או בשחייב מודה וכו', אבל בלאו כל הני אף על גב דמעיקרא הוצרך להעמדה בדין ואפי' בא בע"כ נאמן אח"כ לומר פרעתי אי לאו היכא דנפיק מבי דינא בסרבנות, דבהא ודאי שוב אינו נאמן לומר פרעתי, ואילו להרי"ף כפי פירוש רבינו כל שהעמידוהו בדין בע"כ שלא קבלו מתחלה עליו מעצמו אף על גב דבתר הכי מקבל עליו פסק הב"ד אינו נאמן עוד לומר פרעתי אפילו בדליכא עדים שלא פרע."
כהבנה זו בשיטת הרמב"ם פוסק הלבוש (חושן משפט סימן לט סעיף ט), וז"ל:
"ואף על גב דאמרינן לעיל [ס"ז] דעדות בבי"ד או הודאה בבי"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא, הני מילי היכא דלא ציית דינא עד שישלחו אחריו ויביאוהו לדין, אי נמי ציית לדינא ונתברר דלא פרע, אבל היכא דציית לדינא כגון הכא שבאו מעצמם לדין ונפיק מבי דינא אדעתיה דקבליה עלויה לדינא, ובא ואמר פרעתי נאמן, לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו דשמא פרעו, ואפילו למאן דאמר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין הכתוב וחתום כמו שיתבאר בסמוך, אפילו הכי אין כותבין לו, דשמא כבר פרעו ואטרוחי לבי דינא חנם למה לן, זלזולא דבי דינא הוא."
על הבנה זו של הלבוש תמה הסמ"ע (ס"ק כו) מה הביאו לביאור זה, והרי אם לא שלחו לו לדעת הרמב"ם אין לו תורת פס"ד ולא ניתן לכתוב לו שטר. וא"כ איך יובנו סוף דברי הלבוש שאם יוצא מביה"ד על מנת לקבל את הדין לא כותבים, משמע מזה שאם לא מודה לדין ניתן לכתוב, והרי מבואר להדיא ברמב"ם (והוא הלכה ז ובשו"ע סימן לט ס"ט) שאם יצאו מביה"ד, ואף שידוע שלא פרע, אם ביקש לכתוב פס"ד לא כותבים לו?
עין רואה שקושיית הסמ"ע על דברי הלבוש זו בעצם קושיית המהרלב"ח על ביאור הגידולי תרומה ברמב"ם.
הש"ך כתב ליישב את דברי הלבוש והגידולי תרומה, ובזה מצא חיזוק לסברתו שאף הרי"ף יסכים עם דברי הנמוק"י שפסק דין הנדרש להכרעת ביה"ד בדרך של פסיקה לא צריך זימון לביה"ד, ואף מבלי זימון לביה"ד יש לזה כח של מילוה בשטר.
וז"ל הש"ך (סימן לט ס"ק כה):
"ונראה שכוונת העיר שושן להשוות דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף [ב"מ י' ע"א מדפי הרי"ף], שכן דרכו של הרמב"ם למשוך תמיד אחר דברי הרי"ף, לכך הכניס העיר שושן דברי הרמב"ם בדברי הרי"ף, וגם הרב המגיד [פ"ז מטוען ה"ה] הביא דברי הרי"ף וכתב שקרובים דבריו לדברי הרמב"ם. וע"כ נראה להעיר שושן לפרש דמה שכתב הרי"ף לא צאית דינא כו', היינו שלא קיבל הדין עד ששלחו אחריו. והאמת שאפשר לפרש דמה שכתב הרי"ף לא צאית דינא, היינו שסירב אחר הפסק. ולפעד"נ דבסוף לשונו תרתי קאמר, דתרתי בעינן, דצאית דינא מתחלה ולא שלחו אחריו, וגם נפיק מבי דינא אחר כך וקבל הפסק ולא סירב. שוב מצאתי כן להדיא בבעל התרומות שער י"ב ח"ב [ס"א] וז"ל, ודבר זה כתבו הרי"ף בהלכותיו, ותירץ, ה"מ היכא דלא צאית דינא, כלומר שלא קבל דינו עד ששלחו אחריו והביאוהו בהכרח, אבל היכא דצאית דינא ואמר פרעתי נאמן, וכ"כ הראב"ד ז"ל, כל העמדה בדין לאלתר הוא כמלוה בשטר כו', שיצא מלפני ב"ד בסרבנות כו'. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן ע"ט סעיף י"ב ס"ק כ"ט. ובזה נתיישב מה שהיה קשה לבעל גדולי תרומה שם על הבעל התרומות שם, (ע"ש) ע"ש ודוק. ולפי זה נראה לומר דאע"ג דודאי משמע מדברי הרמב"ם דאפילו אם רצה מתחילה שיכתבו לו, אין כותבים לו אף שודאי לא פרעו כמו שכתבתי, ומדברי הרי"ף משמע להדיא דכל שנתברר שלא פרעו הו"ל כמלוה בשטר ממש, מ"מ לא פליגי לענין דינא, דהרי"ף מיירי שהנתבע לא רצה ליתן לו מתחילה עד שנתחייב על פי ב"ד שהגידו פסק דינם בזה, או שנתחייב על פי פסק דינם מכח טענתו, והלכך בכה"ג לא בעינן שלחו אחריו וכמו שכתבתי לעיל סעיף ז' ס"ק (ט"ו) [י"ח] בשם הנ"י. אבל הרמב"ם הא מיירי להדיא שלא פסקו הב"ד כלום, שהרי כתב, ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן כו'. אלמא דהנתבע מודה לו מיד מעצמו ליתן לו, ובכה"ג אודיתא מיקרי, וכמו שכתבתי לעיל ס"ק [י"ח]."
הרי לן שבדברי הרי"ף נמצאו שני ביאורים: הביאור הראשון להשוות דברי הרא"ש עם דברי הרי"ף, והביאור השני הוא להשוות דברי הרמב"ם עם דברי הרי"ף.
בתוך הדברים מצאנו שביאור דברי הרמב"ם אחד הוא, ואינו תלוי בשאלה האם דבריו הם פירוש של הרמב"ם לרי"ף או שעומדים בפני עצמם, שכן הש"ך אימץ את כל מסקנות המהרלב"ח לדינא בשיטת הרמב"ם, ועם זאת הם חולקים בדעת הרי"ף האם הם נכונים בשיטת הרמב"ם, או ששיטת הרמב"ם היא ייחודית ואינה על פי דברי הרי"ף.
נפק"מ בין השיטות בדעת הרמב"ם הסכם גירושין שאושר ע"י ביה"ד
אולם יש נפק"מ בין השיטות, והוא בשאלת הצורך בשלחו לו. לדעת הלבוש והש"ך, כפי שלמדו את דברי הרמב"ם והשוו אותו עם שיטת הרי"ף, הרי על כורחך הצורך הוא כדי להגדירו לא ציית לדינא כך שאין ספק שלא פרע, ומכח זה ניתן לפסוק עליו חיוב וליצור עליו חיוב כאל שטר. ואילו לדעת האחרונים שדחו הבנה זו, בפשטות הצורך בשלחו לו הוא על מנת להגדיר אותם כבית דין, ומכח הגדרה זו יש משמעות לפסיקת הדין שלהם ככזו המחייבת ויוצרת חיוב של שטר ואף אם לא נכתב. הנפק"מ היא בזוג המגיע בכח עצמם לאישור הסכם, אם נגדיר הסכם גירושין החתום על ידי שני הצדדים ככתב ידו, ולדעת המחבר והש"ך בסימן סט נאמן לומר פרעתי נגד כתב ידו, א"כ יש לשאול האם התוקף הניתן להסכם ע"י ביה"ד יש בידו להופכו כפס"ד שלא ניתן לומר כנגדו פרעתי? אם נאמר ברמב"ם כהבנת הלבוש והש"ך, הרי שכיון שלא נעשה זימון לביה"ד אלא באו מעצמם לקבוע תור, בכה"ג זה לא יקרא "שלחו לו" המגדירם כ"לא צייתי", ועל כן אין משמעות לתוקף המשפטי שניתן ע"י ביה"ד, לעולם הוא יישאר הסכם ביניהם, יעויין בקובץ ישורון (עמוד תקכד) בדברי הגרז"ן גולדברג זצ"ל שכתב שאכן אין משמעות הלכתית של נתינת תוקף של פסק דין להסכם. אולם, אם נאמר שהזימון של ביה"ד עניינו לקבוע שם ב"ד, א"כ נראה שעל אף זימון יזום של הצדדים, מכל מקום כיון שאישור ההסכם נעשה ע"י ביה"ד יש לו שם ב"ד, ולפי"ז יהיה משמעות של נתינת תוקף של פס"ד להסכם זה, וכבר לא יכול לטעון פרעתי כנגד זה, וכפי שנביא בפסיקת ההלכה של טענת פרעתי מול פסק דין.
קשיים בשיטת המהרלב"ח והש"ך בדעת הרמב"ם
שיטת המהרלב"ח והש"ך בביאור דעת הרמב"ם מעלה מספר קשיים, יעויין בגר"א (ס"ק מה) שעמד על קשיים אלו וחולק על הש"ך בעקבות כך. וכן הוא בתומים, שאף הוא חלק על הש"ך בהעמדת דברי הרמב"ם, יעויין בתומים (ס"ק יא) שהסכים עם באורו של הש"ך בדעת הנמוק"י, אולם כותב ששיטת הנמוק"י הינה שיטה יחידנית ולא ניתן לכרוך בזה את שיטת הרמב"ם, בעיקר שמדברי הרמב"ם לא משמע כן.
מנגד, הגר"א חולק על ביאור זה אף בדעת הנמוק"י, ומבאר אחרת את הנמוק"י.
אולם, לגבי שיטת הרמב"ם שותף התומים לגאון בקשיים העולים לפי באורו של הש"ך.
הקושי הראשון, שהפריע אף לש"ך גופיה, הוא ביאור זה בדעת השו"ע, שאם אכן ביאור זה נכון ברמב"ם – א"כ מדוע פוסק מרן השו"ע (סימן לט סעיף י) שלא ניתן לטעון פרעתי מול כתב פס"ד? והרי שיטת הרמב"ם לדעת הש"ך הינה שפס"ד, אף אם לא נכתב, דינו כנכתב, אשר על כן מה שייכות של טענת פרעתי מול כתב פסק דין? וברור שמדובר בפסק דין ולא בהודאה גרידא, שאם הוי רק הודאה מבלי שלחו לו, הרי לדעת הש"ך ברמב"ם לא ניתן לכתוב פס"ד, ובודאי שלא יהיה נאמן לטעון פרעתי מול הודאה זו.
ואף מלשון הרמ"א (שם) משמע דלא כדברי הש"ך, שכתב הרמ"א על דברי השו"ע:
"ואפילו למאן דאמר שנאמן לומר: פרעתי, נגד פסק דין, כמו שנתבאר בסמוך, אפילו הכי אין נותנין לו, שמא פרעו."
דברי הרמ"א אינם מבוארים, שהרי לדברי הש"ך אם הוי פסק דין הוי כנכתב, ומה שייך לומר שיהיה נאמן שפרע? ואם נאמר שאיירי בהודאה, והרי לשון הרמ"א היא שאיירי בפסק דין.
זאת ועוד, ההבחנה בין הודאה לפסק דין אינה נכונה מלשון הרמב"ם שנראה ששווה דינם, וכך לשונו:
"כבר בארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו."
הרי לנו שכתב "הודיה בב"ד או עדות בבית דין", ומינה נשמע שכמו שהודאה בפני בי"ד אינה כמלוה בשטר מצד עצמה, כי אם שכותבין ונותנים על פיה, וכפי שמסיים ולפיכך כותבין ונותנים לבעל דינו, הכי נמי בעדות בב"ד אע"פ שלא מתוך הודאתו מתחייב כי אם מתוך עדותן – דהוי כמי שנתחייב מתוך טענותיו, דמה לי מה שעשו מעשה ב"ד לקבל את העדות ולחייבו על פי זה – ונשמע מזה דבשניהם הדין אחד, שכל זמן שלא נכתבה אינה כמעשה ב"ד. ומה שהודאה בפני ב"ד וכן התחייבות שבאה מצד פס"ד שלהם ע"פ הטענות או ע"פ העדים נחשבים למעשה ב"ד, היינו שאם נכתב הכתב ונמסר לידי התובע יש לו דין שטר אפילו כשלא נכתב מדעת המתחייב, וזה עצמו החידוש בדעת הרמב"ם, שיש יכולת לביה"ד לכתוב שטר על פי בקשת התובע, ויש לזה תורת שטר אף מבלי דעת המתחייב.
קושיא נוספת מקשה התומים (סימן לט ס"ק יא) על ביאור זה ברמב"ם, שלפי ביאורו של הש"ך הרמב"ם יבאר את בגמ' בב"מ יז שהחילוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו איירי בהודאה ומבלי שזימנו אותו, ועל כן כותב הרמב"ם שלא ניתן לכתוב להם פס"ד. נימוק הגמ' להבחנה זו הוא דבחייב אתה ליתן בעל הדין מחפש דרך להיפטר על פי דין וא"כ לא פורע, ולדברי הש"ך שמדובר בהודאה ולא בפסיקה, מה שייך לדבר על מציאת פתרון להיפטר? וז"ל התומים:
"דעל כרחך הך בב"מ איירי אף דיש לו אתו דין ודברים ונתחייב בב"ד, דאל"כ איך ס"ד שם לחלק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והטעם דאשתמוטי קמשמט עד דמעיינא בדינא, ואילו [אם] אין כאן הבדל וסכסוך כלל ולא נתחייב בדין רק פיו ענה בו, מה עיון יש פה ומה פתח תקוה יש כאן שיפטרו בי"ד אם הוא בעצמו בלי טענה דין ודברים כלל מחייב, ועל כרחך צ"ל דהוא בדרך טוען ונטען ונתחייב בבי"ד. וכך צ"ל ברמב"ם."
עיקר דיוקו של הש"ך נשען על מה שהרמב"ם הוסיף מילה אחת על דברי הגמ', שאמר הנתבע "הן", ומכאן הסיק הש"ך דאיירי בהודאה, ועל זה כתב התומים לדחות, וז"ל:
"אף דכתב לשון ואמר לו הנתבע הן, אין פירושו דלא טוען כלל נגדו, רק ע"י דבריו נתברר שהתביעה אמת וכן הוא במאמרו, דאל"כ מה ס"ד לחלק בין צא תן לו לחייב ופשוט."
עוד יעויין בגר"א שכתב על מילה זו ברמב"ם דהוא לאו דווקא, כדי לדחות הוכחת הש"ך.
עוד מוכח מלשונו של הרמב"ם לא כפי באורו של הש"ך מהלכה ו, שם כותב הרמב"ם:
"שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא ותן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון..."
אם אכן איירי בפס"ד שדינו כשטר (גם כשלא נכתב) שאינו נאמן לומר פרעתי, מדוע לרמב"ם להגיע לדין הוחזק כפרן, והרי לא נאמן לטעון פרעתי אף מבלי דין הוחזק כפרן? מבואר שגם אם נתחייב מתוך טענותיו לא אמרינן שהפסק דין שלא נכתב כנכתב דמי, ושנחשב מעשה בי"ד.
שיטת הגר"א בדעת הרמב"ם ושו"ע
קושיות אלו חייבו את הגר"א (סימן לט ס"ק מה) למצוא ביאור אחר בדעת הרמב"ם והשו"ע. היסוד בדבריו הוא שאין חילוק בין פס"ד ובין הודאה, וכל החילוק בדברי הרמב"ם נשען רק על יסוד אחד, על התכנסו ושלחו לו. אם שלחו לו, הרי שגדר זה הוא כשל מעשה ב"ד, ואף שלא נכתב דינו להיכתב, וכפי שראינו בדעת השו"ע בעשו קניין, דסתם קניין לכתיבה עומד, ויש כאן כח של ביה"ד לכתוב את פסק הדין וליצור כח כאל שטר. אולם אם לא התקיימו התנאים של הגמ' בסנהדרין כט, היינו התכנסו ושלחו לו, הרי שאין תוקף מחייב למעשה בי"ד כאל שטר כתוב, אך יש בידם היכולת לכתוב את פסק הדין או את ההודאה, וזאת בתנאי שהם לפניו ולא יצאו שלא מצאו זמן להיפרע, ואז ניתן לכתוב אף בניגוד לעמדת הנתבע ועל פי בקשת התובע, ויש לביה"ד כח זה ליצור לכתוב פס"ד אף ללא דעת המתחייב ובניגוד לרצונו.
בדעת הנמוק"י סובר הגר"א שאם זה פס"ד שנוצר ע"י טענות ופסיקת ביה"ד, אז ניתן לכתוב את פסק הדין ואין לזה תורת שטר ללא הכתיבה בפועל, אולם בהודאה שלא על פי הזמנה לא ניתן לכתוב פס"ד אף אם ביקש לכתוב, ואף שהם בפני ביה"ד, שכיון שאין כאן מעשה פסיקה ולא הזמנה לביה"ד הרי שאין לביה"ד יכולת לכתוב פסק דין וליתן לו תוקף מחייב של שטר, ואין הדיינים נחשבים אלא כעדים, שכדי לכתוב שטר בעינן לדעת המתחייב. נמצא א"כ שאין לנמוק"י מחלוקת עם הרמב"ם אלא בדבר אחד, האם ניתן לכתוב פס"ד בעודם נמצאים בפני בית הדין ומבלי שביה"ד שלח לקרוא לנתבע.
על פי יסוד זה מיושבים כל הקושיות והדיוקים שהבאנו, ומוכח כן מלשון הרמב"ם שכותב (הלכה ה): "לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודייתו אין כותבין לו שמא פרעו". הביאור הוא שהוא יצא מלפני ביה"ד, ובכה"ג לא ניתן לכתוב לו פסק דין. וכן הוא בהלכה הבאה (הלכה ו), שם כותב הרמב"ם:
"שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא ותן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון, אמרו לו חייב אתה ליתן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידין אותו שלא פרעו לא הוחזק כפרן שזה נשמט מהן עד שיחקרו דינו."
ואף בהלכה זו עיקר הדגש הוא "ויצא".
נמצא א"כ לפי זה שיש שני מדרגות בגדר מעב"ד: גדר ראשון הוא כינוס במקום קביעות הבי"ד וזימון ע"י ביה"ד, ובמציאות זו יש תוקף למציאות זו כאל שטר כתוב אף אם לא נכתב. אולם אם גדרים אלו לא התקיימו, ובעלי הדין הגיעו מעצמן מבלי זימון, כי אז – הן ע"י פסיקת דין והן ע"י הודאה – ניתן לכתוב בעודם בפני ביה"ד על פי בקשה, אולם אם יצאו כבר לא ניתן לכתוב, ואם יכתבו אין לזה שום תוקף מחייב והוי מפי כתבם ושטר בטל. וזה ההלכה שפוסק מרן השו"ע בסעיף ז, וז"ל:
"כל שלא קנו מידו, אפילו הודה בפני בית דין של שלשה, אם לא היו קבועים ולא שלחו לו, אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם, ואמר להם: הוו עלי דיינים, אם בא אחר כך התובע ואמר: כתבו לי הודאתו, אין כותבין, שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר."
לפי ביאור זה נכונים הדברים אף בפסיקת השו"ע בסעיף י שלא ניתן לטעון טענת פרעתי כנגד שטר פס"ד, ותמהנו לפי הש"ך מה שייך לטענת פרעתי כנגד שטר, והרי ליכא שטר בפסק דין, ואף ללא שטר לא ניתן לטעון פרעתי. לדברי הגר"א אתי שפיר, שאכן איירי בגדר השני של פסק דין שלא נעשה ע"י זימונם של בעלי הדין, ומכל מקום נכתב כשהיו לפני ביה"ד לפני שיצאו, שבמקרה זה יש ע"ז תורת שטר שלא ניתן לטעון כנגד זה טענת פרעתי. דין זה מודה לו אף הנמוק"י, שכן איירי בפסיקת דין, ולדעת הנמוק"י יכול לכתוב במציאות זו של פס"ד וכן דעת הרמב"ם מבלי זימון, אולם בהודאה לאחר שיצאו נחלקו הנמוק"י והרמב"ם, וכפי האמור לעיל.
דיוק זה ברמב"ם יצא לו מלימוד הסוגיא במסכת ב"מ דף יז שכתוב "בא" מלוה לכתוב אין כותבין ונותנים לו, ומלשון הסוגיא רואים שמדובר באדם שהיה בביה"ד ויצא וחזר, שאל"כ היה צריך לכתוב: "אמר מלוה כתבו לי" אז אין כותבין דחיישינן לפירעון, אבל כל זמן שנמצאים בביה"ד כותבין ונותנים, אע"פ שלא שלחו אחריו, וגם נתחייב מפי עצמו. בנקודה זו שונה דעת הנמוק"י, דמפרש שכל מה שכתוב שיכולים לכתוב לו פס"ד גם שלא מדעת המתחייב כל זמן שלא יצא הוא דווקא אם בא החיוב ע"י פס"ד ולא ע"י הודאה, דע"י הודאה צריך קבעי דוכתא ושלחו ליה ואם לא נתקיים שני אלו הוו כעדין בעלמא ולא ניתן לכתוב שטר עד שאמר להם הלווה כתובו.
שיטת התומים (סימן לט ס"ק יא, טז, יח, כ) בדעת הרמב"ם
שיטת התומים קרובה לביאורו של הגר"א ולדבריו. עיקר דברי הרמב"ם עומד רק על דבר אחד, על קביעי ביה"ד בדוכתייהו ושלחו לו, ואז הן בפס"ד והן בהודאה הוי תוקף מחייב של שטר, ואף אם לא נכתב כנכתב דמי. אולם אם אין תנאים אלו מתקיימים, אף לא ניתן לכתוב כלל שטר זה, והוכיח זאת מלשונו של הרמב"ם (שנביא להלן). מכח זה התקשה ברמב"ם מדוע כותב הרמב"ם שלא כותבין פסק דין שמא פרעו, והרי לדעת הרמב"ם זה לא הטעם, אלא שכיון שלא הוו בי"ד לא ניתן לכתוב והוי מפי כתבם וכעדים בעלמא. וז"ל:
"הך לישנא דרמב"ם (פ"ז מטוען ונטען ה"ה) אין מדויק, דודאי סבירא ליה לרמב"ם אפילו באותו שעה שבא לכתוב ידעו הב"ד דלא פרעו מכל מקום אין כותבין, דהא לרמב"ם אודייתא ופסק דין בחדא כלל איתנהו, ובתרווייהו בעינן שלחו לו, ואי לא שלחו לו אין כותבין, ובהודאה בדלא שלחו לו הא אמרינן דאין כותבין, אפילו באותו מעמד שהודה בפני ב"ד ואז ודאי לא פרע דסתמא אמרינן בגמרא (סנהדרין כט ב) האי אודייתא זימנין כתבינן וכו', אלא ש"מ דלעולם לא כתבינן, וכן מוכח ממש"כ שם הרמב"ם דין ו' דבקיאי דעת ספרד כשהודה לו בב"ד אומר לו אל תפרענו אלא בעדים, ולמה לא ישאלו מב"ד לכתוב להם אז תיכף כשהודה ואין צריך לכל, ויהיה להם שטר לא יוכלו לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים וכדומה, אלא דלעולם אין כותבין, וכן כתב הש"ך גם כן בס"ק כ"ה, ע"ש. ואם כן אף בפסק דין דינא הכי, דאפילו נודע דלא פרע אין כותבין, וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ו, והשיג על העיר שושן (סעי' ט), והש"ך (סקכ"ה) ביקש ליישב דברי העיר שושן לשיטתו (סעי' ז) דסבירא ליה לרמב"ם חילוק בין הודאה לפסק דין, וכאן איירי ג"כ בהודאה וזה אינו כשטר. אבל מכל מקום לכו"ע אפילו ידוע דלא פרעו מכל מקום אין כותבין, ואם כן יש לדקדק בטעם שנתן הרמב"ם שמא פרעו, הא אפילו ודאי לא פרעו מ"מ אין כותבין..."
עיי"ש בתירוצו, ואכמ"ל.
נעיר שלדברי הגר"א הנ"ל, לשונו של הרמב"ם במה שכתב "שמא פרעו" מדוייקת, שכן אף אם לא התכנסו וזימנו את בעלי הדין, כל עוד ועומדים בעה"ד לפני בית הדין ניתן לכתוב פס"ד או הודאה אם ביקש זאת המלוה, ואף בניגוד לעמדת הלוה, ויש כח לביה"ד לכתוב שטר ואף בלי דעת המתחייב. ולפי"ז אם יצאו לא ניתן לכתוב שמא פרע, ומכאן הוכחה נוספת שהרמב"ם לא קיבל את שיטת הנמוק"י שאף שהם בפני בית הדין לא ניתן לכתוב אלא א"כ הוי פס"ד.
אולם דיוק נאה מצא לדבריו מהמשך לשונו של הרמב"ם, שבקיאי ספרד כשהודה לו בבי"ד אומר לו אל תפרעני אלא בעדים, ואם כדברי הגר"א שניתן לכתוב בעודו בפני ביה"ד מדוע לדרוש זאת ולא לכתוב בַמקום שטר? וזו קושיא אלימתא על שיטת הגר"א. הוכחה זו לדעת הרמב"ם ראיתי שהביא הפנ"י בחו"מ על אתר, והעיר שלא ראה מי שכתב להעיר זאת, וכן הביא התומים, ולמעשה קדם לכתוב זאת המהרלב"ח בתשובה סימן קט.
לולי דמסתפינא, יש ליישב שאכן אין חילוק בין הודאה ופסק דין, ובשניהם צריך קבעי בדוכתייהו ושלחו ליה. אולם, בהעדר מציאות זו, יש מקום לחלוקה זו בביקש לכתוב, שאם הוי פסק דין – אז בעומדים לפניו ניתן לכתוב, וכפי הנמוק"י. אולם בהודאה גרידא – לא ניתן לכתוב, שאין עליהם שם בי"ד, לא מצד קביעות המקום ולא מצד שימוש בתכסיסי ביה"ד בפסיקה, ועל כן בהודאה באופן כזה לא יועיל לכתוב, ולכן מבקש להביא את הפיתרון של בקיאי ספרד שיתנה המלוה שלא יפרענו אלא בעדים. אולם, יש לבחון דרך זו עם לשונו של הרמב"ם וכפי הדיוקים שהבאנו.
עוד נעיר ששיטה זו של התומים הותירה אותו בקושיא שהקשה הגר"א והש"ך על דעת מרן השו"ע, מדוע הביא את הדין של טענת פרעתי מול שטר ומה שייך להביא דין זה, והרי אם זימנו אותו הוי כנכתב ואם לא זימנו אין לו תוקף של פס"ד כלל, עיי"ש (לט ס"ק יח) מה שיישב, ואכמ"ל.
ביאור דברי הרמ"א
נפק"מ נוספת יש בין התומים לגר"א, והיא דעת הרמ"א בסעיף י' המהווים המשך לדברי השו"ע. כותב הרמ"א, וז"ל:
"והדיינים יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתובע; ואם לא אמרו לו, נאמן לומר: פרעתי. ואם שכחו אם אמרו לו או לא, חזקה שכדין עשו ואמרו לו (הגהות מיימוני פרק ז' מה' טוען)."
מקור דברי הרמ"א הללו הוי מתשובת הגהות מימוניות (פ"ז מטוען ונטען אות סו), ומדבריו יוצא שלביה"ד יש יכולת להודיע לבעלי הדין שכותבים פס"ד אף ביצאו מביה"ד אם יודעים שלא פרעו. גדר זה תמוה ביותר, וכפי שתמה התומים, שאם לא התכנסו ביה"ד וזימנו אותו כלל לא ניתן לכתוב פס"ד! ולא ניתן לומר שעוסק הרמ"א בזימנו אותו, שא"כ איך יכולה לעלות טענה שאינו יודע שנמסר לו פסק הדין, והרי יש לזה תוקף מחייב אף אם לא נכתב. ועל כן מסיק התומים:
"לכן לשון הרמ"א אין מדוקדק, דמשמע דחוזר על דברי הרמב"ם ומחבר, וליתא רק הוא לשיטת החולקים על מחבר."
למסקנה זו הגיע אף אולם המשפט כאן. איברא דלפי הגר"א (בסוף ס"ק נב) ניתן להבין את דברי הרמ"א הללו שככל וידוע לביה"ד שלא פרעו ביה"ד יכולים להודיע לבעלי הדין שכותבים והוי כאילו הם לפניהם, וכמובן הוא באופן שאין חשש פירעון ביני וביני, ולא חיישינן לב"ד שמא יתעצלו ולא יודיעו דבי"ד זריזין הן, יעויין עירובין דף לב. וכן ביאר הנתיבות (חי' ס"ק יד) בדעת הסמ"ע (ס"ק יט) ודלא כש"ך (ס"ק כ), עיי"ש.
באור מחלוקת הראשונים
נמצא א"כ, שלרוב הדעות ברמב"ם אם יש שם ביה"ד עליהם דקביעי במקומן ושלחו ליה, הרי שכח פסיקת ביה"ד הוא כמלוה בשטר, ואף בלא נכתב. אולם, יעויין בש"ך (סימן עט ס"ק כט, וכן הוא בסימן לט ס"ק כג) שכתב, וז"ל:
"מיהו כבר העליתי לקמן סימן [ע"ט] סעיף י"ב ס"ק כ"ט דלא כהרמב"ם והמחבר בזה, והבאתי הרבה פוסקים שחולקים על זה. והעיקר דכל מעשה ב"ד לא אמרינן כנכתב דמי, וכשיצא ולא כתבו לו, נאמן לומר פרעתי, אם לא כששאל המלוה (לכתוב) בפני הלוה שיכתבו לו, דאז כנכתב דמי."
ויש לבאר מהו יסוד המחלוקת בגדר זה? נראה שמקור דברי הרמב"ם נעוצים בסוגיית הגמ' במסכת ב"ב (דף לט ע"ב - מ ע"א), וז"ל:
"אמר רבא א"ר נחמן: מחאה בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו; מודעא בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו; הודאה בפני שנים, וצריך לומר כתובו; קנין בפני שנים, ואינו צריך לומר כתובו; וקיום שטרות בשלשה. (סימן ממה"ק) אמר רבא: אי קשיא לי - הא קשיא לי, האי קנין היכי דמי? אי כמעשה בית דין דמי, ליבעי תלתא! אי לא כמעשה בית דין דמי, אמאי אינו צריך לומר כתובו? בתר דבעי הדר פשטא, לעולם לאו כמעשה בית דין דמי, והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר כתובו? משום דסתם קנין לכתיבה עומד."
למד הרמב"ם בסוגיין דכמעב"ד הוי ולא צריך לומר כתובו, היינו דכל מעשה ב"ד הוי כנכתב ולא צריך הוראת בעלי דינים ורצונם לכתוב, ואין חוששין לפירעון. שיטה זו קיימת אף בסתם קניין לכתיבה עומד, שלא נאמן לטעון פרעתי אף אם לא נכתב (עיי"ש ש"ך ס"ק ו). אולם, החולקים יבארו דעיקר חידוש הגמ' הוא דמעב"ד יש לבית הדין יכולת לכתוב אף בניגוד לציווי בעל הדבר ומבלי דעת המתחייב, מכל מקום אם לא נכתב לא ניתן לזה תוקף, ובזה יש יתרון לקניין על פס"ד, דבקניין אמרינן סתם כתיבה לכתיבה עומד ואף בלא נכתב, ואילו במעב"ד צריך כתיבה בפועל. יעויין בש"ך (סימן עט ס"ק כט) שמביא את דברי המהר"י בן לב שהביא פסקי רי"ד על מסכת סנהדרין שכותב כן להדיא, שבזה גרע מעב"ד מקניין, עיי"ש. וכן עיי"ש בגר"א (סימן לט תחילת ס"ק נב).
דעות הפוסקים להלכה
מרן השו"ע פוסק דלא נאמן לומר פרעתי מול שטר פסק דין, ואף יותר מזה, אם התכנסו וזימנו הוי כנכתב אף אם לא נכתב. אולם בנקודה זו חולק הש"ך (סימן עט ס"ק ל) על הכרעת השו"ע, וכותב שכך הוא מפני שלא ראה את רוב שיטות הראשונים הסוברים שצריך לכתוב בפועל, אולם אם נכתב, הכריע הש"ך שלא נאמן לטעון פרעתי וכמלוה בשטר דמי, וכן משמעות דברי הרמ"א, וכפי שהבאנו. וכן סובר הגר"א והתומים, וכן הכריעו רב הפוסקים. ומכאן יש לתמוה על מש"כ בשו"ת משאת משה (חושן משפט א סימן יח), וז"ל:
"איברא דאיכא מרבוותא דס"ל דכל במקום פס"ד דנקיט הלה בידיה אינו נאמן לומר פרעתי, ואלמוה לפס"ד כאילו נקיט שטרא בידיה דטענינן ליה שטרך בידי מאי בעי, וכמ"ש מוהר"ם, ומוהרלב"ח סי' ק"ט, ומרן בסי' ט"ל, וקצת מן האחרונים ז"ל. מיהו שכנגדם חלוקים עליהם, ראבי"ה הביא דבריו המרדכי פ"ק דמציעא והעיד שכן דנו הלכה למעשה, רבינו יואל וריב"א, ואל זה מטין דברי הריב"ה [=הרב יעקב בעל הטורים] סי' ט"ל. גם מן האחרוני', הרב המבי"ט ח"א סי' רפ"ח ור"ץ אסף וקיבץ ז' רועים ושמונה נסיכי אדם דסברוה למי' דנאמן לטעון פרעתי נגד פס"ד. גם הרשד"ם חח"מ סי' ג' אזיל בשיטתייהו. ועיין עוד בתשו' הרב מוהר"ם די בוטון סי' כ"ג, והר"ב פ"מ ח"ב סי' ק"ז, ויותר מהמה בהסכמה עלו דמהימן ומקבלי' מיניה ונשבע ונפטר. והואיל וכן לא יהא אלא מחלוקת שקול דייני' ביה קולא לנתבע, ומצי מסתמיך לוי בנ"ד סמיכה בכל כחו לדעת הפוטרים אותו מהפירעון."
יש להתפלא שהעלים עינו מפסיקת השו"ע והכרעתו, וכן הוא בדברי הרמ"א, ובעיקר שהביא תשב"ץ ולא שת עינו שהש"ך הוכיח איפכא מהתשב"ץ ודחה דברי המבי"ט ועוד, אשר על כן אין לנו אלא דברי השו"ע והש"ך שלא נאמן לטעון פרעתי כנגד פסק דין.
וכן יעויין במקצוע בתורה על הלכות הלואה למהרא"ל צינץ (סימן לט ס"ק כו) שכותב:
"וא"כ מלבד מה שעמד הש"ך למנין במספר הפוסקים ואני אין דרכי למנות, אבל כן הוא עיקר בלא ספק שאינו נאמן לומר פרעתי, [ד]מאחר שמפורש כן בירושלמי ודאי מי יחלוק על הירושלמי."
וכן כתב שם (ס"ק כט):
"לכן לענ"ד ברור דאין יכול לטעון פרעתי אחר פס"ד, ואין יכול לטעון קים לי בכלל."
ועיין שם (ס"ק כו) שהוכיח שאף דעת הרא"ש והטור כן. עוד יעויין בפת"ש (סימן עט ס"ק י) שהביא חוות יאיר שכן פוסק, וז"ל:
"ועיין מזה בתשובת חות יאיר סי' ע"ח, ומסיים שם מתי יבוא לידי פסק דין אחר שהכריע הש"ך דאין נאמן לטעון פרעתי נגד פסק דין, ומה גם עתה שמנהג פשוט שכותבין פסק דין ושאין נאמן לטעון פרעתי נגד פסק דין, וכ"ש אם נכתב נאמנות בפסק דין, אפסוק בו שיטרוף לקוחות כו'."
וכדברי הש"ך פוסק בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן נא). הרי לן שלא ניתן לטעון פרעתי מול פס"ד, וכהכרעת השו"ע והרמ"א.
עיון מחודש בשיטת הראבי"ה
הטור מביא שיטת הראב"יה, ואת מקור הדברים מביא הב"י (סימן לט) בשלימות, וז"ל :
"וסברת אבי העזרי כתובה במרדכי בפרק הנזכר (סי' רנ) וז"ל בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו כתב ראבי"ה וז"ל הוא הדין אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר פרעתי ובשבועה שאין זה דומה לשטר העומד לעדות ולראיה אבל פסק דין כותבין מפני שאין הדיינים נאמנין לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אלא בזמן שבעלי דינים עומדין לפניהם (קידושין עד.) וכשפרע אפשר שלא חש ליטול מידו וכן קבלתי מאבא מארי שקבל מריב"א כן הלכה למעשה עכ"ל.
ומקשה עליו הב"י, וז"ל:
"ונראה לי שאין דברי ראבי"ה מכוונים דהא דאין הדיין יכול לומר לזה זכיתי וכו' היינו דוקא כשהוא אחד אבל אם הם שנים נאמנים הם."
להלכה מכריע הב"י דלא כדבריו, וז"ל:
"ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם שהרי"ף ז"ל מסכים עמו."
מעבר לקושיית הב"י, דברי הראב"יה צריכים ביאור, דאם אכן ניתן לטעון פרעתי מול פס"ד, א"כ מדוע בגמ' כתוב שלא לכתוב פס"ד ואיזה חשש פסידא יהיה כאן? ואכן רבים תמהים על שיטה זו, ומספר ישובים נאמרו בזה, עיין דרכי משה (אות ז) ושו"ת הרמ"א (סימן לח) וסמ"ע (ס"ק כח), ויש דוחק גדול בישובים אלו וכפי שהעיר לנכון במקצוע בתורה ס"ק כח.
עוד יש להתקשות בדבריו, איך יבאר הראבי"ה את הסוגיות שהזכרנו בתחילת הדברים שישנו מעמד מחייב של "עמדו בדין" ליצור חיוב.
כמו כן, איך יבאר הראבי"ה את הסוגיא שהבאנו לעיל בב"ב (דף מ ע"ב) שם כתוב להדיא שקנו מידו הוי כמעב"ד, הרי שבמעב"ד הוי כשטר, וכך הקשה התומים (סימן לט ס"ק כ).
מחמת כן רוצה התומים (שם) לומר שבהודאה בפני בי"ד מסכים הראבי"ה שלא ניתן לטעון פרעתי מולו, וז"ל:
"נראה ברור דמודה ראבי"ה (הובא בטור סעי' יב) בשטר הודאה בתלתא ושלחו לו דאמרינן בגמרא כתבינן, דאין נאמן לומר פרעתי, דהא אמרינן שם (סנהדרין כט ב) הודאה בפני שלשה ולא קנו מידו וכו' זימנין כתבינן, ומשמע דהוי כאילו הודה בשנים וקנו מידו, וכן אמרו בב"ב דף מ' (ע"ב) שהקנין כמעשה ב"ד דמי, ואילו אף במעשה ב"ד נאמן לומר פרעתי איך תליא תניא בדלא תניא, וכן מורה לשון ראבי"ה שכתב דלכך נאמן פרעתי דאין זה דומה לשטר העומד לעדות ולראיה, אלא פסק דין כותבין מפני שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו וכו', ש"מ דוקא בפסק, אבל הודאה גמורה הא עומד לעדות ולראיה כמו הודה בפני שנים ואמר להם כתבו ופשוט, אלא שהסמ"ע ס"ק כ"ו כתב, ומדברי מור"ם נראה בהג"ה דמשוה כתב הודאה לפסק דין, ובהג"ה הביא דעת הראבי"ה דנאמן לומר פרעתי, ואם כן חשב דאף על הודאה קאי, וזה אינו, רק באמת כבר כתבתי (לעיל סקי"א) דכל מש"כ בסעיף ט' איירי בפסק דין ולא בהודאה דאל"כ לא שייך הבדל בין חייב לצא, וגם כפל הדברים ברמב"ם ומחבר מורים להדיא כן, ופשוט."
דברי התומים יש בהן דוחק, וכפי שהוא עצמו מעיר, שכן את הגמ' במסכת בבא מציעא (דף יז ע"א) לא ניתן לבאר שזה רק בהודאה, כיון דמה שייך לבחון את הפסק אם הוא הודה עליו, וכפי שהתומים עצמו מעיר. ועוד כבר ראינו מהש"ך שהודאה זה קלוש יותר ואינו מגיע לגדר של פס"ד וא"כ אם בהודאה מודה הראבי"ה כל שכן הוא בפסק דין, וכן אנו הוכחנו מהרמב"ם.
אשר על כן, לענ"ד שיטת הראבי"ה מתאימה עם שיטת הרא"ש, ויעמיד את הסוגיות לגבי תוקפו של פס"ד לעניין גביה מלקוחות, וזהו חוזקו של פס"ד. אולם, לעניין פרעתי סובר הראב"יה שכיון שבעל דין שישמע שחייב הרי שלא ישהה את הפירעון דזילי נכסיו, ועל כן כתיבת פס"ד היא לא כדי להכריחו לפרוע בלקיחת שטר או בהבאת ראיה וכפי שט"ח – שוודאי בא להוסיף על מילוה בעל פה כדי לאלץ את הלוה להיפרע ממנו בראיה, או סוג של נאמנות שכל עוד יש לו שטר מחזיק השטר הוא נאמן על חוסר הפירעון – וא"כ עניין השטר הוא אחר, כדי להזכיר לבעלי הדין את החיוב ותנאיו כפי שנפסקו. שיטה זו מתאימה עם מה שנפסק בסימן ע שיש להלוות לפני עדים וכל המלוה בלא עדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, אף שנפסק שהמלוה את חבירו בעדים, בלא קנין ובלא שטר, אין צריך לפרעו בעדים, ועל כרחך שהטעם הוא אינו מפני שיבוא הלוה לכפור, אלא שמא ישכח, וכפי שביאר שם התומים (ס"ק א), עיי"ש.
נמצא א"כ שמחלוקת הראשונים אינה בכוחו של ביה"ד ליתן שטר אף מבלי דעת המתחייב, שנראה שכך היא אף לשיטת הראבי"ה, וכפי שהבאנו באריכות מרוב שיטות הראשונים, אלא כל המחלוקת היא האם חלק ממגמות פסק דין הוא להגדיר את החיוב כהלואה בשטר שלא ניתן לומר פרעתי מולו. דעת הרמב"ם, ריב"ם ועוד ראשונים שזה אחד ממגמות פסק הדין, אשר על כן משעת כתיבת פס"ד הוי כמילוה בשטר לכל העניינים, אולם דעת הרא"ש והראבי"ה אינה כן. בזה ברור דעת הטור מדוע הביא דעת הראבי"ה, מאחר והוא סובר שהרא"ש והראבי"ה חדא שיטה הוי. ואכן מדוקדק לשון הרא"ש, שגם מילוה בשטר לא היה מקום להטיל ספק בטענת פירעון לולא שטר, וכיון שכך כאן לא ניתן לטעון פרעתי. וצ"ב מדוע לא ניתן להסתכל על פסק דין כתוב כשטר ולומר על זה טענת שטרך בידי מאן בעי, וע"ז לא מעיר הרא"ש. ואכן במקצוע בתורה למהרא"ל צינץ (סימן לט ס"ק כ"ה) חולק על הפרשנות של הטור בדעת הרא"ש להשוות דעת הראבי"ה לרא"ש, וז"ל:
"מיהו נראה דאדרבה מלשון הרא"ש משמע איפכא, כיון שכתב ואפילו שטר היה נאמן לטעון פרעתי אי לאו אמר ליה שטרך בידי מאן בעי א"כ משמע דבנכתב ויש פס"ד בידו אין יכול לטעון פרעתי."
אולם לענ"ד הפשט ברא"ש הוא שאף אם נכתב פס"ד לא יועיל לטענת פרעתי, כיון שלא ניתן לעניין זה אלא להודיע הדין לצדדים, וכפי הבנת הראבי"ה, שאל"כ מדוע לרא"ש ליישב בחילוקים אחרים ולא ליישב את המחלוקת בסוגיות בין נכתב פסק הדין ללא נכתב, וכפי שהרב צינץ מתקשה בעצמו, ועיי"ש מה שיישב.
ולפי דרך זו, לענ"ד יש לבאר אף את הגמ' בסנהדרין שאם חזר בעל הדין לביה"ד שיכתבו לו את פסק הדין לא כותבים לו. ויש לשאול, מה חיסרון יהא אם נכתוב לו, והרי לעניין פירעון לא יהא המלוה נאמן. ועל כורחך שגם בנקודה זו יסבור הראבי"ה כפי שיטת הרא"ש שאם יוכיח המלוה שלא פרעו, יהיה ביד ביה"ד לכתוב לו פס"ד ולהגדיר בשעת כתיבתו שלא יפרע אלא בראיה, עיין במקצוע בתורה שאף הוא כתב ליישב כן דעת הראבי"ה, ועל כן הגמ' שואלת מתי יש לכתוב לו פסק דין כזה ולהגדיר בשעת הכתיבה שלא יפרע אלא בעדים.
גדר "שטרך בידי מאי בעי" והבנת מחלוקת הראשונים
ואולי יש ללמוד שנחלקו בגדר של "שטרך בידי מאי בעי" האם גדרו של הדין הוא מצד ראיה חיצונית, שאי לקיחת השטר - זה עצמו ראיה על חוסר הפירעון, וכפי שלמד בקובץ שעורים (בבא בתרא אות תרב), וז"ל:
"בשו"ת הרשב"א מיוחסות סי' צ' הקשה דדוקא היכא ששנים מחייבין מטעם עדותן אבל הא דאינו יכול לטעון פרעתי במלוה בשטר, אינו בשביל עדותן, שהרי אינם יודעים אם פרעו או לא, אלא מטעם חזקה שטרך בידי מאי בעי, והנה מבואר מדברי הרשב"א דהא דאינו יכול לטעון פרעתי אינו מפני כח השטר אלא מפני חזקה, ולפי"ז אם יתברר שהלוה לא ידע מהשטר, כגון שהיה סבור בודאי שהעדים פסולין ובאמת הם כשרים, דבכה"ג ליכא חזקה, יכול לטעון פרעתי, ולהיפוך, אם השטר פסול והלוה היה סבור שהוא כשר, אינו יכול לטעון פרעתי, אף דליכא שטרא מ"מ חזקה איכא, ונמצא דהשטר לא מעלה ולא מוריד לענין זה, אלא הכל תלוי בחזקה, דאי איכא חזקה אף דליכא שטרא אינו יכול לטעון פרעתי ואי ליכא חזקה אף דאיכא שטרא יכול לטעון."
מביא הקוב"ש שדעת הרשב"א שאכן שטרך בידי מאי בעי מהוי ראיה צדדית על אי פירעון מזה שלא לקח השטר, והנפק"מ היא אם היה הלוה סבור שהשטר כשר ולמעשה הוא פסול, בכה"ג אם כוחו של השטר הוא במציאות השטר (וכפי שנביא להלן מדברי הרמב"ם) הרי שלשטר פסול לא יהא תורת שטר, אולם אם הצורך בראייה לפירעון נובע מחזקה שהיה על הלוה לקחת את השטר – הרי שבזה שסובר הלוה שהשטר כשר בזה סגי. כמו כן ישנה נפק"מ הפוכה, שהשטר כשר אולם הלוה סבור שהשטר פסול, ועל כן הוא לא חושש להשאיר אותו אצל אצל המלוה.
אמנם החולקים יסברו שגדר הדבר הוא בכוחו של שטר, וכך הוא הגדר שבשעת כתיבת שטר מוסר הלוה למלוה את כוח הנאמנות שלא יוכל לטעון כנגדו טענת פרעתי, וכוונת הביטוי "שטרך בידי מאי בעי" היא שזה כוחו של השטר, שהמחזיק בו יכול לומר לחברו הרי אתה מסרת לי השטר על מנת שלא תוכל לטעון כנגדי שום טענה. ועיין בחידושי הגר"ח [סטנסיל אות קטו] שכך ביאר את דברי הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פרק י"א ה"א), וז"ל:
"המלוה את חבירו בעדים וכו' זו נקראת מלוה ע"פ, ואין צריך לפרוע בעדים, לפיכך אם טען פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים ולפיכך אם טען ואמר פרעתי אינו נאמן."
לכאורה צריך עיון בדבריו אמאי כתב דמשום דצריך לפורעו בעדים אינו נאמן לטעון פרעתי, אדרבה הול"ל איפכא משום דאינו נאמן לומר פרעתי – משום טענת שטרך בידי מאי בעי – משו"ה צריך לפורעו בעדים, שהרי סיבת אי נאמנותו של הלווה לטעון פרעתי לכאורה לא הוי מחמת זה שצריך לפורעו בעדים, אלא רק מחמת הטענה של "שטרך בידי מאי בעי"?
וביאר הגר"ח מבריסק דמוכח מדברי הרמב"ם דשטרך בידי מאי בעי לא הוי רק ראיה בעלמא שלא פרע, אלא דזהו דין שנתחדש במלוה בשטר שצריך לפורעו רק בעדים, כאילו אמר "אל תפרעיני אלא בעדים", ורק משום כך יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן לומר פרעתי. עיי"ש בדבריו.
וכן בארו הקובץ שיעורים (אות תרד) ואבן האזל (הלוואה יד, י) בשיטת הרי''ף והרמב''ם, וכן עיין בזה שרידי אש (כתובות סימן כד).
השתא יבואר מחלוקת הראשונים שהבאנו. דעת הרמב"ם הינה שתוקפו של שטר הוא עצם מציאות השטר, וכך הוא גם לגבי פס"ד, שזה כוחו של פס"ד לגבות ממשועבדים ולעניין טענת פרעתי. אולם, דעת הראב"יה והרא"ש שהדין של חוסר נאמנות בטענת פרעתי נובע מאי לקיחת השטר, וכעין ראיה לחוסר הפירעון, ולפי"ז מבאר הראבי"ה שכיון שהמכוון בכתיבת פסק דין הוא להראות הדין ולהזכיר לבעל הדין את הפסיקה, הרי שאין בהישארותו אצל המלוה ראיה לחוסר פירעון, כיון שכתיבת פסק הדין אינה להוות ראיה לגבי הפירעון ולכן לא לוקח אתו הלווה לאחר הפירעון, וכפי לשון הראבי"ה.
יעויין בקוב"ש (ב"ב סימן תרג) שהביא שכך היא אף שיטת הר"י מיגאש, אולם לעניינו נביא את החלק שקשור לדברינו, וז"ל:
"אבל נראה, דשיטה זאת אינה מוסכמת כלל, אלא להיפוך דתלוי בשטר ולא בחזקה, והוא ברי"ף פ"ק דב"מ שהקשה כיון דעמד בדין הוי כשטר לגבות ממשעבדי, אמאי יכול לטעון פרעתי, עיין שם, והוא מדברי רבינו חננאל כמ"ש בחידושי הר"ן, ולדברי הרשב"א אין מקום כלל לקושיא זו, דנהי דהעמדה בדין הוי כשטר, מ"מ הא ליכא חזקה, ובאמת הר"ן שם תירץ כן, אבל הרי מר"ח ורי"ף ורבינו אפרים מבואר דלא ס"ל לחלק כן וכדבריהם נראה מהא דהטוען אחרי מעשה בי"ד לא אמר כלום, דמעשה בי"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, ומה בכך, הא ליכא חזקה."
אף שעוסק הקוב"ש בחזקה כשאין פס"ד כתוב, מכל מקום מהרא"ש והראבי"ה משמע שאף בפס"ד כתוב לא ניתן לומר פרעתי מהטעם שביארנו.
בדרך זו ניתן לתלות מחלוקת הראשונים (המובאת בריש סימן סט) האם נאמן לומר פרעתי מול כת"י, שדעת אלו הסוברים שנאמן בטענת פרעתי מול כת"י מבאר שם הרמב"ן (במלחמות על הסוגיא בב"ב קעה ע"ב) כיון שאין גביה ממשועבדים, ותמהים עליו האחרונים (יעויין קוב"ש אות תרה), וכי אדם מוכן להיות גברא ערטילאי? הרי המלווה גובה מיניה דהלווה אפילו מגלימיה דעל כתפיה, והיאך אינו חושש להשאיר שטרו אצלו?
ולפי דרך זו הביאור הוא כיון שכת"י הוי שטר קלוש שלא גובין בו ממשועבדים, הרי שגם אין לשטר זה הכח הקיים לשטר רגיל, ולא נאמן לסתור טענת פרעתי. אולם אלו המתייחסים לראיה שבחוסר לקיחת השטר, הרי שאף בכת"י לא יהא הלווה נאמן לומר פרעתי שכן הראיה היא אותה ראיה.
יעויין בחזו"א (חו"מ ליקוטים סי' ה ס"ק ז) שאף הוא מבאר גדר כח השטר באופן כזה, דעניין השטר הוא שמחזיק החוב שהלוה חייב, והלוה בטענתו שאומר שפרע חשיב כבא להוציא את החוב מיד המלוה ועליו להביא ראיה. יעויי"ש שביאר שכל הבא בטענה שהיא משנה ומחדשת את העניין חשיב מוציא, וכל המחזיק את הדבר בטענה המעמדת על עניינו הידוע חשיב מוחזק.
ועל דרך זה כתב גם בקוב"ש (ב"ב ה ע"ב אות ל) דסברת שטרך בידי מאי בעי אינה מוציאה ממון, אך היא מחשיבה את טענת הלוה לטענה גרועה, ואינו יכול לפטור עצמו בטענה גרועה. וע"ע בזה מש"כ באבני נזר (חו"מ סימן מד).
אולם יעויין בשו"ת רע"א (סימן קלז) וקצוה"ח (סימן פז ס"ק כח) שהבינו שכל עניינו של השטר הוא רק משום חזקת שטר בידי מאי בעי המבררת שלא פרע, ועיין עוד בקהילות יעקב (ב"ב סימן לד).
לאחר עיון, ראיתי שבכך מבאר בספר מקצוע בתורה למהרא"ל צינץ (סימן לט ס"ק יט) את לשונו של הרמב"ם שבמקום שלא שלחו לו לא יכתבו מהסיבה שמא יתן לו "ונמצא זה תובע אותו בשטר". ומה המשמעות של לשון זו? היה עליו לומר "שמא יתן למי כבר פרע". ומבאר שדעת הרמב"ם שתוקפו של שטר הוא כשרותו, ולכן בפס"ד ללא שחל עליהם "שם בי"ד" (כגון בהודאה מיזמת הצדדים) לא ניתן לכתוב פסק דין, ועל כן אם יכתבו נמצא זה תובעו בשטר, כאשר למעשה אין על זה שם שטר. ולכך סבר הרמב"ם שלא ניתן לכתוב שטר ללא כח בי"ד, שאז אף אם לא פרע, מכל מקום לא יכול המלוה לטעון שלא פרע מכחו של השטר. עיי"ש שהביא ראיות לסברא זו. וכותב לחדש שדעת הרמב"ם היא שאפילו כשהלוה חושב שהשטר הוא טוב, מכל מקום נאמן בטענת פרעתי בשטר שאין בו "שם שטר", וכך הוא בפס"ד.
ולדבריו יצא שהתנאי המחייב לכתיבת פסק דין ברמב"ם הוא "שם בי"ד", ורק בכך מקבל פסק הדין תורת שטר שלא נאמן לטעון כנגדו טענת פרעתי.
לאחר בירור דעתו של הראבי"ה, נראה שכיום שפסק דין עניינו הוא אחר, להעמיד חיוב אלים וחזק כנגד בעל דין, ועל בעל הדין לדעת שכל ועומד מולו פסק דין חתום צריך הוא לעמוד בתנאי הפס"ד ולהוכיח כן. במציאות זו יודה אף הראבי"ה שיש על פסה"ד כח כזה המצריך להביא ראיה על פירעון, שכן לא ניתן להתעלם מפס"ד מחייב כשל מקרה דנן, שיש חיוב מזונות המושת על האיש, ולעולם יוכל האיש לטעון פרעתי מבלי להביא ראיה, זה דבר שלא מתקבל על הדעת.
וכיון שהוכחנו בראבי"ה שיש כח של שטר על פסק דין, אלא רק שכוונת הכתיבה היא זו השונה משטר הלוואה, ועל כן משתנה בהתאם נאמנות טענת פרעתי כנגדו – וא"כ כיום הדין יהיה שונה, כאמור.
סברתינו זאת בדעת הראבי"ה כתובה עלי ספר להדיא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק יא עמוד 190), וכך כותב הגר"מ אליהו, וז"ל:
"וכבר מילתנו אמורה שיכול להיות שגם לאותו מאן דאמר שאין טוענים על שטר, מחול הוא לי, או על מעשה בית דין ועל פסק דין, היינו משום שטרך בידי מאי בעי, או משום שפסק דין לא ניתן לגביה, אבל אם פסק הדין ניתן לגביה, ועל דעת כן נעשה, הרי הוא ככל שטר, ואם הוא עשוי לזמנים הרבה לחדשים רבים, אין הטענה של שטרך או פס"ד בידי מאי בעי, אלא יש טענה למה לא כתב שובר או אישור על המחילה, וכן למאן דאמר שהטעם משום שאין השטר עומד למחילה."
וא"כ ה"ה הכא בנידוננו ב'מעשה ב"ד' וב'פסק דין' חלוט, נראה לי ברור דכיון דהוי דין דצריך לפרוע דוקא בעדים, ממילא אינו נאמן לומר פרעתי עד שיביא שובר.
הרי לן שחידש הגר"מ אליהו שאף הראבי"ה יודה שכיום פסק דין יוגדר עומד לפירעון, וחובת הראיה לפירעון מוטל על החייב אל מול פס"ד. הגר"מ אליהו זצ"ל לא הוכיח אמירתו, אולם לדברינו אתי שפיר.
נמצא איפוא למסקנת ההלכה שלא ניתן לטעון פרעתי מול פס"ד חלוט שכל עניינו נעשה על מנת לגבות, אלא שיש לדון מה יהא פס"ד שמחולק לחודשים ואינו בפירעון אחד, וכבר הובא לזה התייחסות בדברי הגר"מ אליהו.
הבחנה בין בית דין לבית משפט ביסוד המחייב של פס"ד לעניין טענת פרעתי
טרם נביא את מקור הדין, תחילה נתייחס לפס"ד של בית משפט האם יהא דינו שונה מכל פס"ד שיהיה בבית דין לעניין טענת פרעתי.
לעיל הבאנו שישנו מעמד מחייב של פס"ד כאל שטר, ויסוד הדין מופיע בגמ' בב"ב (דף מ ע"א) ושם מבאר הרשב"ם (ד"ה אמר רבא), וז"ל:
אלמא אף על גב דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה אפ"ה כותבים העדים בלא רשותו כדין כל מעשה ב"ד שכח ב"ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן."
הרי לן לדבריו שיסוד דין מעשה בית דין שנעשה כתוב הוא מדין הפקר בי"ד הפקר, ולפי טעם זה לכאורה דין זה נוגע לבית דין ולא לבית משפט. אלא שיש לדון בגדר זה של כח הפקר בי"ד, האם הוי כח מלכות או שמא כח של חכמים, יעויין במה שכתבנו בפס"ד תיק מספר 1313311/7 בגדר עונשין שלא מן הדין, שהרחבנו בגדר של הפקר בי"ד הפקר.
אולם, יעויין ברש"י (בבא מציעא טו ע"א ד"ה כשעמד בדין) שכותב שזה מחמת הקול, וז"ל:
"וכיון דחייבוהו בית דין - אית ליה קלא, והוה ליה כמלוה בשטר."
וכן הוא בדעת הראב"ד שמביאו בעל התרומות (ספר התרומות שער יב חלק ב אות א):
"וכן כתב הר"א בר"ד ז"ל, כי כל העמדה בדין לאלתר הוא כמלוה בשטר, והטעם מפני שיש קול בדבר..."
ולפי"ז לכאורה לא נראה שיהיה נפקות בין בית דין לבית משפט.
פס"ד שמגדיר חיוב על בסיס חודשי לעניין טענת פירעון
כותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף סה), וז"ל:
"שאלת מי שחייב לחברו מנה בשטר לפרוע לו לזמנים חלוקים ואין בו נאמנות. לאחר שעברו הזמנים תבע המלוה את השטר. והלה אומר פרעתיך הפרעונות שהייתי חייב לפרוע לזמנים שעברו. ולא נשאר השטר אלא בשביל הפרעון האחרון. אינו נאמן. דאם כן הוה ליה למכתב שובר או להחליף. וכל דלא עביד הכי איהו דאפסיד אנפשיה."
דברי הרשב"א הללו פוסק הרמ"א בחו"מ (סימן פב סעיף ב).
יעויין בגר"א שהביא שמקור הדין הוא מהגמ' בב"מ (דף קג ע"א), וז"ל הגמרא:
"אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, וכתב ליה שטרא, ואמר ליה: נקיטת חמש שנין - מהימן. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא, ואמר ליה פרעתיך פלגא - הכי נמי דמהימן? - אמר ליה: הכי השתא? התם - שטר לגוביינא קאי, אם איתא דפרעיה - איבעי ליה למכתבא אגביה, אי נמי מיכתב עליה תברא. אבל הכא, אמר ליה: האי דכתיבי לך שטרא - כי היכי דלא תחזק עליה."
נימוקו של רבא הובא בראשונים רבים, יעויין ברא"ש, באור זרוע ועוד, ונראה מכאן שעיקר העניין הוא מה הטעם לשטר, ולמי הוא נועד, וכפי שכותב הפלפולא חריפתא (ב"מ פרק ח סימן לב ד"ה [כ] לגוביינא):
"לגוביינא קאי. פירוש שנעשה כדי שיגבה בו המלוה ולטובתו נעשה."
הרי שלפי טעם זה ניתן לומר שאף בפסקי דין יהא דין דומה, כיון שנועדו לפירעון יהיה להם דין זהה לשטר עם חלוקת זמנים, שלכל זמן יצטרך הלוה להוכיח פירעון. ומכאן יש לתמוה על הגרח"ש שאנן זצ"ל בשורת הדין (כרך י עמוד קא) שכתב שדין זה נכון דווקא במלוה ולוה, ומדין עבד לווה לאיש מלוה.
ונראה שלפי הטעמים הבאים שנביא בשם הנוב"י ורע"א, טעמים אלו יהיו נכונים אף בפסקי דין למזונות שניתנים לגביה חודשית קבועה, ואף הגרח"ש שאנן יודה בזה.
פס"ד בדיין יחיד
אולם האמת חייבת להיאמר שכל גדר זה של פס"ד מתקיים רק בבית דין של שלושה דיינים, ולפי זה אף בבית דין בדיין יחיד כאשר ישנו אישור הסכם בדיין יחיד, תוקפו המחייב לא יהא כתוקף של פס"ד וכשל מילוה בכתב, ולא יחול עליו דין זה הקשור לכל הנידון שהארכנו בו.
וזה עצמו גם מהוי סיבה מדוע פסק דין של בית משפט לא יהא בתוקף מחייב של שטר שלא ניתן לטעון כנגדו פרעתי.
ואף בדיין יחיד שקיבלו אותו יש לדון לפי החקירה המובאת בקובץ הערות (יבמות סימן עב) ובחזו"א (סימן יז אות ד) שחקרו האם קבל ג' רועי בקר הוא מדין מחילה או הודאה, היינו קבלה ממונית גרידא של כל מה שיפסקו הדיינים, או דילמא הקבלה היא נותנת כח לדיינים להיות ב"ד. ועיין בחזו"א שתלה בזה מחלוקת ראשונים. אם נאמר שהוא קבלה ממונית, יתכן והתוקף של פסה"ד לא יהא כשל בית דין, שכן הוי כתנאי בין אדם לחבירו שכל מה שיפסוק פלוני יחייב אותי, ובוודאי שהתניה זו אין בה כדי ליצור חיוב של מילוה בשטר, ואין לזה תוקף שלפס"ד. אולם אם נאמר שהקבלה מחילה שם בי"ד עלי דיין יחיד, הרי שיתכן וקבלה זו מועילה אף לפס"ד שיהא לו תוקף מחייב של בית דין, אלא שקבלה זו צריכה להיות מלווה בקניין, דאל"כ נכנסים למחלוקת הסמ"ע (סימן כב ס"ק ו) והש"ך (שם ס"ק ב) האם קבלת דיין יחיד במקום שלושה הוי תרתי לריעותא או חדא לריעותא, ולכן יש לחוש לדעת הש"ך וצריך קבלה בקניין.
אלא שלעניין הלכה לענ"ד לא יהיה ניתן להחיל גדר של פס"ד על פסיקה של דיין יחיד לעניין טענת פרעתי, יעויין בפס"ד מביה"ד תל אביב -יפו (תיק 300909/12) שכך הכריעו שפסק דין של יחיד לא מהוי גדר של פס"ד לעניין טענת פרעתי.
טענת פרעתי במציאות של גביה בהוצאה לפועל
כיום פסקי דינים בבית דין ובבית משפט ניתנים לגביה ומימוש דרך הוצאה לפועל, ונראה ששינוי זה משנה את כל גדרי פסקי הדין ונותן להם תוקף נוסף למה שראינו עד עתה, שכן כל אדם שיודע שיש ביד חבירו פסק דין הנתון לגביה דרך הוצאה לפועל נותן דעתו לפרוע באופן כזה שיהיה ניתן להוכיח בהוצאה לפועל.
מבירור שעשיתי, דרכו החוקית של הוצאה לפועל הינה שהעדר הוכחה מוחלטת של פירעון תותיר את החייב בחובת פירעון אם לא ימצא דרך להוכיח את הפירעון. הגדרה זו לענ"ד מגדירה מראש את פסק הדין כאילו ישנו תנאי ברור של "אל תפרעני אלא בראיה או בעדים", והגדרה זו כתבה להדיא בנו של הנוב"י (מופיע בתשובת הנוב"י מהדו"ק חלק חו"מ סימן י) שדן שם בדבר שטר שתושבי המדינה והמלכות מתייחסים לזה כאל מחייב בצורה כזו שהעדר ראיה על פירעון משווה אותו לחייב, ודן שם בשני היבטים לחייבו, וז"ל:
"הטעם הוא שבזמן הזה פוסקים שאינו נאמן לומר פרעתי הואיל ודינא דמלכותא הוא כן שלא יהיה נאמן כל זמן שהשטר הוא ביד המלוה וא"כ שטר שנכתב בנוסח תיקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוי כאילו נכתב בו נאמנות וכעין זה כתב הב"ח בסי' ס"ט סעיף ז' על הממרמות הואיל והוא תיקון המדינה יש לו דין כ"י גמור שנכתב בנאמנות."
הרי לן טעם ראשון לחיוב הא מכח דינא דמלכותא דינא, ונמצא א"כ שפסקי דין המשועבדים לגביה דרך הוצאה לפועל ומחוייבים לחוק, זה עצמו מגדיר את פסקי הדין מעיקרא אחרת ונותן לו תוקף מחייב של מילוה בשטר שלא נאמן לטעון כלפיו טענת פרעתי, וכעין מה שכתב הב"ח שהוי כאילו ישנו תנאי בגוף השטר של אל תפרעני אלא בעדים מסויימים.
טעם נוסף לחיוב מביא שם בנו של הנוב"י, וז"ל:
"ועוד טעם מבורר יותר אמרתי דהא שעכשיו אינו נאמן לומר פרעתי הואיל ובדינא דמלכותא אינו נאמן לומר פרעתי ואין להלוה שום טענה נגד ח"כ [=חילוף כתב] א"כ גם אנן אמרינן שבודאי לא פרע עדיין דאי הוה פרע לו לא היה מניח הח"כ ביד המלוה דשמא יתבע אותו בערכאות ואז יהיה חייב לשלם דהואיל ועכשיו נתפשט בכל העולם לילך עם עסקי משפטי ח"כ בערכאות ונעשה כהיתר וא"כ כשפורע ודאי הוא מתיירא להניח הח"כ ביד המלוה ולכך יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי."
טעם שני מביא שם לומר שכיון שיש ביד בעל הדין השני להביא פסק דין זה לגביה דרך הוצאה לפועל, הרי שידאג לעשות הכל לעמוד בהגדרות החיוב הנצרכות בהוצאה לפועל או לקחת את פסק הדין (דבר שלא שייך בפסקי דין כיום), או לפרוע באופן כזה שיש לו ראיה, כגון דרך הפקדה או שיק שניתן להוכיח שהייתה הפקדה.
לענ"ד ההבדל בין גדרי החיוב הוא שלפי האופן הראשון פסק דין מקבל תוקף מלא כפי פסקי הדין המחייבים של החוק, וכאילו זה כתוב כתנאי בגופו של פסה"ד. אולם לטעם השני זה סוג של בירור על חוסר פירעון, כיון שבעל הדין החייב יודע שניתן ללכת לגביה במקום שיצטרך להוכיח פירעון, הרי מראש הוא היה עליו לעשות זאת, ומשלא עשה כן הרי זה עצמו הוכחה שלחוסר הפירעון. להבין את ההבדלים בין הדברים, נביא ב' נפק"מ בין הטעמים, יעויין בערך ש"י (חושן משפט סימן פב סעיף ב) שהביא נפק"מ בין הטעמים. הנפק"מ היא האם יכול הלוה לומר למלוה תשבע לי שלא פרעתיך, כפי הדין הפשוט במילוה בשטר, וז"ל הערך ש"י:
"ואם מוציא וועקסל וטוען השבע לי שלא פרעתיך, תלוי בשני טעמים שכתב בנודע ביהודה קמא חלק חו"מ ס"י אהא דנתפשט בכל העולם דאינו נאמן הלוה על חילוף כתב לומר פרעתיך, דלטעם ראשון הואיל ודינא דמלכותא הוא כן שלא יהא נאמן כל זמן שהשטר ביד המלוה, ואם כן שטר שנכתב בנוסח תיקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוה כאלו נכתב בו נאמנות, וכעין זה כתב הב"ח בסימן ס"ט ס"ז על הממרנות הואיל והוא תיקון המדינה יש לומר דין כתב ידו שנכתב בנאמנות, ואם כן אינו יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך נגד נאמנות כדלעיל סי' ע"א וגם דינא דמלכותא כן. אבל לטעם שני שכתב שם שהוא מבורר יותר שלא היה מניחו ביד המלוה דשמא יתבע אותו בערכאות, ואם כן לא עדיף משטר מקוים בעדים בלא נאמנות דמבואר בגמרא דיכול לומר שטרך בידי מה בעי, ומכל מקום יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך לכן נראה שהוא לפי ראות עיני הדיין, ועיין לעיל סימן ע"ו ס"ד בהג"ה ומה שכתבתי לעיל סימן ס"ט ס"ב."
פסק דין של בית משפט כנפק"מ בין הטעמים
נפק"מ נוספת שקשורה לנידון דנן ראיתי שהביא המהרש"ם בספרו משפט שלום (חו"מ סימן קצד סעיף ב ד"ה ובעיקר דברי הש"ך) שכתב לתמוה על טעמו הראשון של הנוב"י, וז"ל:
"דבריו צ"ע ממה שכתב הר"ש מקינון הביאו הש"ך חו"מ סימן עג ס"ק לט, אבל הטעם השני שכתב הנוב"י דלא היה מניח שטרו אצלו כיון דמדינא דמלכותא אינו יכול לטעון פרעתי נכון הוא."
כוונת השגתו היא על פי דברי הר"ש מקינון שכתב ששטרות בערכאות אינם יוצרים דין חדש, בודאי לא נגד דין תורה, אלא כל מה שהגמ' בגיטין כותבת שנותנים להם נאמנות – הא ותו לא. א"כ טוען המהרש"ם כיון דהוי דין ערכאות, לא ניתן ליצוק תוכן חדש ומיוחד מכח דינא דמלכותא דינא, ועל כן טעמו הראשון אינו נכון (אולם מעיר שם לעיל מיניה בסמוך שהש"ך גופיה, בענין שטר מתנות העולים בערכאות, נראה שלא כדברי הר"ש מקינון, וצ"ע). אולם על טעמו השני של הנוב"י כתב שהוא נכון.
טעמים אלו ראיתי שמופיעים בתומים (סימן סט ס"ק ה), ואף הוא דחה טעם ראשון מכח הטעם הנזכר, אלא שחיזק טעמו השני והביא תשובות רמב"ן שכותב כן להדיא, וז"ל:
"והנה בחילוף כתב הנוהגים בזמנינו, נהגו כל בתי דינים בישראל לפסוק דאינו נאמן לומר פרעתי, ורוב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא דינא. ובאמת אין זה טעם, כי דינא דמלכות אין לבד על חילוף כתב, רק כל נימוסם הוא אפילו על כתב יד בעלמא וחשבון בפנקס אינו נאמן לומר פרעתי, ולכך אף גבי חילוף כתב אין נאמן לומר פרעתי, וא"כ אם באים אנו לדון כפי הנימוס המלכות בטלו כל דיני תורה, וכבר כתבתי לעיל (סי' סח סק"ו) דוקא אם גזירת המלכות שלא יועיל שום שטר רק שטר ערכאי הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא זולת, וא"כ וכי גזר המלך שיהיה דוקא נכתבים חילוף כתב מבלי נאמנות בתוכו או שאר שטר שמועיל, וא"כ לא שייך דינא דמלכותא וכמו שבארנו, דאל"כ ח"ו יבטלו דיני תורה.
ולכן נראה הטעם הנכון, דכל עצמותו של הטעם דנאמן לומר פרעתי, משום דאין משגיחין ומדקדקין כל כך להניח כתב ידו ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי, [אבל] בחילוף כתב דטיבו לתתו לאחרים, ונגד אחרים קשה לטעון, דיאמר לאו בעל דברים דידי את תבע למלוה שמכרו לי, ולי אתה פורע, וכך טיבו של חילוף כתב דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח החילוף כתב שבידו הח"כ, וכך נימוסו. וא"כ על כתיבת ידו כזה וודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו, דאולי ימכרו ומאי לו לדינא ודיינא.
וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן סי' כ"ג דכתב להדיא, היכא דאיכא דינא דמלכותא דאין יכול לטעון פרעתי, פשיטא דמצי אמר ליה שטרך בידי מה בעי, דאנן סהדי דכיון דהורמנא מלכא הוא ואולי אפיק בערכאות, לא מצי למימר פרעתי, ואף הוא לא שבק שטרו בידו דחבריה, ע"ש. ומכל שכן בחילוף כתב דדרכו למסרו מזה לזה, אפילו ליד גוי, ואפילו למדינות רחוקות, וא"כ ודאי מקפיד עליו, ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלקים נצב בעדת א-ל."
הרמב"ן שמזכיר התומים מביא את שני הטעמים הנזכרים לעיל, והופכם לאחד, וכפי שהעיר לנכון המהרש"ם הנ"ל במשפט שלום.
דברי תומים נפסקו בפת"ש (סימן סט ס"ק ב), עיי"ש.
נמצא א"כ לטעם ראשון, הרי שברור שלתת תוקף מחייב לפסק בית משפט לא יהא אפשר מכח דחיות האחרונים שהבאתי. אולם, הטעם השני ודאי נכון הוא, וכפי שפסקו האחרונים. וא"כ זה עצמו כבר מהוי סיבה מספקת להצריך ראיה על פירעון בחובת המזונות.
טעם נוסף לחוסר נאמנות לפס"ד
כותב הגאון רע"א בהגהותיו לחו"מ (סימן סט ס"ק ב) חידוש דין, וז"ל:
"וכ' מהר"י אדריבי סי' שס"ד דהיכא דמנהג הסוחרים שיהיה חשוב שטר לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי בזה מנהג מבטל הלכה."
הרי לן שמנהג שנוהגים הסוחרים להגדיר שטר ככזה שלא ניתן לטעון כלפיו פרעתי, זה עצמו מספיק ואף ללא התוקף המשפטי שיש לשטר זה. טעם זה ודאי יכול להועיל לפסק דין, שהמנהג להתייחס אליו ככזה שלא ניתן לטעון כלפיו פרעתי ולהיות נאמן.
נמצא א"כ שאף דברים אלו שחידש יש בידן להכריע במקרה דנן שכל עוד והאיש לא הביא ראיה לפירעון אינו נאמן לטעון פרעתי במזומן ללא הצגת ראיה.
מסקנה
בעניין טענת הבעל פרעתי במזומן בסך 5,600 ש"ח עבור 1-2/2022, על הבעל להוכיח פירעון זה ולעמוד באמות מידה של פירעון המצריך הוכחה, הן ע"י הפקדות או הוכחות אחרות ע"י שיק וכדומה, וכיון שהבעל לא הציג הוכחה לפירעון הרי שחודשיים אלו שנגבו ע"י הוצאה לפועל, נכון ומוצדק.
אולם אם הבעל יוכיח שאכן היה פירעון, כי אז לא נסתם הגולל ויש להציג בפני הרשם להוצאה לפועל הוכחות אלו ולתבוע החזר.
יש להדגיש שתיק ההוצל"פ כולל הוספות חודשיות עבור המזונות השוטפים מאז פתיחת התיק ביום 12.2.2023, בנוסף לסכום הפתיחה בסך 24,315 ש"ח, ולכן הסכומים המצטברים עולים לעשרות אלפי שקלים. אך מעבר לאמור לעיל, ביה"ד לא מצא כל חריג בתנועות ההוצל"פ.
ביה"ד ממליץ לצדדים לסגור את החוב הנותר בתיק ההוצל"פ ולהיכנס למסלול של תשלום ישיר בהו"ק, שיחסוך בעלויות ובהתדיינות הצדדים.
יש לסגור את התיק.
ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.
ניתן ביום י"ג בטבת התשפ"ד (25/12/2023).
הרב אברהם הרוש – דיין
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
